בין אלזו לאזוי

רוביק רוזנטל | 15 באוקטובר 2014
המאמר הופיע בכתב העת "דווקא"

יידיש וגרמנית הן לכאורה קרובות משפחה, אבל יחסי האיבה ביניהן נמשכים מאות שנים והגיעו עד הישראלים החדשים

הדעה הרווחת בקרב הישראלים היא שיידיש היא בעצם גרמנית מתובלת בעברית. חוויית הילדות הלשונית שלי סיפרה סיפור שונה לגמרי: בין היידיש והגרמנית יש כמובן קשר, הגרמנית היא אולי מעין דודה לשונית של היידיש, אבל הקשר הזה התעוות עם השנים עד כדי נתק גמור. הדודה והאחיינית לא מדברות זו עם זו, ובשיחות סגורות ממשיכה הדודה לטעון בעקשנות שאחייניתה ירדה אל הרחוב, התחתנה לא טוב עם כל מיני ארחי פרחי, ומוציאה את דיבת המשפחה רעה.

כילד חוויתי את הנתק הזה במאה המטרים שהבדילו בין הבית למכולת. בבית דיברו גרמנית, גם אני. במכולת דיברו יידיש. יכולתי להבין, אבל היידיש נטבלה כבר אז בריחות של מלפפונים חמוצים, והוכתמה בפירורי גבינה על הקרש של החנווני, מר פופקו.

הלחם האחיד היה אותו לחם, אבל בבית הוא היה ein Brot, חד וקצר, ובמכולת הוא היה א שיינע ברייטעלע, מתגלגל ומתחנחן. שיינע היא המקבילה של schön המעוטרת באוּמלָאוּט, שהוא סימן ההיכר של ההגייה הגרמנית. מה ליידיש ולאומלאוט? משפט חולין גרמני היה, למשל, was sagst du den da, מה אם כן אתה אומר בזה? ביידיש הוא נשמע אחרת לגמרי: וואָס זאָגט ער אפּעס? בגרמנית זהו משפט קצבי, כמעט מאיים. ביידיש הא מתנגן ומתפתל בין מסרים נסתרים אירוניים. וואָס, שנהגתה ווּס, הפכה סימן ההיכר של האשכנזים, ומכאן הכינוי ווּסווּסים. כך נקרא דוברי היידיש. לא הייקים. הם אומרים וָאס. בין וָאס לווּס פעורה תהום של  מסורות ושל דעות קדומות.

היידיש היתה הגולה

העובדות הלשוניות היו אמורות להבהיר למתעניין, שהגרמנית והיידיש התרחקו זו מזו. אוצר המילים של היידיש מכיל כחמישים אחוז ממקור גרמני. היתרה נחלקת לכשלושים אחוז מן השפות הסלאביות, עשרה אחוז עברית, והיתרה ממקורות נוספים. ליידיש דיאלקטים שונים, והדיאלקט שמקורו גרמני  שונה לא מעט מהדיאלקט שמקורו סלאבי, בעיקר בהגיית המילים. כך "לא" יכולה להיות גרמנית (נישט) וסלאבית (ניט). ההגייה, כפי שנרמז לעיל, התרחקה לגמרי מן הגרמנית.

ואולם, מקורו של הנתק הוא בראש וראשונה תרבותי-היסטורי. מסען של שתי השפות האלה לארץ ישראל היה שונה כל כך, שכמעט אי אפשר היה להעלות על הדעת מפגש ביניהן. היידיש התנחלה בארץ ישראל במהלך המאה ה-19 כשהתפתח היישוב הישן בערים שונות, יישוב חרדי ברובו ששפת היומיום של יידיש. היא התערבבה בשפות נוספות, כמו ערבית, לדינו ועברית, וכך נוצרו במקביל השפה הירושלמית המפורסמת, והשפה הטבריינית המפורסמת פחות. האיכרים של העלייה הראשונה ולפניה דיברו יידיש, ובילקוט הכזבים מסופר על הפלמחניק המנסה לדבר עם איכר בעברית, והלה קורא לפועל הערבי שלו ואומר: "מוחמד, וואס זאגט ער?"

הגרמנית החלה להתגלגל לארץ ישראל עם העולים הפזורים מגרמניה ובאמצעות מוסדות חינוך יהודיים שדיברו ולימדו בגרמנית, שנחשבה שפת התרבות העיקרית, לצד הצרפתית. בשנות השלושים הסתערה העלייה החמישית על נמלי הארץ ושינתה את פני החברה הקטנה שכבר יצרה דפוסי תרבות ושפה. חלקם התערו בחברה החדשה בעקשנות ייקית, חלקם התנכרו לחברה החדשה באותה עקשנות, אך גם אלה וגם אלה הביטו בהתנשאות מסוימת לעבר דוברי היידיש, האוסט-יודן. יידיש ואוסט-יודן כרוכים יחדיו, והייקים לא יתערו לא בזו ולא באלה. אמנם, גירוד קל יוכיח שרוב רובם של יהודי גרמניה הגיעו אליה מן המזרח, ואבות אבותיהם לפעמים בדור או שניים לאחור דיברו יידיש, אבל הייקים הפכו יהודים גרמנים גאים, ואת הגאווה הנחילו גם לנו, בניהם.

