שבטי ישראל

רוביק רוזנטל | 18 במרץ 2016
גירסה ראשונה הופיעה בספר "הלקסיקון של החיים", הוצאת כתר, 2007. איורים: תמר קלנר

החברה הישראלית היא חברה מגוונת ומשוסעת, עמוסה סטיגמות וסטריאוטיפים, שזכו למגוון כינויים ושמות

סטריאוטיפ הוא מכלול תכונות המיוחסות באופן כוללני לקבוצת אנשים, בדרך כלל לשלילה. בני אדם אוהבים ליצור סטריאוטיפים, הישראלים אוהבים מאוד ליצור סטריאוטיפים, ולהדביק אותם זה על קבוצתו של זה, משהו כמו קרב כדורי בוץ: אני אקרא לך יקה פוץ, ואתה תקרא לי צ'חצ'ח. סטריאוטיפ זקוק לשם, מילה או ביטוי, ואלה מגיעים ממחוזות משמעות שונים. דימוי "ילדי שמנת", מקצוע כמו "בעלי באסטות", שם פרטי כמו לימור או אחמד, ואפילו פריט ביגוד כמו "בלייזרים" או "כיפות סרוגות".  הסטריאוטיפים מתקיימים בכמה זירות: הזירה הפוליטית, הזירה הדתית-חילונית, הזירה הצבאית, ובעיקר הזירה האתנית. ולהלן מילון סטריאוטיפים ישראליים, לא בהכרח שלם.

אנו אנו הבלייזרים

אבק אדם. המהגרים החדשים נדמו פעם אחר פעם לתושבי הארץ הוותיקים כבני אדם חסרי צורה שיש לעצב אותם מחדש. הביטוי נטבע על ידי דוד פרישמן בשנות העשרים. ברל כצנלסון, למשל, השתמש בביטוי לתיאור עולי העליות של שנות העשרים והשלושים. הביטוי המקומם הזה נשמע גם ביחס לניצולי השואה, ומאוחר יותר זכו בו העולים מעדות המזרח.

אחד משלנו. ביטוי חוצה קבוצות ותרבויות, ומצביע שוב ושוב על הרעיון האוניברסאלי: או שאתה שייך לשבט, או שאתה יצור פגום ודחוי. בעדות אשכנז זכה הביטוי לגירסה ביידיש: "פון אונזערע". בפלמ"ח הוא התבסס כביטוי צברי מתנשא. קיים גם באנגלית: one of us.   

אחמדים. ערבים. שימוש בשם פרטי עבור קבוצה אתנית מקובל מאוד בהיסטוריה של הגזענות, וכך היה "איציק" כינוי גנאי אנטישמי ליהודים. "ערבב את הטיח, אחמד", שר אהוד בנאי. אחמד אינו השם הנפוץ בין המוסלמים, לכל מוסלמי זכר שישי קוראים מוחמד, אבל נראה שאימת הסטיגמה הדתית היטתה את הכף לכיוון אחמד, שגם הוא אחד משמות הנביא. "האחמדים" הם גם שם רשמי לקבוצה מוסלמית בעלת גוון חילוני, שלה שלוחה בשכונת כבאביר בחיפה.

אנו אנו. כינוי לפלמ"חניקים אחרי שפשטו את המדים, החלו לחפש את המחר וגם מצאו אותו בעמדות בכירות בניהול המדינה ובתחושה שהם מלח הארץ (ע"ע) ואין בלתם. המקור בהמנון הפלמ"ח: "לפקודה תמיד אנחנו, תמיד אנו אנו, הפלמ"ח". כינויים נייטראליים יותר: פלמ"חניקים ודור תש"ח.

אנו באנו. כינוי לגלגני לציונים החלוצים, מייסדי המדינה שהפכו בימי המדינה לקשישים המספרים סיפורים ארוכים ומעצבנים על הפרחת השממה וייבוש הביצות. המקור בשירו של מנשה רבינא "אנו באנו ארצה, לבנות להיבנות בה", המושר עד היום בערבי שירה בציבור.

בוריסים. לא שליאפין ולא גודונוב. דווקא "בוריס" הפך שם גנאי קולקטיבי לגברים עולים מחבר העמים. הבוריסים הם, על פי הסטריאוטיפ, צעירים, גברתנים, נוטים לשתייה ולאלימות ומדברים ביניהם בשפה זרה. פיתוח דו-מיני: "בוריס וסווטלאנה".

