הנהר, האופק וההד

רוביק רוזנטל | 20 בנובמבר 2014
המאמר הופיע בגיליון מס' 5 של המגזין "ליברל", אוקטובר 2014, שהוקדש לשאלות יהדות וזהות

גם מאה שנה אחרי מהפכת תחיית הלשון העברית יש הרואים בלשון החדשה שפת נתק ולא שפת חיבור. תפיסת העולם הפרשנית של גאדאמר מאפשרת להציע את השילוב הנכון בין מסורת וחידוש

האם העובדה שאנחנו מדברים בעברית, שפת התנ"ך והתלמוד, שפת התפילות והיצירה היהודית לאורך אלפי שנים, עושה אותנו במובן כלשהו יותר "יהודים"? והרי ניתן לטעון שהשפה אינה אלא כלי, וכי יהדותנו היא עניין של אמונה, ידע, פעולה וזהות. מי שאינו מאמין, או אינו יודע, או אינו פועל כיהודי, או אינו חש יהודי אף כי הוא מדבר עברית, השפה לא תגדיר אותו כיהודי או תקשור אותו ליהדות, ולהיפך. על השאלה, ועל הטענה שכנגד אנסה להשיב כאן.

בין היהודית והעברית

שער לדיון הוא שמה של השפה שבה אנו מדברים. מדוע אין היא נקראת 'יהודית', אלא 'עברית'? האמת ההיסטורית מורכבת יותר. במקרא נזכרת "שפת כנען", ומאוחר יותצר 'יהודית'. השם 'עברית' נזכר בלשון חז"ל, אבל במקרים שונים הכוונה לארמית, ובאחרים ככל הנראה לכתב העברי. שמה של השפה התבסס בימי הביניים, ורש"י כותב: "לשון עברית לשון ענקים היא". 

איך אם כן נקראה השפה העברית קודם לכן? היא אכן נקראה כאמור 'יהודית'. יהודית היא השפה של בני ממלכת יהודה, השפה שבה נכתב התנ"ך, ובה דיברו בימי התנ"ך, וזאת על-פי שש הופעות במקרא. "וַֽיַּעֲמֹד רַבשָׁקֵה וַיִּקְרָא בְקוֹל־גָּדוֹל יְהוּדִית, וַיְדַבֵּר וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ דְּבַר־הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל מֶלֶךְ אַשּֽׁוּר", כך במלכים ב', בישעיהו ובדברי הימים. רבשקה עושה מעשה דובר צה"ל במבצע צוק איתן, ומדבר אל האויב, היהודי במקרה זה, בשפתו. ספר נחמיה עוסק בנישואי תערובת בזו הלשון: "גַּם בַּיָּמִים הָהֵם רָאִיתִי אֶת־הַיְּהוּדִים הֹשִׁיבוּ נָשִׁים אַשְׁדֳּדִיּוֹת, עַמֳּנִיּוֹת, מוֹאֲבִיּֽוֹת: וּבְנֵיהֶם חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית, וְאֵינָם מַכִּירִים לְדַבֵּר יְהוּדִית, וְכִלְשׁוֹן עַם וָעָֽם", והרי לכם קשר קדום בין שפה וזהות. לצד היהודית צמח בארץ ישראל דיאלקט נוסף, שונה באוצר המילים שלו, בתחביר ובדקדוק ומושפע מן הארמית, שלא זכה להיכנס כמעט לתנ"ך, והוא הדיאלקט הגלילי. לאחר שגלתה יהודה והיהודית חדלה לחיות, הפך הדיאלקט הזה לשפת תושבי הארץ. בו נכתבה המשנה, ובהמשך, בצוותא עם הארמית, נכתבו התלמוד והמדרשים.  רובד לשון זה קרוי לשון חכמים.

מצעד השמות לא תם. לסופרי ההשכלה ולציונים הנלהבים, מחדשי השפה, 'עברית' היתה השם המובן מאליו, שהרי 'עברי' היה שם התואר המחבר בין היהודי לארצו, בין העם והטריטוריה הקדומה :עבודה עברית, מדינה עברית, ושפה עברית. בשנות השישים של המאה הקודמת טבע הבלשן חיים רוזן את הצירוף "עברית ישראלית". בישראל, אמר, זוכה העברית הקדומה למגוון רחב של שינויים, תוספות ומאפיינים, והיא ראויה בתיאור מחודש. בשנים האחרונות השליך גלעד צוקרמן לזירת הדיון שם חדש לשפה: 'ישראלית'. צוקרמן והציע את תיאוריית הנתק: השפה בה אנו מדברים אינה 'עברית' המשתנה השתנות טבעית, אלא שפה חדשה, על בסיס שפות אירופה, ובעיקר יידיש.

