יהודי קטן ואדמוני מן המזרח

רוביק רוזנטל | 14 באוקטובר 2014
המאמר הוצג כהרצאה בסדרת "קתדרה" במוזיאון ארץ ישראל, 17.2.11

אליעזר בן יהודה טבע את מעמדה של העיתונות בארץ ישראל כמרכז וגורם דוחף לתחיית העברית 

בן-יהודה היה פעיל מאוד בעיתונות העברית. הוא נכנס לעבודה בעיתון "החבצלת" ועם הזמן קיבל עליו את העריכה בפועל. החל מ-1885 החל להוציא לצד עבודתו זו  עיתון שבועי בשם "הצבי", שהיה לעיתון "האור" והתפרסם תחילה פעמיים בשבוע ולאחר מכן היה לעיתון יומי, עד מלחמת העולם הראשונה.

בחירתו של בן יהודה במקצוע העיתונות לא היתה מובנת מאליה. הוא לא גילה בנעוריו נטייה למקצוע הזה, ובתנאים אחרים ספק אם היה בוחר בו. גם כאן באה לביטוי סתירה אישיותית לכאורה. לצד העקשנות והעקביות שהוליכה אותו מן הרגע שבו בחר בתחיית הלשון כמרכז חייו, הוא היה גמיש מאוד בבחירות שעשה במהלך דרכו, בעיקר בשנותיו הראשונות בארץ ישראל. ברגע שחש שהזדמנות שנפתחת בפניו תשרת אותו בהמשך הדרך בחר בה גם אם לא תאמה את תוכניותיו. כאשר הציע לו דב פרומקין לערוך את "החבצלת" הבין שנפתחה בפניו אפשרות גם להתפרנס וגם להפיץ את רעיון העברית ואת המילים החדשות, וכן להרחיב את מכלול השפעתו ביישוב הארץ ישראלי הקטן. גם אשתו חמדה נדבקה בחיידק ונהגה לכתוב בעיתונות התקופה מדור על הנעשה בירושלים, שהוא אולי ראשיתה של עיתונות הרכילות הישראלית שליחה לא נס עד היום.

בן יהודה נהג לכתוב את רוב העיתון בעצמו והיה מעורב גם בהליכי ההדפסה והשיווק. עוזרו פנחס נאמן מספר שהוא עבד כל יום, גם בימי מחלתו, משש בבוקר עד 12 בלילה, כשהיום נחלק לשתיים: כתיבת המילון והכנת העיתון. בעיתונים עצמם שילב מסרים גלויים וסמויים לקידום פרויקט תחיית הלשון. המונח "תחיית הלשון" נטבע על ידו כשם למדור קבוע בעיתון, שבו הציע מילים חדשות והעלה לדיון נושאים לשוניים.

אליעזר בן יהודה ניסח את הכללים שלפיהם יחודשו מילים ויתפתח המילון העברי החדש, ותרם מאות חידושים משלו 

באופן מכוון אני מציג את הנושא הזה בשלב מאוחר של ההרצאה. אחד המשגים בהבנת דמותו של אליעזר בן יהודה היא המרכזיות המוגזמת שניתנה למעמדו כמחדש מילים. עבודתו זו חשובה מאוד, אבל בחידוש המילים הוא היה אחד מחבורה, ובין אלפי המילים שחודשו בתקופתו נזקפות לזכותו כ-200 מילים שנקלטו, פחות מתרומתו של נחמן ביאליק ואף מתרומת בנו איתמר. גדולתו של בן יהודה היתה בניסוח הכללים של חידוש המילים, ומעבר לכך, בעקשנות שלו לדבוק בעצם מפעל החידוש.

בן יהודה עמד בחזית מול אלה שהתנגדו לעצם חידוש המהלך וראו בו צעד מלאכותי. חלק גדול מחידושיו של בן יהודה זכו עם הופעתם לקיתונות של בוז, והוא וחבריו כונו "פאבריקאנטים". י"ח רבניצקי, עמיתו של ביאליק, התנגד למפעל חידוש המילים ואמר: "הקימו לנו בית חרושת, שאין בו נשמה ישראלית וכולו רוח העברית". בן יהודה וחבריו נקראו תכופות "המרחיבים-המחריבים".

המילה שהושמצה יותר מכול היתה "רצינות", שהזכירה למתקיפים שמן קיק, ששמו הלטיני הוא recinus. הלשונאי י"ח טביוב כתב ב"המליץ": "יש אשר 'הרצינות' מביאה לידי גיחוך, הרבה יותר מן הליצנות היותר פרועה".

