בחזרה למשפחת הבופור

רוביק רוזנטל | 01 במאי 2020

סמלה של מלחמת לבנון הראשונה היה מבצר הבופור, שנכבש ביום הראשון למלחמה, ונעזב לקראת סיומה. הורי ששת הבנים שנפלו בבופור הפכו למשפחה מורחבת, שגם פרצה את מחסום השתיקה של ההורים השכולים, והובילה ליציאה מלבנון לפני עשרים שנה. הספר "משפחת הבופור" סיפר את סיפורם

השבוע עומד יום הזיכרון בסימן עשרים שנה ליציאת מלבנון. אחד מסמלי היציאה הוא עזיבת מוצב מבצר הבופור, שתועד בסרט "בופור" בעקבות ספרו של רון לשם "אם יש גן עדן". גם ראשיתה של מלחמת לבנון הראשונה קשורה במבצר הזה, בקרב שבו נכבש המוצב ובו נפלו שישה לוחמי גולני, ביום הראשון של המלחמה.

ההתנערות המוחלטת מצידוק הדין

הבופור נקשר לחיַי באמצעות הורי ששת הנופלים. זמן קצר אחרי המלחמה נוצרה ביניהם אחוות שכולים יוצאת דופן, ולאורך כל השנים מאז לא נפרדו, נפגשו בבתים ובימי זיכרון, השתתפו בשמחות ובאבל. ב-1988 פנה אלי אחד מהם, יהושע זמיר, וביקש שאפגוש אותם ואם אוכל אכתוב את סיפורם. עבורי זו הייתה תחנה מרכזית במסע השכול שלי בעקבות נפילתו של אחי גידי במלחמת יום הכיפורים. דרך ההורים והמפגש אתם למדתי את עצמי, ובעיקר למדתי את אמי, שעד אז התקשתה לשתף אותי במסע השכול שלה. אמרתי להורים שהספר לא יהיה על בניהם, אלא עליהם. בניהם יחיו דרכם. איש מהם לא ראה אותו לפני שיצא בדפוס.

הספר "משפחת הבופור" יצא באביב 1989. הוא זכה לעשרות רשימות בכל כלי תקשורת אפשרי. ביום הזיכרון של אותה שנה קיבץ רם עברון בתוכניתו "זה הזמן" את ההורים למפגש בן שעה תמימה. למחרת השידור אזלה המהדורה השנייה של הספר, והוא כיכב שבועות רבים ברשימת רבי המכר.

ההצלחה הזו, שהפתיעה את כולנו, נבעה ממקום בלתי צפוי. הספר הזה, שעסק בשכול והיה אינטימי מאוד, הפך לספר פוליטי. עד אליו, ולפני כן עד להופעת חלק מהורי הבופור על הבמה הציבורית, ההורים השכולים שתקו. דווקא הכאב שלהם נתפס כזעקת מחאה או כעס לבלתי לגיטימית. הורי הבופור הפכו את המשוואה. עוצמת היגון שלהם הפכה לדלק במחאה נגד הישיבה המדממת, חסרת התוחלת בלבנון, וממנה התעצמה ופרצה מחאת ההורים, שכולים ושאינם שכולים, שבסופה הביאה ליציאה מלבנון, באישון לילה, ובאיחור רב.

עוז אלמוג מקדיש בספרו "פרידה משרוליק" שלושה עמודים ל"משפחת הבופור", ורואה בו אירוע מכונן בתרבות השכול הישראלית. הוא כתב: "השינוי המשמעותי ביותר, וגם זה שזוהה ביותר עם הספר, הייתה ההתנערות המוחלטת של ההורים מצידוק הדין. לא זו בלבד שרובם לא קיבלו את המוות כבלתי נמנע, אלא הביעו מחאה וזעם על מה שהם ראו כקורבן שווא – 'גזילת הבנים' בידי המדינה".

