טוהר הנשק, משכן הכנסת ואורח החיים

רוביק רוזנטל | 14 באוקטובר 2014

בין שאילה לפרשנות

במאמר אציג את תהליך החילון בכמה קבוצות לשוניות באמצעות דוגמאות. הקבוצות בהן אעסוק הן:

  1. מילים שהוראתן בכתבי הקודש דתית מובהקת, וזכו לפרשנות או לשימוש חילוני.

  2. מילים מחיי הציבור ששימשו לניהול חברה דתית והועתקו למוסדות החברה החילונית.

  3. ביטויים וצירופים שהוראתם בכתבי הקודש דתית מובהקת, ואשר זכו בעברית החדשה להוראה או לשימוש שאינו דתי. 

בשלוש הקבוצות האלה התרחש תהליך סמנטי של הרחבת משמעות. תהליך זה הוא אחת הדרכים החשובות בהתפתחות השפה (להרחבה: צרפתי, תשס"א). דוברי השפה מעדיפים בדרך כלל להשתמש ביסודות לשוניים קיימים, ולהרחיב את משמעותם על דרך הדימוי (מטאפורה), האסוציאציה (מטונימיה) ועוד, על פני יצירת יסודות חדשים. בתהליך הזה ניתן לבחון את חילון השפה באופן השקוף ביותר. עם זאת, כידוע, העברית אינה יכלה להסתפק באוצר המילים הקיים והיתה חייבת להרחיב אותה במהירות ובהיקפים נכבדים כדי להתאים אותו לצרכיה של חברה מודרנית. במהלך הדרמטי והמרשים הזה בתולדות השפות בכלל התרחש תהליך החילון מעצם פריצת המסגרת של התהליך ההרמנויטי הפנים-דתי. גם בו ניתן להצביע על חילון ישיר יותר, בעיקר בשימוש בשורשים שמשוקעת בהם הוראה דתית, ויצירת מילים חדשות לצרכים מודרניים. בדיון בשלוש הקבוצות לעיל יהיו דוגמאות גם למהלכים מסוג זה.

החלוקה לשלוש הקבוצות אינה על אותו מישור. הקבוצה הראשונה והשנייה מתייחסות למילה הבודדת, כאשר כל אחת מהן מייצגת שדה סמנטי שונה. הקבוצה הראשונה נוגעת בלבו של תהליך החילון: מילים אלה שימשו במקרא, וברוב המקרים גם בלשון חכמים, להוראה דתית מובהקת ובלעדית. הפרשנות המודרנית לא ביטלה את הוראתן הדתית, אבל העניקה להן מניפת משמעויות נוספת שאינה דתית. בכך משקפת קבוצה זו את תהליך החילון ואת היסוד המהפכני הטמון בו, ובכל זאת מאפשרת לראות איך גרעין המשמעות הדתי נותר גם כשמוציאים ממנו את הליבה הטרנסצדנטית. משמע: בניתוח המשמעות של המילה, היסוד הטרנסצנדנטי מהותי פחות מיסודות תרבותיים, פסיכולוגיים וכדומה.

בקבוצה השנייה יש כבר בהוראת הרבדים הקדומים דגש על חיי הציבור, הן מציעות ארגון של חיי הציבור, כאשר העברית החדשה כמעט לא הצטרכה להשיל דבר ממשמעותם העתיקה. דהיינו, חיי הציבור מאורגנים באמצעות קבוצת מילים דומה, אבל הפעם באופק של חברה מודרנית וחילונית בעיקרה.

הקבוצה השלישית שונה מן הראשונות לא בהיבט הסמנטי אלא בהיבט של דרכי יצירת לקסמות, דהיינו, ערכים מילוניים בסיסיים בשפה. בעוד המילה הבודדת מכילה גרעין משמעות ההולך ומתפרש במהלך הדורות, הביטוי הוא צירוף של מספר מילים, שכל אחת מהן נושאת משמעות, והוא נוצר בסביבה תרבותית מסוימת, בתקופה מסוימת ובאופק כלשהו שבה זכה צירוף המילים למשמעות שאינה חיבור פשוט של משמעות המילים הבודדות (להרחבה: ניר, שנה, לנדאו, תשל"א). קבוצה זו הופכת למעין יצור לשוני-תרבותי המתחיל בנדודיו לאורך הדורות, והוא זוכה במהלך נדודים אלה לשימושים ולמשמעויות נוספות שבהן מהדהדת המשמעות הנושנה, וכן המשמעויות הישנות והמתחדשות של כל מילה לעצמה. תהליך זה שונה באופן מהותי מהתהליך שעוברת מילה בודדת, ויש לבחון אותו בנפרד.