בחורינו המצוינים. כינוי לגלגני לגבר הישראלי המשרת בכוחות הביטחון, ממלא את כל המשימות בלי להרהר אחריהן, ומתגלה כדמות רדודה ונערת קוד מוסרי. הביטוי נטבע על ידי מנחם בגין ב-1981, והתייחס לשומרי ראשו מן השב"כ.

בְּלֵייזֶרִים. הצעירים המובילים בפוליטיקה הישראלית של שנות השמונים וראשית התשעים. ראשם (המדיני) עמוק בשמאל, אורח חייהם ולבושם במאיון העליון. ביניהם יוסי ביילין, אורי סביר וחבריהם.

בני טובים. נערים למשפחות מבוססות ממרכז הארץ שהחלו לפתח התנהגות עבריינית בסוף שנות החמישים. הכינוי ניתן להם על ידי העיתונות והצביע על כך שבאו ממשפחות העלות ערכים סוציאליסטיים ויצאו לתרבות רעה.

בעלי באסטות. הפשוטים, חסרי ההשכלה והגינונים, שהם בדרך כלל מזרחיים. "בעל באסטה" הוא אדם המחזיק דוכן בשוק. האגדות מספרות דווקא שחלקם עשירים מופלגים, אבל השוק הוא הדימוי המרכזי למקום נמוך וגס, הנזכר גם באמרה התלמודית "פשוט נבלה בשוק ואל תצטרך לבריות". ביטוי נוסף באותה רוח: מוכרי החמוצים.

דור האספרסו והמאפיה הרוסית

דוסים. חובשי כיפה מכל סוג ומין, כולל חרדים. כינוי מלעיג שיצא מהאופנה, אבל לגיטימי בשימוש פנימי אירוני בעיקר בין בני הציונות הדתית. "דוס" איננו מערכת הפעלה אלא הצורה האשכנזית של המילה העתיקה "דת". פיתוחים: דוסאלאך,דוסית, דוסנילאנד (בני ברק), דוסיבה (מסיבה של דוסים).

דור האספרסו. צעירים חובבי בילוי בטלני, בניגוד לבני ארץ ישראל העובדת שהלכו לתנועות הנוער. הביטוי חדר סמוך למכונות הקפה האיטלקיות, שהפכו את שתיית הקפה מבילוי של קשישים ברחוב בן יהודה שטראסה לבילוי צעיר ונוצץ. הביטוי נטבע בידי ס. יזהר.

דור הג'ינס. צעירים עדכניים וריקניים בשנות השבעים, גירסה נוספת של "דור האספרסו", הפעם על פי הג'ינס שפשט בישראל, והפך סמל לריק אידיאולוגי וחיקוי תרבות אמריקה הקלוקלת. מקור הביטוי בסיסמת הפרסומת המיתולוגית "דור הג'ינס שותה קווינס". הפרסומאי חיפש חרוז, ונכנס לפנתיאון טובעי המטבעות.

האלפיון העליון. לכאורה ממצא סטטיסטי, כלומר, פרומיל מן החברה הישראלית (7,000 איש, אשה וילד), שרמת חייו והכנסתו היא הגבוהה ביותר, ובקיצור, עשירי העשירים. בדרך כלל הם מתקבצים בקיסריה, סביון (הקרויה גם סנוביון), מגדלי סי אן סאן, או מתחבאים במאיונים הנמוכים.

החוג הנוצץ. העשירים הבליינים של שנות השבעים. ערכי החברה החלוצית-שוויונית נפרצו, מדורי הרכילות גילו את מסיבות החשק של העשירים, ואלה מצידם הפעילו טקטיקה ישנה-חדשה: הם יצרו מועדון סגור שקשה לחדור אליו, אבל דאגו שכולם יידעו מה הם עושים ואיך הם נהנים ממטעמי החיים. דן אלמגור כתב עליהם: "שתתפוצץ, שתתפוצץ, זוהי סיסמת החוג הנוצץ". רחל אטאס שרה.

