חמישה מוקדי חרדה

רוביק רוזנטל | 14 באוקטובר 2014
המאמר הופיע בספר "השפה העברית בעידן הגלובליזציה", סדרת עיונים בחינוך היהודי, כרך יב, בעריכת נאוה נבו ועילית אולשטיין, בהוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים תשס"ח, בשיתוף עם מכון מלטון

דוברים רבים של העברית אינם בטוחים בעתיד השפה, ומצביעים על רדידות, שיבושי לשון תכופים ושימוש יתר בלעז. מה מכל אלה הן סכנות אמיתיות?

אז מה יהיה על העברית, אנחנו שואלים. ומי ישמור עליה? האם עתידה מובטח, בעולם גלובלי שבו יש איום מתמיד על תרבויות 'קטנות'? מהיכן צצה השאלה הזו, העולה שוב ושוב במאמרים, בעיתונים ובשיחות סלון? האם היא נרגנות קשישים שאינם עוקבים כבר אחר התפתחות השפה, או חרדה אמתית מול תהליכים שאפשר להצביע עליהם ואפילו לכמת אותם? והיכן לחפש את התשובה? היכן קיימת 'העברית', מהי הזירה שבה נוכל לשוטט ולברר הכצעקתה?

המילונים העבריים אינם מצביעים על בעיה כלשהי. מילון אבן-שושן המעודכן התעשר בכ-7,000 ערכים חדשים לעומת מהדורות קודמות. מילון ספיר מתנאה בלמעלה מ-200,000 ערכים. 'מילון הסלנג המקיף', מאת כותב שורות אלה, מציג שפת דיבור עממית עשירה להפתיע בתחומים שבהם שולט הדיבור העממי. האקדמיה ללשון עברית ממשיכה לעדכן ולהוסיף את מפעל המילונים המקצועיים למאות תחומים בתחומי המדע, הטכנולוגיה וחיי היומיום. העברית נחשבת שפה 'קומפקטית', ודאי יחסית לאנגלית, אבל היא מציעה מגוון רחב של כלים לבטא כל מחשבה או רעיון הן בחיי היומיום והן בספרות, בעיתונות ובמחקר.

הזירה שבה יש לבחון את עתיד העברית אינה במילונים, אלא בהתרחשות הכאוטית, הקשה לבחינה והמבלבלת של השימוש: איך מדברים דוברי העברית? מה הם אומרים? באילו ערכים מן המילון הם בוחרים להתבטא ובאיזו דרך? מה מגלה לנו לשון הכתיבה בתקשורת, בספרות ובמחקר? בזירה הזו אפשר להצביע על כמה מוקדי דאגה, שלא לומר חרדה:

  1. הטקסטים הנאמרים והכתובים בעברית מכילים מילים לועזיות או השפעות לועזיות במינון גבוה, ואולי הולך וגדל, עד כדי איום על עצמאותה של העברית.

  2. היקף השגיאות, או הסטיות מנורמות לשוניות דקדוקיות ותחביריות, הולך וגדל אף הוא. סטיות של אתמול הופכות לנורמות של היום ומחר. התופעה נפוצה בעיקר בדיבור, אבל מחלחלת לטקסטים כתובים.

  3. השימוש בשפה הולך ומתרדד. מילים, פעלים ודפוסים סגנוניים נעלמים, ומשתלטת שפה עצלנית ונעדרת ניואנסים.

  4. הדהוד מקורות הלשון ברבדיה הקדומים הולך ומתרחק לאור הירידה המתמשכת בהיכרות עם מקורות היהדות. כמה הוגים וחוקרים מדברים על בידול הולך וגדל בין 'עברית ישראלית' ל'עברית יהודית'.

  5. מעמדה של העברית בתפוצות בירידה תלולה. פחות ופחות יהודים יודעים עברית או מדברים בה, והיא שבה אל המקום שבו חייתה לפני תחיית הלשון, בכתבי הקודש.

בין העברית החדשה לעברית הישראלית

במאמר אנסה להתייחס לכל אחד מחמשת מוקדי החרדה האלה באופן מפורט יותר ולתת בהם סימנים. הבחנה מושגית חיונית לדיון היא בין 'העברית החדשה' ל'עברית הישראלית'. ההבחנה קיימת זה שנות דור, והיא הולכת ומתחדדת. 'העברית החדשה' היא מונח היסטורי-לקסיקלי: מכלול המילים והביטויים (או 'היסודות הלשוניים') שהתחדשו בתוך העברית מאז תקופת ההשכלה ועד ימינו. כמותית זהו רוב רובה של השפה, לפחות 75% ממכלול העברית, אבל ההבחנה הכמותית מטעה. כשבוחנים את דרכי תצורת הערכים, מתגלה שרובם ככולם נגזרים משורשים ומשקלים קדומים יותר. אם נוספו מעט שורשים, הם נטבעו בתהליך העתיק של יצירת שורשים תנייניים (כגון תשאול, מיקום) או נגזרו מהלעז, אבל הוטמעו בעברית ולא נודע כי באו אל קרבה. שורשים לא מעטים שנוספו לעברית בעקבות מילים לועזיות, ראשי תיבות וכדומה נותרו בתחום לשון הדיבור. לעומת רבדים קדומים, בעיקר לשון המקרא ולשון חז"ל, הכוללים מילים רבות ללא שורש ('מילים יחידאיות' על פי אחת ההגדרות), כמעט לא נוספו מילים כאלה בעברית החדשה. הדיון בעברית החדשה הוא בעיקרו מילוני-דקדוקי: אילו ערכים התווספו לעברית, והיכן הם משתלבים בפרדיגמה שורש-משקל. דיון מורכב יותר מתנהל ביחס לביטויים (ניבים, צירופים כבולים וכדומה), ואליו אתייחס בהמשך.

'העברית הישראלית' היא השפה שבה מדברים הישראלים. ההגדרה כוללת יסוד גיאוגרפי (תחומי ארץ ישראל), חברתי (מי שמגדיר עצמו ישראלי) ולשוני (היא מתייחסת למי ששפתו מוגדרת עברית, כולל ערביי ישראל המדברים עברית). מאידך היא מכילה בתוכה יסודות לשוניים רבים שאינם שייכים לאף אחד מרובדי העברית, כגון מילים לועזיות וביטויי סלנג לועזי; היא מכילה סטיות תקן שהשתרשו, בין אם זכו לקביעת תקינות ובין אם לאו; היא מכילה את אוצר הביטויים שחלק גדול ממנו הם תרגומי שאילה מלועזית ואפילו ביטויים לועזיים כנתינתם ועוד.

