יהודי קטן ואדמוני מן המזרח

רוביק רוזנטל | 14 באוקטובר 2014
המאמר הוצג כהרצאה בסדרת "קתדרה" במוזיאון ארץ ישראל, 17.2.11

אליעזר בן יהודה כתב את המילון של העברית החדשה, המשמש תשתית לכל המילונים שבאו אחריו 

כאשר אני סוקר את מהלכיו ומעשיו של בן יהודה לאורך 45 השנה שהקדיש לתחיית הלשון, אני הולך ומתחזק בהבנה שכתיבת המילון הגדול היתה שיא עבודתו של בן יהודה, והתרומה המשמעותית והקיימת ועומדת שלו לתחיית הלשון וליכולתה להתבסס ולהתפתח. בן יהודה לא החל לכתוב את המילון בשלב מאוחר של חייו ועקב מחלתו, אלא כבר כעלם בפאריז. בחושים של נביא זיהה כבר אז את מעמדו של המילון בתחייה הלאומית-לשונית.

בכתביו מספר בן יהודה איך נולד בו הרעיון לאחר שיחה בעברית בפאריז: "וזו השיחה בעצמה, שסחתי בפעם הראשונה ברגש מוחלט, שהלשון העברית תהיה לי מעתה לשוני, לא בדרך ארעי, מלאכותי, לעתים מזומנות, כדי להתרגל לדבר עברית, אלא לשוני ממש, לשוני הטבעית, התמידית – זו השיחה הוכיחה לי מיד, עד כמה קשה לדבר עברית, עד כמה הלשון העברית איננה עלולה עדיין להיות כלי השימוש בכל צורכי החיים הרגילים של בני-אדם.  אז ראיתי צורך לעשות לי לעצמי רשימה של מילים עבריות היותר דרושות בדיבור, ואתחיל לבקש ולחפש בספרי המחקר והחוכמות מהדורות הקודמים וגם של זמננו.  רשימה זו היתה תחילת המילון.  כשגדלה קצת זו הרשימה, רציתי לקרוא לה שם קצר, ובהיות שלא מצאתי נחת בהצירוף הרגיל 'ספר-מלים', עלה פתאום על דעתי לקבוע לה שם חדש, ואחרי מחשבה של כמה ימים הבריקה פתאום לפני עיני מלה חדשה: מילון. זו היתה המלה החדשה הראשונה שיצרתי בלשון העברית".

עם השנים הפכה כתיבת המילון ייעוד מוגדר, ובן יהודה חי בהכרה פנימית שלא יפסיק את כתיבת המילון עד שיקרה אחד מן השניים: הוא יילך לעולמו או המילון יושלם. אני נוטה לחשוב שכתיבת המילון והידיעה המוצהרת שהוא האיש לעשות את המלאכה נתנה לו כוח לעוד שנות חיים על מה שקצבה לו המחלה. עוזרו פנחס נאמן מדגיש את הדבר בסיפור שבו היה מעורב אישית, ואני מביא אותו כלשונו:

"באחד מלילות הקיץ של 1911 נפרדתי מבן יהודה סמוך לחצות, כשהוא עודנו נלחם בערימת עיתונים לועזיים להכין חומר לעיתונו "האור" ליום המחר. כעבור שעתיים התפרצה רעייתו חמדה לחדרי בצעקות איומות: "בן יהודה מת! מהרו רופאים!" בכתונת לילה לעורי נדחפתי החוצה והבהלתי אליו את כל הרופאים שהכרתי, וביניהם את ידידיו המקורבים אליו, הד"ר מזי"א והד"ר סגל. רצתי כמטורף מבית לבית, דופק בכל כוחי הצעיר באצבע הברזל על שער הבית של החצרות וחוזר על המילים המחרידות שהשמיעה חמדה בחדרי: "בן יהודה מת!" ...

בשובי עייף ויגע מההתרוצצות עירום ויחף בחוצות ירושלים הבלתי בנויה, עליתי לחדרו של החולה ומצאתי כי 3-4 רופאים כבר טיפלו בו, ועל יד מיטתו שבחדר משכבו שלולית ארוכה ועמוקה של דם. הרופאים ציוו עליו במפגיע להישאר יום יומיים במיטה במנוחה שלמה, וכולנו עזבנו את קומת מגוריו.

