איך דיברו הילדים של המדינה, ומיהו הכל-יכול כביכול

רוביק רוזנטל | 09 באפריל 2021

מחקר בן 60 שנה מגלה איך דיברו ילדי דור המדינה, ילידי שנות הארבעים והחמישים. המחקר מגלה שהילד הישראלי מוביל באופן טבעי את השפה העברית, משנה אותה ויוצר צורות דקדוקיות חדשות; ואיך נוצר הכינוי המוזר לאלוהים: 'הכל-יכול כביכול'

חקר השפה העברית המדוברת עלה מדרגה בשנים האחרונות. יותר ויותר חוקרים מבינים את החשיבות של הדיבור הטבעי, של המתח בין השפה התקנית והשפה המקובלת בשיח, ואת הקשר של לשון הדיבור לחברה ולתרבות.

קיבל חרבון וקטפו את אוזניו

אחד החלוצים של המחקר הזה הוא אהרן בר אדון. שמו כמעט שאינו מוכר למי שאינו מצוי בקהילה הבלשנית, ושנים ארוכות היה מרצה באוניברסיטה אמריקנית. בשנת 1959 השלים את עבודת הדוקטורט שלו שעסקה בלשון המדוברת של ילדי ישראל. אחר כך פרסם עוד כמה מחקרים בנושא. הדוקטורט, 400 עמודים מצהיבים במכונת כתיבה, נסרק בימים אלה וממנו עולות תובנות מעניינות על הדרך שבה דיברו ילדי דור המדינה.

את התובנה הראשונה מצטט בר אדון דווקא מפי בתו של בן יהודה, ימימה גיא: "דיברנו בשגיאות על גבי שגיאות, .. לא ידענו דקדוק, אנחנו דיברנו עברית. העיקר היה שנדבר ושזה יתפשט ושסוף סוף תהיה העברית מדוברת". בר אדון גם קובע שדווקא שפת הילדים היא שפה אחידה שיש לה כללים משותפים, בניגוד לשפת המבוגרים באותן שנים, שהושפעו מאוד משפות זרות שבהן דיברו לפני שהגיעו ארצה.

מה השפיע על לשון הילדים? למה שקרוי "לשון הפלמ"ח" הייתה השפעה מכרעת. לשון הפלמ"ח הושפעה מאוד מהערבית הפלסטינית והולידה סלנג מיוחד ושיבושים. המונח שמזכיר בר אדון בהקשר זה הוא 'חתיכה'. כך נאמר באחד מציטוטי הילדים כי "חתיך וחתיכה יתחתכו", ותמר בת השש, בתו של פלמ"חניק, מתגנדרת לפני אביה ואומרת: "נכון שאני בומבה של חתיכה?"

ילדי ישראל הכירו את הספרות ולצד הדיבור והסלנג השתמשו בלשון ספרותית, ונוצרה לעיתים לשון מעורבת. כך מסביר דן בן ה-15 משל מדרשי: "הגמל מה שאין לו הלך לבקש, כלומר רצה יותר מאשר הקב"ה נתן לו, ואז קיבל חרבון וקטפו לו את אוזניו". 'חרבון' הייתה באותם ימים מילת סלנג נפוצה, ובמאמר נרחב סוקר בר אדון את מקורותיה.

פרק מעניין במחקר של בר אדון מציג הבדלים בין ילדי העיר וילדי הכפר. רוב התופעות משותפות, אבל בתחום המילוני יש הבדלים. הוא מצטט מן המחקר ילד עירוני שאומר "אמא שלי הולידה אותי" וגם "החתולה הולידה". לעומתו רחל ויעקב מהגן בבית אלפא מספרים כי כאשר האח יהיה גדול "אז אמא תמליט לו עוד אחד". ילד עירוני מכייר ומדבר על 'גושים' או 'חתיכות' של חמר, הילד הכפרי אומר על כך: "אנחנו מעבדים את הרגבים". כאשר ילד כפרי מתקין לעצמו רובה צעצוע הוא אומר: "תרתום לי את הרובה". ילדים עירוניים אומרים שהתרנגול קרא, או עשה קוקוריקו, ילדי הכפר יאמרו שהתרנגול קרקר.

הילדה בוחקת והצעצועים התקולקולו

רוב המחקר עוסק בדקדוק המיוחד של לשון הילדים. בדקדוק הזה, המוכר עד היום בשפת הדיבור, שולטת האנלוגיה. צורה ייחודית מפנה את מקומה לצורות נפוצות יותר. בר אדון מביא מן המחקר מילים ששובשו באמצעות אנלוגיה. חלק מהאנלוגיות האלה מוכרות מהשנים הראשונות של ילדים וכבר נכתב עליהן במחקרים מאוחרים יותר. חלקן הפכו מעין נורמת דיבור חלופית כמו שָמַרְתֶם (במלעיל), שָתָתי, הִבַנְתי, יושֵן, הֵגעתי ועוד. רחל בת החמש אומרת על חברתה: "אה, הנה היא בוחקת", שייקה אופיר אמר כמה שנים אחר כך: "חצי צוחה, חצי בוחקת".

