ארבע מיתות משונות

רוביק רוזנטל | 15 באוקטובר 2014
הרשימה הופיעה בעיתון "העין השביעית"

מסע בזמן וזיכרונות מבפנים בארבעה עיתונים שסיימו את חייהם בדור האחרון

חיי בעיתונות זימנו לי שורה של לוויות. עמדתי על ערש הדווי של כמה וכמה עיתונים. כל אחת מן המיתות האלה היתה כואבת, אבל באופן אחר. לפעמים התעוררה בי ההכרה שאני עומד על מתחם קרקע ההולך ומתפורר מתחת לרגליים, ואני תמיד על הקצה, זז ברגע האחרון לפני שאפול יחד אתו.

"על המשמר" והמשבר

העיתון הראשון בסדרה הוא זה שייסורי הגסיסה שלו נחסכו ממני. משך כעשר שנים כיהנתי כעורך המוסף וכסגן העורך בעיתון מפ"ם והקיבוץ הארצי, על המשמר, עיתון שעליו גדלתי כילד תל אביבי בבית מפ"מניקי. קראנו לזה "העיתונות התנועתית". על המשמר הרוויח שנות חיים רבות בזכות "ההסדר": ההחלטה המשותפת שעל חברי קיבוצי התנועה חלה חובת מנוי על העיתון. כך הוא זכה בתעודת ביטוח של כ-11,000 מנויים, פלוס כמה אלפי מנויים עירוניים, ופלוס תמיכה נוספת משמעותית מהתנועה והמפלגה. לפחות בשנים שבהם עבדתי בו, בעיקר יחד עם סבר פלוצקר, הוא לא תאם את הדימוי שדבק כעיתון עבש ומגמתי. הוא היה עיתון תוסס ופתוח, אחת מחממות העיתונות שעיתונאים עברו בהם והמשיכו הלאה, דוגמת העולם הזה וגל"ץ, למשל. אבי בניהו נהג כבר אז לנהל דרכו את צה"ל ולהעביר מסרים בין קציניו הבכירים, שלי יחימוביץ הפכה בו לכתבת פוליטית מובילה, סבר פלוצקר בנה בו את המוניטין שלו, והרשימה חלקית מאוד. עיתון של קיבוצים עם אווירה קהילתית.

משבר הקיבוצים חרץ את גורלו של על המשמר הרבה לפני שמת. הסדר מנויי החובה נשם את נשימותיו האחרונות, וכשנפסק ירדה התפוצה במדרון תלול. הצלחתי להוכיח לכל מי שעוד סבר אחרת שאני נעדר כל כישורים פוליטיים. במשך שנתיים הייתי מועמד יחיד לעורך הראשי, אחרי עזיבת סבר פלוצקר, בעיתון ובמפלגה תמכו, אבל קבוצה קטנה שכונתה "קבוצת העמק" נלחמה על גבי איזו מלחמה פוליטית שאינה קשורה בי, ולא נבחרתי. חסד גדול עשו אתי. העיתון עוד חי אחרי עזיבתי אבל אלה היו חייו של חולה במחלה סופנית, ואני בוודאי לא הייתי יכול להציל אותו. המבנה היישובי המסורתי הבנוי על קבוצות ותנועות  ועל המפלגה כבית וכמרכיב זהות התפרק, והעיתונות המפלגתית התפרקה אתו, על המשמר היה אחד האחרונים בשרשרת. הוא נסגר ב-1995, ואני צפיתי בכך בצער, אבל מרחוק.

מותו האכזרי של "חדשות"

העיתון השני שהשתתפתי בלווייתו, הפעם מבפנים, היה חדשות. לפני כמה ימים הוא חגג את "המסיבה האחרונה בהחלט", מסיבה לעיתון שהיה בעצמו מסיבה מתמשכת. חדשות מימש חזונות רומנטיים של עיתונות חצופה, שמחה, עיתונות של כותבים, עם עורכים שכשרונם הוא לעבוד עם כותבים. עיתונות פרחים בעולם שבו ילדי הפרחים הזדקנו מזמן. יואל אסתרון הזמין אותי להקים בעיתון עמודי דעות, וזו היתה המסיבה שלי: עמודי דעות ללא עבר, ללא חובות, עם כותבים רעננים ורעבים וללא פובליציסטים מקצועיים. זו לא היתה פגישה עם העיתון שנולדתי לתוכו, על המשמר, אלא עם העיתון שנולדתי בשבילו והוא נולד בשבילי. מסביבי כתבו וערכו עוד ועוד אנשים שהעיתון הזה נולד בשבילם.

העיתון מת באבחת חרב. קברניטיו מן הסתם התייסרו הרבה לפני מותו, וככל הנראה היה חייב למות, אבל מותו של העיתון הזה לא היה קשור לחייו. הוא היה מוות אכזרי ובלתי נסלח. על המשמר מת בתוך עולם שהלך ונעלם אתו. חדשות מת בעודו בחיים, והותיר אחריו עננה של אופציה שלא מומשה עד תום. אפשר וצריך לעשות עיתונות כזו. אפשר, אבל כנראה שלא עכשיו, לא כאן, אלא ביקום עיתונאי אחר, בארץ אחרת ובימים אחרים.