יש כמובן יחסי גומלין תמידיים בין העברית על רבדיה השונים, שתיקרא להלן 'העברית לעצמה', לבין העברית הישראלית. יסודות רבים שנולדו בעברית הישראלית זוכים להכרה מלאה או חלקית והופכים חלק מן השפה. העברית הישראלית נשענת בראש ובראשונה על העברית לעצמה, על רבדיה ההיסטוריים, ערכיה המילוניים וכללי הדקדוק והתחביר שלה. ובכל זאת קיים כאן פער קיים ועומד. החרדות לגבי עתידה של העברית מתייחסות אל הפער הזה: האם העברית הישראלית מתרחקת מן העברית לעצמה במידה כזו שמדובר בשתי שפות שונות, ועל כן הצעד הבא הוא שפה ישראלית שכבר לא ניתן לקרוא לה שפה שמית, והיא אינה אלא... בליל של השפעות, שהעברית היא לכל היותר אחת מהן?

אילו גורמים מעצבים את העברית הישראלית? אפשר להצביע על שלושה גורמים המקיימים ביניהם מאבק סמוי מאז תחיית השפה ועד היום:

  1. היסודות האמונים על שמירה וקידום של 'העברית לעצמה', מערכות החינוך והממסדים השונים וכן האקדמיה ללשון כמוסד הממונה לפי חוק על ענייני השפה ותקינותה. באלה נוכחת ומנוסחת עד היום האידאולוגיה הקושרת את השפה העברית למהפכה הציונית ולקיום הלאומי.
  2. היותה של החברה הישראלית חברת מהגרים, שמאז ראשית התהוותה יונקת ונבנית על ידי אנשים ששפת אמם אינה עברית.

  3. הגלובליזציה, הקושרת תחומי חיים רבים, מן המדע והטכנולוגיה ועד חיי היומיום, לדרך שבה כותבים, מדברים וחושבים בני אדם בכל הציוויליזציות ובעיקר בציוויליזציה האמריקנית.

בדיון שאערוך ב'חמשת מוקדי החרדה' יהיה לכל אחד משלושת הגורמים האלה מקום מובחן.

מוקד חרדה ראשון: הלעז מסתער עלינו

העברית הישראלית שזורה בלעז. היקף השימוש במילים לועזיות בטקסטים שונים ובדיבור היומיומי כמעט אינו ניתן למדידה. הלעז איים על מחדשי השפה, והם עשו מאמצים רבים לשרש אותו ולהציע מילים עבריות לכל עניין בכל תחום. לכאורה היו צריכים אליעזר בן-יהודה וחבריו לסמוך על התהליך הטבעי של חדירת מילים לועזיות המלווה את העברית בכל רבדיה, ובוודאי בלשון חכמים ולשון ימי הביניים, אבל החרדה מפני השתלטות הלעז נולדה מהלך הרוח המהפכני-אידאולוגי של אותה תקופה, וגם מחרדתם של אבירי שפה קטנה וחסרת סדן מוצק של מסורת דוברים ומשתמשים מפני השפות החזקות והגאות הסובבות אותה - האנגלית, הצרפתית, הגרמנית ועוד. הלעז איים עליהם מאחר שהביא אתו את ריח הגלות בכמה וכמה זרמי רוח: השפות היהודיות הגלותיות, בעיקר היידיש, ושפות האם של חברת המהגרים החדשה, בעיקר הרוסית והפולנית. רק אל הערבית התייחס בן-יהודה בכבוד, בהיותה שפה שמית, וגזר ממנה מילים עבריות רבות שחלקן הגדול אף נקלט. פה ושם נכנע ללעז. מילה יוונית-תלמודית כמו 'אנדרוגינוס' שמר במילונו 'כי לא ראיתי לי רשות להשמיט מלה מפורסמה ומקובלה כמוה'.

המציאות הלשונית הייתה מאז ומתמיד שונה בתכלית. העברית החדשה כבשה שטחים נרחבים בעיקר בשדות המרכזיים של השימוש בשפה, שפת היומיום, שפת הספרות ושפת הדיווח העיתונאי, אבל התקשתה, ולעתים נכשלה כישלון חרוץ, בתחומים מובחנים, 'תחומי נישה'. המילון המדעי ברוב תחומי המדע מיוסד על הלועזית, וכמוהו המילון הטכנולוגי. בתחומים אלה אומצה לעתים קרובות הצורה הסלבית, כמו בשמות המדעים ('פסיכולוגיה'), גם מפני ששפות המחדשים היו בעיקר סלביות וגם מפני שהיה בה לכאורה יסוד של סיומת הנקבה, אף על פי שהמילה הייתה מלעילית ולא מלרעית. ניסיון הרואי ליצור מילון עברי מלא בתחום המוזיקה נכשל לחלוטין, והמונחים 'רמשית' (סרנדה) ו'דו רביב' (דו מאז'ור) נותרו קוריוז מילוני, במקרה הטוב. מפתיע ומאלף הכישלון בתחום המזון. יסודות המזון נותרו עבריים, כמו לחם, בשר ומרק, וכך גם רוב שמות הירקות והפירות (אפילו כלפי אורז וסוכר היו ניסיונות שינוי כיוון שהן מילים בין-לאומיות), אבל המוצרים להספקה או לעיבוד נשמעים רובם ככולם בלעז, גם אם יש להן חלופה עברית: שניצל, סטייק, ספגטי, ג'לי ועוד ועוד.

בתחומים רבים התפתחו במקביל שתי שפות. כך בתחום הבניין, שבו מקובלת שפה מעורבת מגרמנית, אנגלית, ערבית ומעט עברית, אף על פי שלרוב המונחים נקבעו חלופות עבריות; כך בתחום המוסכים והרכב, שבו נוכחות בולטת לאנגלית, ועוד. התחום הכלכלי-פיננסי מתאפיין בשפה מעורבת, שבה נוכחות גבוהה יחסית למילים עבריות, אך המילון הכלכלי-פיננסי בנוי רובו ככולו על תרגומי שאילה מאנגלית.

