רשרוש הגחלילית וצרחת השלדג

רוביק רוזנטל | 14 באוקטובר 2014
המאמר הופיע בכתב העת "עתמול" בהוצאת יד בן-צבי, מס' 214, תשע"א

חידושי הלשון של ביאליק נולדו כמעט תמיד מצרכיו כמשורר, אך לעתים שיתף פעולה גם עם מתנגדו הראשי, אליעזר בן-יהודה "הפבריקנט"

ביאליק היה מחדש מילים גדול. בדרך כלל ביאליק לא חידש מילים לצורך החידוש, אלא כחלק מיצירתו. כאשר נזקק למילה חסרה, או כאשר חש שמילה חדשה כלשהי משרתת באופן שאפשר לקרוא לו טבעי את המצלול ואת תוכן הטקסט היא נוצרה כאילו מעצמה, והוא לא ייעד לה בהכרח מקום במילון העתידי. עמדה זו השתנתה במקצת ככל שביאליק השתלב בוועד הלשון ובתרבות המתהווה בארץ ישראל לאחר שהשתקע בה.

ביאליק העדיף למצוא מילים שהקשר שלהן למקורות מובהק וברור, ולא קיבל את החופש שבחר לו בן יהודה בחידוש מילים, ובוודאי לו את ההתייחסות לשפות לועזיות שונות בחידוש המילים.

הקורפוס שאליו אתייחס מבוסס רובו ככולו על מילון חידושי ביאליק שיצר וערך יצחק אבינרי ופרסם ב-1935, שנה לאחר מותו. הקורפוס מכיל כ-450 מילים שחידש ביאליק בכתובים, ועוד כמאה שחידש בעל פה. מתוך הקורפוס המלא כמאה מילים הן מילים המצויות כבר במקורות, שביאליק יצק בהן משמעות חדשה, או ששינה אותן שינוי קל לעומת המקור. הקבוצה הבולטת כאן היא קבוצת המילים מלשון חכמים, שבהן בולטת הנטייה שלו לקצר את המילה. כך למשל חידש את 'בצלצל' לעומת 'בצלצול' התלמודי, 'צרצר' לעומת 'צרצור' התלמודי, או את 'גחמן' לעומת 'גחמון' התלמודי.

בתוך קבוצה זו תת-קבוצה חשובה של מילים שמקורן ארמי-תלמודי, וכאן השתמש ביאליק במילה התלמודית אך התאים אותה לצורה העברית. בחלק מהמקרים המילים נקלטו. נשוורא הפכה לנשורת, צלחתא הפכה צלחית, מיגרנה, מילה ששימשה תקופה מסוימת, ונקלטה למשל בתרגום ל"פצפונת ואנטון" של קסטנר. רוב המילים הארמיות שעוברתו לא זכו להצלחה. זיבורת ניתנה כשם לצרעה בעקבות המילה הארמית זבורתא, או קיבורית כפסולת הקמח, בעקבות המילה הארמית 'קיבורייא' ברבים. אלה נותרו במילון החידושים כאבן שאין לה הופכין.

גם המקרא משמש מקור השראה להרחבת משמעות. גורלן של המילים מעורב, כמו גורלן של המילים התלמודיות. "ממורט" למשל משמשת בעברית החדשה במשמעות המקראית - מלוטש, בעוד ביאליק השתמש בה במשמעות מסמורטט. לעומת זאת 'מסויג', שבמקרא הוראתה מגודר, התקבל דווקא במשמעות שנתן לה ביאליק: זהיר בדבריו, אינו משוכנע וכדומה. גורל מעניין יש למילה 'סוכך'. במקרא פירושה מגדל מגן. ביאליק השתמש בה במשמעות מטרייה או שמשייה. היום סוכך הוא מעין גגון המגן בפני שמש, אם תרצו שילוב של המטרייה ומתקן המגן. גורל מיוחד יש לאחת המילים החשובות שחידש ביאליק והיא "תאונה". המילה נסמכת על המילה הסתומה "תאונים" שיש קושרים אותה לאוון. ביאליק העניק לה את המשמעות של אירוע תקלה או אסון לא צפוי. בן יהודה הציע אותה במשמעות תלונה, בהתייחסות לפועל להתאונן, אך הצעתו לא נקלטה.

אחת התופעות החביבות בחידושי ביאליק היא שימוש בשמות פרטיים מן המקרא והפיכתם לשמות עצם. צלמונע מלך מדיין הפך אצלו שם יצירתי לקולנוע ולראינוע. חמון שבנחלת אשר או נפתלי הפכה לחמנית, וזמזומים, בני עם שישבו בארץ עמון, הפכו לרמשים מזמזמים.