מוות כפול בדבר ראשון

המוות השלישי היה מוות מוזר: דבר ראשון. אחרי שנתיים של כתיבה בהארץ נעניתי לפנייה של רון בן ישי להשתתף בניסיון להחיות את דבר, שנסגר ב-1996. הניסיון היה הירואי, אבל היה לו טעם. בשדה הקונספטואלי של העיתונות הישראלית היה מקום לעיתון שיתחרה עם הארץ על משבצת מה שקרוי "עיתונות איכות". מקום קונספטואלי, אבל ככל הנראה לא ריאלי.  ערכתי מגזין יומי ושמו דבר שני, ויותר ויותר הרגשתי שאני בעל המשמר ב'. רון בן ישי עשה כל מה שיכול, אנשים חדשים באו, זכו לחופש פעולה, התפתחו מעט, אבל הקוראים לא הגיעו בעקבותיהם, המפרסמים לא פתחו ארנקים, והמסורת רבת השנים של דבר לא הועילה. יום המוות היה יכול לפרנס מחזה של חנוך לוין. אחרי שבעה חודשי קיום הוכרז ברבים על איחוד של דבר ראשון עם טלגרף שנטה אף הוא למות. בבוקר יום מותו עברה המערכת לבית על המשמר שננטש לצורך הוצאת העיתון המשותף, בצהריים הוחזרנו אחר כבוד לבית דבר, בערב מתו שני העיתונים יחד.

מעריב: הכתובת על הקיר

למעלה משש עשרה שנה עבדתי במעריב. חמש שנים כעורך הדעות, וכל השנים ככותב הטור "הזירה הלשונית" ומאמרי דעה. אני חייב הרבה לעיתון הזה, שפתח לי את שער הכתיבה על השפה, ושינה את חיי כמעט בכל היבט. כשבאתי אליו שררה בו אווירה של התחדשות והצלחה, אחרי ששרד את מכירת העיתון למקסוול ואת נפילתו של מקסוול. העיתון כבר לא היה בשיאו זמן רב, ותמיד סבל מבעיית זהות, ומניסיון לא מוצלח להיות גם הארץ וגם ידיעות אחרונות תחת מטרייה אחת. בימיו של יעקב ארז, עורך נוח לבריות שחולשותיו היו יתרונותיו, שררה בעיתון אווירת עבודה, והוא ידע לשמור על מעמדו כעיתון השני בתפוצתו, והיווה חלופה נאה לקוראים ולכותבים.

ראיתי בכאב את ראשית הנפילה, שממנה כבר לא יכול היה להתאושש. היא לא היתה הכרחית. משבר העיתונות המודפסת לא היה חריף כפי שהוא היום, ישראל היום לא היה קיים עדיין, לא היו תירוצים. הכתובת על הקיר היתה ההנהגה, הזיווג בין עופר נמרודי ואמנון דנקנר. פרשיות נמרודי פגעו פגיעה קשה בתדמית העיתון. אף אחד לא רוצה להתחבר לעיתון שהמו"ל שלו יושב בבית הסוהר. אמנון דנקנר, איש סודו של נמרודי, שבר את המפרקת האנושית של העיתון.

דנקנר הוא אחד האנשים המוכשרים והמיוחדים ביותר שכתבו בעיתונות הישראלית, אבל אסור היה לתת לו לנהל עיתון. מיום בואו, שלב אחר שלב, הפך העיתון למקום ששוררת בו אווירה של פחד ואי אמון, גחמנות ונקמנות. זה החל עוד בימיו של ארז, שהביט חסר אונים איך הוא מנושל מכוחו בעודו בתפקיד, ונמשך אחרי המינוי. דנקנר פיטר אנשים בסיטונות כאילו מדובר בעובדי קבלן, הביא אנשים במקומם ופיטר גם אותם, קיבל החלטות לא סבירות והפך אותן שוב ושוב, והכל בהנאה שלא ניסה להסתיר. דנקנר מהלך על אנשים לא מעטים קסם של מספר סיפורים. דומה שהוא הפך את מעריב לאחד הסיפורים הפתלתלים שלו. אבל מעריב לא היה בדיון. הוא היה מציאות.

בכל מה שקרה אחרי דנקנר התבוננתי מרחוק, ככותב בשכר סופרים. בעלים באו והלכו, כשכל אחד מהבעלים מביא אתו עורך משלו ושובל כותבים ועורכים, חלקם מצוינים, אבל העיתון איבד את כוח החיות שלו מבפנים. העורכים שמולם עבדתי התחלפו במסרונים, בדרך כלל לא הכרתי את קולם, שלא לדבר על מראה פניהם. מול המשבר המתעצם של עולם העיתונות המודפסת והופעתו של ישראל היום כבר לא היה למעריב סיכוי, בוודאי לא במתכונת העבר. מהלכיו של שלמה בן צבי היו אולי שגויים בחלקם, ואולי נואשים, אבל לא הוא זרע את זרע הפורענות. העיתון מת לאט, לא בייסורים כמו על המשמר, לא באבחת חרב כמו חדשות, אלא בדרך שבה מתים אנשים ששכחנו: הם נמוגים לאיטם, עד שאנחנו מופתעים לשמוע שעדיין לא הוכרז מותם.

במסיבה האחרונה של "חדשות" דיברו על אלי עזור ועל החיים החדשים שאולי צפויים למעריב. אני מאחל לו כמובן הצלחה, והמוניטין שלו מעוררים תקווה למהלך מוצלח. את המהלך הזה, אם יתממש, יש לראות לא כהחייאה אלא כגלגול נשמות. אם יצמח ממנו עיתון חדש, הוא יהיה תינוק בראשית דרכו. כדאי יהיה להזכיר לתינוק החדש שהנשמה שאליה התגלגל היתה פעם בן אדם חזק ויפה, וכי מותו, כמו שאומרים פרשני כדורגל, לא היה מחויב המציאות.


1
תגיות :
תמונה ראשית
מאמרים קודמים