המאפיה הרוסית. כינוי שפשט בשנות התשעים בהתייחסות ליוצאי חבר העמים, בעקבות חשיפה של עסקי כמה מן העשירים בו, וכן מעורבות של חלקים מתוכם בעולם הפשע והזנות. הקהילה הרוסית הרחבה פעלה במרץ נגד הביטוי המכליל.

המשפחה הלוחמת. כינוי עצמי מקובל בקרב אנשי אצ"ל, שנותר דבוק בהם שנים רבות גם אחרי שהגיעו לשלטון, וזכה גם לשימוש אירוני. ביום הכרזת העצמאות פנה בגין אל חבריו ואמר: "אחי, בני המשפחה הלוחמת".

ווּסווּסים. אשכנזים שלפני קום המדינה, כינוי שניתן להם על ידי התימנים, בעקבות השימוש התכוף במילה "ווס" (מה) במשפטים נוסח ווס הרצאך, ווס ברענט וכדומה. נהגה גם ווּזווּזים. חלופות: שיכנוזי, אשכנטוזי.

חוראנים. פלחים עניים שנדדו מדרום סוריה לישראל ועמסו על עצמם משום מה את כל הסטריאוטיפים של הנחשלות והנחיתות. לחיות כמו חוראני, לעבוד כמו חוראני ולהתלבש כמו חוראני זה המיץ של הזבל.

חרדלים. כינוי מתפשט לקבוצה דתית-חברתית שעלתה וצמחה בשנות התשעים: צעירים מהציונות הדתית ההופכים ימניים יותר בהשקפה הפוליטית וקרובים יותר לחרדים באורח חייהם הדתי. בראשי תיבות: חרד"לים או חרד"לניקים, ויש גם פועל: להתחרדל.

כורדים וילדי שמנת

יורָמים. צעירים וצעירים פחות, המייצגים באישיותם והתנהגותם את כל מה שלא יעלה על דעתו של צבר גאה: הם עובדים לפי הכללים, לומדים ברצינות, משתדלים לעשות מעשים טובים ונמנעים מאלימות. מקור המילה ככל הנראה השם יורם, שניתנו בכמה יצירות כתובות לנערים יוצאי שואה, שנתפסו חלשים וחסרי גבריות, אנטיתיזה של הצבר.

ילדי שמנת. בני הנוער שצמחו בערי המרכז העשירות. "שמנת" היא מילה המייצגת שכבה חברתית גבוהה ועושר חומרי, החל מ"שמנה וסלתה", ועד "קרם-דלה-קרם" הצרפתי.

ילדי תנובה. כינוי לבני הקיבוצים. בתקופת הזוהר של החלוציות השוויונית זכו דווקא הם לפינוק ולארוחות עשירות במוצרי חלב. "תנובה" היתה הסמל והמותג של המזון הבריא, והעירניקים מזי הרעב היו נוסעים בחופשים לקיבוצים כדי להעלות במשקל.

ימין סהרורי. כינוי לקבוצות ימין רדיקאלי, בעיקר בשנות השבעים והשמונים, שדגלו בטרנספר, שליטה מוחלטת על הפלסטינים ובגירסה דתית כינון בית המקדש השלישי. בעוד שמאלנים (ע"ע) הפך מיינסטרים, "ימין סהרורי" כמעט אינו בשימוש היום.

יפי הבלורית והתואר. תמצית המיתוס של דור תש"ח, המתגלם באלפי הבחורים שנפלו במלחמת השחרור: יפים לנצח, בעלי בלורית מתנפנפת (איפה הם ואיפה המזרחיים גלוחי הראש והשינקינאים הקרחים). את הביטוי טבע חיים גורי בשיר הרעות: "עוד נזכור את כולם, את יפי הבלורית והתואר".

שבטי ישראל 1

יפי נפש. אחד הפירות הלשוניים של ישראל פוסט 67. יפה הנפש הוא איש שמאל המזדהה עם הסבל הפלסטינאי ומתנגד לכיבוש, לעומת מי שאינו כזה, הדואג קודם

יקה פוץ. יהודי יוצא גרמניה שהגיע לישראל בדרך כלל בעלייה החמישית של שנות השלושים. בעוד "יקה" נחשב ביטוי נייטרלי ואפילו מחמיא, "יקה פוץ" ביטא את התכונות שיוחסו לייקים: נוקשות, היעדר חוש הומור, שאיפת יתר מעצבנת לשלמות, ומידה לא מבוטלת של התנשאות. כדי להוסיף עלבון כולל הביטוי את המילה "פוץ", שהוא ביידיש איבר מין וגם טיפוס מחורבן. היידיש היתה כידוע שנואת נפשם של הייקים.