מה קרה אם כן לשפה הקדומה, 'יהודית'? היא נותרה ספונה בדפי המקרא, אבל השם החליף בעלים. בהיפרבולה היסטורית זכינו לעשרות שפות יהודיות: 'יידיש', מילולית: יהודית; 'ג'ודזמו', היא לדינו, מילולית: יהודית; וכן יהודית מרוקאית, יהודית בגדדית ורבות אחרות. השפות היהודיות כולן אינן עברית, אלא הן גירסות של שפות שבתוכן חיו היהודים: גרמנית, פולנית, ספרדית, ערבית ועוד. בכל השפות האלה נמצאו שקיעי עברית, אבל אפילו ביידיש העברית היא מרכיב שאינו עולה על עשרה אחוזים מאוצר המילים, והוא נהגה בדרך הסלבית-אשכנזית.

שמה של השפה אינו פותר את השאלה. מי יהודי יותר? דובר השפה היהודית באחת התפוצות, שבה העברית בטלה בשישים? דובר השפה הישראלית, אם לקבל את טענתו של צוקרמן, שניתק ממורשת העברית? דובר השפה התלמודית המעורבת, שהארמית הולכת ומשתלטת עליה, אבל היא שפת ההלכה היהודית?  והאם אכן אנחנו מדברים היום בשפה היהודית הקדומה, שפת התנ"ך, שהיא שפה גבוהה, בנויה בתחביר קדום וזקוקה לפרשנים ומדריכים?

קואליציית הנתק

העמדה אותה אני רוצה להציג לדיון היא שהשפה היא היום היסוד הממשי של הזהות שלנו כיהודים ישראלים. היא אינה סותרת זהויות אחרות במרחב הלשוני הארץ-ישראלי, כגון הזהות הערבית ישראלית, או הזהות היהודית-לא ישראלית. השפה שאנו מדברים מנהיגה את התפקיד שאותו מילאה ההלכה עד העידן המודרני, שבמסגרתו נוצרה היהדות המודרנית, והתגבשה התנועה הציונית כתנועה לאומית יהודית. השפה לא מילאה את התפקיד הזה לאורך שנות הגלות. היהודים היו עם רב לשוני, ולשפת היהודים, שאינה עברית, היה תפקיד משמר ומייצר זהות לא פחות מזה שפת הטקסטים הדתיים. שפת הטקסטים עצמה הייתה בעיקרה ארמית, שפת הגמרא. החומות המדומיינות ששמרו על היהדות היו חומות ההלכה, ובעקבותיה העולם המעשי של קיום המצוות, לא חומות השפה.

את עולם ההלכה שנדחק בפני המודרנה היהודית היה צריך למלא בתוכן ממשי: היסטוריה משותפת, טריטוריה משותפת, ושפה משותפת. עם ההיסטוריה המשותפת יש לציונות וליהודי ארץ ישראל יחסים מורכבים של געגועים ודחייה. את הטריטוריה המשותפת אנחנו מחלקים עִם עם אחר. השפה המשותפת היא מרכיב הזהות השלם, האופף-כול, וגם אם היא כרוכה היום באי נחת וחרדה, היא הזירה שבה מתרחשת הזהות היהודית של הישראלים. השאלה הפתוחה עדיין היא האם זוהי זהות של חיבור בין הישראלי ליהודי, או שפת הזהות של הישראלים במנותק מהיותם יהודים. במשפט אחד: האם העברית המודרנית היא שפת חיבור או שפת נֶתֶק.