למחרת בבוקר אמרתי להיכנס כרגיל חדרו כדי לקחת את החומר שהכין לעיתון. ... מה הופתעתי ונדהמתי לראותו חיוור ואנוש עומד ליד תיבתו ועובד. "אדוני, קראתי בהשתוממות וכמעט בהתמרמרות, הלא הוא חולה והרופאים ציוו עליו לשכב ולנוח"". "לא, לא אדוני", ענה רכות כמתנצל. כל עוד נפשי בי עלי לעבוד בשביל המילון, אולי אצליח להוסיף בו עוד אות אחת, כי מי יודע מה יהיה בי מחר".

בן יהודה מגדיר את המילון כפסגת פעילותו בדרכים רבות. עם השנים שינה את יחסו למילון שעד אז נתפס אצלו כרשימות עזר: "ככה נשתחרר מפעלי יותר ויותר מייעודו המעשי לצורכי הדיבור העברי של יום יום, שהיה במחשבתי תחילה, ומקומו לקח יעוד אחר יותר עליון, מה שעמד עתה לפני עיני, שהתאוויתי בכל כוחות נפשי ושנהיה לי עתה התכלית האחת בחיי, הוא לבנות, כמו שאמר Jacob Grimm בהקדמתו להמילון הגדול של הלשון הגרמנית, מקדש להלשון העברית, מקדש שייאָצֵר בו למשמרת עולם כל האוצר הקדוש של הלשון כולה, מראשיתה ועד היום הזה, מה שיצר רוחו של עמנו באלפי שנות קיומו ... ושימצא בו כל דורש ומבקש כל מה שירצה לדעת במילה מהמילים לצרך מעשי לדיבור פה או בכתב או לחקירה מדעית בחכמת הלשון".

מהלך כזה של כתיבת מילון כאחד מיצירות השיא של מהפכה לאומית מוכר מאומות נוספות, כגון האומה המלטזית, שבה כתב מייקל אנטון ואסאלי  את המילון המלטזי הראשון בראשית המאה ה-19.

מן הרגע שבו החל בן יהודה הצעיר לרשום את רשימות המילים שלו הוא לא פסק ליצור את המילון ולאסוף אליו עוד ועוד חומרים. בשלב מאוחר יותר הושג מימון לכתיבה והדפסה של המילון, והוא החל לצאת כרכים כרכים. בן יהודה ראה בחייו רק חמישה כרכים של המילון, וכל יתר העבודה הושלמה על פי עבודתו על ידי ממשיכיו. הכרך האחרון יצא בשנת 1959.

גם על כתיבת המילון נמתחה ביקורת. בן יהודה היה אוטודידקט, ואפילו הכריז על עצמו שאינו חובב את מדע הלשון.  ביאליק לגלג על המילון שבן יהודה "עושה מזה עשרים שנה ועדיין נמצא באות אל"ף", והציע למסור את חיבור המילון לבלשנים מומחים. ועל כך משיב לו בן יהודה: "וכבר נשאלה שאלה זו בבית מדרשם של חכמי הלשונות ומחברי המלונים המדעיים, מה יותר נאות, מבחינה המדעית, לחיבור מלון מדעי, עבודת חֶבֶר חכמים או עבודת יחיד? ובאו לכלל מסקנה, שאעפ"י שאין ספק בדבר שיש יתרונות לעבודת חבר חכמים, בפרט מצד מלֵאות המלאכה, כי מעיני חֶבֶר יישמט בודאי פחות ממה שיישמט מעיני יחיד, בכל זאת יתרונות מלאכת יחיד, מבחינת איכותה הרוחנית של המלאכה, מכריעים את הכף".

כתיבת מילון באותן שנים לא היתה דומה לתנאיו של מילונאי או חוקר בעידן המחשב. זו היתה תרבות הפתקאות שאפיינה בכלל את עולם המחקר. הפתקאות נאספו בקופסאות. פנחס נאמן מספר שכל בוקר היה מקבל מבן יהודה פתקאות מילים ורץ אתם לספרייה כדי לאסוף להם כל חומר אפשרי.

יעקב שרתוק, אביו של משה שרת, נלחם בבן יהודה בפרשת אוגנדה, אך גם הוא העריץ את מפעלו. יום אחד ראה שרתוק אצל בן יהודה עששית ניצבת על ארונית עץ שבה אלפי כרטיסיות, פתקאות וניירות שבן יהודה ליקט במשך השנים. שרתוק התחלחל, ורכש לבן יהודה תיבות מתכת חסינות אש.

