טוהר הנשק, משכן הכנסת ואורח החיים

רוביק רוזנטל | 14 באוקטובר 2014

חילון השפה הוא הלוז של החייאת השפה העברית; העברית הקלסית נוצרה בסביבות דתיות משתנות ורוויה בתפיסה הדתית. העברית החדשה פעלה בתוך אופק המסורת היהודית, אך אפשרה מרחב פרשני חדש שהתאים ליצירת חברה מודרנית

 

תפיסת העולם שבה אציג את הדיון בחילון השפה מבוססת על השקפת העולם וההגות ההרמנויטית, כפי שניסח אותה הוגה הדעות הנס גאדאמר (להרחבה, ,Gadamer, 1960, 1989). על פי תפיסה זו אנו פועלים בתוך אופק תרבותי כפרשנים של המסורת המצטברת באותו אופק. החילון הוא על כן מהלך פרשני. הוא נתפס כמהפכה מאחר שהפרשנות מתעקשת ליצור יחס מהפך אל היסודות הטרנסצנדנטיים המשוקעים בתרבות, הקרויה בשמות שונים, ואנו נקרא לה "אלוהים". העמדה החילונית אינה מסירה את "אלוהים" מן התרבות אלא מעניקה לו פרשנות מהפכת: הוא אינו בורא  האדם אלא פרי רוחו. האדם לא נברא בצלם אלוהים, אלא אלוהים נברא על ידי האדם בצלם "האדם המופתי" או "האדם האבסולוטי". בדרך הזו זוכים לפרשנות מהפכת מערכות תרבותיות נרחבות ויסודות תרבותיים כגון חוקים, אמונות, סדרי ממשל, תפילות, אגדות, חגים ומנהגים. שוב אינם נתפסים כהנחלה שמנחיל אלוהים לברואיו, אלא כצמיחה חברתית-תרבותית שבה יוצרי התרבות מעניקים  למוסדות החברה ולתוצריה משמעות נשגבת ומכוון נעלם שיש לסגוד לו.

העמדה של גאדאמר והכלים המושגיים שהוא מציע יוצרים מסגרת מתאימה ופורה לתאר את ההיסטוריה של התרבות היהודית בכלל, ושל השפה העברית כתופעה תרבותית בפרט, ובתוך אלה של מהלך החילון. העמדה החילונית קובעת כי האדם היהודי אינו פועל במערכת א-היסטורית, שבה מצויה ישות קבועה שיש לה קיום עצמאי, חוץ-עולמי, הקרויה "התורה" והיא נמסרת בשלמותה מדור לדור, ולכל היותר יש לדורות אפשרות לחשוף את ריבוי פניה המצוי בה מלכתחילה. ה"תורה" על גילוייה ורבדיה היא יצירה אנושית. כל דור לומד את הטקסטים ואת הפולחנים שנוצרו בדורות קודמים, ומפרש אותם בתוך אופק משתנה, שהוא עולם הידע, אורח החיים והתנאים ההיסטוריים של התקופה בה הוא חי. הפירוש אינו חשיפה של קיום נסתר אלא תוספת, העשרה ופיתוח של מה שהתפתח בדורות הקודמים. הפרשנות שנתנו חכמי ימי הביניים, למשל, מתקיימת באופק שבו היהודים נחשפים, מזדקקים ופועלים גם בהגות ובמדע שלא אותם ימים, המושפעים מתרבות יוון. תרבות ימי הביניים היהודית אינה גילוי פנים חדשות ביהדות, אלא יהדות שונה, עשירה יותר שאופקיה רחבים יותר. תרבות ההשכלה פועלת בתוך אופק תרבותי שונה, שבו פועלות אידיאולוגיות חדשות, הוגים משפיעים מעצבים את דרך החשיבה החילונית, המהפכה הצרפתית יוצרת עולם מושגי חדש ביחס ליחסי האדם והשלטון, והמשכיל היהודי פועל בתוך האופק הזה כפרשן של התרבות היהודית. אין להפריד בין הרוחות המודרניות שפעלו בין אנשי ההשכלה לבין הידע העמוק שלהם במקורות היהודיים.

האופק שבו פועלת התנועה הציונית ומציעה את הפרשנות שלה לקיום היהודי הוא במובנים רבים המשך של זה של תקופת ההשכלה, אבל השוני הדרמטי הוא בשאלות הפרשניות העומדות בפני היהודי. עליו לפרש עתה מחדש את המונח התרבותי "ציון", את דרך החיים בציון ואת הקמת מוסדות הציבור ומאוחר יותר המדינה בסביבה ריבונית או מעין ריבונית. האופק מכיל את המסורת הדמוקרטית, את ההגות החברתית האירופית, שבתוכו נדרשת אותה פרשנות של "היות יהודי".