ילדי ישראל, מספר לנו בר אדון, מרבים ליצור פעלים חדשים ממילים לועזיות. הנוהג הזה אמנם משוקע במקורות אבל בעברית החדשה, ובעיקר במדוברת, הוא הפך לדרך המלך. בר אדון מצטט פעלים כאלה ששמע מן הילדים, חלקם משמשים עד היום במילון הסלנג: התגלץ', משתיפּ, פִספס, צִ'זבט ועוד.

הילדים, מסתבר, הם גם המובילים בתופעה הדיבורית המרכזית עד היום והיא המלעול, הגייה של מילים מלרעיות במלעיל. בין הסיבות לכך הוא מונה את ריבוי המילים המלעיליות בעברית התקנית, וכן מילות סלנג מלעיליות מובילות כמו טמבל ופנצ'ר. הילדים מודעים לכך ויש להם הסברים משלהם. הילדה רות מסבירה שזה משום שרוב אותיות האלף-בית הן במלעיל. היא גם מוסיפה ש"במלעיל מגיעים יותר מהר".

בר אדון מקדיש מקום נרחב לבנייני הפועל. גם כאן יש לילדים תרומה לדרך שבה העברית מתפתחת. למשל, ההבחנה בין קל לפיעל. קלפתי נהגה קילפתי, ושברתי – שיברתי. הבניין המוביל הוא בניין קל. הילדים מעדיפים את כָנַסתי ושָׁבַעתי על נכנסתי ונשבעתי. בתהליך הזה מצטמצמת מערכת הפועל לחמישה בניינים: פיעל, קל, נפעל, הפעיל והתפעל. שני בניינים: הופעל ופוּעל נעלמים כמעט לגמרי. הבניין הדיבורי התפוּעַל, המוכר בפעלים אירוניים כמו התנודב והתפוטר, מופיע אצל הילדים בעניינים שונים לגמרי: התכוּשפת, התקוּלקלו, מסתוּרק (במקום מסורק) ועוד.

אחת התופעות המטרידות ביותר בלשון הדיבור, שחדרה גם לתקשורת והפכה כמעט לנורמה, היא אובדן החיריק והפיכתו לסגול, בצורות כמו 'הֶרגיש'. גם לכך שורשים אצל ילדי שנות החמישים. הדוגמאות שהוא מביא הן נֶכבד, נֶכבים, הֶגלה ועוד. כך גם נֶכשל, נֶכבש. את המגמה הזו הוא תולה בהידמות הפעלים האלה לצורה הגרונית, שבה הצירה מחליף את החיריק: הֶחזיק, נֶחבא ועוד. מעבר לשינוי בהגייה, הממצאים האלה מצביעים על האובדן הכמעט מוחלט של העיצורים הגרוניים בשפת הדיבור.

הגן סגור ואבא'לה תפור

במאמר אחר שהופיע בכתב העת 'לשוננו לעם' מרחיב בר אדון במילת מפתח של ילדים עבריים: אבא. הוא קובע שילדים לעולם לא ישתמשו ב'אב', אלא רק ב'אבא'. כששאלו ילד בשנות הארבעים מהו "יום האב" אמר: "זה לא יום, זה חודש שלם, חודש אב". ההגייה היא במלעיל, למרות שיר הערש הידוע שבו שרים במלרע "אבא הלך לעבודה". לעיתים נוספת ה' הידיעה, האבא, למרות שאבא במקורה הארמי היא מילה מיודעת.

'אבא' משמשת גם ביחס לבעלים של בעלי חיים, כמו בעל כלב המכונה 'אבא של אמיץ', לצד 'אמא' של הכלב פרדי. אבא הוא גם שם גנרי לגברים מבוגרים. תמי בת השש מסבירה מה זה קפלוץ' – "זה כובע שאַבָּאִים לובשים". צורת הרבים היא אכן אבאים, אף פעם לא אבות. עם זאת שמע בר אדון גם צורה משולבת: אַבּות (במלעיל) וכן אבאות כאנלוגיה לאימהות. לפעמים האב זוכה ליצירת מקבילה נקבית. ילדה בת עשר מפרטת לאביה: "אתה אב ואמה אָבָה".