השעון צלצל פעם אחת נוספת

בתהליך הכתיבה חיפשתי מפתחות לעולמם של ההורים. אברהם ופניה אליאל, הוריו של יוסי, דיברו אלי בכישרון סיפור נדיר, ממקומו של האיכר שאין לו ממשיך. יעקב גוטרמן, אביו של רז, שב אל השואה שממנה ניצל בעור שיניו. מונה שרף חייתה אסון משולש: הבן דורון נהרג בתאונת עבודה, אביקם נפל בבופור, והאב דוד מת משברון לב. דיתה ויעקב בן עקיבא, הוריו של גיל, נפתחו במפגש משפחתי טעון.

Februar 1988 A

משפחת הבופור, פברואר 1988. מימין: אברהם אליאל, פניה אליאל, דיתה בן עקיבא, יעקב גוטרמן, רעיה הרניק, יעקב בן עקיבא, רמה זמיר, יהושע זמיר, אנני גוטרמן. חסרה: מונה שרף צילום: יעקב גוטרמן

אל קיבוצם של יהושע ורמה, הוריו של ירון, הגעתי בשעת בוקר. יהושע, שהיה צלם אמן, הוביל אותי לסטודיו שלו והצביע על יומני החלום שלו. יום יום תיעד את חלומותיו. החלומות היו הדרך לדבר עם בנו, ואולי להיפרד ממנו.

"20.2.83. הבקר קמתי עם כאב לב חריף, מחוסר שינה – וחלום, בו אני ניגש עם רמה ליער בוער, ואנו רואים בבירור הרבה ענפים צעירים, עדיין עומדים, והגזע המרכזי איננו. ואני חושב עכשיו על ירון, שהיה צריך לפתח אתך כל אישיותו וחייו, ונגדע-נשרף באיבו. נשארו רק 'האפשרויות', ואף הן הולכות ונשרפות באור האש האדומה הלבנה – וייעלמו אף הן. ואנו נישאר".

אל רעיה הרניק, אמו של גוני, הגעתי דרך השירים שכתבה. רבים מהם כתבה לפני המלחמה, ויש בהם חרדה ואפילו נבואת לב, רבים כתבה אחריהם. שאלתי אותה על שיריה, והיא חזרה אל הרגע שבו נכתבו.

"הגרביים שלך במגירה./ הבגדים מקופלים בארון./ הדגמ"חים גם./ ושעונך מתקתק על ידי/ מעיר אותי מדי בוקר בכדִי/ בארבע ושלושים בדיוק".

"את השעון שאני כותבת עליו", סיפרה לי רעיה, "הביאו לי עם החפצים שלו. הנחתי אותו בחדר השינה, וכל לילה, בארבע ושלושים, היה מצלצל. הבטרייה נגמרה לאחר זמן והשעון שתק, וביום ההולדת השלושים של גוני צלצל שוב, פעם אחת ויחידה. פרופסור מידידי, מומחה לחוכמת ישראל, אמר שהוא אינו מאמין בקבלה, אבל אלה המאמינים יאמרו, לטענתו, שהשעה הזו היא השעה שבה עזבה נשמתו של גוני את גופו. אני לא ייחסתי לכך כל משמעות, אבל כשהשעון צלצל פתאום ביום ההולדת השלושים הגבתי, מה אתה חושב, שאני לא זוכרת שיש לך יום הולדת".

שניהם מתו באותה מלחמה

ביקשתי מההורים לסייע לי בביקור בבופור כדי להבין את מהלך הקרב. גבי אשכנזי, אז מפקד חטיבת גולני, נענה. המדריך שלי היה לא אחר מאשר ארז גרשטיין, קצין צעיר שכבר דיברו בו נכבדות. ארז השתתף בקרב בחלק מהמבצר שבו לא נפלו חיילים. הלכנו צעד צעד בשבילי הבופור. ארז זכר כל פיסת אבן, כל פיתול. את הסיור הזה שִחזרתי בספר בין פרקי השכול. עשר שנים אחר כך נפל ארז, כמפקד יחידת הקישור ללבנון, ממטען חבלה בדרכי הארץ הארורה.

