מי רוצה מימונה יקית

רוביק רוזנטל | 14 באוקטובר 2014
המאמר הופיע בעיתון "יקינתון"

הזהות הייקית, המייצגת את עולמם התרבותי ודרכי התנהגותם של יוצאי גרמניה, השאירה חותם ייחודי בדור השני ובחברה הישראלית בכלל

החברה הישראלית, בעקבות השיח העולמי בנושא, מוצפת מזה שני עשורים בדיון מתמשך בנושא הזהויות. את השיח הישראלי בנושא מובילים צאצאיהם של עולי ארצות ערב, שהרגישו שעולמם, שורשיהם והתרבות המיוחדת שלהם נשחקו ואפילו דוכאו תחת ההגמוניה האשכנזית. הדגש בדיון על הזהות המזרחית הוא על דפוסי המשפחה וההתנהגות הקהילתית, המזון, המוזיקה וההיסטוריה המיוחדת של בני העדות האלה. בתגובה נוצרו גם קבוצות העוסקות באופן מופגן בזהות האשכנזית דווקא, כאשר הדגש כאן הוא בעיקר תרבותי, כולל שיבה לתרבות היידיש. האם ניתן לשלב בדיון הזה גם את "הזהות הייקית"?

גרמנית שוטפת בגיל שלוש

"זהות" היא מושג עמום המתקיים בתחום האפור שבין האדם הפרטי לבין המרחב התרבותי והציבורי בו הוא חי וצומח. לכל אחד מאתנו זהות משפחתית, לאומית, ולכל אדם הגדרת זהות המורכבת מחומרים אחרים. אני, למשל, מזהה עצמי, כצבר, כיוצא תנועות הנוער, כאיש שמאל, וכן כצאצא ליוצאי גרמניה, הלא הם הייקים. שני הורי יוצאי גרמניה, חלק גדול מחבריהם יוצאי גרמניה, רוב בני משפחתי בדור הורי נישאו ליוצאי גרמניה. בגיל שלוש דיברתי גרמנית שוטפת, שלא זכתה להתפתח לגרמנית בוגרת. עד גיל עשר סברתי שהייקים הם הם הישראלים. לאחרונה סיפר לי מישהו שעד גיל מתקדם בילדותו סבר שהשפה הגרמנית היא היא השפה העברית.

עד  לפני שנים מספר לא עסקתי בזהות הייקית שלי. הדיון המתרחב בזהויות נראה לי לגיטימי, אך הוא פנה אל התחום הפוליטי, והפך לסלע מחלוקת במקום לדיאלוג מרענן ומעשיר בין הזהויות השונות. לא מצאתי לנכון להשתלב בו. ובכל זאת נראה שהנושא בער בתוכי, וכך נולד הספר "רחוב הפרחים 22", המגולל את סיפור משפחתי במהלך המאה העשרים. לאחר כתיבת הספר התוודעתי לקבוצה בהחלט לא קטנה של צאצאי הייקים, הצברים שנולדו לעולי העלייה החמישית, או שהגיעו ארצה כילדים קטנים. אחד מהם הציע לי במלא הרצינות לשתף פעולה בקיום "מימונה ייקית". עניתי לו שמוזיקה טובה נוכל להביא, אבל ספק אם המטבח שלנו ימשוך רבבות לגן סאקר.
אין לבני הייקים סיבה להשתלב בשיח הזהויות בלבושו הפוליטי, אבל בהחלט ניתנת לנו הזדמנות לברר מהי הזהות הייקית, וזאת משני טעמים. טעם אחד הוא שלכל אדם זכות ואפילו זכות גדולה לברר מאין בא ומה היו החומרים שעיצבו אותו. טעם שני הוא שהזהות הייקית קיימת, ייחודית ויש בה סממנים מובהקים. הייקים אינם דומים ליוצאי פזורות אחרות כמעט בשום עניין, ולכן תרומתם ליצירה המיוחדת הזו הקרויה התרבות הישראלית מובהקת כל כך.