לטענה כי מדובר בשפת נתק חברה קואליציה מוזרה. החרדים של היישוב הישן נאבקו מאבק מר במחדשי העברית, כי ראו בחידוש מעשה תועבה של חילול הקודש. לטענתם, בכל מילה בעברית טמון מטען הקדושה והיראה. 'משפט' הוא משפט האל, 'ביטחון' הוא אמונה, 'שר' הוא גדול בתורה, 'משכן' הוא היכל הקודש. את תפיסתם ביטאו בפשקווילים, בדרשות ובקינות, ובחילול מצבתו של בן יהודה, עד היום הזה. את העברית החדשה הם מכנים בזלזול "עבריס", במלעיל, להבחינה מלשון הקודש.

עמדת ניתוק מתונה יותר, אך לא שונה במהותה, הציב אדם ברוך בכתביו ובספרו "בתום לב". ברוך טען שהעברית של הישראלים משבשת ואף מבטלת את ההוראה המשוקעת בטקסט הדתי, ומחילה על אוצר המילים והביטויים של העברית ההיסטורית הוראה חדשה, הניתנת להבנה רק במרחב המודרני-חילוני. הוא קרא לכך "שפה ישראלית" מול "שפה יהודית", וטען שאלו שפות נפרדות.

על פי אדם ברוך, הניתוק בין היהודית והישראלית מייצג את המרחק הבלתי ניתן לגישור בין התקופה התלמודית לתקופה המודרנית. 'נימוס' פירושו בשפת התלמוד נוהג, ובשפה המודרנית, גינונים. 'נמושה' של התלמוד היא זקן, ושל ימינו חדל אישים. 'רבנות' בלשון המשנאית היא שררה, נוסח "אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות". 'רבנות' בעברית הישראלית היא מוסד המסדיר מטעם המדינה את ענייני הדת. ברוך טוען אם כך שהשימוש המודרני בלשון חכמים אינו אלא שימוש שרירותי במלים ובביטויים, לכל היותר בדרך אסוציאטיבית, וכי אין כאן צמיחה אלא  שירוש העולם הלשוני של העבר והצמחת עולם לשוני חדש יש מאין.

תפיסת הנתק הגיחה ממקום צפוי פחות, והיא הטענה הבלשנית שהעברית צברה מאפיינים לשוניים המנתקים אותה מהעברית הקלאסית. את הטענה הזו הציג בעבר הבלשן פול וקסלר, שקשר את העברית החדשה בעיקר ליידיש, וממשיך אותה בעוז גלעד צוקרמן. בעוד הטענה של החרדים היא תיאולוגית, והטענה של ברוך היא פרשנית-תרבותית, הטענה של וקסלר וצוקרמן היא בלשנית, והיא מתייחסת בעיקר לתחביר העברית החדשה ולפונולוגיה שלה. לטענתם, אנחנו בונים משפטים על דרך היידיש, והוגים עיצורים בדרך היידיש, ושפות אירופיות נוספות.

יצוין שהעמדה של צוקרמן ואף לא זו של וקסלר לפניו לא זכתה לתמיכה ולו מבלשן ישראלי אחד, שכן היא אינה עומדת במבחן העובדות הלשוניות. אוצר המילים העברי נשען על העברית הקלסית באופן ישיר או בדרך הגזירה. המורפולוגיה של העברית החדשה היא שמית, כמו העברית הקלסית ועל בסיסה. התחביר והפונולוגיה עברו שינויים לאורך הדורות הרבה לפני העברית החדשה. לעברית אין ולא היו פונולוגיה אחת ותחביר אחד. אנשי הצפון של ימי התלמוד לא הגו ע' וח' גרוניות, כדרך הספרדים והתימנים עד היום. הצירוף "מה נשמע" בנוי אולי בתחביר סלבי, אבל אנחנו אומרים "ילד יפה" כדרך העברית לדורותיה, ולא "יפה ילד" כדרך היידיש, ו"פרת משה רבנו" ולא "משה רבנו פרה" (משה רבנו קייעלע) כדרך היידיש, ואלו טעימות בלבד.