ירחמיאל. שם פרטי שהפך כינוי לעג לישראלי גלותי, בדרך כלל עסקן זוטר, נטול גבריות וביטחון עצמי ונוטה לספר בדיחות ביידיש. הצברים האומללים שנקראו בשם זה טרחו לשנות את שמם ל"יֶרַח".

כורדים. מדוע הפכו יוצאי כורדיסטן סמל לטיפשות המוחלטת? המקור כנראה כבר בסטריאוטיפ ערבי. הכינוי "אנא כורדי" זכה למעין היפוך של ערמומיות: אני כל כך טיפש שאין לי מושג מה קורה סביבי. מתאים מאוד לוועדות החקירה למיניהן.

כיפות סרוגות. כובעים וכיסויי ראש היו מאז ומעולם סמל מעמד, סמל אתני או חברתי. בחברה הישראלית זה דינם של כובע טמבל, כפייה, שטריימל ועוד. הכיפות הסרוגות  אינן רק כיסוי ראש עגול וצמרירי, אלא גם אלה הנושאים אותו: אנשי הציונות הדתית. לצידם התבדלו הכיפות השחורות בנטייה לחרדלות, וכיפה גרוש בנטייה מתקדמת לחילוניות.

נוער הגבעות וסאלח שבתי

לובּה. אמא של בוריס,יוצאת חבר העמים ומייצגת כמה וכמה סטריאוטיפים. היא קופאית בסופר, חרוצה אך נוקשה ועצבנית, ודוברת עברית-סלאבית שבה השיבוש הוא הנורמה. נולדה במוחם הקודח של יוצרי "ארץ נהדרת", ונוצקה בדמותו של השחקן טל פרידמן. מפניני לשונה: "מי בא בלובה", "משלוחה" ואחרות.

מיטב הנוער. כינוי נושן שהתייחס לצברים מן המרכז, ההולכים להגשמה וליחידות קרביות ומבטיחים להמשיך את מפעל הוריהם. הביטוי זכה גם לשימוש אירוני מהפך. סיסמה בהפגנות תנועות הנוער: "מיטב הנוער – לעבודה בדואר".

מלח הארץ. הכינוי הנפוץ ביותר לאנשים הנחשבים נושאי הערכים המסורתיים של הציונות: התיישבות, שירות צבאי וערכים לאומיים. מזוהה בדרך כלל עם בני האשכנזים, אלה שלא ירדו מהארץ. לא בכדי מבקשים המתנחלים לרשת את המושג, לקול מחאה של מלח הארץ מהדגם הישן. מקור הביטוי בברית החדשה.

מפא"יניקים. ליבת חיי הציבור והפוליטיקה הישראלית מאז שנות הארבעים. מפא"י הוציאה מקרבה את המנהיגות הישראלית ששלטה בה לאורך חיי היישוב ועד 1977. המפא"יניק הוא שם נרדף לאדם פרגמטי, בטחוניסט אבל מתון, סוציאליסט אבל מעריץ את יזמי השוק החופשי, דמוקרט אבל מאמין בהדרכה וניווט צמודים של השלטון. על מה שנותר מכל זה אפשר לקרוא יום יום בעיתונים.

מרוקו סכין. כינוי בוטה אבל אפקטיבי ליוצאי צפון אפריקה, המייצג את תכונותיהם על פי הפרשנות של היישוב האשכנזי: המרוקאי הוא עצבני, אלים, חסר השכלה ועוין. לך תיפטר מסטריאוטיפ כזה.

נוער הגבעות. הדור השני של המתנחלים, שהתגלה נחוש וחסר עכבות עוד יותר מהוריו. ההורים פעלו במשא ומתן זהיר עם השלטונות, הבנים עולים על גבעות וקובעים עובדות בשטח. הביטוי נחקק לאחר אירועי המאחזים הלא חוקיים.

נוער הזהב. נוער בורגני ריקני, ביטוי משנות השישים שנטבע על ידי הרוב הגדול שהלך לתנועות הנוער. לביטוי מקורות משפות שונות כמו רוסית והונגרית. קריאה במצעדים: נוער הזהב – לך לנגב!