בהמשך המאמר אמשיך להשתמש במונח "ייקים", אבל עלי להודות שאני מסתייג ממנו. זאת  מפני שהוא מבטא את יחס החברה אל הייקים, אבל לא את ההגדרה העצמית שלהם. הגדרה זו היא בעיני שונה: יהודים גרמנים. יהודי גרמניה לא נפרדו מגרמניה, ולא נפרדו מהמרכיב הגרמני בזהותם. בכך הם דומים במידת מה ליוצאי צרפת או בריטניה, ופחות ליוצאי רומניה ופולין. בכל מקרה, השאלה האם ניתן להסיר מזהותו של יהודי ישראלי את מקום מוצאו שבה ומעסיקה את שיח הזהות כולו על כל אגפיו האתניים.

מתח בין תרבות להיסטוריה

ייקים הם אם כן, בראש ובראשונה, מושג המייצג זהות תרבותית שצמחה בתוככי התרבות הגרמנית. "רקווייאם גרמני" של עמוס אילון משרטט את ההתפתחות המהירה ורבת העוצמה של הזהות התרבותית הזו. הלוז שלה הם הספרות, השפה ועולם המחשבה הגרמני המיוחד שהיהודים עמדו במרכזו. עולם זה לא עסק רק במגדלי השן, אלא גם בהפריה מתמדת של  המדינה, הפוליטיקה והאמנות. היהודים נכחו בכל מקום, בכל פולמוס, בכל דרמה היסטורית, והם התייצבו בה גם כשותפים וגם כמנסחים. דודי אריך פרייער מתאר את התחושה הזו בזכרונות ילדותו בעיר שטטין בפומרניה, השייכת היום לפולין בשמה שצ'צ'ין:
"אבי היה בעל מחשבה חופשית, אמנם הוא הרגיש עצמו כדרוויניסט, אך עם זאת חש עצמו קרוב ליהדות. בחגים היהודיים ובימי חג משפחתיים נהג ללכת לבית הכנסת. הקהילה היהודית בחרה בו להיות נציגה, ואיש לא היה יכול למלא תפקיד זה בכבוד רב יותר כלפי חוץ. אבא לא נתקל אישית באנטישמיות, הכבוד שרחשו לממונה מטעם המלך גבר על כל הרגשות הפנימיים. באותה העת הייתה ההנהגה הרוחנית של הקהילה נתונה בידיו של הרב דר' היימן פוגלשטיין, שהיה נואם פוליטי גדול ופטריוט גרמני נלהב. הוא ייצג את העמדה שהפולחן היהודי אמור להשתוות יותר ויותר לפולחנה של הקהילה הנוצרית, עד אשר לא יישאר שום הבדל. הוא סבר שכך ניתן יהיה לפתור את כל הניגודים. את התפילות בכתובים הוא תרגם לגרמנית  כדי שכל אחד יוכל לקוראן, ושילב נגינת אורגן ושירת מקהלה בבית הכנסת. היות ולא היו מספיק אנשים מקרב הקהילה היהודית, השתתפו במקהלה גם לא יהודים. במרכז התפילה שולבה דרשתו, שארכה זמן רב, והוא נהג לסיים אותה בברכה: 'מלכנו ואדוננו, וילהלם השני, רעייתו הנאצלה, הקיסרית אוגוסטה ויקטוריה, והקיסרות כולה.'"

אל הזהות התרבותית של יהודי גרמניה שנבנתה על שיתוף מלא, גם אם אשלייתי לעיתים, עם התרבות הגרמנית הצומחת, התפתחה זהות היסטורית שבה הדגש הוא דווקא על ההתפצלות מן התרבות הגורל הגרמני. אם תרצו, יש ביהדות גרמניה מתח פנימי בלתי  ניתן להתרה בין התרבות וההיסטוריה. לב ההיסטוריה המשותפת של יהודי גרמניה היא תקופת השנים 1939-1933, כאשר עמדה בפניהם אותה דילמה נוראה: האם לעקור מארץ שאהבו מאוד ושהרגישו חלק ממנה, חלק חשוב ומעצב, לארץ שבה לא רצו לחיות בדרך כלל. במהלך השנים האלה התפצלו יהודי גרמניה, כידוע, בהחלטותיהם. שליש מהם בחרו להישאר או נקלעו למצב שאינם יכולים לצאת מטעמים כלכליים ומשפחתיים. האחרים פנו לארצות שונות. ארץ ישראל היתה אחד היעדים, אך לא רבים מהעולים לישראל היו ציונים, או לפחות ציונים מודעים ובעלי הכרה. ספק גדול אם גם חלק מבעלי ההכרה הציונית היו מממשים זאת לולא עליית הנאצים.