החרדה מפני השתלטות הלעז בתחומי הנישה שככה מעט עם השנים. דווקא ההתחזקות של העברית בכלל הרגיעה את החוששים. למעמד המוצק של הלעז הייתה סיבה תרבותית מובנית: מוזיקאי מנגן בדרך כלל יצירות שאינן ישראליות ומחובר לתרבות המוזיקה האירופית. שימוש בדו רביב (לעצמו מכיל כבר את 'דו' כמונח בין-לאומי) במקום בדו מאז'ור אינו מועיל ואף מגוחך, והוא מנתק את המוזיקאי באופן מלאכותי מהעולם שבו הוא פועל. הדברים נכונים בוודאי בתחום המדעים. בתחום המזון שיקף הכישלון להחדיר מילים עבריות את הטעם הרב-תרבותי של הסועד הישראלי מאז ומתמיד. במעשה של הזמנה, בישול ואכילה של 'ספגטי בולונז' כרוך המוצר עצמו עם מקורו האיטלקי לבלי הפרד. זו גם הסיבה לנוכחות הבולטת והשליטה למעשה של שמות עסקים בשפות שונות, לעתים גם באותיות לטיניות, ברחובות הערים בישראל.

החרדה לא נעלמה, ושפת שלטי החוצות והעסקים, למשל, יוצרת תרעומת רבה ומגבירה את החרדה ביחס לעתידה של העברית אצל ישראלים רבים. היא מתחזקת היום עם התפתחות הסלנג. עליי להציג כאן את עמדתי שהסלנג אינו מרכיב 'נחות' של השפה או בן ממזר שיש להסתיר בבית, אלא חלק בלתי נפרד מן השפה, חיוני למשתמשים, ובתחומים שונים וחשובים ביותר, בעיקר בתחום הביטוי הרגשי, הסלנג הוא המִשלב המוביל. הלעז הוא אחד מיסודות הסלנג הישראלי עד היום, כאשר השחקנים מתחלפים אך המחזה בנוי על אותם יסודות. המאבק החזיתי של מחדשי העברית ביידיש דחק את היידיש למחוזות הסלנג, והיא שלטה בו שנים ארוכות ונוכחת בו עד היום. הסלנג הערבי כבש את לבם של הצברים והפך מעין התרסה שלהם כנגד הוריהם הדוברים יידיש בחשאי, והוא מתחזק היום כחלק מהתחזקות הזהות היהודית-מזרחית. הסלנג האנגלי הוא תוצר של הגלובליזציה ושל מעבר יסודות לשוניים באמצעים טכנולוגיים בתחומי פנאי, בידור וחיי יומיום. שפת הגינונים היומיומית מתנהלת בעיקר באנגלית ובערבית: היי, ביי, ת'נק יו, יאללה, ואללה, אחלה ורבות אחרות. מכאן נולדת חרדה שיש לה דוברים רבים: העברית תישאר 'שפה רשמית', אבל שפת היומיום הספונטנית הולכת ומאבדת את צביונה העברי. בנאומו של אריאל שרון ב'יום השפה העברית' בכנסת הוא כיוון את חִצי הביקורת והחרדה לביטוי הערבי-אנגלי-ישראלי 'יאללה ביי'.

החרדה, יש לומר, מוגזמת. כמעט לכל קבוצה של ערכים לועזיים שנזכרה יש מעמד מובחן ורציונל תרבותי. העברית נדחתה לא מסיבה אידאולוגית כלשהי, אלא מפני שהדוברים המשתמשים לא סברו שהיא דרושה. הסלנג מכיל בעצם השימוש בו מסר כפול המכיר בהיותו בלתי תקין: האומר 'ביי' מכיר את 'שלום' אבל בוחר שלא להשתמש בו. השימוש במילים לועזיות אינו מאיים על הזרימה המרכזית של משפטים ושיח בעברית אלא חי במקביל לו.

אם יש כאן מקום לדאגה מסוימת, הוא אינו נעוץ בערכים המילוניים, אלא בחדירה של מבנים תחביריים וסגנוניים דווקא משפות שונות ובעיקר מהאנגלית האמריקנית. החשיפה המרובה לטקסטים באנגלית מביאה אל העברית ביטויים מתורגמים מבלי דעת מסוג 'עושה שכל' ו'לקח החלטה', המשפיעים על אופייה של העברית ומשנים אותה, ולאו דווקא לטובה. יש לציין שגם התהליך הזה אינו חדש, ובראשית המאה העשרים חדרו לעברית אלפי ביטויים מתורגמים מיידיש, רוסית, לדינו ועוד, ובעקיפין החדירו מבנים תחביריים שאינם תואמים את רוחה של העברית. הניסיון מעיד שהשפעתם הייתה מוגבלת, אך אין בכך עדות נחרצת ביחס לבאות.

הקבוצה הטורדת יותר מכול את מנוחתם של החרדים לעברית היא דווקא מגדל השן האקדמי. חלק גדול מאנשי האקדמיה כותבים אנגלית, שפה שבאמצעותה הם יכולים להשתייך לקהילייה האקדמית הבין-לאומית ולפרסם בכתבי עת ברחבי העולם. הכתיבה של רבים מהם בעברית בנויה על מעין תרגום לא מודע של מבנים לועזיים. אנשי אקדמיה מעטים מאוד, חלק מהם דווקא בין ההיסטוריונים, למשל, לקחו על עצמם לפתח כתיבה מלומדת זורמת ונהירה בעברית. אין מדובר כאן בחרדה אלא בעובדה עגומה. ניתן וצריך לצפות מהמלומד הישראלי להיות גורם מוביל בעברית הישראלית ולא להתנתק ממנה.