השפה העברית היא מקרה דוגמה מרתק להשקפת גאדאמר. כל שפה היא תהליך הרמנויטי שבו מקבל כל דור את השפה שהתעצבה על ידי אבותיו, משתמש בה ומשנה אותו על פי מציאות חייו ובתוך האופק התרבותי-לשוני בו הוא פועל. במקרה של העברית תיאור השינויים אינו בתהליך מדורג אלא בקפיצות בין מה שאנו קוראים "רבדים": לשון המקרא, לשון חכמים, לשון ימי הביניים והעברית החדשה. הרבדים המוקדמים יותר שמורים בטקסטים הנלמדים על ידי הדורות הבאים, ולכן במבט לאחור נתקשה כחוקרים לעמוד על תהליך פרשני פנימי בתוך התקופות השונות של העברית, אך דווקא עובדה זו מחדדת את התהליך. שלושה רובדי שפה, שהם מחד "אותה עברית", ומאידך "עברית אחרת", כלומר, עברית שעוצבה בתהליך פרשני בידי כל דור ודור, מותכים אל הרובד הרביעי והוא פועל בתוך העושר הלשוני שירש מקודמיו וממשיך לפתח את השפה בתהליך מדורג, במציאות של טריטוריה ומדינה, ובאופק תרבותי של חברה מודרנית המקיימת יחס בלתי פוסק עם אומות העולם.

לתהליך הפרשני המתקיים בעברית מסייעת העובדה שכתבי הקודש עצמם עוסקים בדרכים שונות ומגוונות בעניינים הנכונים לכל אדם ולכל חברה. שפת המקרא היא שפה של אגדות, כרוניקה היסטורית, דברי נבואה ושירה והלכות חיים ודת. ממרבית הפסוקים, האירועים, הדיונים ודברי היצירה של המקרא ניתן לעסוק בלי אמונה דתית, לעתים בדרך ישירה כמו בסיפורי ההיסטוריה, הנבואה החברתית ודברי ההגות במשלי ובקוהלת, ולעתים בדרך פרשנית כמו באגדות התורה ובנבואות העוסקות בעבודת אלוהים. מרבית המלים המקראיות נטועות בעולם קונקרטי ויומיומי. דוגמה לכך היא המלה "משק" המופיעה פעם אחת במקרא במשמעות נכסיו של איש האדמה, ומשמשת היום כשם כולל לכל הפעילות הכלכלית. ביטוי כמו "איש הישר בעיניו יעשה" החותם את ספר שופטים, מתייחס למצב של אנרכיה החל על מצבים מגוונים בחברות אנושיות שונות ואינו נזקק להקשר דתי או פולחני כלשהו.   

שפת התלמוד היא שפת הלכות ומדרשים. האופי הקונקרטי של הדת היהודית שזור בשפה: היא "דתית" לכאורה, אבל למעשה היא "חינוכית", "תחיקתית" או "דרשנית", מונחים שיש להם תחולה ומשמעות בעולם שאינו דתי. ההלכה היא ספר חוקים התופס את "הדת" לא כדיון על ההשגחה העליונה אלא כדרך חיים המנוסחת מבני אדם אל בני אדם. מסכת אבות כמיקבץ של חוכמת התנאים מופנית אל החיים למרות שמהדהד בה גורם האמונה המובן מאליו.

שפת ימי הביניים היא שפת הלכה, פרשנות, הגות ושירה, שניזונה בין היתר ובאופן מפורש בתרבות ההלניסטית על אף שזו נדחתה להלכה ביהדות הרבנית.

למעשה מצויים הכתבים היהודיים (או "ארון הספרים היהודי") בערפל פורה בין הקודש והחול, בין היהודי והאוניברסלי, בין הפולחני והמוסרי, בין הנצחי והיומיומי. לערפל הזה תפקיד מפתח במעבדת החילון של העברית החדשה.

עם זאת, עד המאה ה-19 העברית נשמרה וחייתה בעיקר בכתבים דתיים. גם כתבים שניתן לראות אותם בעין חילונית, כמו חלקים משמעותיים במקרא, זכו בדיעבד לפרשנות דתית. הפרשנות הדתית חלחלה מן הטקסט השלם ומשמעותו ליסודות השפה הפשוטים ביותר: המשפט, הצירוף והמילה. בתהליך החילון התרחש התהליך המהפך. יסודות השפה פורקו מהיסוד הדתי המשוקע בהוראה ובשימוש המקובלים, ומעתה ההוראה והשימוש בהם היא חילונית, כלומר, תואמת את הצרכים החילוניים של חברה מודרנית כללית ושל אדם מודרני. השימוש הדתי לא נעלם, והוא נותר גם בעולם הדתי ובתוך החברה הדתית, גם בתהליך הלימוד. למעלה מזה, ההוראה הדתית מהדהדת בדרך זו או אחרת בהוראה החדשה. החל מסוף המאה ה-18 ובמהלך המאה ה-19  החלה העברית לצאת מארון הספרים היהודי, בתי הכנסת ובתי המדרש, וליטול חלק פעיל בעולם התרבות, המעשה והיומיום היהודי.  את המלאכה הזו נטלו על עצמם אנשי תנועת ההשכלה, הוגים, סופרים ועיתונאים, שיצרו מסד לחילון העברית והתאמתה לחיים המודרניים. חוקר התקופה שמואל פיינר רואה את ההשכלה כמהפכה חילונית, ומדגיש כי  "המקרא, הלשון העברית והפילוסופיה היהודית עמדו במוקד עיונם של המשכילים" (להרחבה: פיינר, 2002).