היהודים שנספו על ידי הנאצים הם מרכיב של הזיכרון, החוויה והזהות הייקית. כמעט לכל יוצא גרמניה היו קרובים שנספו בשואה. דומה שעובדה זו מקרבת את הייקים לזהות או לחוויה היהודית הרחבה יותר. תודעת השואה, זיכרון הנספים הם חלק מן הזהות היהודית-ישראלית ברמות שונות. ואולם, למרות שידעתי על מותם של דודת אמי טרודה ובעלה מרטין בשואה, נהגתי לומר תמיד: אנחנו לא נפגענו מן השואה. השואה לא נכחה בבית, בסביבה החברתית והמשפחתית, וגם כאן לא היה זה יוצא דופן. מה הסיבה לכך? הייקים שיצאו מגרמניה עד המלחמה עשו זאת אמנם בדרך כלל מאונס, אבל מתוך החלטה אישית, קריאת המצב החדש, פיכחון. הם בחרו בדרך החיים החדשה שלהם, וכשבחרו עשו זאת באותה דרך ברורה ומאורגנת המאפיינת אותם בכלל. על כן אין לראות בהם ניצולי שואה באותו מובן שהיו מיליוני היהודים בארצות מזרח אירופה, צרפת והבלקן, שהכיבוש הנאצי לא הותיר להם זמן לשקול את מעשיהם ולבחור בחיים, ואלה ששרדו את השואה הגיעו לארץ ישראל מוכים וחבולים. הייקים היו אמנם במובן מסוים קורבנות הנאציזם, אבל הם נותרו בחיים בעלי קומה זקופה וגאווה אישית, ולא בכדי נחשבת הגאווה עד היום אחד המאפיינים שלהם.

מרכיב זהות סמוי יותר ומסובך הוא עצם מונח המפתח שנזכר לעיל: היהודים הגרמנים. האהבה והקירבה לגרמניה נותרה כשהיתה למרות הקרע, הכעס על מה שעוללה להם גרמניה, והאכזבה מהפניית העורף של הגרמנים. באהבה הזו נמהל גורם נוסף. אהבת גרמניה היא עתה אהבה לאומה ברברית, אויבת המין האנושי ואויבת נוראה לעם היהודי. דומה שהסתירה הזו הקשתה מאוד על הייקים להציג את אופציית הזהות שלהם בגלוי שנים ארוכות.

אדולפים, ריכרדים ופיליפים

הזהות הייקית התעצבה בארץ ישראל. ועתה החלו להתערבב בה יסודות שאותם הביאו הייקים ממולדתם התרבותית, גרמניה. המאפיינים האלה הפכו סימן היכר שלהם בין היתר מפני שבידלו אותם מהאווירה הכאוטית והלא פורמאלית שסבבה אותם. יש לציין כאן שייקים לא מעטים, כמה אלפים, כבר השתתפו בבניית היישוב החדש מאז ראשית המאה, וכבר היה להם מעמד נכבד בתחומי האקדמיה, האדריכלות ועוד. ההסתערות בגלים של העלייה החמישית חיזקה את הסטריאוטיפים שכבר הפכו חלק בלתי נפרד מהפולקלור הישראלי. חלק מן הסטריאוטיפים נתקבלו על ידי הייקים ללא תלונה, אחרים נתנו להם הרגשה של הדרה ואפילו בוז.

המרכיב החיובי של הסטריאוטיפ הם הדיוק ואהבת השלמות. הצורך של אדם שגדל בסביבה גרמנית או יקית להגיע בזמן לכל פגישה, אירוע או משימה הפך שם דבר, ונטמע בדורות הבאים, אם כי לאחרונה שמעתי אימרת כנף הטוענת ש"הייקים כבר לא מדיֵיקים (במלעיל)". תאוות הדיוק היתה הגילוי החיצוני, שכל אדם אמור לשים אליו לב, לתכונת היסוד שהדיוק הוא חלק ממנה, והיא השאיפה לשלמות בביצוע. יקה של ממש אינו מותיר אבן על אבן כאשר הוא חוקר עניין כלשהו, מבצע משימה וכיוצא באלה. לתכונה הזו היה משקל עצום ביכולתם של הייקים להוביל תחומי מחקר ויצירה שבהם יש למי ששואף לשלמות יתרון על המאלתר ומשאיר הקצוות,  כגון רפואה, מוזיקה, בניין ומשפט. לעומת זאת היא היוותה מכשלה בתחומים שבהם השאיפה לשלמות היא מגרעת של ממש, כמו הפוליטיקה וניהול עסקי הציבור.