במסיבה לכבוד חצי היובל להופעת המאמר הראשון של בן יהודה, שנערכה באביב 1904, הגישה חמדה בן יהודה לבעלה התחייבות כתובה על קלף לפעול להוצאת המילון הגדול שהחל בכתיבתו. על פי זכרונותיה  היא "פתחה בסכין את עורק ידה וחתמה בדמה", ובעיני בן יהודה "נוצצו דמעות גיל".

העבודה על המילון ארכה שנים רבות, ובן-יהודה נסע לשם כך פעמים רבות לאירופה ולארצות-הברית. המילון, "מילון הלשון העברית הישנה והחדשה", החל להתפרסם בחלקים בשנת 1910, ומפעל הפרסום נמשך לאחר מותו של בן-יהודה. המילון המקיף כולל מלים עבריות ולועזיות מכל התקופות, ומסודר על פי סדר הא"ב, כנהוג באירופה, ולא על פי סדר השורשים, כנהוג בערבית, וכפי שהיה מקובל בעברית בימי-הביניים. המילה האחרונה עליה כתב היתה 'נפש'.

בן יהודה פעל בכתיבת המילון על פי כמה עקרונות שלמד ממילונים גדולים לפניו וגם פיתח אותם. ההתגייסות הפנימית של בן יהודה לכתיבת המילון היתה לא רק מפני שהוא דרוש, אלא מפני שאולי הבין שהמילון יציב אותו לא רק על מדף הספרים, אלא בקדמת הקאנון של התרבות העברית ושל מפעל חידוש החיים העבריים בארץ ישראל, ויקנה לו חיי נצח.

לא לידה מחדש, רנסאנס

מאז ומתמיד היתה מחלוקת על גדולתו של בן יהודה ועל מעמדו האמיתי בתחיית השפה. המחלוקת נעוצה בעצם הדיון על תחיית השפה. הטענה החוזרת עד היום היא שהעברית לא מתה מעולם, ולכן לא נדרש אדם או תנועה שיחיו אותה. טענה זו נכונה ברישא שלה ושגויה בסיפא שלה. העברית לא מתה אף פעם. היא שימשה כשפת קודש, ופירוש הדבר אינו רק גווילים עתיקים אלא הווי יהודי בשבת ובחג, תפילות בבית הכנסת ועוד. מעבר לכך היו לעברית תפקידים רבים לאורך שנות הגלות שלא היו בהכרח לשון קודש. כך בפיוט הקדום ובשירת ימי הביניים שהיתה בחלקה שירת חול מובהקת, וכך ביצירות רבות לאורך הדורות. לעברית גם היה תפקיד כלינגוא פראנקה של יהודים מגלויות שונות שידברו שפות שונות, ואפשרה להם לתקשר כשנפגשו ברחבי אירופה.

גם בארץ ישראל עצמה היתה המציאות הלשונית מורכבת. מחקרים שונים מציגים תרבות עשירה של דיבור עברי בארץ ישראל של המאה ה-19 . החוקר פרפיט קבע כיהעברית שימשה בארץ ישראל לשון מקשרת בין ספרדים ואשכנזים, והיתה דרך המיסיונרים לדבר עם יהודים בראשית המאה. בן יהודה עצמו שמע במפגש החשוב עם לונץ בפאריז לראשונה על ההברה הספרדית שבה מדברים בירושלים גם האשכנזים. וכך הוא מתאר את הפגישה: "ואין אני צריך לאמור כי כל שיחתנו היתה בעברית, ובאלה השיחות התרגלתי בההברה הנהוגה בארץ-ישראל.  הלשון העברית בהברה זו היתה שגורה בפיו של האדון לונץ, והוא ביאר לי, כי הציבורים היהודים בירושלים, ספרדים, אשכנזים, מערבים, גרוזים ועוד, מדברים אמנם ציבור-ציבור ביניהם לבין עצמם איש בלשון הארץ שבא משם, אך בהיות שאין בני ציבור אחד מכירים בלשון בני ציבור זולתו, הם מוכרחים בכל הזדמנות של צורך לדבר זה לזה בלשון-הקודש, ובשיחות-חולין אלה גם האשכנזים משתמשים בהברה הספרדית".