ביאליק כמעט שלא חידש מילים על פי דמיונן למילים לועזיות, נוהג שמחדשי לשון אחרים הרבו בו יחסית, ונראה שהסתייג מכך. למרות שנטה חיבה ליידיש, רק שתי מילים המיוחסות לו הן יידיש המותאמת לעברית. הפועל לאנפף, חידוש חשוב של ביאליק, מתייחס בעת ובעונה אחת למילה השמית אף, המכילה בתוכה נ' נסתרת, ולפועל היידיש פאנפן. הפועל לצמבל פירושו לנגן ברשלנות, בהשפעת zimbeln הגרמנית. השם שנתן ביאליק לעץ התרזה היה טללון, והוא מתכתב גם עם המילה הארמית טללא שהוראתה צל, וגם עם השם הצרפתי טייל, tilleul.  לעומת בן יהודה שהרבה להיעזר בערבית, אצל ביאליק אפשר למצוא רק את המילה שלחפה, דג השריון, בעקבות ערבית, סלחפה. הוא הציע את המילה ציפרון עבור קפריזה וצפרוני עבור קפריזי, וזאת בעקבות גלגולי המילה הלטינית. מילה זו מקורה ב-caper שפירושו צפיר עיזים, ומכאן חידש ביאליק את חידושיו.

בין הרכב והשכב

כאשר אנו ניגשים לקורפוס המילים החדשות של ביאליק יש לומר שהן אינן עשויות מעור אחד. בלא מעט מקרים ביאליק העביר מילה קיימת על שורשה ומשמעותה למשקל עברי אחר שמשום מה מצא חן בעיניו. היתה לו חיבה מיוחדת לצורת הבינוני הנדירה פָעֵל, והוא העביר אליה לא מעט מילים שבחלקן נקלטו. וכך נוצרו אצלו מילים שונות כמו הָגֵן שהוראתו הגון, זָווֵע שהוראתו זוועתי, או חָלֵד, במקום חלוד. ביאליק הפך מילים לא מעטות בשם הפעולה של בניין קל (פעילה) לבניין פְעָלָה. בעיטה היתה לבְעָטָה, צריחה לצרָחָה, חידוש שנקלט, וצניפה לצנָפָה. בגלגולי שפת הדיבור מתרחש חיבור בין המילה שחידש דפֵקה עבור דפיקה, למשקל הסלנגי פעֵלה, שממנו נוצרו מילים כמו שבִזה, דלֵקה וגם דפֵקה. ביאליק חיבב את  המשקל הנדיר קְטול. גריפה היתה לגְרוף, יתמות ליְתום, שפיכה לשְפוך ועוד.

כך עשה במשקל הסגוליים. הגיהוק הפך לגַהַק והשיהוק לשַהַק. רחיפה קלה לרַחַף והשבר לרֶצֶץ. אחת המילים היומיומיות שחידש היתה "סֶפח", מילה תלמודית שפירושה ספיח. הוא כנראה לא שיער שהמילה תעשיר את תרבות הצרכנות של שנות האלפיים. ביאליק הרבה להשתמש במשקל הסגוליים בחידושי הלשון בתחום הטכני, במילוני ועד הלשון, וכך הגה את הרֶכֶב והשֶכֶב, פטיש טביעה עליון ותחתון, ומכאן התגלגלה הניב "בין הרכב והשכב" כחלופה ל"בין הפטיש והסדן".

נראה שביאליק עשה זאת מתוך תחושת החירות שהיתה לו, כמי שהולך בשבילי השפה ומעצב מילים כפסל, והוא לא חש שיש כאן ממש חידוש אלא עוד גירסה לגיטימית. בחינה של הקבוצה הזו מגלה שכמעט אף אחד מהמעין חידושים האלה לא נקלט.

ביאליק נהג לשחק עם שורשים ומשקלים גם לצרכים מובהקים יותר, וכאן גם היתה לו הצלחה רבה יותר. באמצעות זו חידש למשל כמה בעלי מקצועות במסגרת משקל המקצועות. חלקן נקלטו, כמו רַשָם לאמן הרישום ופַקָח למי שמבצע ביקורת, במקור מי שמפקח על חולים בבית החולים; אחרים נעלמו כגון המילה המצוינת שַפָּר לדקורטור, או המילה המיותרת מַשָּׁך למושך סירות, מקצוע שנעלם אי שם בנמל יפו.

ביאליק לא הרבה ביצירת הלחמים, שגם כך אינן דרך המלך בעברית לדורותיה. עם זאת רשומות לזכותו כמה מילים נפלאות שנבנו כהלחמים. בראשן  גחלילית, שנקראה לפני כן גוּמרַת הלילה, הלחם של גחלת ולילית;  ושלדג, העוף שולה הדגים שנקרא במקורות שַלָּך. יש כמה הלחמים שלא נקלטו, כגון אפנֲר, דג שיש לו מעין נר חשמלי על האף; וגְלַפְכֹּל, תרגום לפנטוגרף, מונח מתחום הדפוס. הוא גם אהב את דגם ההכפלה המקטינה, אם כי רוב חידושיו לא נקלטו, כגון סמרמר שהוא מסמר קטן, צחרחר כחלופה ללבנבן וחמרמר כחלופה לאדמדם.