גם את העלייה המתוקשרת של בגין ושרון להר תיעדתי, ותיעדו מצלמות הערוץ הראשון. אריאל שרון התעקש שלא היו נפגעים בהר. קצין צעיר סיפר לשניים ששישה בחורים נהרגו בהר. שרון היסה אותו. ההכחשה של ההרוגים הייתה סמל להמשך המלחמה, שבה שרון המשיך להעלים מבגין את מהלכי המלחמה, להתעלם ביודעין מטבח סברה ושתילה, ולהיות חתום על כישלונה של "אורנים הגדולה". הקצין הצעיר היה תמיר מסד. עשרים שנה אחר כך נהרג בפיגוע בתחנת הדלק באריאל.

שרשרת השכול של משפחת הבופור נמשכה. ב-1999, מעט לפני היציאה, נהרג בלבנון נכדו של אברהם, בן אסתר, אחותו של יוסי. שמו היה, בעקבות דודו, אליאל. נסעתי לבקר את האם וסיפרתי על המפגש בעיתוני אז, מעריב. אסתר דומה לאביה אברהם, בקלסתר פניה, וגם בכישרון הסיפור וברגש המתפרץ. כך אמרה, בין היתר:

"הוא היה תינוק מקסים. הייתי יושבת אתו על המדרגות בבית ושואלת אותו, אתה תחיה או תמות? דאגתי בגלל החיבור שלו עם יוסי, ופחדתי תמיד שאולי פספסתי, אולי לא נתתי לו מספיק צחוק, בגלל האבל על יוסי. מגיל מאוד צעיר היה משחק עם כלי נשק ורובים, ואומר שיהיה בצבא. כשנעשה בוגר ועמד על דעתו לאן ללכת היה לי ברור שהוא היה צריך ללכת לסיירת גולני. שם  קיבל לגמרי במקרה את הנשק של אחי, עם שם אחי חרוט על הנשק. הם היו דומים בכל. אותן תכונות, אותה סיירת גולני, אותם ערכים, ושניהם מתו באותה מלחמה".

מאז נחצו החיים לשתיים

וכך כתבה דיתה בן עקיבא, אמו של גיל, לטקס יום הזיכרון בכפר יהושע, אביב 2007.

"25 שנים, שהן שנות דור, חלפו מאז היום הנורא ההוא, ואתה לא שב הביתה, כמו ששב הספן מן הים, הצייד מן הגבעות והאיכר מן השדות. כי הבית הוא הכל. הוא מזרח והוא מערב. ממנו מתחילים ואליו וחוזרים, והוא עומד עכשיו אחריך, ומי שגר בו לאחר שאתה כבר איננו זוכר ובוכה ומתגעגע.

למרות שהזמן עושה שמות בזיכרון, אני זוכרת את היום, את הרגע, את רעד האדמה מתחת לרגליי ואת השקט המקפיא לפני בוא הצעקה, שגם היא כמעט ולא נשמעה.

מאז נחצו החיים לשתיים, והזמן לא הביא אתו את הנחמה. הימים כבדים עכשיו. רוח וגשם כבר אין, והשמש מכה. השנים חולפות, ולילה נוגע בלילה, ומאז לא שבה נפשי למנוחתה. אני חוזרת אל הקיץ הקשה ההוא. אל ליל הירח המלא, ואל קול דרדור האבנים על ארונך אשר לעולם לא ירד מעל כתפיי. אני שומעת עכשיו צלילי פעמונים אובדים בחשכה, ורואה בעיני הרוח את כל מה שאתה לא תוכל לעשות.

לא תלך בנוף של אור, ולא תראה את הכרמל מולך, את חורשת האקליפטוסים ושדרת הברושים שבכניסה לכפר. לא תזרע ולא תקצור. לא תראה רימון וגפן מלבלבים, ולא תשמע המיית תור מקנן באביב. לא תרגיש את רוח החמסין בקיץ המגלגלת שיח קוצים יבש, ולא תראה את הירח הניצב בהילו. והאהבה, יקירי. האם נגעה בך האהבה?