מוקד חרדה שני: שגיאות, שגיאות

יש להבחין בין סלנג שנוצר משיבוש דקדוקי או פונטי לבין שגיאות רווחות  בלשון. במילת סלנג חדשה יחסית כמו 'צוּמִי', שפירושה תשומת לב, או 'בֶּצֶפֶר', שפירושה בית ספר, הפיכת הצרור תשׂ/תס לעיצור הבודד צ' מרמזת שהדוברים מכירים את המילה הנכונה, והמילה החדשה נועדה לצרכים שלהם משמש הסלנג. הדבר מתבטא גם בכך שהשיבוש חוזר על עצמו והופך ערך מילוני (בסלנג) בפני עצמו. הביטוי 'קלבת שבת' מכיל שׂיכול אותיות של 'קבלת שבת' שהתקבע בשפת הדיבור ויש בו מעין הלעגה או הפחתת דוק הרצינות המתבקש מטקס קבלת השבת. מאידך, יש שיבושי לשון רבים המתרחשים באופן חד-פעמי עקב חוסר ריכוז או בלבול. השגיאה מהווה מקור לדאגה כאשר היא הופכת שגיאה מערכתית המתייחסת לתופעות לשון ולא לאירוע לשוני בודד ומשותפת לדוברים רבים ולעתים אפילו לרוב רובם של דוברי העברית.

שגיאה מערכתית ותיקה כזו היא השימוש בצורת נסתר במקום מדבר בעתיד: 'אני ילך', 'אני יסתפר' וכדומה במקום 'אני אלך', 'אני אסתפר'. שגיאה זו מוכרת זה כמה דורות של דוברים. היא לכאורה שגיאה של ילדים ונערים, אך ניתן לשמוע אותה גם מפי מבוגרים. שגיאה חדשה יחסית בתחום הפועל היא ההגייה של בניין הפעיל בעבר, שבה הומר החיריק בסגול כמו ב'הֶפעלתי', 'הֶשלמת' וכדומה. שיבוש זה הפך נורמה דיבורית רווחת ונשמע גם בתקשורת. אפשר לתרץ כל שגיאה כזו במונחים של נוחות פונטית, אנלוגיה וכדומה, אבל החדירה של סטייה בולטת מנורמה דקדוקית חושפת תת-תרבות לשונית נחותה.

התחום שבו השגיאות רבות במיוחד הוא המין. בעברית יש תג מין כמעט לכל שמות העצם, והוא גורר אחריו כללי התאמה בכל מרכיבי המשפט המתייחסים לשם העצם. לעתים מזומנות הדוברים אינם יודעים בביטחון אם שם העצם הוא זכר או נקבה, מה גם ששמות עצם לא מעטים זוכים לתג מין כפול. הבלבול בתחום זה רב מאוד, בעיקר עקב הגחמה הלא מוסברת די צורכה של הלשונות השמיות שלפיה מספר בזכר מסתיים בסיומת הנקבה והמספר הנקבי נטול סיומת. הבלבול מתעצם כאשר מדובר ברבים, או כאשר שם תואר אחד מתייחס לשרשרת שמות עצם שחלקם בזכר וחלקם בנקבה. לא כל דוברי העברית הצליחו להתרגל לגחמה נוספת של העברית, כאשר מילים בזכר זוכות לסיומת הריבוי הנקבית (אבות) ולהפך (נמלים). כמות השגיאות המרובה בשפת הדיבור חודרת גם לשפת הכתיבה והתקשורת, וכמעט אפשר לראות בה 'מרד דוברים' נגד היסוד המסובך הזה בעברית.

תחום מדאיג למדי של שגיאות הוא שגיאות הכתיב. גם כאן יש להבחין בין שגיאות כתיב המצביעות על שלב לא מפותח בחינוך הלשוני, כגון של ילדים או עולים חדשים, לבין שגיאות כתיב הנפוצות גם אצל יודעי השפה לכאורה. התופעה הרווחת כאן היא בלבול בין מילים הומופוניות, לעתים כאלה שיש לכאורה קשר משמעות ביניהן, כמו בערבוב שכבר אינו ניתן להפרדה בין 'התראה' ל'התרעה'. בלבול מתפשט ניתן למצוא בין 'פתר' ל'פטר', 'הסית' ל'הסיט' ועוד זוגות הומופוניים רבים. אפשר לגלות כמות גדולה יחסית של שגיאות כתיב במבחני סטודנטים, אבל הן נפוצות באופן בולט באינטרנט, שבו הכתיבה בשגיאות כתיב מעידה על החיפזון והמיידיות של תהליך הכתיבה ונחשבת למעין נורמה מתריסה כנגד הכתיבה הפורמלית.

לצד השגיאות המערכתיות קיימת קבוצה גדולה מאוד של שגיאות במילה או בביטוי בודד, החוזרות על עצמן בטקסטים רבים, ואין בדרך כלל לכותב ולקורא ידיעה שהוא עושה טעות. תפיסתי בעניין זה היא שחלק גדול מאלה הן שגיאות לכאורה, ולמעשה הן התפתחות לגיטימית של השפה, היוצרת במקביל שתי חלופות שאין להן מעמד מערכתי ואינן מאיימות על השפה. המאבק, לעתים מאבק חרמה של עורכים ומתקנים כנגד השגיאות לכאורה האלה, מסיט את תשומת הלב משגיאות של ממש הנוגעות בבסיס השפה או בעיקרון יסודי כמו כללי תג המין. השפה, ולא רק העברית, היא מערכת פתוחה היכולה לסבול כמה חלופות, כאשר לעתים אחת החלופות נולדה מנטיית הדוברים ואינה מעידה על בורות או עילגות.

מוקד חרדה שלישי: יסודות נעלמים

חרדת ההיעלמות הכללית של חוזי השחורות לעברית מתממשת בתופעות לשוניות שונות בתחומי שפה שונים, שמשותפת להן תופעה של היעלמות בפועל של יסודות לשוניים שונים שהם חלק מהשפה ומעשירים אותה.

