שְׁכִינָה

רוביק רוזנטל | 28 באוקטובר 2014

שכינה היא שם שניתן בלשון חכמים לרוח הקודש, על פי האמונה שרוחו של האל שוכנת בכל מקום. ובאמת, השורש של המילה שכינה הוא שכ"ן. השכינה לפי האמונה נמצאת בכל מקום שבו יש קירבה לרוחו של אלוהים. במשנה נכתב: "עשרה שיושבין ועוסקין בתורה, שכינה שרויה ביניהם" (אבות ג ו).

יש ביטויים שונים המתייחסים לשכינה. בתלמוד נכתב: "צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם, ונהנים מזיו השכינה" (ברכות יז א).  הביטוי זיו השכינה קשור באמונה שהשכינה מפיצה אור. יש גם כמה ביטויים המדמים את השכינה לציפור או למלאך. באחת מתפילות יום הכיפורים נאמר "אל מלא רחמים שוכן מרומים, המצא מנוחה נכונה על כנפי השכינה". בעקבות זאת כתבו הסופרים החדשים בעברית שהם שומעים את  מַשַּׁק כנפי השכינה. בתקופת ימי הביניים דיברו על גלות השכינה. הכוונה כאן היתה שלפעמים בהתנהגות שלנו אנחנו גורמים לשכינה להסתלק מחיינו, והם מאבדים את הקדושה שבהם.

הפועל שכ"ן קשור בדרך כלל לבתים ולמגורים. שָׁכֵן הוא אדם שגר לידינו, באותו בית. שכונה היא אזור שבו גרים אנשים בקרבה זה לזה, ושיכון הוא בניין שגרות בו הרבה משפחות. המילה מִשְּׁכָּן, שגם הפירוש שלה הוא בית, היא השם שניתן לאוהל מועד, למקום הקדוש ששימש את בני ישראל במדבר, בדרך לארץ כנען.



מילים נוספות

אגדה

28 באוקטובר 2014

אדם

28 באוקטובר 2014

אומדן

28 באוקטובר 2014

אופנוע

28 באוקטובר 2014