יהודי קטן ואדמוני מן המזרח

רוביק רוזנטל | 14 באוקטובר 2014
המאמר הוצג כהרצאה בסדרת "קתדרה" במוזיאון ארץ ישראל, 17.2.11

הפולמוס על מקומו של אליעזר בן יהודה בתחיית הלשון העברית אינו יכול לטשטש את העובדות ההיסטוריות: בכל היבט של עיצוב העברית החדשה הוא עמד בלב ההכרעות, והוביל מהלכים מכוננים ובני קיימא

 

 

אליעזר בן יהודה נכנס לפנתיאון הלאומי כאחת מדמויות המפתח של ראשית המפעל הציוני. אפשר להעיז ולומר שהוא אחד מארבעה אישים שחותמם הוא המובהק ורב ההשפעה ביותר: בנימין זאב הרצל, החוזה המייסד; אחד העם, ההוגה המבקר; חיים נחמן ביאליק, המשורר המבטא את רחשי העם; ואליעזר בן יהודה, מחייה הלשון.

מה הפך את בן יהודה ראוי תואר "מחייה השפה העברית"? מה מאפשר לנו לראות אותו גם בפרספקטיבה של ארבעה דורות לראות בו גיבור על של המפעל הציוני? את התשובה על כך חיש פרק למרכיביה:

  • הוא ניסח ראשון, בבהירות ובנוכחות רבת השפעה את רעיון תחיית השפה.

  • הוא יצר קבוצה חברתית ומוסדות שלקחו על עצמם את קידום תחיית השפה, מוסדות אלה פועלים עד עצם היום הזה.

  • הוא ניסח ויישם ראשון את רעיון הוראת העברית בעברית.

  • הוא הוביל וקבע את דפוסי ההגייה הרצויה של העברית החדשה, דהיינו, ההברה הספרדית-מזרחית, וקביעותיו התקבלו ויושמו.

  • הוא טבע את מעמדה של העיתונות בארץ ישראל כמרכז וגורם דוחף לתחיית העברית.

  • הוא ניסח את הכללים שלפיהם יחודשו מילים חדשות החסרות לאוצר המילים העברי, ותרם מאות חידושים משלו.

  • הוא כתב את המילון של העברית החדשה, המשמש תשתית לכל המילונים שבאו אחריו.

במשך כל השנים, בחייו ולאחר מותו, לא פסק הפולמוס על גודל התרומה של אליעזר בן יהודה ועל עצם רעיון החייאת השפה. בפולמוס הזה אגע בסוף הדברים. ואולם, אין פולמוס על אף אחד משמונה המרכיבים שמניתי. קביעה זו עולה מן המחקר ההיסטורי הרב על חייו ופועלו, הכולל גם ביוגרפיה מפורטת שיצאה לאחרונה מאת יוסי לנג. הפולמוס שהזכרתי הוא פרשני, והוא מתייחס בעיקר למציאות הלשונית בארץ ישראל בתקופה שבה החל את פעילותו, ולשאלה האם בן יהודה אכן חולל תנועה היסטורית, או עלה על גל שהיה ממשיך לנוע גם בלעדיו. לשאלה זו יש תשובה חד משמעית, שאליה אתייחס כאמור בסיכום הדברים

 

משפחה שלמה על הר הזיתים

בן יהודה היה איש מלא סתירות.איש נערץ ובו בזמן איש ריב ומדון, שקנה חמישה אויבים על כל מעריץ. קנאי ואופורטוניסט בנשימה אחת, חולה ושחפן המלא יצרים ותאוות חיים, פורץ דרך ושמרן, מוכה גורל ומצליחן היסטורי.