נעלמים פעלים. כלומר הם נותרים במילון אבל השימוש בהם הולך ופוחת, ואת מקומם תופסת קבוצה מצומצמת של 'פעלי מטרייה' המשמשים בהוראות רבות, או כמות שהם או כחלק מצירוף פעלי. התופעה מתפתחת גם כאן בלשון הדיבור ומחלחלת למשלבים אחרים. דוגמה לפועל משתלט היא ב.ו.א. בבניין הפעיל - הביא - הקיים בהוראות שונות, ביניהן ותיקות ורבות חדשות: העביר ממקום למקום, גרם, נתן, דיבר, הכה (הביא סטירה), הצליח (הביא בטוטו, הביא אותה) ועוד. מגמת ההשתלטות בולטת בסלנג כאשר פועל כלשהו משמש להוראות רבות בלשון הדיבור, כגון הפועל טחן, שיש לו בין היתר הוראות של דיבור, אכילה, התעללות, אקט מיני, הרג ועוד. הפעלים הפוריים ביותר בתקופה האחרונה במהלכי ההשתלטות הם לקח ועשה. במקרה הזה בולטת השפעת האנגלית האמריקנית, שבה make ו-take הם פעלים בולטים ובעלי תחולה רחבה. וכך ניתן למשל לראות שרשרת פעולות שהומרו מביטויים רווחים לביטויי 'לקח': לקח שיעור, לקח מקלחת, לקח טקסי, לקח את זה בקלות ועוד רבים. בתחום מילות היחס אפשר להצביע על 'מול' כמילת יחס משתלטת בהוראות של 'כנגד', 'תחת סמכות', 'בשיתוף עם' ועוד.

התרדדות השפה אינה רק במישור הלקסיקלי. השיח הישראלי מתאפיין בקיצור יתר ובחזרה על כמה מילות קוד הנשחקות ומאבדות כל משמעות. את ההתרדדות הזו תיעדה למשל הסדרה 'הבורגנים', שיצרה במכוון דיאלוגים עניי שפה שבהם חזרו שוב ושוב משפטים קצרים וכמעט חסרי משמעות כמו 'לא טוב לי' או 'כן, אה'. 'כן, אה' הפך בעקבות הסדרה מטבע לשון מייצגת של המעמד הבינוני הישראלי.

התחום שבו תופעת ההיעלמות בולטת מאוד הוא התחום הפונטי. השפה העברית הולכת ומאבדת בפועל עוד ועוד יסודות פונטיים שאפיינו אותה ומתועדים באל"ף בי"ת שלה כמו במסורות הגייה של תפוצות שונות. מגוון העיצורים הישראלי מציע 22 עיצורים שונים, שחלקם מקבילים לעיצורים ערביים הפעילים בלהגים ערביים שונים ובערבית הספרותית, וכן אפשרות הכפלה לכל האותיות פרט לאותיות הגרוניות כדגש חזק, כאשר אותיות בג"ד-כפ"ת זוכות על פי המסורת לצורות הגייה שונות – דגושה בדגש קל ורפויה. בעברית הישראלית הולך העושר הזה ונעלם. אין כמעט כל מימוש דיבורי לדגש החזק. הדגש הקל מתממש בדיבור רק בעיצורים ב, כ, פ. הבידול בין עיצורים דומים נמחק, וכך הפכו הב' הרפויה והו' לעיצור אחד, הק' והכ' הדגושה, הח' והכ' הרפויה, ת' וט', א' וע' ועוד. האפקט הגרוני של ע' וח' נעלם. העיצור ה' נאמר לעתים קרובות בעצלות ונשמע כא', ולעתים נשמע כך גם העיצור י'. 

לכל התופעות האלה מכנה משותף מובהק: עוני מרצון, ויתור על יסודות שפה מעשירים המעיד על תרבות בטלנית. תופעת ההיעלמות חושפת פרדוקס המונח ביסודה של החברה הישראלית כחברת מהגרים. חברת מהגרים נושאת בחובה סיכוי וסכנה. הסיכוי הוא שהתרבויות המגוונות יַחברו לתרבות עשירה יותר, דהיינו התרבות הישראלית המשותפת תישמר ותיצור חיבור של התרבויות השונות המעצבות אותה. הסכנה היא שכל מרכיב בחברה ייזהר מלהביא את היסודות המיוחדים לו אל המרחב התרבותי המשותף, מחשש שלא יובן או שזהותו תאבד. כך נוצרת תרבות משותפת של חיסור. תופעת החיסור דומיננטית בתרבות הישראלית, אם כי בתחומים שונים, כמו בתחום המוזיקה, פועלת דווקא מגמת החיבור. בתחום העברית הישראלית החיבור וההעשרה כמעט אינם מתממשים.

מוקד חרדה רביעי: מתנתקים מהמקורות

מחשבת החיבור אינה רק חזון לעתיד, אלא הרעיון המלכד של תחיית השפה.  במהלך מהפכני גאוני רצו מחדשי השפה לערוך כמה חיבורים בקרב מה שהלך והתפרק והפך את העברית לשפה חיה-מתה שאינה כשירה להיכלל במשפחת הלשונות המודרניות. בן-יהודה רצה לחזור ולחבר את תפוצות ישראל שהתפרקו ללשונות רבות, רצה לחבר בעברית עצמה את הכתיבה והדיבור, לחבר בין קודש לחול, בין רובדי השפה העתיקים לבין ההוויה המודרנית. הציונות הייתה תנועת חילון שראתה עצמה ממשיכה לגיטימית של תרבות עתיקה הספוגה בדת. הכתיבה החילונית של המשכילים ושל מחדשי השפה וההוגים הציוניים הייתה ספוגה במקורות כמקור השראה לשוני, מיתי, היסטורי. יוצרי השפה החדשה, כאמור חילוניים ברובם, למדו את מקורות ישראל בילדותם ונעוריהם וידעו להפריד בין הידע הרב לבין האמונה הדתית שנטשו.

העומק התרבותי של הלשון הפך מובן מאליו פחות עם צמיחת דורות הצברים, שגדלו כבר בסביבה חילונית ולמדו את המקורות לא כלימודי קודש אלא כחומר שאופיו תרבותי-השכלתי. הנפגעת הראשונה הייתה הגמרא, שנלמדה פחות ופחות ונתפסה מאז ומתמיד כשנייה למקרא גם מסיבות אידאולוגיות וגם מסיבות של השקפה לשונית. מעתה ואילך נקטעה או השתבשה הצמיחה הטבעית של שפה הבנויה נדבכים נדבכים, והלך ונבנה נתק מובנה בין המקורות לבין העברית הישראלית, כשהעברית החדשה מתקשה למלא את הפער. בעניין זה חסרו למערכת בניית התרבות הגורמים המתווכים: הסופרים והספרות. ספרות ההשכלה סבלה ממגבלות ספרותיות ולשוניות ולא התחבבה על הדורות שנאלצו ללמוד אותה. משוררים כביאליק וטשרניחובסקי, ומאוחר יותר אלתרמן, שלונסקי ולאה גולדברג, היוו תשתית צרה מדי במלאכת התיווך. הדוגמה הבולטת במיוחד לנתק הוא דווקא המחבר הגדול לשפת חכמים, ש"י עגנון. מאחר ששפת מחדשי השפה נשענה בעיקר על המקרא, השפה העגנונית הייתה ונשארה קשה להוראה ולהטמעה במערכת החינוך. נותרו לימודי התנ"ך עצמם, סוגיה שמערכת החינוך הישראלית לא הצליחה לפצח עד היום.

