יהודי קטן ואדמוני מן המזרח

רוביק רוזנטל | 14 באוקטובר 2014
המאמר הוצג כהרצאה בסדרת "קתדרה" במוזיאון ארץ ישראל, 17.2.11

השאלה המעניינת והנדונה פחות מתייחסת לבן יהודה האדם:  מה היה הקשר הפנימי בחזונו של בן יהודה בין תחיית האומה לתחיית השפה. לכאורה יש כאן קשר סיבתי פשוט. בן יהודה בוחר להיות ציוני, ומגלה את אחד המרכיבים בציונות שלא נמצא לו פטרון, והוא תחיית השפה, ופועל לעניין השפה במה שנקרא בלשון השיווקית היום "תחום נישה". אבל השתלשלות העניינים מעידה על סיפור אחר לגמרי. בן יהודה התאהב בשפה העברית הרבה לפני שהתאהב בציונות. הוא מתאר זאת במפגש שלו עם הרב יוסי בלויקר, הדמות המעצבת של נעוריו, שהתוודע דרכו בחשאי לספר דקדוק עברי, מפגש המתואר באמצעים אירוטיים. הספר היה "מחקר פילולוגי על שמות הנרדפים". הספר הזה גם יצר תפנית בגורלו. הוא חי אצל דודו כיוון שאביו נפטר כשהיה צעיר ואמו לא יכלה לפרנס אותו. כאשר נתפס קורא בספר הלשינו עליו לדודו, שגירש אותו מיד, והוא נער בן 14, מביתו.

בבית הספר הריאלי בדינאבורג הפך בן יהודה ניהיליסט-סוציאליסט, נדר נדר להילחם בצאר ופרש מענייני העם היהודי, אבל האהבה ללשון נשארה כעדותו החוט המקשר. וכך הוא כותב: "ואין צורך לומר, כי במידה שה'ניהיליות' שבתה את נפשי שבי, בה במידה התרחקתי מהיהודים ומכל ענייני הציבור היהודי, שהוא נהיה בעיני דבר כל-כך קטן ודל לעומת ה'עם' הגדול הרוסי! ומעט-מעט ניתקו זה אחרי זה בקרבי כמעט כל החוטים הארוגים בין כל יחיד יהודי לכלל ישראל.  שום דבר בחיי היהודים לא עניין אותי יותר, וחשתי את עצמי – או לפחות נדמה לי, כי אני חש את עצמי – רוסי גמור. אבל, עוד נשאר חוט אחד, ועל חוט זה כל כלי-יוצר של הניהיליות לא הצליח. וזה החוט היה – האהבה להלשון העברית! גם אחרי אשר כל דבר יהודי נהיה לי זר, וכמעט לזרא, יכול לא יכולתי לפרוש מהלשון העברית, ומעת לעת, בכל מקום ובכל זמן שנזדמן לי ספר מספרות העברית החדשה, לא מצאתי די כוח בנפשי להתגבר על תאוותי לקרוא בו". 

כל אלה אינם מעידים על תהליך סיבתי אלא על תשוקה עזה לשפה העברית, שאיננה תלויה בדבר. התובנה העולה מסיפורי בן יהודה הצעיר, ובוודאי מהשנים שלאחר מכן היא שאהבת השפה היתה הדלק המניע את חייו ומעשיו, ואת החלטתו להפוך ציוני ואת עלייתו לארץ ישראל, כשהבין בחוש שתחיית הלשון יכולה להתרחש רק בנוכחות חיה בארץ ישראל. אין גם ספק שחלק מהשפעתו נבעה מהכוח המדבק שהיתה לתשוקה שלו לשפה ולרעיון תחיית השפה. ועם זאת, זה היה תנאי הכרחי להצלחתו, אבל לא תנאי מספיק. מעתה ואילך גם הרעיון וגם התשוקה נפרטו לפרוטות של המעשה הגדול, שבכל אחד מהם נדרשו כישורים אחרים ויכולת אבחנה בשירה נפרדת.

אליעזר בן יהודה יצר קבוצה חברתית ומוסדות שלקחו על עצמם את קידום תחיית השפה. מוסדות אלה פועלים עד עצם היום הזה 