בכל סיפור חיים אחר ספק אם היה בן יהודה שורד, וקשה להניח שהיה מותיר את רישומו. זאת גם בהיבט הפיזי הפשוט והאכזרי. הוא עמד למות משחפת כמה וכמה פעמים. בגיל שלושים הרופאים קצבו לו שני חודשי חיים, ובגיל חמישים היתה אשתו בטוחה שהלך לעולמו כשגילתה אותו רובץ בשלולית דם. כאשר איבד שלושה מילדיו במגיפה כתב ביובש בעיתונו: "בגלל אבלות העורך על שלושה ילדים שמתו במשך עשרה ימים לא יצא האור זה שני שבועות". לחברו יודילוביץ כתב: "הנה לי עתה משפחה שלמה על הר הזיתים". אחר כך איבד את אשתו הצעירה דבורה. כשחלו ילדים נוספים שלו מאשתו השנייה חמדה שקל להתאבד.בתוך ביתו נאסר לדבר שפה שאינה עברית, ועל כך כבר נכתב וסופר רבות. הקורבן הישיר של המשטר הזה היתה אשתו דבורה, שכרעה תחת הנטל. בן יהודה מעדיף לספר בזיכרונותיו דווקא על רגעי העברית היפים שלה, בעת שהפליגו לארץ ישראל: "וכשהתחילה הספינה עוברת בין שני צוקי ההרים, הנקראים 'שער הברזל', ונבהלתי כמעט מהדר יפי המראה ולא יכולתי להתאפק ואקרא בעברית: 'מה יפה המקום הזה!', ענתה אחרי זו הנערה, שתמול עוד לא ידעה אף מלה אחת עברית, כמו כן עברית: 'באמת, יפה זה המקום!' אלה היו המלים הראשונות, שיצאו מפי אישה בזמננו בשיחת-חולין בלשון העברית, בתור לשון חיה, מדוברת." סיפור מיתולוגי מוכר הוא על המילים הראשונות שהשמיע איתמר בן אב"י, אז בן ציון בן השלוש,  כאשר דבורה השמיעה לו שיר ברוסית וכמעט הוכתה מכות קשות על ידי בן יהודה. איתמר צעק "אבא", ומאז לא חדל לדבר, עברית כמובן. השיר ששרה דבורה היה של לרמונטוב: "על גלי ים התכלת, ספינה בודדת מיטלטלת".

בן יהודה הלך על קו הקץ גם בחיי הציבור שניהל. כל ימיו בירושלים היה מושא להתקפות מכיוונים שונים, בראש ובראשונה מן הציבור החרדי, שראה בבן יהודה אויב נורא של היהדות ושל הלשון העברית עצמה. כשהקים בן יהודה עם חבריו את חברת "שפה ברורה" שפעלה לקידום העברית, טענו כנגדו החרדים שהעברית שלו בעיתון "הצבי" היא "שפה בלולה", ולחילופין "שפה ארורה". הם תיארו אותה כערבוב "מלות מלשון ערבי, טערקיש, טאטעריש וציגיינעריש" (צוענית).

כמעט אף אחד מהאישים המובילים של הציונות וארץ ישראל בסביבתו לא יכול היה לסבול את חברתו. הוא חתר להשגת המטרה תוך פולמוסים בלתי פוסקים מכל עבר. הרבה דם רע עבר בין האישים הללו, המאכלסים היום את הפנתיאון הציוני ומונצחים בשמות הרחובות המרכזיים של הערים בישראל.

בן יהודה העריץ את הרצל וניסה לפגוש אותו בדרכים שונות, אך נדחה והושפל על ידו. אחרי שנפגשו סוף סוף כתב הרצל ביומנו: "ביקרני העיתונאי  בן יהודה מירושלים, יהודי קטן ואדמוני מן המזרח. הוא מאריך בדיבורו ונראה כאילו יש לו איזה מחשבה מסותרת". בן יהודה יצא מאוכזב מהפגישה, וגיבש דעה שלילית קיצונית על אישיותו של הרצל, אך לא חדל לתמוך בו.

גם היחסים בין בן יהודה וביאליק היו מסובכים. בשיחה עם שלמה צמח אמר ביאליק כי בן יהודה "קעקע את בירת הלשון, עשה בה פרצות לכל מיני שדים ומלאכי חבלה". בן יהודה העדיף את טשרניחובסקי על ביאליק. הוא נהג לשגות בעיתוניו, כנראה במכוון, בשמו של המשורר, וקרא לו "ביליק", או "ביאלין".