טוהרה וקורבן

טהור, טוהרה, טוהר. ניתן להצביע על שלוש הוראות לשם התואר טהור, וכולן מוגדרות בלשון שלילה. ההוראה הראשונה היא  ארצית. מקום טהור הוא מקום נקי, כלומר, נעדר לכלוך. זהב טהור הוא זהב שאין בו סיגים. היסוד ממנו מורכב הטהור הוא יסוד אחד, והיסודות שהוא נקי מהם נחותים ממנו ופוגמים באחדותו. ההוראה השנייה היא הטרנסצנדנטית. דבר טהור הוא כזה שלא דבק בו שמץ של הרוע הקוסמי, של אויבי האלהים, של הסטרא אחרא, ועל כן רק הוא ראוי להיות קורבן לאלוהים. ההוראה השלישית היא המוסרית. אדם טהור הוא  מי שאין בו חטא. כוונה טהורה היא כוונה הנעדרת מזימות רשע. ההוראה השנייה והשלישית התגלגלו על דרך הדימוי מן ההוראה הארצית, בדומה לשמות תואר ופעלים רבים במקרא. ההוראה הארצית הוא התשתית שעליה מדמים את ענייני הנפש, המוסר והאלוהים.

הטהור הוא הנקי, והאל אוהב ניקיון. האל הוא השלם הקוסמי, והשלם אינו סובל הפרעות של זוהמה. העולם הארצי מלא זוהמה, הארציות היא זוהמה, ויש לנקות את העולם מהזוהמה כדי להגיע אל האל. טהור עברה בהצלחה את מבחן הדיאלוג בין הארצי והשמיימי, אבל המעבר הזה אינו מבטיח לה כרטיס כניסה לעברית המודרנית המבקשת להשתמש במילים השונות בהקשר שאינו דתי. ובכל זאת טהור, טוהר ונגזרות אחרות שאתעכב עליהן נוטלות חלק בחיי השפה העברית היום בהצלחה רבה, ובהיבט העשוי להפתיע.

ההוראה הארצית של טהור לא נשמרה כמעט בעברית החדשה. אנחנו אומרים שהרצפה נקייה, ולא שהרצפה טהורה. לאחר סריקה בטחונית מדוקדקת נדווח על "שטח נקי", ובמקרה של ראש ממשלה "שטח סטרילי",  ולא על "שטח טהור". נראה שההוראה הדתית של טהור מקשה על השימוש היומיומי והארצי שלה. נקמה מסוימת של דוברי העברית במילה המתייהרת הזו מצויה במונח הביתי "מטהר אוויר". כלומר, הפועל טיהר נשלח אל מקומות המועדים לצחנה מיוחדת.

הוראת טהור כנקי זיכתה את המילה ואחיותיה לשורש בשימוש מטאפורי, בתחום לא צפוי: יחסי תרבויות, לאומים וגזעים. טהור הוא מי ששייך ללאום שלי, לגזע שלי, לתרבות שלי, ומי שעומד כנגדה מאיים על טהרתה. "טיהור אתני" הוא תרגום שאילה של הביטוי האנגלי ethnic cleansing. הוא משמש בדיון בתרבות הג'ינוסייד ובעברית הוא בא תמיד על דרך השלילה, תזכורת למה שניסו לחולל הנאצים ביחס ליהודים. הביטוי נשמע גם בשולי הדיון הפוליטי הישראלי, מימין (בתקופה ההתנתקות) ומשמאל (ביחס לפלסטינאים).

טיהור הוא גם ביטוי בשפת הצבא לחיסול קיני אויב, תרגום שאילה של הביטוי האנגלי mopping up, הבנוי על דימוי מקביל בין ניקוי וניגוב לבין חיסול האויב. הביטוי  "טיהור קיני מחבלים" היה קלישאה נפוצה בראשית מלחמת לבנון, שבה עבדה מכבסת השפה שעות נוספות, וחיפשה מילים צחות במיוחד להלבין שרצים שונים. כאשר בני אדם מתחילים להיתפס באמצעות השפה כחיידקים נושאי זוהמה, יש לחפש היטב אחרי זיהום פנימי. להבדיל זכתה להצלחה נאה המילה טהרן עבור פוריסט, מי שאינו סובלני לחדירת "סיגים", או "חיידקים לשוניים" של לעז אל השפה העברית. גם טהרני הלשון אינם מתקבלים בעין יפה, בדרך כלל. החברה המודרנית-חילונית לא התאהבה ברעיון העולם המושלם והנקי שמתארת המילה טהור. ליברליזם וסובלנות אינם הולכים יחד עם טוהר הלשון, הגזע או המעמד החברתי, בעוד שדווקא האידיאולוגיה הפשיסטית המזוהמת הביאה לעולם את "טוהר הגזע". (להרחבה, רוזנטל, 2008)

במקום אחד הצליחה המילה לזחול אל השפה המודרנית, והוא בהוראה השלישית שהצעתי לעיל, ההוראה המוסרית. "אדם טהור" הוא אדם מוסרי. "כוונותיו טהורות", משמע, הוא אינו זומם רעה. ביטוי חשוב בעברית החדשה קושר את ההוראה המקראית הדתית של טהור להוראה החדשה המוסרית. בפרשת תצא מובאות הלכות המחנה, ובהן עוסקים באדם שהיה לו מקרה לילה אשר "לא יהיה טהור" (דברים כג 11), ועליו לצאת מחוץ למחנה. בהמשך נאמר בהתייחס לערוות דבר: "ויהיה מחניך קדוש" (שם, 15). לימים התערבו הפסוקים והפכו לביטוי חדש: "והיה מחננו טהור". הוא נפוץ במיוחד בהקשר צבאי. ראשיתו באתוס של ארגון ההגנה, והמשכו בדיון הצבאי בשאלות האתיקה של הלחימה. בשיח הישראלי המיוסר נולד הביטוי "טוהר הנשק", המבליע הנחה מוקדמת כי אפילו הנשק יכול להיות "טהור" אם נעשה בו שימוש ראוי.