מיד עם הגיעו ארצה החל בן יהודה לחפש בני ברית לרעיון תחיית השפה, ובמידה רבה קבע את חוג הידידים שלו על פי הקריטריון הזה. הדוגמה הבולטת ביותר לתהליך היתה החיבור עם יחיאל מיכל פינס, שהגיע לישראל כעשר שנים לפניו והיה דמות מרכזית בחיי היישוב. מערכת היחסים ביניהם התהדקה בשני ימי חג שבילה בן יהודה ודבורה אצל פינס, ובסופם נחתמה ביניהם ברית שעליה מכריז בן יהודה כהכרזה הרשמית על תחיית הלשון: "תחיית הלשון העברית בדיבור-פה בארץ-ישראל, בדרך ציבורי, התחילה בזה הלילה, ליל הושענא-רבה שנת תרמ"ב, בביתו של הרי"מ פינס". הם הקימו יחד את אגודת "תחיית ישראל", שדגלה בעבודת אדמה, בתחיית הלשון העברית כלשון דיבור, ביצירת ספרות ומדע עבריים ובחינוך הנוער לתודעה עברית ולהשכלה כללית.בן יהודה קרא לשפה החדשה הלשון הירושלמית, שנקראה גם הסגנון הירושלמי, שהוא כדבריו "סגנון קל וברור". פינס היה קרוב באהבתו ללשון לבן יהודה אבל בהיבטים אחרים הם לא היו קרובים. פינס לא היה עקבי כבן יהודה ואמונתו בהצלחת הפרויקט היתה רופפת. הוא נטה לעסקנות ונעדר את החזון המקיף של בן יהודה. במהלך שנות השמונים הידרדר מעמדו של פינס והוא איבד את אהדת הגורמים השונים ביישוב, עד שבן יהודה נותר כמעט האדם היחיד המקורב אליו. עניין הלשון הכריע את הכף ובן יהודה המשיך בקשר, וגם שילם עליו מחיר.

החל משנת 1890 פעל בן יהודה להקמת מוסד מרכזי שיכוון וינהל את תחיית הלשון. בכך גילה את הצד העסקני שלו, ובאופן אירוני השתלב בתנועה הציונית שפעלה באמצעות מוסדות, ועדות, תנועות והסכמים, מה שקראו הליצנים חובבי צייען. בן יהודה הבין שמוסד כזה הכרחי, ובאמצעותו יתעל לא רק את הפעילות אלא גם את חילוקי הדעות והסכסוכים לערוץ של הידברות והידיינות. הפעילות הזו ירדה מאוד בעשור השני של המאה, שבה העביר את מרכז הכובד של עבודתו לעיתונות ולמילון.

עם השנים ירדה הפעילות הציבורית שלו, והוא התמקד בכתיבה. עם זאת, בעת מלחמת השפות בשנת 1913 פנתה קבוצת סטודנטים לבן יהודה בבקשה שיעמוד בראש המאבק נגד הכוונה ללמד בטכניון, שלו קרא "מֶכָנון", בגרמנית. בן יהודה החולה והמזדקן רעד כולו מהתרגשות, הצטרף למאבק ומילא בו תפקיד מרכזי. זאת למרות שהיו לו קשרים מצוינים עם חברת "עזרה" שנגדה התנהלה מלחמת השפות, שגם סייעה לו במימון המילון. בעקבות המאבק הוגדרו בן יהודה ודוד ילין על ידי אנשי "עזרה"  "ציונים טרוריסטים".

בערוב ימיו נשאל בן יהודה איך הוא מסכם את פועלו. אולי מהצטנעות ואולי מתוך הסתכלות עצמית ענה תשובה הנראית מפתיעה היום: "לא הייתי עיתונאי, וגם לא לקסיקוגרף, אלא איש ציבור". כפי שאראה בהמשך אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לחלוק על קביעתו. הוא היה גם זה, גם זה וגם זה, ועוד.

אליעזר בן יהודה ניסח ויישם ראשון את רעיון הוראת העברית בעברית

אחד ההיבטים הפחות ידועים או מטופלים במהלכיו של בן יהודה היה נושא החינוך. בן יהודה הגיע לארץ ישראל כמורה, תחילה במקווה ישראל. כשעלה לירושלים הוזמן על ידי נסים בכר, מנהל בית הספר "התורה והמלאכה" ללמד בבית ספרו עברית. בן יהודה ענה מיד שהוא אינו מתאים לתפקיד כי אם ילמד עברית, זה יהיה רק בעברית, אפשרות שלא היתה מוכרת או מתקבלת על הדעת. בכר הפתיע אותו ואמר לו שהוא מחפש דווקא אותו כי זו בדיוק כוונתו, שכן בכר עצמו ניסה ללמד בשיטת העברית בעברית כעשר שנים לפני כן ולא הצליח. 

את רעיון העברית בעברית רכש בן יהודה מקריאה בספרות פדגוגית של תנועות לאומיות שונות, שניסו להחזיר לשימוש שפות נעלמות, ובדרך כלל נכשלו. הרעיון הושפע גם מתנועה להוראת השפה שמחוללה היה ויאטור, שהתייחסה ללימוד שפה כשפה טבעית.  בפריז למד בן-יהודה בסמינר למורים של "כל ישראל חברים", ושם למד אצל האשורולוג יוסף הלוי, שלימד כמעט אך ורק בעברית וגם הטיף לחידוש מלים בעברית. בן יהודה קיווה כבר בפריז שיוכל ללמד בשיטה הזו, וכך הוא כותב ב"החבצלת": "ואולם מלבד הצער של התוחלת הממושכה, ראה ראיתי, כי אפילו על הצד היותר טוב, על-ידי הדור החדש בלבדו לא יתפשט הדיבור העברי אלא לאט-לאט.  כדי למהר את קדמת התחייה של הלשון העברית בדיבור-פה צריך להשתמש בהילדים שכבר ישנם בארץ ולתת הלשון בפיהם.  אך את אלה הילדים, מי יתנם בידי? לפני שנה, באחד ממכתבי מפאריז לה'חבצלת', אמרתי, כי מהראוי שבהחדרים ובתי תלמוד-תורה והישיבות בארץ-ישראל ידברו המורים להתלמידים בעברית, וישיב בעל ה'חבצלת' על דברי, כי זו – תפילת-שווא! ועתה ראיתי, כי צדק בעל ה'חבצלת'.  ראיתי כי אי-אפשר להטות את הממונים על בתי-הלימוד בארץ-ישראל להנהיג בהם את הלשון העברית בדיבור-פה בין המורים והתלמידים".