נוער הנרות. ילידי שנות השמונים ממשפחות הקרובות למרכז ולשמאל, שהחוויה המכוננת של חייהם היא רצח רבין. נקראו כך על שם אלפי הנרות שנדלקו בכיכר לאחר הרצח. היו בלב האבל הלאומי בחודשים שלאחר הרצח, עשור לאחר מכן הם נמצאו מסתובבים באתרי בועת ההיי-טק או במוקדי הרוחניות בהודו.

נערות זוהר. מוצר לוואי של הסגידה לעושר המוחצן של שנות השבעים. למסיבות "החוג הנוצץ" התקבצו עלמות מחומצנות שעסקו בדוגמנות, משחק, הצלחה בתחרויות יופי, ובעיקר כושר מופלא להיות תמיד במקום הנכון, ולהילכד על ידי המצלמה הנכונה.

סאלח שבתי. הסמל הספרותי-קולנועי של עולי עדות המזרח. הומצא על ידי אפרים קישון, גולם על ידי חיים טופול, ויצר סטריאוטיפ שלא נשבר עד היום. העולה המזרחי סאלח שבתי הוא גס, עילג, ערמומי, מרושל בלבושו, ובקיצור, לעולם לא יצא ממנו אשכנזי טוב, או לפחות ישראלי.

סמוך הגדול וסמוך הקטן. שתיים מתוך שלל הדמויות שתועדו ב"ילקוט הכזבים". מה שמעניק להם את כתר הסטריאוטיפ הוא השם. "סמוך" היא התגובה הישראלית-צברית המייצגת את התכונה מספר אחת של הישראליות: שילוב של זחיחות ושטחיות. "סמוך" פירושו שלא כדאי לסמוך על אף אחד, כמו ש"יהיה בסדר" מבהיר ששום דבר לא יהיה בסדר.

פוגלים ופקאצות

סמך טיתים. בני העדה הספרדית שישבה בארץ ישראל מזה מאות שנים, וקיבלה את פני החלוצים שהיו בעיקר אשכנזים-סלאביים. ראשי תיבות: ספרדים טהורים. הסטריאוטיפ הסמך-טיתי נחשב חיובי: הם משלבים הדר עם עממיות, אוהבי חיים, ותיקים בארץ ישראל אך אינם מתנשאים, חובבי המסורת היהודית אך אינם פנאטיים, יודעי עברית משובחת אך גם נושאי דגל הלדינו. ראשי התיבות התגלגלו מברכה מקובלת בין הספרדים: סיפא טבא.

עיראקי פיג'מה. יוצאי עיראק שהגיעו אחרי מלחמת השחרור הביאו אתם מסורת עתיקה ועשירה, אבל נתפסו בעיני האשכנזים כעוד חבורה מזרחית חסרת תרבות ומרושלת. הנוהג לשבת בפיג'מה במרפסת הבית (רצוי ברמת גן, היא "רמת פיג'מה") הפיג'מות היו למעשה חליפות מהודרות שנהגו ללבוש בעירק, אבל הם חרצו את גורלם התדמיתי כבטלנים חסרי תועלת וחסרי גינונים.

ערבושים. שם הגנאי המרכזי לערבים, בעיקר הפלשתינים, שנטבע בשלב מוקדם באמצעות צירוף הסיומת היידישאית-סלאבית –וּש. "ערבושים" אינו מצביע על תכונת מסוימות של הערבים אלא בז לעצם קיומם. כינוי מקביל, אולי מעט מוקדם יותר: אראברים, שהיא המילה היידישאית לערבים. שני הכינויים נעלמו כמעט לגמרי.

עַרסים. ערס נחשב בעבר הרחוק כינוי חיובי המייחס לאדם ערמומיות ופיקחות. החל משנות השבעים הוא הפך לעבריין קטן או מתנהג כעבריין, שחצן ובעל גינוני עושר מדומה, ובדרך כלל מזרחי. המקור בערבית, ופירושה המילולי של המילה: רועה זונות.