במה מתבטא הנתק? קשה מאוד לכמת אותו או להצביע על הופעותיו. הוא מתבטא למשל באוצר הביטויים והניבים שהם התשתית הלשונית התרבותית ומהווים קודים תרבותיים. בחינה מדוקדקת של הניבים המשמשים היום את העברית הישראלית, ולאו דווקא את שפת הדיבור, מגלה שחלק ניכר מאוצר הניבים העשיר מאוד של המקורות, בעיקר המקרא והתלמוד, אינו בשימוש ומוכר רק ליודעי ח"ן. רוב רובם של הניבים הנמצאים בשימוש הם תרגומי שאילה ממגוון שפות: יידיש (שאימצה כידוע מכל הבא ליד), רוסית, פולנית, גרמנית, צרפתית, ערבית, לדינו ואנגלית. אפשר לקבוע שהעברית הישראלית משקפת את מגוון המקורות של התרבות הישראלית בכלל: יונקת ממקורות עתיקים, מארצות שהן מקורות הגירה, מהשפה הגלובלית ומעט יצירה ישראלית מקורית. יחסי הכוחות מצביעים, כאמור, על עומק תרבותי מסוים בקליטת ניבים, צירופים ופתגמים מהתרבות היהודית הגלותית שעברה מדור לדור ועל נוכחות דלה יחסית לניבים מן המקורות.

העומק התרבותי מתבטא במה שניתן לקרוא לו 'הדהוד'. הדובר אינו מצטט פסוקים או צירופים מקראיים, למשל, אבל הופעתם המקורית מהדהדת בדבריו ומעניקה להם משמעות נוספת. ביטוי מובהק יותר לנתק הוא מעתקי משמעות של מילים וביטויים, בעיקר מלשון חז"ל, לעומת משמעותם היום. אלה הביאו את אדם ברוך ואחרים לקבוע ש'העברית הישראלית' ו'העברית היהודית' הן שפות שונות גם אם אוצר המילים שלהן משותף. הנתק הזה מתבטא בעברית הישראלית במפגש בין הקבוצה החרדית והדתית-לאומית לבין כלל ישראל. השפה הדתית היומיומית או שאינה מובנת למאזין חילוני בן אותו גיל או שהיא נעדרת הקשרים ואסוציאציות. המחשה לכך היא תקופת ההתנתקות, שבה הייתה המחאה הדתית רוויה בביטויים דתיים שהיו מובנים מאליהם למוחים, אבל האפקט שלהם על כלל הציבור היה בשל כך מוגבל.

לכישלון הלשוני של הטמעת יסודות השפה המקראית והחז"לית בעברית הישראלית משמעות תרבותית-פוליטית: היא משקפת את כישלון המרכיב התרבותי בתחיית השפה, דהיינו חילון המאמץ את רובדי השפה העתיקים ונשען עליהם. הסטרוקטורה של העברית החדשה נשענת על אוצרות העבר, אבל רוחה כמעט ונעלמה.

מוקד חרדה חמישי: יהודי התפוצות והעברית

מהפכת העברית כוונה לארץ ישראל ולבאים בשעריה. התפיסה שעמדה ביסודה הייתה שהציונות לא תיכון בלי העברית החיה. הגלות שמרה על לשון הקודש, שמירה שמחדשי השפה יצאו כנגדה, אבל בתהליך החילון נתפסה בה העברית כדרך למימוש הציונות גם למי שאינו מתעתד לעלות לישראל. אלא שמכאן התפצלו המגמות והן מובילות למצב הקיים היום, שאינו מעורר חרדה בעלמא אלא מצביע על תהליך מובהק. העברית החיה הפכה בארץ ישראל מאידאולוגיה למעשה, מפני שהחברה החיה בישראל הייתה זקוקה לשפה משותפת, שתאחד את מכלול חיי היישוב ליחידה אחת. העברית הייתה האמצעי המובן מאליו לתפקיד הזה. לא במקרה היו בתי הספר אחד הערוצים המרכזיים להחדרת העברית, מאחר שברור היה שלא ניתן גם אידאולוגית וגם מעשית ללמד בשפה שאינה עברית. ככל שחלפו השנים התגלתה העברית כמלט מאחד, ככלי ראשון במעלה לקיום חיי היישוב, ולכן כמעט לא קמו כנגד מהפכת השפה תנועות נגד ואידאולוגיות שנאבקו בה.

כל הממדים האלה של השימוש בעברית לא היו קיימים ביהדות התפוצות, אלא להפך. שפת המקום הייתה ונשארה האמצעי המתאים לחיי היומיום, להתערות בחברה והשפעה עליה. סופרים והוגים יהודיים רבים כתבו בשפת ארץ חיותם,  אחרת לא היו יכולים להיות חלק ממנה ולהשפיע עליה. פרט ללימודי הקודש לא היו לדורות היהודים בתפוצות כלים להטמיע את העברית ולהפוך אותה לשפה טבעית.

הציונות עקרה את העברית מהסד של לשון קודש בלבד והעניקה לה תפקידים ומשמעויות חדשים, אבל לא היה בכוחה ליצור בגולה מציאות שתהפוך את העברית להכרח קיומי. בכל זאת פרחו לאורך השנים חוגים לעברית, ובקהילות שונות הייתה העברית מעין שפה שנייה. תרמה לכך תחושת הזיקה לארץ ישראל וליישוב בה, שגם היא נשענה על העברית כדבק מלכד בסיסי. לצד אלה נמשכו לימודי הקודש, ששימרו את העברית בעיקר בדרך שבה השתמרה לפני תחיית השפה.