לשתי השפות נכונו חיים קשים במדינת היהודים המתהווה. ערבית היתה בדרכים רבות שותפת נאמנה לתחיית העברית. שפה אחות שצמחה על אותה חלקת ארץ, שימשה כלי עזר בפיתוח העברית החדשה, וגם התערתה בשפת הילידים. לעומתה היידיש והגרמנית נחשבו אויבות לעברית, כל אחת בדרכה. היידיש היתה האויב הפנימי, שכן המהגרים נשאו אותה בצקלונם הרוחני והרגשי כדי שתזכיר להם שוב ושוב שמהגולה ומבית אמא אי אפשר להיפרד באמת. היידיש היתה הגולה, ולכן המאבק הציוני בה היה מר כל כך. המלחמה ביידיש נועדה אם כן לחסום את פרץ האנרגיות הגלותיות הטמונות בחברה החדשה ובאנשיה.

הגרמנית לעומתה היתה שפה זרה ממש. דוברי היידיש יכלו להבין מעט ממנה, שהרי  להוך-דויטש, הגרמנית הגבוהה, ואולי גם לחלקים נכבדים מהגרמנית היומיומית לא היו עקבות בשפתם. הם גם לא נפגשו כמעט עם דוברי הגרמנית  לשיחת יומיום באחת משתי השפות, אלא אם התחתנו זה בזה. לדור החדש הגרמנית נשמעה שפה מצחיקה, פרט לילדים שבאו מגרמניה או נולדו לגרמנית של הוריהם. מעמדה כאויב התקבע עוד קודם לכן, במלחמת השפות שבה הפך הטכניון העברי אחד המוסדות היחידים בהנדסה בעולם שבו אין מדברים בגרמנית. הגרמנית השוטפת של הייקים לא היתה מאיימת אלא מנכרת, וברור היה שדינה להיעלם יחד עם הדור הראשון של דובריה.

קונץ, שוואנץ ופיינשמקר

שתי השפות השפיעו על העברית החדשה המתהווה, באותן דרכי עקלקלות שבהן מזנבת שפה ותיקה בשפה צעירה. ההשפעה באה בכל הערוצים האפשריים. שאילה ישירה, דהיינו, מילים לועזיות המשובצות ברצף הדיבור או הכתיבה העברי; שאילת תרגום, דהיינו, הרחבה משמעות של מילה בעקבות הרחבה דומה בשפה המשפיעה; תרגומי בבואה, דהיינו, ביטויים מתורגמים משפה לשפה; סיגול מילה לועזית לצורנים עבריים ועוד. השוני הדרמטי היה בתחומי השימוש שבהם התרחשה ההשפעה, ואין בהם כדי להפתיע. הגרמנית פעלה בתחומי טכנולוגיה, השכלה גבוהה, מדע ואמנות ועוד, וכמעט לא פלשה ליומיום הלשוני, וגם רישומה על הסלנג אינו רב. היידיש תפסה מקום כבוד בשיח היומיומי בכל הערוצים, והיתה לזמן מה השפה המובילה בסלנג.

הקבוצה המעניינת לענייננו היא בהשפעה של השפות האלה שבאה לכאורה ממקור דומה, ונדרש מאיתנו לקבוע האם מקורה ביידיש או בגרמנית. אין חולק שמילים מובילות כמו "נו" או "אפעס" מקורן סלאבי. לעומתן אזוי מקורו ככל הנראה ב-also הגרמנית, אבל אזוי היתה סמן שיח מקובל בסלנג הישראלי, ואלזו היתה סימן היכר ברור של היקים ולא פרצה את גבולם. אבל מה מקורו של "אלטה זאכן" הנשמע כמעט זהה ביידיש ובגרמנית ונשמע ברמה ברחובות הערים? ניתן להניח שהמקור הוא יידיש, שכן מקצוע מוכרי החפצים המשומשים לא סחף אחריו ייקים רבים, אם בכלל.

שאלת ההשפעה עולה במילים לא מעטות. כאלה הן "ביס" במשמעות נגיסה, "דורך" במשמעות הדרך הישירה והקצרה. שוס, שהתנחלה בסלנג הישראלי עד ימינו פירושה מכה או ירייה, אבל המשמעות של אירוע מרשים ורב עוצמה באה כנראה מיידיש. לעומת זאת מילים כמו פיינשמקר (לאנינים) וזיצפלייש (לשקדנים) מדיפות ריח גרמני חריף. קונץ היידישאית התגלגלה מ-kunst הגרמנית. שוואנץ, שהוא גם זנב, גם האיבר הגברי וגם מנוול התגלגלה במקביל משתי השפות. סיפור חביב אירע למילה הגרמנית Zickzack, ברק, שהפכה ביידיש לצ'יק צ'אק, על פי מהירות הברק, ובעברית לזיגזג, על פי צורת הברק.