קבוצה קטנה של מילים חודשה כעין בדיחה פרטית או ספרותית, ובדרך כלל לא נקלטה בשפה במילה. במילה 'התבלשנות' השתמש ביחס למי שלדעתו עושה עבודה בלשנית חובבנית, ובתואר 'רשמן' כינה עיתונאים מן הסוג הנחות. אולי חזה בכך את השתלטות הפועל רשם על מלאכת הכתיבה. 'נָאֶמֶת' היא מחלת הנואמים, תרומת ביאליק לסדרת מחלות הדיבור דברת, פטפטת, קשקשת, ברברת ונג'סת. לדוקטורים למיניהם חידש את הפועל לדקטר והידקטרות. את החלחולת כינה באחד מתרגומיו לצורך היתולי חלחלחולת, ולעצמו קרא משום מה "תחשן", בהתייחסות לבעל החיים המסתורי משהו תחש, וזאת כאשר הציג את עצמו כמי שחי בשתי תרבויות, הגלותית וארץ-ישראלית, כאותו תחש שיש לו על פי האגדה שני עמודי שדרה.

קבוצה חשובה של מילים, שרובן אינן מופיעות אצל אבינרי כיוון שכנראה לא החשיב אותן כמילים כלל, הן המילים האונומטופיאיות. המפורסמת בהן היא רשרוש, שעליה התערב אתו קלוזנר שהיא מופיעה בתלמוד, והפסיד. זיוה שמיר בוחנת במאמר שלה את השימוש האונומטופאי העשיר של ביאליק וטוענת שמדובר במילים של ממש, שלחלקן גם בסיס במקורות או משמעות נוספת המהדהדת בהן. בחלק מסיפוריו, כותבת שמיר, יש חיקוי ישיר של קולות מן הטבע. תסססס כקול תסיסה, פרררר כקול התפוררות ופַק, פקיעת גחלת. ואולם בשיריו יש למילים האונומטופיאיות מעמד של מילה עצמאית המעניקה לשיר מימד נוסף. כך בשימוש ב"הב הב" לנביחת הכלב, ששמיר מייחסת אותו לביאליק כמעט בביטחון, מהדהדת גם מילת הציווי והבקשה "הב". "רי רי רי" הוא קולו של הכינור בשיר "ויהי נער קטון". "רי" פירושה במקרא בהופעה בספר איוב גשם: "אף ברי יטריח עב". "תור תור תור" בשיר "שובך" הוא קולה של היונה וגם הדהוד לכך שהיא יוצאת לתור אחר מזון לגוזליה. "טו-טו-טוט" בשיר הילדים "המכונית" אינה רק חיקוי הצופר אלא גם מילה מן התלמוד שפירושה תקיעת שופר. צירוף שאינו בדיוק אונומטופיאי אבל יש בצלילו  רמז למשמעותו הוא "נד נד", על פי הפועל התלמודי לנדנד;"נַד, נֵד, נַד, נֵד, רֵד, עלה, עלה ורֵד!"

מתפורת ותסמורת

על חלק מחידושי ביאליק היו ויכוחים ואי הסכמות. סביב המילה מזחלת נערך ויכוח והוצעו גם שלגית, אשלג, ממשכה, גררה, מגררת ומגלשת. בפולמוס עם החידוש של בן יהודה "ציור אור" תמך ביאליק בחלופות הקשורות בשורש צל"ם, וגם חידש את המילה מצלמה במקום צלמניה. בזכרונות ועד הלשון משנת תרפ"ח מצוין ביובש שהחבר חיים נחמן ביאליק מציע להשתמש בפועל טוס ביחס לאווירון, ציטוט: "במקום לעוף – לטוס. תעופה – טיס. מעופף – טייס. אווירון – מטוס. שפעת אווירונים – טייסת, על משקל גמלת, חמרת".

מה נותר היום מחידושיו של ביאליק? כ-260 מילים מן הקורפוס, כלומר כמחצית, הן חידושים של ממש ולא הרחבת משמעות או שינוי משקל גרידא. יתר המילים, וכן רוב מקרי הרחבת המשמעות והצורנים לא נקלטו בשפה. בין המילים שלא נקלטו יש מילים נאות ואף חסרות. הוא הציע את מחצצת לקיסם השניים ומנַקית למברשת; מטבֵעי היתה הצעתו למילה הלועזית שבלוני; מִתפורת היא סרט הצטיינות, תִסמורת היא תספורת זקורת שיער, ומַחרוסת היא קערת סלט. דינָן הוא אדם המרבה להופיע בבתי משפט. סיכָּיון היא סקרנות ואילָמון היא שתיקה ארוכה.  כָתלית היא קציצה וגָלמית היא גולם הפרפר.   ההסברים מדוע  אלה התקבלו ואלה לא הם עקרים. בכל מקרה, אם עמוס עוז כותב ב"סיפור על אהבה וחושך": "כל המוליד מלה חדשה הרי הוא כנוגע בנצח". אז ביאליק נגע בנצח בהקשר זה לפחות מאה פעמים.


1
עוד בנושא
מאמרים קודמים