היחסים בין ש"י עגנון לבן יהודה היו מורכבים. עגנון כתב עליו דברי זלזול ואפילו רשעות. בן יהודה פרסם ב"האור" דברי ביקורת על "והיה העקוב למישור", שם נקרא הסיפור "מעשייה עממית". עגנון תקף את המילים שחידש בן יהודה כמו 'מברשת' "שאין להם יסוד ושורש בלשון הקודש", ולגלג על כך שבן יהודה קרא למרקחת פירות 'ריבה'.

עם זאת, בן יהודה ידע לוותר על פלוגתות כשהרגיש שהפלוגתא אינה מקרבת אותו למטרה. על פגישתו עם דב פרומקין, עורך החבצלת שהיה אדם דתי הוא מספר: "ואף-על-פי שלא נעלם ממנו, כי אני אדם חופשי עד הקצה האחרון בכל מה שנוגע לאמונה ודת, אף-על-פי-כן לא חשש ממסור בידי את העיתון שלו, יען מהמאמרים ששלחתי לו עוד מפאריז ושנתפרסמו בה'חבצלת' בשנה הקודמת ראה ראה, כי דעתי היתה אז, כי עת מלחמה בעד הארץ והלשון איננה שעת הכושר למלחמה נגד הדת, ואפילו לא בעד ההשכלה, ולא עוד, אלא שה'משכילים' וה'חופשים' צריכים לוותר הכול להאדוקים הדתיים בשביל האחדות הנצרכה להעבודה הגדולה של תחיית האומה.  בנקודה זו הייתי אני אז הרבה יותר ותרן ממנו". לאחר שעלה ארצה ניסה בן יהודה אפילו להתחבב על הדתיים: "גידלתי זקני, פשטתי את מלבושי אירופה ולבשתי ארוכים כמנהג היהודים וחבשתי לראשי תרבוש במקום כובע אירופי, והתהלכתי בחוצות ירושלים, בפרט בשבתות וימים-טובים, עטוף בטלית מצויצת כהלכה.  כך נהגתי ימים ושנים – עד שנוכחתי, כי הכול לשווא!"

בתוך הסערה הזאת הלכה דמותו והתעצמה, ומעמדו כאבי העברית המתחייה הלך והתבסס עוד בחייו. ככל שחלפו הדורות הוא הפך לאיקון שאינו ניתן לקעקוע. אפשר לומר היום שאליעזר בן יהודה הוא הדמות הציונית האהובה והמוכרת ביותר על הדורות החדשים. מן האיש והסוער והקשה הזה נשרו הקליפות של האדם שהיה והפולמוסים שהקיפו אותו, ונותרה האהבה. האהבה לשפה, אולי האהבה האחרונה שנותרה לא פגועה בתוך הקירות הנסדקים של המפעל הציוני, התגלמה באהבה לאיש, שכבר אינו ריאלי, ואפילו אינו היסטורי, אלא מיתולוגי.

ההערות על דמותו ואישיותו של בן יהודה ישובו אלינו בהצגה המפורטת של שמונה המרכיבים שארחיב בהם מכאן ואילך.

אליעזר בן יהודה ניסח ראשון, בבהירות ובנוכחות את רעיון תחיית השפה

שנות השמונים של המאה ה-19 היו שנות הסער והפרץ של ההגות הציונית. פינסקר כתב את האוטואמנציפציה, הרצל את מדינת היהודים, אחד העם החל לפרסם את מסותיו בסוף העשור. בן יהודה בן ה-21 פרסם את מאמרו "שאלה "שאלה נכבדה" לפני שהכתבים שהזכרתי יצאו לאור, ועמדתו הנחרצת והמנומקת ליישוב ארץ ישראל נראתה כמעט כפרובוקציה. דוד גורדון, עורך "המגיד", משכיל חילוני שהיה צריך לכאורה לעוט על המאמר המתאגר דחה אותו ללא נימוק. פרץ סמולנסקין קיבל אותו לפרסום אך הבהיר שהוא דוחה את הכתוב בו, והוא מפרסם אותו רק מפני שהבחין בכושר הכתיבה ובניצוץ המיוחד של הכותב.  