ל'אבא' מילות חיבה רבות הנגזרות ממנו. אַבִּי, במלעיל, בדומה לסַבְּתי ואפילו אימי במלעיל. מסתבר גם שהפנייה אבאלה לילד נולדה כבר אז. כך בשיר ילדים נפוץ: "אבאל'ה קטן/ הלך לגן/ הגן סגור/ ואבא'לה תפור". הילדים כמעט שאינם משתמשים במילה 'הורים', רק אבא ואמא. אבא חורג מוגדר גם 'אבא שני'. ומה פירוש 'אב חורג'? עוזי מסביר: "קוראים לזה בעד שהוא הורג במכות".

הילדים מעדיפים את 'אבא שלי' על 'אבי', אבל דווקא בקללות מופיעה הצורה הנטויה, אביךָ, בצירוף 'אנעל אביך', שהוא שיבוש של הקללה הערבית 'ילען אבוק'. מכאן נולדו קללות יצירתיות כמו 'אנעל אביך בזוג נעליים', ואפילו 'נעל אביך בזוג נעלי אימך'.

לכל אלה מצטרפת הצורה הערבית אַבּוּ. במקור פירושה אבא של, ומכאן כינויים ישראליים רבים. למשל, אבו ג'ילדה – כינוי שהוצמד למשה דיין, ועל מי שמפסיד בגולות אומרים "העיפו אותו לאבו ג'ילדה". אבו מצטרף לשמות עבריים: אבו יוסי, אבו רבקה ועוד. אבו נצמד גם לחפצים. אבו גולה הוא בעל הג'ולות, ומי שמצליח במשחק נקרא אבו תְנֵין או אבו חמסה, ולחילופין אבו אפס. הממושקף הוא כידוע אבו ארבע ובהרחבה, אבו ארבע עיניים, ואת מי שרוצים להעליב מזכים ב'אבו זיפת'.

תראה במו עיניה את מעשה ידיו של הכביכול

כמה הערות מחכימות הגיעו בעקבות הטור שעסק בשמותיו של אלוהים. פרופ' אורה שורצולד מזכירה כי קיים כינוי נוסף לאל: 'הכל-יכול כביכול', או בהגייה אשכנזית הַכֹּלְיוּכֶל כִּבְיוּכֶל. בעקבות האזכור ניסתה הזירה הלשונית להתחקות על הכינוי המאתגר. ההגייה האשכנזית מרמזת על מקורו היידי של הצירוף, המורכב משני חלקים. 'הכל יכול' הוא כינוי לאלוהים המופיע בפיוט של יניי 'וכל מאמינים': "הַכֹּל יָכוֹל וְכוֹלְלָם יָחַד/ וְכֹל מַאֲמִינִים שֶׁהוּא כֹּל יָכוֹל". הביטוי מתבסס על ספר איוב (מב 2): "יָדַעְתִּי כִּי־כֹל תּוּכָל, וְלֹא־יִבָּצֵר מִמְּךָ מְזִמָּה". הביטוי מקביל למונח הלועזי אומניפוטנט, המיוחס גם הוא לאל.

'כביכול' היא מילה מורכבת המופיעה עשרות פעמים בלשון חכמים, ובדרך כלל פירושה מסתייג, לכאורה. כמה מקורות בלשון חכמים קושרים את המילה לאלוהים. בתלמוד ירושלמי במסכת הוריות נכתב: "כי נזר שמן משחת אלוהיו עליו אני ה' (ויקרא): כביכול מה אני בגדולתי, אף אהרן בגדולתו". מכאן נולד ביידיש כינוי נוסף לאלוהים: הכביכול. עגנון כותב "כמה צדיקים יש לו בעולמו, אף על פי כן כביכול נותן דעתו עלי לפרנסני". חיים באר כותב בספרו 'חבלים' על סבתא האומרת לנכדה: "מוטב שתלך לגן החיות ותראה במו עיניה את מעשה ידיו של הכביכול". גם במילוני היידיש אחת מהגדרות 'כביכול' היא אלוהים.

הביטוי המלא, 'הכל-יכול כביכול', מופיע גם בתקשורת וברשתות. בחלק מהמקרים הוא מיוחס לאלוהים, כמו בספרו של ישראל נתנאל רובין "מה שאלוהים לא יכול". במקרים אחרים הוא מדגיש דווקא את מגבלות מי שאינו אלוהים: "חסרי האמונה, הבוטחים בשכל האנושי הכל-יכול – כביכול", או "פרעה המלך הכל יכול כביכול". קובי ניב כותב: "כשהאל הכל-יכול כביכול נתניהו יירד בהגיע יומו מן הבימה, פתאום יתבהרו השמים ולא יקרה כלום". ועדיין עומדת השאלה האם הביטוי היידי הוא אירוני, המסייג גם את כוחו של האל, כיאה ליידיש האירונית מטבע ברייתה, ואולי מדובר במשחק מילים גרידא.