השאלה הנכונה אחרי כל אלה אינה אם כן האם בא אדם בעל כוחות נסתרים והקים שפה מתה והחזיר אותה אל בין החיים. זה לא קרה כי זו לא היתה שפה מתה. השאלה היא האם המהלכים הרב-ערוציים של בן יהודה, שפורטו להלן ושהוא היה הכוח המניע שלהם, הם בגדר מהפכה, קפיצה, שינוי סדרי עולם, או התפתחות אבולוציונית שהיתה מתרחשת עם בן יהודה ובלעדיו.הבלשן חיים רבין קבע בעניין זה כי אכן היתה עברית נהוגה ביישוב של המאה ה-19, אבל היא היתה פשוטה ודלה ולא שימשה בתוך העדות. רבין קובע בפסקנות, ולטעמי בצדק גמור,  כי אין קשר סיבתי בין העברית כלינגוא פרנקה של היישוב לבין תחיית הלשון, אלא להיפך. עם עליית האחד גווע השני.

בהמשך לקביעה הזו יש להתייחס למונח תחייה שבצירוף 'תחיית הלשון'. יש להבחין בין תחייה בהוראת חזרה מן המתים, לבין תחייה בהוראת רנסאנס. תחיית הלשון אינה חזרה מן המתים אלא רנסאנס. השפה חייתה בבתי המדרש, בספרות התורנית והמשכילה, בשוק ובמפגש בין יהודים מעדות שונות, אך לא היתה אף פעם ובשום מקום, גם לא בארץ ישראל, שפת קהילה, עם ומדינה. למעלה מזה, היא לא היתה אף פעם שפת אם העוברת מדור לדור, ולא מילאה את צורכי היומיום. השפה עד מהפכת התחייה היתה  חסרת גמישות ויכולת צמיחה, ותלויה תלות מוחלטת במעמדה כשפה דתית. בכל אחד מההיבטים האלה היה בן יהודה נביא של מהפכה, המנסח והמוציא לפועל כאחד. בכל אלה הניע אותו ערך מרכזי אחד: לחבר את מה שנשבר במהלך הדורות של קיום השפה העברית.

זוהי בעיני גדולתו של בן יהודה והכוח המניע הסמוי שלו. בן יהודה הוא המחבר הגדול. הוא חיברבין עדות היהודים באשר הן באמצעות השפה; יצר את החיבור המשולש שנשבר בגלות בין עם-ארץ-ושפה; חיבר את לשון קודש ולשון חול, חיבר לשון האם ולשון אב, יצר חיבור ויחסי גומלין משלביים, בין לשון דיבור ולשון כתיבה, והוכיח שניתן להתיך את הרבדים ההיסטוריים של השפה, היתוך שבלשנים מלומדים טענו בלהט שאינו אפשרי. הוא יצר תשתית לעברית אופפת כל, שהיא ליבת המהפכה.

בכל אלה פעל בן יהודה על פי אינטואיציה גאונית שכללה כמה עקרונות: שפת הדיבור היא המפתח להצלחת המהפכה; התקשורת והחינוך הם המתווכים בין קברניטי המהפכה לעם. המהלכים אליהם הוביל בן יהודה שרירים וקיימים עד היום: אימוץ ההברה מזרחית גם אם בהצלחה חלקית, עקרונות יצירת המילים, וכמובן הוראת העברית בעברית.

בעניין אחד אפשר לראות בעמדה של בן יהודה טעות באבחנה, שלא תאמה את תפיסותיו האחרות: בן יהודה התעקש על הכתיב החסר הבלתי מנוקד ושמר עליו בכתביו, ועל כן הם אינם קלים בקריאה. דווקא כאן נאחז במסורת קדומה, והתעלם אפילו מההתפתחות הרבה של הכתיב הלא מנוקד בלשון חכמים ובלשון ימי הביניים.

בן יהודה נפטר בביתו בגיל 66, לאחר שניסה במשך כיומיים לכתוב מאמר מדיני ולא הצליח להשלים יותר מעשר שורות. חמדה מצאה אותו אוחז עט ביד מול הנייר והשכיבה אותו על מיטתו, והרופא הגיע כשכבר לא היה בין החיים. כשהגיעו אנשי "חברה קדישא" עם צאת השבת הביטו בו בהשתאות מחזיק בעט בידו הקמוצה, כאילו אמרו זה לזה: אפילו ברגעיו האחרונים עוד חילל את השבת. בעינינו מסמלת העט ביד הקמוצה את אגדת אליעזר בן יהודה, אגדה שהיתה באמת: האיש שחי בתוך השפה העברית והשפה העברית חייתה בו, והשניים היו לאחד.

(סוף)


תגיות :
תמונה ראשית
עוד בנושא
מאמרים קודמים