הצד הנחשב שלילי בסטריאוטיפ הוא הפן היומיומי והבין-אישי של הצורך הזה בעמידה בתוכניות, בזמנים, בכללי התנהגות וכדומה. הייקים נתפסו כאנשים נוקשים, חסרי הומור, נטולי ספונטניות ושמחת חיים. נתן אלתרמן מתאר את זאת כך בשירו "סמוקינג": "באולם טוחנות כל שבעים לשון/ רק אחד יושב בלי הגה/ מביט לבמה ומביט לשעון/ יקה".  הביטוי "יקה פוץ" העצים את הדימוי הנוקשה הזה. סביב הייקים נוצרה עננת דימוי שעימתה את התנהגותם עם החום המשפחתי והנטייה לכאוס שאיפיינה את יוצאי פולין, הרגשנות של יוצאי רוסיה, או העממיות של יוצאי הבלקן. הסטריאוטיפ אף הוחמר מפני שהתקשר לתכונות הגרמניות שהתממשו בצורה המפלצתית ביותר במלחמת העולם השנייה ובשואה. 
תום שגב כותב בספרו "המיליון השביעי" (עמ' 44): "תרבות הייקים נתקלה מלכתחילה בהתנגדות, בין היתר משום שזוהתה עם גרמניה של היטלר, בתוך כך היו שתקפו אותם, באורח קולקטיבי, על מה שהיו ועל סירובם להשתנות ולהיעלם בתוך החברה המקומית, אות להתנשאותם המתנכרת על הארץ. מזמן לזמן תיארו אותם כ'גרמנים', וייחסו להם תכונות גרמניות. 'פחד כור ההיתוך הזה נפל על עדה אחת, החושבת לה לתפארת מיוחדת שגם לאחר שבתה בתוכנו זו השנה העשירית, עדיין היא 'חדשה' כי עדיין היא שומרת על קמע שנמחקה צורתו – על גרמניותה', האשים עזריאל קרליבך, עיתונאי ידוע ובעצמו יליד גרמניה: "הם התקהלו ליד מי האפסיים של היישוב, ליקקו מהם בקצה לשונם, פרשו בארשת של שאט נפש ורטנו באנינות הדעת מעושה על העיפוש הזה". "הם בונים חיץ עבה בינם לבינינו", קבלו בעיתון דבר, ואין למצוא ביניהם אלא אדולפים, ריכרדים, ארתורים, הרמנים, וילהלמים ופיליפים. "חסרה להם גישה יהודית אל כל שאלות היישוב", טענו נגדם בעיתון הבוקר."הגישה שלהם אל ארץ ישראל אין בה אף ריח של רוחניות".

ואילו דוד בן גוריון, ביום עיון בכפר ידידיה בשנת 1948, סיכם את הפסיכולוגיה של הייקים במלים אלה: "יש אצלם תסביך של עליונות ויש תסביך של נחיתות. תסביך העליונות הוא – אנחנו חניכי התרבות הגרמנית, לנו היה קאנט ובטהובן, אנחנו קראנו את הרומנים הטובים ביותר, לנו הפילוסופיה, התרבות הגרמנית, ופה הכול מזרח אירופה. יחד עם זה יש תסביך של נחיתות. הם רואים שאנשים אלה, יוצאי מזרח אירופה, עשו משהו. יש גם קנאה: הנה יהודים אלה תפסו את הכול".

אם תהיה גרמניה חופשייה

איך נולדה ההדרה הזו? מה הניע אותה? האם היא נעוצה רק ברצון של היישוב האשכנזי-ישראלי המזרח-אירופי לשמור על ההגמוניה שלו? האם זו היתה רק התנגדות אתנית שגרתית בין השונים? במידה מסוימת כן, אך יש להודות שהייקים תרמו לכך לא מעט. מעשיהם והתנהגותם העידו על התנגדות פנימית לתרבות החדשה שנכפתה עליהם, ועל מידה לא מבוטלת של התנשאות. יש המשווים כאן, במידה חלקית של צדק, את הייקים עם העלייה הגדולה מארצות חבר העמים בשנות התשעים, שגם הם נמנעו מלהתערות בחברה הישראלית ולכן זכו גם לגילויים של דחייה.