יש מאמצים רבים לשמר את העברית, אך הסדן להם הולך ומתמעט. יהדות ברית המועצות, שבה היו לימודי העברית דרך לשמירת הלהבה הציונית, הצטמקה כידוע בעשורים האחרונים לאחוזים בודדים מהיקפה קודם לכן. יהדות ארצות הברית מחוברת לעברית באמצעות לימודי הקודש, והחלק החילוני שבה הולך ומתבולל. בתפוצה זו ישראלים רבים השומרים על העברית, אך ספק אם יצליחו לשמור אותה לדורות הבאים. קהילה חילונית תוססת הייתה בארגנטינה ובה היה מאמץ לשימור העברית, אך גם היא בירידה.

לכל אלה נוסף ההיבט העובר במאמר הזה מראשיתו: העברית הישראלית אינה מוכרת למעשה לדוברי העברית בתפוצות. עולים חדשים הבאים לישראל ולהם ידע בעברית אמורים לסתום את הפער במהלך התנסות וחיכוך בחברה הישראלית, אבל גם כאן המפתח הוא בדורות הבאים. העברית דומה במשולש הזה - עברית ישראלית, 'העברית לעצמה' ולשון הקודש - ללוליין בשחקים העומד ליפול ולהתרסק בכל רגע.

אז מה יהיה?

אחרי איתור מוקדי החרדה, יש להעיר משהו על תופעת החרדה כשלעצמה. ראשית, היא אינה מיוחדת לעברית. בעידן הגלובלי משמיעים דוברי שפות שונות דאגה ליכולת העמידה של הלשון הלאומית מול השתלטות האנגלית. בדיונים בנושא זה ביחס לצרפתית נשמעים קולות המבטאים אפילו פניקה, אף על פי שהצרפתית רחבה, עמידה ובעלת מסורת חיה רציפה יותר מאשר העברית. מאידך יש בחרדה ביחס לעברית מקור שאינו בהכרח לשוני. החרדה לקיומם של העם, התרבות והקיום הלאומי טבועה עמוק בנפש האומה לאורך הדורות, והיא נולדה מההיסטוריה ההפכפכה של העם היהודי ומהיותו תמיד עם קטן בין עמים וכוחות גדולים ממנו. קשה להתחמק מההקבלה בין המצב הזה למצבה של העברית בתקופת הגלובליזציה.

מבחינת הלשון עצמה מתייצבות כלפי התופעות שהצגתי עמדות שונות, על פי השקפת בעל העמדה ומזגו. עדיין מהדהדת בדיון התפיסה הטהרנית, הסבורה ש'העברית לעצמה' היא הקודקס הלשוני שעל פיו יש לפעול ועל פיו לבחון את ההתפתחויות. התפיסה הטהרנית רווחה יחסית בדורות קודמים, אך יש לה דוברים גם היום. על פי התפיסה הזו חדירת הלעז לעברית מסוכנת בכל היבט שלה, הסלנג מרדד ומנמיך את השפה ויש לקבל אותו לכל היותר כרע הכרחי, יש להטיל תו תקינות על כל מבע בלשון ולחנך בכל הערוצים כנגד כל חריגה ממנו ועוד. כאשר עומדות זו כנגד זו צורות מן המקורות לעומת צורה שהתפתחה בעברית החדשה, תועדף תמיד הצורה מן המקורות. האוחזים בתפיסה הזו מבטאים רגשות מודחקים של כעס וחרדה, כעס על דוברי העברית בישראל העושים בשפה כבתוך שלהם, ובמילים אחרות: העברית הישראלית היא אויבתה של העברית. החרדה נובעת מכך שהשפה הולכת ומאבדת לכאורה את כושר העמידה שלה מול אויביה מבפנים ומבחוץ.

התפיסה שכנגד מציגה עמדה המתירה מלכתחילה כל התפתחות בשפה. על פי התפיסה הזו העברית הישראלית היא חי לעצמו בציר הזמן המתפתח בהשפעות שונות ובלתי נמנעות. כל התערבות בתהליך הטבעי של זרימת השפה נדונה לכישלון ועלולה גם ליצור פער בלתי נסבל בין הדוברים והמשתמשים לבין דפוסים או קביעות לשוניות שאבד עליהן הכלח.

שתי התפיסות נוסחו בקיצוניות לשם יצירת פרדיגמה. העיתונאי ויליאם סאפייר, בעל הטור 'על הלשון' בניו יורק טיימס, מגדיר את הטהרנים בכל מחיר כ'סנובים של השפה'(language snobs)  ואת המתירנים בכל מחיר כ'בטלני שפה' (language slobs). הוא מציב עצמו אי שם במרכז הפרדיגמה ומודה שלעתים עמדתו קרובה לכאן או לכאן על פי טעמו האישי. אני קרוב לתפיסתו, אך יש להוסיף עליה שהפולמוס בנושא זה בשאלות האנגלית-האמריקנית אינו מלווה ב'חרדת ההיעלמות' המלווה את העברית, והוא מתייחס בעיקר ליחסי האנגלית-האמריקנית והבריטית. האנגלית קולטת מכל השפות מבלי שהדבר מאיים על לכידותה, ובוודאי נהנית מהשפעתה על כל דוברי השפות השונות בעולם. העברית-לעצמה, לעומת זאת, היא שפה מוגבלת, ויכולת ההתרחבות שלה מוגבלת. יש קושי רב ומובנה זה דורות להחדיר מילים חדשות הן מטעם האקדמיה ללשון והן ממקורות חידוש נוספים, והדבר מביא לשימוש כפוי בלעז ולנוכחות יתר של הסלנג בהופעות שונות של העברית ולא רק כשפת רחוב.