נימוס, נמושה ורבנות

העמדה אותה אני מביא כאן, הנשענת כאמור על דרך החשיבה ההרמנויטית, איננה נחלת הכלל. העדות החרדיות לפלגיהן התנגדו בדרך כלל למהלך הפיכת העברית לשפה מודרנית מפני שראו בה עוד דרך של כפירה (להרחבה: באר, 2007). כלומר, הם זיהו בצדק את תהליך החילון, אך לא ראו בה מהלך פרשני לגיטימי אלא עקירת המילה מהשדה המעניק לה משמעות והוא שדה "התורה". ואולם, גם הוגה חילוני כמו אדם ברוך, שגדל בסביבה דתית, טען שאין מדובר במהלך פרשני אלא בניתוק המשבש או מבטל את ההוראה המשוקעת בטקסט הדתי, ומחיל על המילה או הביטוי הוראה חדשה הניתנת להבנה רק במרחב המודרני-חילוני. הוא קרא לכך "שפה ישראלית" מול "שפה יהודית", וטען שאלו שפות נפרדות. (להרחבה: ברוך, 2000)

על פי אדם ברוך, המעבר בין היהודית והישראלית אינו בהכרח מעבר ממילות פולחן למילות חול, אלא הן עדות למרחק הבלתי ניתן לגישור בין התקופה התלמודית לתקופה המודרנית. "נימוס" פירושו בשפת התלמוד נוהג, ובשפה המודרנית, גינונים. "נמושה" היא זקן תלמודי, ואדם חסר אישיות בשפה המודרנית. "רבנות" בשפת ההלכה היא שררה, נוסח "אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות". "רבנות" בעברית הישראלית היא מוסד המסדיר מטעם המדינה את ענייני הדת. כאן דווקא משמעותה הדתית-מודרנית התרחקה מהתלמודית יותר מאשר העמדה החילונית. ברוך טוען למעשה שהשימוש המודרני בלשון חכמים אינו מהלך פרשני אלא שימוש שרירותי במלים ובביטויים, לכלל היותר בדרך אסוציאטיבית, וכי אין כאן צמיחה אלא  שירוש העולם הלשוני של העבר והצמחת עולם לשוני חדש יש מאין. במונחים של גאדאמר אפשר לומר שה"אופק" השתלט על השפה במקום להוות לה מסגרת צמיחה.

אני חלוק על אדם ברוך בסוגיה זו, הראויה לפיתוח ולהרחבה, בהיבט העקרוני. "מילה" או "צירוף" לאורך הדורות אינו שרשרת צורנים אלא יסוד נושא משמעות. גרעין המשמעות מאפשר לו לשרוד דור לשוני אחד ולהתגלגל לדורות הבאים. הוא פושט צורה ולובש צורה אך אם ייעלם תיעלם המילה אתו. כאשר יש למילה אחת  כמה הוראות, יש לה למעשה הוראה רביעית, והיא סך כל ההוראות הנבדלות לכאורה. דוגמה לכך היא המילה חבר, שפירושה גם ידיד, גם בן זוג, גם אדם השייך לארגון, וגם אח לדרך ולמאבק. באנגלית נמצא לכל אחת מההוראות האלה מילה מיוחדת: friend, boyfriend, member, comrade. השימוש הישראלי בחבר מעניק לכל השימושים האלה הוראה חמישית, אותו חבר ישראלי שאולי כבר עבר מן העולם, בחברה שבה מיטשטשים הגבולות בין היחיד והארגון, היחיד והדרך. ריבוי ההוראות ואיחודן הוא עוד יסוד בתהליך ההרמנויטי.

גם מן הדוגמאות שמביא ברוך אפשר להסיק מסקנות שונות בתכלית. המעבר הסמנטי במילים כמו "נימוס" או "רבנות" הוא קל יחסית. אבל גם המעבר הקשה יותר, במילה "נמושה", מציג לנו מעבר פרשני לגיטימי. בימים בהם אדם זקן נחשב חסר תועלת ועובר בטל, זכתה הנמושה להרחבת משמעות. פירושה כבר אינו "זקן", אבל הזקן התלמודי מהדהד בה. דוגמה קרובה מלשון הדיבור היא המילה הנפוצה "פרייער". פירושו בגרמנית "אדם חופשי", ומכאן הורחב למשמעות "רווק". התרבות הסלאבית שהשפיעה על היידיש העניקה לרווק הוראה שיפוטית שלילית, דהיינו, אדם שעדיין לא הסתדר בחיים. אצל החרדים, לעומת זאת, משמעות המילה היא "חילוני". בכל מהלכי ההתרחקות הזו מהדהדת המשמעות הבסיסית. ה"הד" הוא חלק מתהליך החילון, והוא דימוי נוסף שאני מציע לדימוי האופק במתווה של גאדאמר.


מאמרים קודמים