נסים בכר איפשר לבן יהודה ליישם את החזון שלו, וכך הפך בן יהודה למורה הראשון של שיטת העברית בעברית. הוא התמיד בה כמה חודשים ונאלץ להפסיק מסיבות בריאות. את ההוראה בשיטה זו המשיך ידידו-תלמידו דוד ילין.

אליעזר בן יהודה הוביל וקבע את דפוסי ההגייה הרצויה של העברית החדשה, וקביעותיו התקבלו ויושמו

שאלת ההגייה הטרידה את בן יהודה כמעט מן היום הראשון שבו בנה את תפיסת עולמו הלשונית. בן יהודה הבין שיש להכריע בין שתי שיטות ההגייה המקובלות בין היהודים, ואין אפשרות להניח לחיים הלשוניים הטבעיים לעשות את שלהם. הבחירה שלו בהגייה הספרדית, שבדרך כלל קרא לה ההגייה המזרחית, נשענה על אינטואיציה חזקה, שזכתה לגילויים רגשיים חוזרים ונשנים. למעשה, מן היום הראשון לא היה בלבו ספק שההגייה המזרחית היא הבחירה הנכונה. בפריז, כך הוא כותב "נפגשתי .. עם בחור מרוסיה, ג. זליקוביץ, שיד הזמן טלטלתהו מעיר מולדתו בליטה הרוסית לארץ אפריקה ושהה שם חודשים אחדים בין יהודי תוניס ומארוקו ... מפיו של זה הבחור שמעתי בפעם הראשונה בחיי מלים עבריות בהברה ספרדית, שהוא למד בימי טלטוליו בין היהודים באפריקה". בפריז פגש בן יהודה את החוקר העיוור אברהם לונץ, וממנו שמע כי עברית במבטא ספרדי משמשת את יהודי ירושלים בני העדות השונות כשפה המגשרת על פערי הלשון ביניהם. היות שגם המחקר האירופי בשפות השמיות הלך בעקבות המבטא הספרדי, התבססה אצל בן-יהודה הדעה כי מבטא זה והמחקר השמי ההשוואתי הם יסודות מתאימים לפיתוח השפה העברית על פי חזונו.

על פי עדותו של ידידו ניקולאי צ'אשניקוב שליווה אותו לאלג'יר בביקורו בקהילה היהודית, פנה אליו בן יהודה ואמר בהתרגשות ובפסקנות: כך ידברו יהודים בארץ ישראל. בן יהודה חזר על קביעתו במאמרים שונים, וכן בקביעה שיש ללמד  בבתי הספר עברית בהגייה ספרדית.

במאמרים מאוחרים יותר הביא בן יהודה גם נימוקים מדעיים לבחירה בהגייה המזרחית. הטענה המרכזית לשו היתה שההגייה המזרחית משקפת באופן נכון יותר את ההגייה הקדומה, ככל שאנו יכולים לקבוע לגביה מסמרות. בין היתר הסתמך על תרגום השבעים ועל הדרך בה תורגמו שם שמות מקומות ואנשים. 

עם זאת, לבחירה בהגייה המזרחית היו תנאים אובייקטיביים שחיזקו אותה והפכו אותה לאופציה המועדפת. ראשית, המבטא האשכנזי לא היה אחיד, היו לו כמה להגים, וצריך היה לבחור ביניהם.  שנית, המבטא הספרדי היה מקובל בספרי הבלשנות כשפה הנכונה שאותה יש לחקור. יש לציין גם שבעוד באירופה היתה ההברה האשכנזית שלטת, בארץ ישראל האשכנזים היו מיעוט, ונוכחות הספרדים היתה רבה יותר, מה גם שהחרדים האשכנזים לא נטלו חלק בפולמוס כי התנגדו לעצם השימוש בעברית.

עם זאת, בן יהודה הבין עוד בחייו שהצלחת ההגייה המזרחית מוגבלת, ומתמקדת בתנועות, בהטעמה המלרעית ובוויתור על הת' הרפה. לעומת זאת אפשר היה לראות בשלב מאוד מוקדם של הדיבור העברי בארץ ישראל כי רוב העיצורים נהגים על פי הדרך האשכנזית.

(המשך בדף 3)


תגיות :
תמונה ראשית
עוד בנושא
מאמרים קודמים