ישראל, יהוה, יי והקונה

יוסי נינוה כותב עוד בענייני שמות אלוהים: "אל הוא שמו של  האל הראשי של כנען.  השם ישראל קרוי כנראה על שמו - ישֹור (=ישלוט) אל, כשם שהשם יהודה קרוי על שם האל יהו (שהוא יהוה, אם יקוצר הקו העליון של ה- ד'). יהוה הוא שמו הקדום הפגאני של האל, ששמו היה 'יהו' על פי מספר כתובות קדומות.  אנשי יהודה אימצו אותו ושינו את שמו ליהוה, ופירשו אותו כנצחי: היה הוה יהיה. יש שתי השערות לגבי אופן ביטוי השם. השערה ראשונה - יְהֹוָה על פי אֲדוֹנַי, השערה שניה: יַהְוֵה, ולומדים זאת על-פי הקיצור יָה. השם 'קונה' הוא מן השורש קנ"ה שמשמעותו גם בורא. הוא מופיע בשמו של קין: 'קניתי איש מאדוני'".

ד"ר גילה וכמן כותבת: "הקיצור יי אינו מרמז על השם 'יה', אלא הוא התקצר מהמנהג לכתוב ארבע אותיות י' - למעשה, ארבע נקודות - במקום ארבע האותיות י'ה'ו'ה'. התופעה מצויה כבר במגילות מדבר יהודה".

חדש בבמת אורח: פרופ' רינה בן שחר על העברית המדוברת, הסלנג ומה שביניהם.

שאלות שנשאלו ונענו ב'שאל את רוביק': מהיכן הגיעו המילים התעצמות, פרובלמה ושביתה, מאיזו שפה למדנו שלא כדאי להכניס ראש בריא למיטה חולה, האם הפטריות הן צמחים, האם נשק מאובק הוא מלא אבק או נקי מאבק ועוד, ראו בשאל את רוביק, שאלות אחרונות, בשני הדפים. יש ללחוץ על השאלה לקריאת התשובה.

תגיות :
כיתה ה' נח, בית החינוך בצפון בתל אביב, 1955 תמונה ראשית

תגובות

null
09 באפריל 2021 הגב
יובל אלוני
תודה רבה רוביק על תרומתך להרבות ידע השפה והתרבות שלא על מנת לקבל פרס.הלוואי וירבו כמוך בישראל
10 באפריל 2021 הגב
ישראל נתנאל רובין
איפה מצאת בספרי "מה שאלוהים לא יכול" 'הכל יכול כביכול'? הצירוף הנלעג הזה אינו מופיע בספרי אפילו פעם אחת. הספר אמנם עוסק בכך שלמרות ההגדרה המסורתית של אלוהים ככל-יכול, הרמב"ם ואחרים כתבו על כך שישנם דברים שגם אלוהים אינו יכול לעשותם, אבל אין לכך כל קשר לצירוף האוילי 'הכל יכול כביכול', ובודאי שצירוף כזה אינו מופיע בספרי אפילו פעם אחת. נא לתקן.
11 באפריל 2021 הגב
ישראל נתנאל רובין
חיפשתי כעת באמצעות מחשב ומצאתי בעמ' 60-59: "אם נטען כי בניגוד לכך, התנהגותו של אלוהים מוגבלת מראש בידי חוקים מוסריים, נגיע לתוצאה מוזרה לפיה היקף כוחו של הכל-יכול כביכול, פחות אף מזה של היכולת המועטת האופיינית ליצורים מוגבלים כמו בני אדם". אני לא התכוונתי לביטוי 'הכל-יכול כביכול' - ביטוי שמימיי לא שמעתי ולא הכרתי. הכוונה בספר היא, שאם נניח שאלוהים אינו יכול לעשות רע, עולה מזה שמי שמתואר ככל-יכול למעשה יכול פחות מאדם, שהרי אדם כן יכול לעשות רע, ולכן לפי זה אלוהים הוא כל-יכול רק כביכול, כלומר, לא באמת. התכוונתי אפוא לטיעון פילוסופי, ולא להשתמש בביטוי שכלל לא היה מוכר לי, למרות שבדיעבד המילים 'הכל-יכול כביכול' אכן מופיעות בטקסט צמודות זו לזו.
11 באפריל 2021 הגב
ישראל נתנאל רובין
אם אכן קיים ביידיש כינוי לאלוהים 'הכל-יכול כביכול', מסתבר שהוא צירוף שצירפו בורים את שני הכינויים, 'כל יכול' המסורתי עם 'כביכול' היידי, וקשה להאמין שהוא נוצר בכוונה אירונית.
11 באפריל 2021 הגב
שרגא צביאלי
מופיע במאמר "אבא הוא שם גנרי למבוגרים". ואני דווקא זוכר כי למבוגרים קראנו דוד.
11 באפריל 2021 הגב

הוספת תגובה