על ההתקפות נגדו ענה בן יהודה בנאומו "יצירת מילים חדשות בלשוננו":

"אבל אם בלשון צרפתית, אשר על כל פנים גם טרם הרחיבוה 'המרחיבים' היו בה רבבות מלים לכל צורכי החיים ולכל חליפות רגשות האדם ומחשבתו, היה איזה מקום להתנגדות ליצירת מלים חדשות, הנה באמת פליאה דעה ממני איך יכול בר דעת, שיש לו קצת מוח בקודקודו, להתנגד ל'הרחבת הלשון' וליצירת מלים חדשות בלשון עברית הענייה, הדלה, אשר גם אם תכניס באוצרה כל המלים, אפילו היווניות והרומיות והפרסיות, שבכל התלמוד והמדרשים, ואפילו גם כל המלים שבהספרות שלאחרי התלמוד, עוד לא תגיע אפילו לקרסולי אחת הלשונות היותר עניות שמשתמשים בהן בני אדם מנומסים בימינו?"

בשלב מוקדם יחסית היה בן יהודה מוטרד ממיעוט שורשים בעברית, ועל כן הציע הצעה מהפכנית, בנאומו/מאמרו "מקורות למלא החסר בלשוננו" הוא אומר:

"יש עוד מין יצירה אחרית בלשון, היא יצירת יש מאין, בריאה מקורית מלא דבר, רוצה לומר, יצירת שורש חדש, של צירוף קולות חדשים, שלא היה כלל בלשון עד כה, והוא מה שקראו לו חכמי הלשון הגרמנים Urschöpfung, בריאה מקורית, יש מאין, נהוגה עתה בלשונות.  בריאה כזאת ידועה רק אחת הנבראה בדורות האחרונים, והיא – המילה הלועזית gazלגופים האדיים, שיצר אותה החכם ההולנדי ואן הילמונט בסוף המאה השבע עשרה למספרם, שאז התחילו חכמי הטבע לחקור ולעסוק ביותר בגופים האלה, וחש החכם הנזכר צורך בם מיוחד להם ויחדש את המלה gaz, ולא גזר המילה משום שורש שהיה בלשון אלא בדא צירוף קולות גז ועשם למלה אחת למושג שנתחדש לו אז.  נראה-נא איפוא מה דעת החכמים בני-סמך בשאלה זו עד כמה, יצירה יש מאין, נהוגה ואפשרית עתה בלשון".

הצעתו ליצור יש מאין נדחתה מכל וכל, והוא שינה את טעמו, וכך הוא מסביר במבוא למילון:

"במלאכת יצירת המלים שמרתי העיקרים האלה:  א) לחפש, עד כמה שיְכולתי מגעת, בכל מקצועות הספרות אולי יש להמושג המבוקש איזו מלה עברית לפחות בצורתה. ב) אם אין לו כל מילה, או יש מילה אשר לפי ראות עיני אינה ראויה לבוא בקהל לנו, לבקש בכל שורשי לשוננו אולי יש בתוכם שורש שנוכל לגזור ממנו המילה המבוקשה".

אין הסכמה על מספר המילים שחידש בן יהודה. הוא עצמו ציין במילונו מילים שהוא מציג כשלו בסימן מיוחד של מעין שלשלת. בסימן זה סומנו בערך 200 מילה. מתוכן כ-130 הן מילים שנקלטו היטב ומהוות אבני יסוד בבניין השפה, ו-70 שלא נקלטו. עם זאת מונים את מספר המילים שחידש ולא הובאו ככאלה בכ-250 ואולי אפילו 300.

בין המילים שלא נקלטו בשפה יש כמה ניסיונות מעניינים. לדמוקרטיה קרא עמונות, ולקומוניזם שתפנות. לבננה קרא מוז ולעגבנייה בדורה. לפסנתר הציע לקרוא מכושית.

בן יהודה חידש מילים רבות על בסיס שורשים מקראיים, וזאת על פי העקרונות שהוא עצמו קבע. הוא הציע את המילה 'אדמת' במשקל מחלות שאותו פיתח בעיקר אהרן מזי"א. כך חידש את'חֲבִיתָה', בעקבות המילה המקראית 'מחבת', או 'יָזְמָה', אותה קשר לפועל זמ"ם. את המילה מָבוֹךְ הסביר: "מקום שאדם נבוך ואינו יודע איך לצאת", וזאת בעקבות מגילת אסתר: "והעיר שושן נבוכה". הוא שמע בהתלהבות את הצעת דוד ילין לקרוא ללוקומוטיב קטר בהשפעת הערבית, והוסיף כבדרך אגב את הצעתו המשלימה: רכבת, מן השורש רכ"ב.