בסולם החרדה אינני מן החרדים מאוד, ובעיקר אני סבור שיש צורך לערוך סדר ומעין דירוג חרדות ולהבחין בין חרדות מדומות או מופרזות לחרדות שיש בהן ממש. הבחנות כאלו נעשו לאורך המאמר, ואוסיף עליהן הערות עקרוניות. העברית ידעה לאורך כל הדורות לשאוב משפות שכנות לצרכיה, ובמהלך הדורות להפוך את הלעז לחלק מן העברית. אימוץ יסודות לשוניים מן הסביבה נועד להעשיר את העברית ולמלא חללים לקסיקליים. במהלך הדורות הוטמעו המילים הזרות מן הארמית, היוונית, הערבית ועוד כך שאין להם עוד צליל או תג של לעז. אדרבא, 'סימָן' (מיוונית) ו'לחן' (מערבית) הן מילים עבריות לכל דבר, והן נשזרו ללא קושי במערכת הנטיות (לסמן, להלחין). חדירת הלעז לעברית החדשה עדיין בעיצומה, ותהליך ההטמעה לא הושלם, אך נראה שיש מעין אינסטינקט של דוברי העברית שלא להפר את האיזון בין העברית לבין הלעז. כך, למשל, דווקא בשפה המועדת להשפעה גלובלית כמו שפת המחשבים נקלטו בהצלחה מונחי היסוד העבריים בעיקר בכל מה שקשור לחמרה: מחשב, מסך או צג, מקלדת, עכבר, כונן, תכנה וחמרה, אלה לצד מילים לועזיות כמו מודם, הארדיסק ועוד, הנפוצות יותר מהחלופה העברית. בתחום טכנולוגיית המחשבים נולדו פעלים רבים שבהם נעשה 'גיור' של מילים לועזיות, בעיקר באנגלית, כמו לקנפג (מ-configure), לסמלץ (simulate) ועוד. בתחום המזון, כפי שציינתי, מתקיים איזון מעניין בין חומרי היסוד של המזון, השומרים על המונח העברי, לצד המוצרים והמתכונים, הזוכים בדרך כלל לשם לועזי.

שימוש היתר בלעז בתחום הסלנג אופייני לעברית הישראלית מאז התפתחותו בחברה היישובית ועד היום. הסלנג עצמו, כאמור, הוא מרכיב חיוני בכל שפה ומשמש לתפקידים מוגדרים שבהם השימוש בו מועדף באופן מובהק על פני השפה הרשמית (כגון כינויי שבח וגנאי, ברכות וקללות, שפות של קבוצות שוליים וכדומה). אין סכנה בסלנג, אבל קשה להתאהב בשפה או בדוברים המדברים בסלנג בלבד. יופיו וחיוניותו(חיוניותו? חינניותו?) של הסלנג הם במשחק הסמוי שבינו לבין השפה התקנית. עושרו הרב של הסלנג הישראלי מתגלה כעוני אם הוא נותר מִשלב שפה יחיד או מועדף.

באשר לשגיאות, הבעתי את עמדתי במהלך המאמר, ואני נזהר לשמור מרחק מטהרני השפה. שפה מתפתחת באמצעות שינויים טבעיים, שבדרך כלל יש להם סיבה סבירה. בכל שינוי כזה אפשר לראות 'שגיאה', או להצביע עליו כשגיאה, עד שהוא נקלט לבלי הכר בשפה. העברית הישראלית מלאה בתי קברות של שגיאות מדומות שנקלטו בשפה, אינן מאיימות עליה ולעתים מעשירות אותה או מגמישות אותה. מערכות ההטמעה והאכיפה של 'העברית הנכונה', החל מהאקדמיה ללשון ועד מערכת החינוך, טוב יעשו אם יתמקדו בשגיאות מערכתיות ולא ישחיתו מאמץ וזעם נגד שגיאות מדומות או חסרות חשיבות.

במדרג החרדות אני מציב המקום הראשון את חרדת ההיעלמות של יסודות לשוניים, ניואנסים, הדהודים תרבותיים, אסוציאציות מן המקורות והספרות החדשה, היעלמות נמשכת של עיצורים. העברית היא שפה 'קטנה', אך היא אינה בשום אופן שפה ענייה. יש בה מכל טוב. החבירה של כמה הוראות למילה אחת אינה משקפת עוני אלא מצביעה על חיבורים מושגיים מרתקים. מי שגדל בשפה שבה 'דבר' הוראתה גם חפץ, גם עניין וגם אמירה, אמור להפנים את התפיסה שהמילה והשיח הם בעלי ממשות והשפעתם על המציאות מרכזית. אבל כדי להשתמש שימוש עשיר וגמיש בעברית נדרש עומק תרבותי.

הפרדוקס הוא שהחברה הישראלית היא עדיין חברה החובבת מאוד מילים. חברה יוצרת, כותבת, מתווכחת. כמות הכותרים היוצאים בישראל בשנה מדהים, מאות צעירים מנסים מידי שנה להוציא יצירות ספרותיות, שחלקן מעידות על תרבות לשונית עשירה. מאידך תופעת ההתרוששות צצה מכל פינה. שפת הצ'טים, שהיא שפת נוער ושבה הקימוץ במילים ועוני השפה הם סימן היכר ואפילו כרטיס כניסה, מלווה בשגיאות כתיב מכוונות ומעבר לקריאות ראשוניות וסימנים ויזואליים במקום שימוש במילים. הבמה המרכזית של הציבוריות הישראלית, הפוליטיקה, זרועה בפוליטיקאים לא רהוטים ועניי לשון. התמונה, אם כך, אינה חד- משמעית, אבל היא יכולה בהחלט להיות מקור לחרדה.

באשר לתפוצות, אני מרשה לעצמי להיות ספקן. שפה אינה בית נכות או אוצר תרבותי לעצמו. שפה היא כלי המשמש אנשים חיים בחברה חיה ועונה על צרכי המשתמשים. אידאולוגיה בלבד אינה מספיקה, מה גם שהאש הציונית, שהעברית הייתה אחת מלהבותיה, אינה כשהייתה. הפרספקטיבה הנראית לעין היא קיום מקביל של העברית הישראלית, שעם השנים תהיה העברית החיה היחידה בתבל, לצד שפת הקודש הנלמדת לצרכים דתיים בקהילות יהודיות. אין לזלזל בהמשך לימודי הקודש בקהילות יהודיות בעולם. החיבור הלשוני בין העברית הישראלית לשפת המקורות חיוני להמשך קיומה של העברית גם בישראל, אולם נראה שתהליך החילון הספון בתחיית העברית מתממש כאן, בחברה הישראלית החיה, ומתקשה לשרוד בעולם היהודי הרחב.


1
מאמרים קודמים