טמא, טומאה. מה קרה אם כן לתשליל של טהור, הוא טמא? איך התגלגלו אל העברית החדשה שם העצם טומאה והפועל טימא? במקרא ניתן למצוא את שלוש ההוראות המקבילות. טמא הוא מזוהם, זוהמה ארצית. טמא הוא מי שנגוע ביצור, חפץ או חומר מזוהם שאינו מאפשר לו לגעת בקודש, שמפריש אותו מכל מה שיש בו קדושה, שמרחיק אותו מן האל. הוא, למשל, דם הנידה. טמא הוא מי שמגעו מחלל את הקודש, כפי שטהור הוא מי שמותר לו לחבור אל הקודש. אבי אבות הטומאה, כפי שלמדנו מרש"י, הוא המת. ואולם, המעבר של הוראת טמא מן הדתי-פולחני אל המעשה המוסרי מתרחש כבר במקרא. טמא הוא גם האדם הנגוע בהתנהגותו, כמו בפסוק הידוע "כי איש טמא שפתיים אנוכי, ובתוך עם טמא שפתיים אנוכי יושב" (ישעיה ו 5). על הוראת "טמא שפתיים" יש פרשנויות מגוונות, אך מקובל שהיא מתייחסת לתכונותיו של אדם חוטא.

לכאורה היתה אמורה טמא לפרוץ אל העברית החדשה בצוותא עם טהור. אלא שדווקא כאן הציבה העברית החדשה מחסום בפני המילה. בעוד לטהור יש כוח משיכה ויופי, לטמא יש עוצמה מאיימת. הפוטנציאל הסמנטי של טמא וטומאה  רב: הן יכולות לייצג את הרע המוחלט, זה שאין להתקרב אליו. אך הפוטנציאל לא מומש. כוונותיו של האדם הישר טהורות, כוונותיו של הנוכל אינן בשפתנו "טמאות", אלא רעות, נכלוליות, נפשעות. אדם רע לא יכונה טמא אלא נבל ונבזה. מה אירע כאן? נראה שהליבה הדתית של המונח וחותם הטאבו הטבוע בטומאה, בטמא ובמטמא הרתיעה את דוברי העברית החדשה מלהשתמש בה. ובכל זאת, היא צצה בערוץ אחד, מפתיע, דווקא דרך הניב הימי-ביניימי שנזכר לעיל, "אבי אבות הטומאה", ביטוי המציין את מקור הרע שבמעשי אדם ומחשבותיו. הניב נוכח, למשל, בפולמוס האקטואלי.

קורבן, הקרבה. גורל מורכב ומבלבל יש למילה השלישית במשולש הפולחן, והיא קורבן. היא נגזרת מהשורש קרב, שהוראתו תנועה מתוך כוונה לחיבור. כפי שתרומה היא העולה המורמת אל המזבח, קורבן הוא העולה שהאדם מקרב אל המזבח. הפועל הקריב, מן השורש קרב בבניין הפעיל בנטיות שונות, מופיע במקרא קרוב ל-200 פעם, כמעט כל ההופעות בספרי החומש. קורבן מופיעה במקרא כ-80 פעם בנטיות שונות אך כמעט תמיד ביחיד.

בעברית החדשה זכתה קורבן להתפצל לשתי הוראות. האחת היא הוראת הוויתור מרצון. כאשר אדם מוותר על דבר מה היקר לו, על מנעמי החיים, על חלומות נעורים למען מטרה כלשהי, ואפילו על החיים עצמם, אם זה גורל האומה ואם זה שלום המשפחה ורווחתה, הריהו מקריב קורבן. בהוראה זו האדם "מקריב את": חייו, משפחתו, רכושו, זמנו וכדומה. ביטוי מורחב משלב גם את המזבח בהוראה החדשה, גם אם מליצית: "הקריב את בריאותו על מזבח קיום האומה". השימוש בבניין הפעיל מדגיש את יסוד הכוונה שבהגשת הקורבן. הכוונה אינה סתמית. כבר במקרא האדם מקריב קורבן כדי לרצות את האל הכועס עליו עקב מעשיו הרעים, ומכאן "קורבן חטאת" ו"קורבן אשם".


עוד בנושא
מאמרים קודמים

עושים אהבה בלשון

19 באוגוסט 2020

הלהט"בים

21 ביולי 2020

מעשה בשקית

11 במאי 2020