פוגלים. פקידי משרד האוצר, שהפכו שם נרדף לאנשים השומרים על הקופה הציבורית, אך חסרי רגישות חברתית ונתפסים בעיני עצמם כמנהלי המדינה בפועל. הכינוי, על שם אהרון פוגל, שהיה מנכ"ל משרד האוצר, הודבק על ידי יצחק רבין בראשית כהונתו השנייה.

פקאצות. נערותפטפטניות וזחוחות מסביבה עשירה, הנוקטות בגינוני נשים קטנות ומביאות את שפת הרשת בבלוגים שלהן למחוזות שהעברית לא ידעה עד כה. במילון שנכתב בנצרת עילית מוגדרות פקאצות כ"מתנשאות", אבל הביטוי עצמו התגלגל ממקומות אחרים. בצבא היתה הפקצה "פקידה צעירה", כלומר, חדשה, ומאוחר יותר הומרו ראשי התיבות ל"פריחה קטנה וצעקנית". תופעת הבלוגים הפכה את הכינוי לסטריאוטיפ חברתי-אינטרנטי.

צ'חצ'חים ושין גימלים

פרֵיחות. סטריאוטיפ מובילמזה שלושים שנה. משקף נערות זולות המפגינות מיניות, סגנון דיבור בוטה ועילג, ולבוש צמוד וחסר טעם. בראשית הדרך הביטוי יוחס לנערות מזרחיות, עם השנים עבר הדגש לדרך ההתנהגות. השיר "אני פריחה" של אסי דיין ועפרה חזה נועד לבנות את הזהות הפריחית, בהצלחה חלקית. פיתוח: פרֶח (גבר דמוי פריחה), פרֶחיאדה (הרבה פריחות תחת מטרייה אחת).

פרֶנק פארח. כינוי בוטה שהודבק לבני העדות הספרדיות בידי האשכנזים כבר בשנות העשרים והשלושים. חלקו הראשון, פרנק, יוחס לספרדים באשר הם. "פארח" רמז למחלת העור. כינוי נוסף: שווארצע חייאס. תרגום מיידיש: חיות שחורות.

צ'חצ'חים ושין גימלים. סטריאוטיפ כפול שהתייחס לבני עדות המזרח בשנות השבעים, בהופעה המפורסמת של דודו טופז בבחירות 1981, שעלתה ככל הנראה למערך בשלטון. הסטריאוטיפ כולל מרכיבים רבים: הם צפון אפריקנים (מדברים בצ'דיק), שטחיים וחסרי השכלה, משרתים בצבא, אם בכלל, בתפקידים נחותים, מצביעים ליכוד, ובשלוש מילים: הם לא משלנו. "צ'חצ'ח" איבד עם השנים את המרכיב האתני ומתייחס, כמו פריחה, לדפוס התנהגות.

צפונים. נהגה במלעיל. תושבי מרכז הארץ ממשפחות מבוססות ושבעות, משכילים ומתנשאים, ששמחת החיים שלהם מתמצית בשופינג ובנסיעות לסקי בשווייץ. פיתוח: צפונבונים. המונח הנגדי, דרומים, גם הוא במלעיל, לא נקלט.

רוּחניקים. קבוצה הולכת וגדלה של אנשים, בעיקר צעירים, שנשבו בקסם הניו-אייג'. רבים מהם עברו תקופת התקרבות והתחזקות בהודו. נחשבים בעלי כוונות טובות וערכים נעלים, אך גם מנותקים ותמהוניים. הרוחניקים נושקים לתנועות נוספות, כמו איכות הסביבה והחוזרים בתשובה.

שינקינאים. צעירים הרואים בתל אביב את מרכז העולם, חובבי בילויים, קניות, משלבים רוחניקיות, שמאלנות מתונה, סמים קלים ושירות באתרי הבועה. הגברים מתגדרים בקרחת ומשקפיים עגולים ולעתים עגיל.

שמאלנים. כינוי גנאי פוליטי-אידיאולוגי שתחולתו דינמית. התייחס תחילה לאנשי שמאל רדיקאליים, מתנועות כגון חד"ש, "יש גבול" ו"גוש שלום". עם השנים הודבק לכל מי שחושב שצריך לדבר עם פלסטינאים על משהו מתי שהוא. פיתוח אינטרנטי שנועד לדרוך על הגווייה: סמולנים.


1
תגיות :
תמונה ראשית
מאמרים קודמים