מרכיב בולט ומקומם במיוחד היה יחסם לשפה. חלקם התעקש לדבוק בשפה העברית אפילו במחיר נטישת הגרמנית, אבל רבים אחרים סירבו לאמץ את העברית, והתייחסו בבוז מסוים למהפכת תחיית העברית שכבר חגגה למעלה מחמישים שנה. אבי, הנס רוזנטל, היה משורר שכתב בגרמנית, חלם כל ימיו לשוב לגרמניה ולא למד עברית עד יום מותו, למרות שהגיע לישראל כאדם צעיר, בן 30. בשנת 1943 כתב שיר המעיד גם על אהדתו לקומוניזם, המובא כאן בתרגום חופשי: "האם אראה אי פעם את גרמניה/ ארצי שלי, שכה אוהב/ אפליג אליה על ספינת חלום/ ועם חופשי יקרא לי לשלום// צבא אדום מכה אותה עכשיו/ היום קרב, קרבה המטרה/ בשורת חירות אלי ארצי תנוע/ אִתה הולך גדל הגעגוע// אם תהיה גרמניה חופשייה/ תיתם גם גלותי בארץ נוכרייה/ ודם אחי שנטבחו על אדמתי/ לא יחצוץ ביני לארץ אהבתי".

מיכאל ששר מספר בספר "גרמניה ואני" (עמ' 122): "גדלתי עם אחי ואחותי בבית דו-לשוני. עם אבא, שהיה מציוני דתי אמיתי דיברנו אך ורק עברית, ואילו עם אמא, שידעה גם היא עברית לא רעה, דיברנו אך ורק גרמנית, עד כדי כך שאיני יכול לתאר לעצמי סיטואציה כלשהי שבה דיברתי גרמנית עם אבי או עברית עם אמי".

היחס לשפה שיקף את היחס לארץ, וגם כאן נתגלתה השניות. יש שגילו התנגדות עד כדי דחייה, אחרים פעלו בנחישות אופיינית להתערות בחברה הישראלית. בנהרייה נתלתה ברחובות הסיסמה הנשמעת היום מצמררת "נהרייה תישאר גרמנית". שולמית וולקוב כותבת בספרה "במעגל המכושף" (עמ' 12): "גם כשלא הבנו בדיוק מה נאמר בסלונים הצפופים והחשוכים-משהו של המהגרים הללו, ידענו שהם עסוקים לא פעם בפרשיות מן העולם שנטשו, או – אולי אף ביתר התלהבות – בנושאים הקשורים לאותה תרבות גבוהה, מופלאה ובלתי מושגת עבורנו, שהביאו עמם משם, ואשר פירותיה עיטרו בכרכים נאים כל פינת קיר עירומה בדירותיהם; עסוקים בשירה, במוסיקה, בטיפוח מכמני תרבותם. הם מצידם התבוננו בנו בסלחנות ומתוך הסתייגות קלה. נדמה היה שהם שופטים אותנו ממרחק, מתוך אותה בועה מתנשאת-משהו שבה חיו בינינו כאן, בלית ברירה, תחת השמש הקופחת של חופי הים התיכון".

איזו חמאה טעימה הגשת לי

הכעס של היישוב הישראלי על ההתנשאות והריחוק של היקים, חבר לסטריאוטיפ שקבע שהייקים הם נוקשים וחסרי רגש. ניסיון חיי מלמד שיש כאן בלבול מסוים שראוי להתייחס אליו. שום דבר בסביבתי אינו מעיד על כך שהייקים היו אנשים חסרי רגש. הם הכירו את מנעד הרגשות העזים והמטלטלים ביותר, וידעו כאב, געגועים, אהבה, תשוקה, כעס וקנאה. היסוד התרבותי המובהק שפעל כאן היה הכלל שאין לחשוף רגשות בשום פנים ואופן. אין בוכים, בוודאי לא בפומבי. אין מביעים כעס. אין מגלים חום ואהבה בגינונים פיזיים ואחרים. הייקים לא מתנשקים ולא מחבקים. כאן באה לידי ביטוי סוציאליזציה עמוקה של דורות רבים שחִקרה אינו בתחומי המאמר הזה. את האיפוק הכמעט בלתי אנושי הזה תיעדתי במקומות רבים ב"רחוב הפרחים 22", כמו בקטע זה, המתייחס למותו של אחי גידי במלחמת יום הכיפורים (עמ' 256): "שעה ארוכה אחרי שסיימה דינה לקרוא ישבנו שם, בנותיו ונכדיו  של הדוקטור קורט פרייער, שאך זה עתה מלאה שנה למותו. בחדר הצפוף ברחוב הבשן נפער  המקום הריק שבו ישב גידי, ולא אמרנו דבר. אמא היתה נבוכה ונרעדת. איש לא בכה, שהרי במשפחת פרייער אין בוכים, והמתים תקועים בגרוננו לנצח".