אופק המסורת

העמדה שאני מציג להלן היא שהעברית הישראלית היא שפת חיבור ולא שפת נתק. לצורך הטענה אשתמש בשלושה דימויים, דימוי הנהר, דימוי האופק ודימוי ההד. הבסיס לדימויים הוא העמדה שמציע הפילוסוף הגרמני בן המאה העשרים הנס גאדאמר, העמדה ההֶרְמֶנוֹיְטִית. על פי תפיסה זו אנו פועלים בתוך אופק תרבותי כפרשנים של מה שהוא קורא "מסורת". מילה זו, שקיבלה בשיח הישראלי משמעות של חזרה מתפנקת ובררנית לדת, משמשת אצל גאדאמר כמונח מפתח של התרבות: איננו פועלים בחלל ריק, אנחנו תמיד ממשיכים, אנחנו פרשני העבר הלגיטימיים, והמסורת של מחר מכילה כבר את הפרשנות שלנו. את המסורת אפשר לדמות למעין נהר, נהר הדורות התרבותי.

האופק הוא תחום הידע, ההתייחסות והקבלה של כל מה שהתרבות מציעה לנו. באופק היהודי נוכחים כמובן הטקסטים היהודים הרבים, אבל לא רק הם. באופק של תור הזהב בספרד נכחו התרבות הערבית המפותחת של אותם ימים והתרבות היוונית, בעוד באשכנז נסגר האופק בפני יסודות התרבות הנוצרית. ההשכלה היהודית הרחיבה את האופק כך שיכיל את אוצרות התרבות הלא יהודית. אנחנו בוחרים אם כן בחירה אורכית ורוחבית. הבחירה האורכית היא בחירה פרשנית: אל מה ובאיזו דרך אנו מתייחסים במסורת הנתונה לנו. הבחירה הרוחבית היא בחירה תרבותית: מהם העולמות התרבותיים המפרנסים אותנו כיוצרי תרבות וכפרשנים. ההרמנויטיקה של גאדאמר היא איפה חיבור המבוסס על בחירה מתמדת, היפוכו של ניתוק.

השפה העברית היא מקרה דוגמה מרתק להשקפת גאדאמר. כל שפה היא תהליך הרמנויטי שבו מקבל כל דור את השפה שהתעצבה על ידי אבותיו, משתמש בה ומשנה אותו על פי מציאות חייו, ובתוך האופק התרבותי-לשוני בו הוא פועל. מכאן שהניתוק כלל אינו אפשרי. באשר אנו משתמשים במילה עברית, בצירוף עברי או קוראים טקסט עברי ומפרשים אותו, אנו משתתפים בעבודת הדורות וממשיכים בעבודת המסורת, בהוראתה הרחבה, הגאדאמרית.

גאדאמר מציע אם כן תשובה לאדם ברוך: המילה התלמודית זוכה לפרשנות חדשה, לא להוראה שרירותית, מקרית או אסוציאטיבית. בכך אנחנו פועלים כממשיכים, לא כמנתקים. זו ודאי התשובה לעמדה החרדית: משפט האדם, הרעיון של עושה המשפט, פועל במסורת המשפט המקראי ומעניק לו פרשנות מודרנית.

ובכל זאת, התשובה הזו כרוכה באי נחת. מהי הערובה לכך שיש כאן פרשנות? אולי אין כאן אלא עצלות, שהיא על פי גיא דויטשר כוח מניע רב עוצמה ביצירת הלשון? יש מילה, משתמשים בה, וכל משמעות שניתן לה לגיטימית, אך לא בהכרח תואמת את המשמעות הקדומה. כאן אני מכניס לתחום הדיון את הדימוי השני, דימוי ההד, או תיבת התהודה. דימוי תיבת התהודה אינו של גאדאמר, מרבה להשתמש בו חיים באר, שגם הכניס לשיח הזהות את המונח "ארון הספרים היהודי". על פי הדימוי הזה השימושים והמשמעות של מילה, של צירוף או של טקסט כלשהו המצויים באופק שבו אנו פועלים אינם הולכים לאיבוד, הטקסט כבר טעון בהם. לא תמיד אנחנו מודעים לקיומו של ההד, אבל ההד הוא חלק מהתהליך הפרשני. במילה 'נימוס' בלשון ימינו, שהוא מערכת כללים בדרגה זו או אחרת של חיוב, מהדהד הנימוס התלמודי, שבו כבר מהדהד ה'נומוס' היווני. הבוז לרבנות העולה ממסכת אבות מהדהד בשנאת הרבנות המודרנית המשותפת ליהודים רבים. כך הנמושה. באשר אדם זקן נחשב חסר תועלת ועובר בטל, זכתה הנמושה להרחבת משמעות.


מאמרים קודמים