אתה נח לרגע עכשיו, מעבר לקו הדומייה ולמגע הפחד. כל החלומות נמוגו. הערב יורד ואין שמש. רק ספק אור, ואתה הולך, ומגיע, וצונח ושותק, והחשכה מכסה לתמיד.

אף פעם לא אוכל להגיד לך – שלום ולהתראות, ולשאול אותך – מתי תחזור? אני זוכרת אותך כל הימים ברחמים רבים, ומנסה לא לאבד את הפרטים הקטנים ואת עקבותיך שנותרו בי. מנסה לדמיין איך היית נראה היום. האם היו קמטים ראשונים סביב עיניך, ומידת הבגד בוודאי שונה גם היא.

אני רואה אותך כאילו מראש אמירי העצים, ועיניך המאירות הן כמו חלונות הנפתחים לאור, ומבטך טוב ומיטיב. דמותך משתקפת בו, וידך כאילו נחה על כתפי, אבל אתה עומד מן העבר השני של הנהר. אתה שם, יקר שלי, ואני פה. הגשר בינינו נטוי, ואתה אינך עובר".

חדש ב'גידי': הירח המלא של אוקטובר 73, מתוך "רחוב הפרחים 22"

חדש בפינה של פול אוגדן: מהי אהבה? תלוי באיזו שפה אתם מדברים

שאלות שנשאלו ונענו ב'שאל את רוביק': איך נולדה המילה 'מעלית', מה ההבדל בין שורוק לקובוץ, מהיכן הגיע הביטוי 'כבודו במקומו מונח', מה לא בסדר עם הביטויים 'החלק הארי' ו'קנס כספי' ועוד, ראו בשאל את רוביק, שאלות אחרונות, בשני הדפים. יש ללחוץ על השאלה לקריאת התשובה.

תגיות :
Google maps; https://bit.ly/2ShZ38d תמונה ראשית
פוסטים רלוונטים בנושא

תגובות

נמרוד חפץ
אכן ספר יוצא דופן, לפחות משפחה אחת יכלה בעקבותיו להגיע אליך ולהוציא ספר על בנה שנפל במלחמת יום כיפור. בתקווה שלא יהיה עוד צורך בספרים ממין זה.
30 באפריל 2020 הגב
אסנת פיינזילבר ברדה
אולי הגיע הזמן להפסיק להשתמש במטבע הלשון "משפחת השכול", זו משפחה שאף אחד לא רוצה להשתייך אליה. זהו למעשה אוקסימורון. "משפחה" ו"שכול" מנוגדים זה לזה. וממשיך את האתוס(הבעייתי) של "טוב למות בעד ארצנו". מלחמת לבנון (גם מלחמת יום כיפור) היו נקודת המפנה שבה התחילו לשאול אם היה אפשר אחרת.
30 באפריל 2020 הגב
יאיר דקל
רוביק שלום, קבלתי מחבר במייל את "בחזרה למשפחת הבופור". כל הכבוד. יאיר דקל, פעם מעריב
30 באפריל 2020 הגב
גבי הכותב
"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה – אומללה בדרכה שלה". במשפט המוכר והמצוטט פותח טולסטוי את אחת היצירות החשובות בספרות. המכנה המשותף לכול המשפחות השכולות הוא הסבל, הקדרות, חוסר השינה ועוד הנובעים מהאובדן ואני מוסיף גם חוסר היכולת להבין סבל זה על ידי אחרים. אולי צריך להמציא מילה ייחודית למשפחה במובן זה. השתתפתי בחמש מלחמות ישראל. כלוחם קשה להבין את הסבל שבמוות תוך כדי פעילות לחימה והוא נחלת המשפחות לאחר מכן.
30 באפריל 2020 הגב

הוספת תגובה