הייקים היו מאופקים, אך לא היו סגפנים. גם את זה הביאו מגרמניה, ארץ עשירה שבה היו רוב היהודים שייכים למעמד הבורגני ומעלה. הם אהבו בתי קפה ומילאו אותם, אהבו לאכול, לעשן. המילה האהובה עלי ביותר בגרמנית היא "שלאקזאנה" שפירושה קצפת והיא מתנגנת ועולה כקציפת הקצפת. מיכאל ששר כותב (עמ' 133): "סבי התגורר בבת ים, בבית בודד לחוף הים, וניסה להמשיך באורח חייו הייקי, כשהוא מקפיד על לבושו המהודר, ולעולם לא ייצא את הבית ללא מקלו, אבל גם ללא עניבה ומגבעת, אף שהדבר היה כמובן מוזר על גבעות החול הטובעניות. עד כדי כך הגיעו הדברים שלא ויתר על פרוסת לחם בחמאה (ולא חלילה מרגרינה) לארוחת הבוקר, כפי שנהג בביתו בברלין. וכשיום אחד לא נותרה חמאה בבית, וסבתי הגישה לו מרגרינה, מבלי שהעיזה לומר לו זאת מחשש לתגובתו, אמר בהנאה: 'איזו חמאה טעימה הגשת לי היום...'"

עוד מרכיב בפסיפס

במידה מסוימת אפשר לראות קווי דמיון בין הזהות הייקית לזהות המזרחית שהתעוררה עשורים רבים לאחר מכן: היא מכילה יסודות של הדרה, אי קבלה. ואולם, הייקים לא התעכבו על ההדרה הזו ולא נטו כמעט לדון בה ולטפח אותה, גם מתוך נטייתם לגאווה ולחוסר הרצון להיות "בעיה", וגם מפני שזכו לסיפוקים רבים בהשתלבות במערכות כוח שאינן פוליטיות. במהלך שנות המדינה הם גם היו לקבוצה הראשונה הזוכה לשילומים מגרמניה, ועל כך זכו לגילויים מובנים של קנאה ואפילו כעס, אבל השילומים ביססו מאוד את מעמדם הכלכלי ושילבו אותם עוד יותר במעמד הבורגני הישראלי.

עם השנים הפכו הייקים לעוד מרכיב בפסיפס האנושי הישראלי. הגינונים, היעדר הספונטניות והדיוק הפכו סימן היכר שלהם, ובעיקר נשמר עד היום המבטא המיוחד. כמעט אין ישראלים שהמבטא הזה אופייני להם, ובכל זאת הוא מוצא דרכו לסאטירות ופארודיות. הייקה היום אינו מייצג של מאבק תרבותי, אינו מייצג של זהות ואפילו אינו מייצג סטריאוטיפ התנהגות כזה או אחר. הייקה הוא פולקלור. את דגל הזהות הייקית נושאים אנו, הבנים. אולי לא תהיה לנו מימונה, אבל כל מי שגדל בבית יקי יודע שלטוב ולרע הוא חווה ילדות שאינה דומה לשום חוויית ילדות אחרת.

מקורות:

אילון, עמוס, רקווייאם גרמני, הוצאת דביר, 2005. 
וולקוב, שולמית, במעגל המכושף, עם עובד, 2002.
רוזנטל, רוביק, רחוב הפרחים 22, כתר, 2004.
שגב, תום, המיליון השביעי, כתר, 1992.
ששר, מיכאל, גרמניה ואני, הוצאת ששר, 2002.


1
תגיות :
תמונה ראשית
עוד בנושא
מאמרים קודמים