קריאה

רוביק רוזנטל | 25 בינואר 2020

מחלקים את השימוש שלנו בשפה לארבע קבוצות. דיבור, שמיעה, כתיבה וקריאה. בדיבור ובכתיבה אנחנו פעילים ויוצרים את המשפטים שאנחנו משמיעים או כותבים. בשמיעה ובקריאה אנחנו מקבלים מה שאומרים או כותבים אחרים, אבל כמובן שעלינו להבין את דבריהם.

המילה "קריאה" מופיעה פעם אחת בתנ"ך, בספר יונה. אלהים אומר ליונה הנביא: "קוּם לֵךְ אֶל־נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה, וּקְרָא אֵלֶיהָ אֶת־הַקְּרִיאָה אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ". הפועל "לקרוא" מופיע בתנ"ך יותר מ-700 פעם. בדרך כלל מדובר בצעקה, בדיבור חזק שנועד שכולם ישמעו אותו, אבל כבר בתנ"ך ועד היום יש לפועל "לקרוא" שימושים נוספים. לקרוא פירושו לכנות מישהו בשם, להזמין מישהו להצטרף, וגם לעיין, לקרוא בספר.

מה משותף לכל הפירושים האלה של המילה "קריאה" ושל הפועל "לקרוא"? משותפת להם אמירה בקול רם. בעבר גם הקריאה בספר הייתה בקול רם, קראו בספר כדי שאנשים רבים יקשיבו ויכירו את מה שכתוב בו. היום הקריאה נעשית בדרך כלל בשקט, על ידי אדם שמעיין בספר, אבל יש גם קריאה בקול רם לאנשים נוספים. לקריאה הזו קוראים גם "הקראה". לפני שילד לומד לקרוא מקריאים לו סיפורים.

חז"ל הדגישו את הקריאה בספר, את העיון, ולתנ"ך עצמו קראו גם "מקרא", כי קוראים בספר הכתוב. לאמירה בקול רם של התפילה "שמע ישראל, ה' אלוהינו ה' אחד" קראו "קריאת שמע". באותה תקופה קמה בין היהודים תנועה שהתנגדה לפירושים שניתנו במשנה ובתלמוד לתנ"ך. היא נקראה התנועה הקראית, זו שמאמינה רק במה שכתוב בתנ"ך. עד היום קיימת תנועה קראית בישראל. במאה השביעית כתב מוחמד, נביא האסלאם, ספר וקרא לו הקוראן, מהשורש קר"א, הקיים גם בערבית.

בכתב העברי משתמשים במילים הקרובות ל"קריאה" לכמה מונחים. כתב ברור וגם טקסט שהכל מבינים הוא "קריא". כאשר רוצים לציין בכתב שמשפט מסוים נאמר בקול רם ובהדגשה, מוסיפים לו "סימן קריאה". לאותיות אהו"י, שעוזרות לנו לקרוא טקסט עברי, קוראים "אימות הקריאה". בכמה מילים בעברית מופיע דגש באחת האותיות לא לפי כללי הדקדוק, אלא כדי להראות שזו מילה מיוחדת. לדגש כזה קוראים "דגש לתפארת הקריאה". וברדיו יש מקצוע שגם הוא קשור בקריאה נכונה ויפה: "קריין", שהמקצוע שלו הוא "קריינות".



מילים נוספות

אות

25 בינואר 2020

בִיוּש

25 בינואר 2020

דיבור

25 בינואר 2020

חופש

25 בינואר 2020