כמה מן המילים שחידש בן יהודה שינו את הוראתן במהלך השנים. לצמח הקרוי היום כלנית קרא 'דְּמוּמִית', השם הועתק לפרח אחר.  בעקבות המילה 'משקפיים' שחידש יהודה חזן הציע את המילה 'מִשְׁקֶפֶת', אך תחילה התכוון להוראת טלסקופ, שנקרא קודם לכן  זכוכית מגדלת. את המילה 'מכללה'  ייעד לאוניברסיטה. המילה לא התקבלה, אך הורדה מן המדף ושב לחיים שנים רבות אחר כך לשימוש אחר בתחום ההשכלה הגבוהה.

ב-1893  חידש אליעזר בן יהודה את המילה "תזמורת" עבור קונצרט, מן השורש המקראי זמ"ר. שלוש שנים אחר כך, בשנת 1896, הוקמה האורקסטרה של ראשון לציון בניצוחו של בוריס אסוביצקי. השם שיועד לאורקסטרה היה מתקופת ההשכלה, "מקהלת נוגנים בכלי שיר". הנגנים לא אהבו את השם המסורבל, ואימצו את המילה החדשה 'תזמורת' למרות שלא יועדה לכך. חמדה בן יהודה כותבת שבעלה ראה את השימוש הזה, צחק ואמר: "הם יותר חזקים ממני".

את המילה "ראינוע" המציא בן יהודה באופן ספונטני כאשר עמד לצפות בסרט על פרשת דרייפוס בשנת 1900. הסרט נקרא "יומן משפט דרייפוס", והוא הובא על ידי איש קולנוע נודד בשם קולורה סאלבאטורה, שעבר מעיר לעיר עם מכונת הקרנה ידנית והקרין את סרטיו.

בן יהודה חידש גם מילים משורשים תלמודיים. ביניהן 'מַגְהֵץ', 'מִמְחָטָה', 'מִקְלַחַת' ועוד. את המילה 'נקניק' חידש בעקבות הופעתו בתלמוד בצורה נקוניקה, כנראה בהשפעה המחוז לקוניקה באיטליה.

בן יהודה הסתמך במילים רבות על מילים ארמיות, אם כי הכיר במגבלותיה של הארמית והעדיף עליה את הערבית. את המילה גְּלִידָה חידש בעקבות תרגום אונקלוס, שם גלידא הוא תרגום של המילה המקראית 'כפור'. יתכן שהשפיע כאן גם הדמיון למילה האיטלקית ג'לאטי. הארמית מסתתרת מאחורי מילים כמו  'גַּנְדְּרָן', 'אָדִישׁ', 'דַּיָּל' ועוד.

הערבית היתה מקור חשוב של בן יהודה בחידוש מילים. בראשית עבודתו הציע אפילו להכשיר את השורשים בערבית ולראות בהם שורשים עבריים, וכך הוא אומר בנאומו "על החסר בלשוננו": "והנה, אדוני, אוכל להתפאר לפניכם ולקרוא: מצאתי, מצאתי! מצאתי שורשים עברים לעשרות, למאות! אף לא אעלים מכם המקום ששם מצאתי את המטמונים האלה.  מצוא מצאתים – בהמילונים הערבים! ... הכל יודעים עד כמה עשיר הוא אוצר המלים של הלשון הערבית, ... ולכן אני מציע כי ועד הלשון יוציא כעין דבר מלכות מלפניו להכריז שכל השורשים שבאוצר המלים הערבי, יצאו אותם שהם לא שמיים, הם גם עבריים!, ובזה נרחיב את לשוננו הרחבה אמיתית, בעצם השורשים והמלים הנכונים, ומלבד זאת היה יהיו לנו השורשים האלה לחומר ולאבני-בניין לחדש מלים למושגים אחרים על-ידי יצירה אמיתית נאה ויאה לוועד הלשון". 