"שאלה נכבדה" הוא ניסוח חד של הרעיון הציוני, אך מתרוצצים בו עדיין רעיונות שונים, ובן יהודה עצמו מגדיר אותו "פרי בוסר". עניין תחיית הלשון מוצג בו כעניין שולי. באמצע המאמר הוא מתפלמס עם אלה הטוענים שאין אפשרות ליצור יישוב עברי בארץ ישראל כיוון שאין ליהודים שפה משותפת, ומביא דוגמאות לכך שהדבר אפשרי: "הלאומות מה היא ומה גדרה? הרק אלה אשר ייחשבו לעם אחד אשר שפה אחת להם? וללאומי אמריקה, בעלגיה ושוייץ השפה אחת לאיש איש מהם? והאשכנזים השפה אחת ידברו כולם? והצרפתים, האומנם לא צרפתים המה הבריטונים, הפיוונסים והאלזסים יען לא צרפתית ידברו?" לקראת סוף המאמר הוא מרמז על הקשר ההכרחי בין הגשמת הרעיון הציוני לבין תחיית העברית: "ארץ ישראל תהיה המרכז להעם כלו, וגם אלה אשר יהיו בחו"ל ידעו כי 'עמם' בארצו ישב, כי שפה וספרות לו שמה; גם השפה תעשה חיל, סופרים רבים ייוולדו להספרות, יען שמה תהיה ביד הספרות להעניק את עובדיה ולהיות ללאומנות בידם כספרות כל עם ועם".  רק במאמרו הרביעי, שפורסם גם הוא ב"השחר", הוא מנסח בבהירות וללא פשרות את חזונו: "אם בארץ נוכרייה אנחנו היום, הנה מחר נשב על אדמת אבותינו; אם שפות נוכריות אנחנו מדברים היום, הנה מחר נדבר עברית". ובהמשך: "גם שפת עברית לא מתה מאפס כוח: במות האומה מתה ובתחייתה תחיה גם היא!". מכאן ואילך חוזר בן יהודה ומנסח את החזון שוב ושוב בכתבים ובנאומים שונים.

בחזון תחיית השפה הפיק בן יהודה השראה ממלחמת הלשונות באוסטרו הונגריה לפני מלחמת העולם הראשונה ומלחמת הפולנים ברוסיה הצארית, וכך מן המאבק על האירית. החזון שניסח בן יהודה הוא קפיצת מדרגה מתוך העולם שבו הוא עצמו התעצב: תנועת ההשכלה. תנועת ההשכלה יצאה תיגר כנגד העמדה היהודית המקובלת לפיה אין להשתמש בעברית לצרכים שאינם דתיים, ויצרה תשתית לספרות עברית חילונית שיסודה בשפת המקרא. בן יהודה הציב חזון חדש. הוא קשר את תחיית השפה לתחייה הלאומית ולרעיון השיבה לציון; והסיט את הדגש בשימוש הלשוני ובתחייה הלשונית מן הספרות אל הדיבור החי ואל חיי היומיום מחד, ואל חיי הלאום מאידך, כשפת הציבור, השפה המדינית.

המתנגדים לחזון הגיעו מכל עבר. חלק מן המשכילים, כגון פרץ סמולנסקין, סברו שהיהודים יוכלו לעצב את עצמאותם הלאומית בגולה, ומכאן שהצורך להפוך את העברית לשפת דיבור ושפה אופפת כל אינו דרוש. בנימין זאב הרצל, לא בפולמוס ישיר, סבר שהשפה בה ידברו בארץ ישראל תהיה שפה אירופית כלשהי, ככל הנראה העדיף את שפתו הוא, גרמנית. אחד העם, בפולמוסים מאוחרים יותר, חשב שהעברית דרושה רק לצרכים לאומיים-מדיניים ואין לכתוב בה ספרות יפה, או לפטפט בה דברי הוואי. בן יהודה ראה עוד בחייו איך מתנגדיו נסוגים לאחור ועמדתו מנצחת. הרצל הסכים לרעיון תחיית השפה בערוב ימיו, אחד העם הודה בעשור השני למאה העשרים שהעברית ניצחה, וסמולנסקין הודה בעיתונו ובפני בן יהודה בשיחה אישית שהפך את דעתו והוא מסכים לכל קביעותיו של בן יהודה.

(המשך בדף 2)


תגיות :
תמונה ראשית
עוד בנושא