הקריאה הזו של בן יהודה נדחתה בבוז, אבל בחידושי המילים שלו נוכחת הערבית במקומות רבים. היא השפיעה של יצירת מילים כמו 'אָדִיב',  'אָפוֹר' בעקבות המילה הערבית רמאד, 'בַּדּוּרָה' שלא התקבלה כשם לעגבנייה בעקבות בנדורה הערבית. את המילה 'חַיָּל' חידש בעקבות ח'יאל שפירושו פרש, וגם טען טענה לא מבוססת שמדובר באיש חיל הפרשים. במילה הזו מהדהד גם השורש המקראי חי"ל והצירוף "אנשי חיל" בהוראת אנשי צבא. את המילה 'מִבְרָק' קבע בעקבות המילה הערבית ברקייה, ואת המילה 'מַגֶּבֶת' מהשורש נג"ב שהוראתו יבש, בעקבות המילה ערבית מנשפה. הערבית מצויה בשיקולים לחידוש השנוי במחלוקת ריבה, ובחידוש שזכה לקיתונות לעג 'רצינות'. בשני המקרים נשכחו המקטרגים, והמילים שרירות וקיימות בלשון. המילה 'בֻּבָּה' נוצרה מהשפעות צולבות. בובו פירושה בערבית ילד קטן, אבל המילים פופה בגרמנית ובצרפתית עמדו אף הם לנגד אוזניו של בן יהודה.

בן יהודה התנגד למילים לועזיות ולא הכליל אותן במילונו, כלומר, לא נתן להם הכשר של מילה עברית. וכך הוא אומר במבוא למילון:

"ומאותן המלים הרבות במשנה מלשון יונית, שאי אפשר לתת להן משקל עברי, לא הבאתי אלא המפֻורסמות ביתר, כמו למשל אנדרוגינוס, כי לא ראיתי לי רשות להשמיט מלה מפרסמה ומקובלה כמוה.  ובכל זאת הבאתי במקום הראוי גם מלה אחרת, עברית בצורתה, לאותו המושג, ובזה גיליתי את דעתי כי ראוי להחליפה בשם חדש, אשר משקלו הוא כמשקל השמות העברים".

עם זאת אפשר להצביע על מילים לא מעטות של בן יהודה שהן תרגום שאילה מלועזית, או חידושן הושפע ממבנים לועזיים. כך המילה שָׁנִית, בעקבות scarlet fever; המילה אָפְנָה שנגזרה ממהמילה אופֶן, בהשפעת mode. עגנון קטרג כזכור על המילה מִבְרֶשֶׁת שמקורה מאנגלית, brush. אוֹפַנַּיִם היא תרגום של bicycle, דו-אופן ועוד.

בן יהודה התנגד התנגדות עזה לצירופי מילים, המהווים תרגומי שאילה משפות לועזיות: "בין אספסוף מילות הזרות, האסופים והשתוקים אשר זבדונו סופרי דור העבר, נמצאת גם המילה: 'ספר מילים'.  המילה הזאת גם היא כיתר אחיותיה, הבכורות והצעירות, יצאה ממעי שפה אשכנזית על-ידי השם 'העתקה', אשר השתמשו בו הסופרים ההם ואשר עשו בו נסים ונפלאות – והיה כל מושג, אשר לא נמצא מילה מוכנת בתנ"ך, הלבישוה הסופרים מילה אשכנזית 'בהעתקה עברית'.  על-ידי התחבולה הזאת נהיתה שפתנו כמעט לשפת אשכנזית במילות עבריות...". ההצעה של בן יהודה היתה כידוע 'מילון', שעוד נשוב אליה.

באותה דרך חידש בן יהודה מילים חשובות שהחליפו צירופי לשון: 'מטרייה' במקום 'מחסה ממטר'; 'מִשְׁטָרָה' במקום 'בית פקידות השוטרים', 'עִירִיָּה' במקום בית מועצת העיר ו'עִתּוֹן' במקום מכתב עתי. עם זאת הוא נסחף כמה פעמים לצירופים שנגדם יצא, והציע את 'מַעֲלֶה וּמוֹרִיד" עבור מעלית, ו'צִיּוּר אוֹר' עבור צילום, מילה שהתקבלה מאוחר יותר. בן יהודה לא תמך בהרכבים ובכל זאת הציע כמה: חַיְדַּק, שהתקבלה, ותְּאֵבְדְּעִי בהוראת סקרן, שלא התקבלה.

(המשך בדף 4)


תגיות :
תמונה ראשית
עוד בנושא
מאמרים קודמים