מהפה שלך לאלוהים

היידיש היא מלכת התכונות בסלנג העברי. נודניק וקוטר מקורן סלאבי, אבל לחלקן מקור גרמני מובהק. שוויצר, גאוותן, מקורו בפועל הגרמני schwitzen, להזיע. ואולם, המילה שוויצר אינה מופיעה בגרמנית כלל, ומשמעות הפועל אינה קשורה בגאווה. ביידיש היא קיבלה את הטוויסט האירוני הידוע: שוויצר הוא מי שמזיע, ודואג שכולם יראו את זה. הנֶבֶּך הישראלי מקורו מיידיש, אך זו קלטה אותה מהמילה הגרמנית nebich, שאותה שמעתי שוב ושוב בבית כמעין סמן שיח המציין רחמים או אכזבה.

סיפור מרתק עוד יותר המוביל אותנו למערכות יחסים מורכבות בין היידיש והגרמנית עוד באירופה הוא סיפור המילה "פרייער". מדובר במילה גרמנית הומונימית. פרייער אחד פירושו חופשי, ובפי החרדים גם בחוצות ירושלים חילוני. פרייער 2 פירושו מחזר, משורש הקשור בנשים (Frau). באמצעות יידיש התגלגלה המילה לשפת הגנבים ברוסית ולפולנית במשמעות פתי, אדם שקל להונות אותו, וכך הגיעה לארצנו והפכה מותג ישראלי מוביל. ליידיש וגם לעברית ללא תיווך היידיש מקום כבוד בשפות הגנבים של אירופה.

הגרמנית לא תרמה כמעט באופן ישיר לסלנג היומיומי. התחום בו הפכה לשפה מובילה הוא הבניין וספיחיו, חשמל, אינסטלציה, שיפוצים ועוד, וזאת מתוקף שליטת הגרמנית בתחומים אלה בעולם. אז שטיכמוס, שנורגריסט, שפכטל ושפריץ הם ללא ספק גרמנית, למרות ששפריץ ושפכטל קיימות גם ביידיש.

תרגומי השאילה מגלים גם הם הפרדה ברורה. למשל, בלאָטע (בוץ) וקאַשע (דייסה) הרחיבו משמעות, אך מקור שתי המילים בשפות הסלאביות, ושתיהן משמשות בסלנג הישראלי: מהבוץ הלבנוני ועד הדייסה שבישל בעז הרפז. תותח הוא בגרמנית kanone וביידיש קאַנאָן, אך הרחבת המשמעות לאדם רב עוצמה מקורה ביידיש, ומכאן גם התרגום שהתרחב: תותח. לעומת זאת הרחבות המשמעות של  Stand (מעמד חברתי) או Schwester (אחות רפואית) מקורן כמובן גרמני.

גם בתחום תרגומי הבבואה יש דילמות רבות. ב"מילון הצירופים", על פי עקרונות המילון, כאשר ביטוי מופיע גם ביידיש וגם בגרמנית הבאתי את שני המקורות. בדרך כלל ניתן לקבוע שצירופים המשמשים בחיי היומיום הושפעו מיידיש, מה גם שרבים מהם נכנסו לשפה עוד לפני העלייה הגרמנית הגדולה. צריך לחזור ולציין שהגרמנים התקשו להתערות בתרבות הארץ ישראלית ובשפתה, ולכן גם השפעתם על שפת היומיום היתה מצומצמת.

הדוגמאות רבות. "אם כבר, אז כבר" מצוי בגרמנית: wennschon, dennschon, אך יש לו גם גירסה ביידיש: אויב אַזוי, זאָל שוין זײַן אַזוי. ומהיכן מגיע הביטוי "אם לסבתא היו גלגלים (היא היתה אוטובוס)" בגירסתו המלאה הוא מופיע גם ביידיש וגם במקורו הגרמני: ווען די באָבע וואָלט געהאַט רעדער, וואָלט זִי געווען אַן אָמניבוס. הביטוי הישראלי המייצג "הכול בסדר" מופיע כמעט בצורה זהה בשתי השפות: ס'איז אַלץ אין אָרדענונג;  alles ist in Ordnung . בילדותי שמעתי אותו על בסיס יומיומי, בגירסה הגרמנית, כמובן. זה גם מצבו של הביטוי הנפוץ "יותר טוב מכלום": בעסער ווי גאַרניט;  das ist besser als nichts . "ספר לסבתא" הפלמ"חאי קיים גם ביידיש וגם בגרמנית.

לפרגן ולהשפריץ

בצירופי לשון עבריים יש קבוצה מעניינת של צירופים המופיעים במקביל בשפות יהודיות שונות. ההסבר הוא בדרך כלל שלביטוי מקור משותף במקורות היהודיים. הביטוי "מהפה שלו לאלוהים", הוא במקורו רחב יותר:  מהפה שלך לאוזן של אלוהים,  והוא מופיע גם ביידיש: פֿון דן מויל אין גאָטס אויערן; וגם בלדינו: דֶה לָה בּוֹקָה טוּיָה, אָה לָאס אוֹרֶיזָ'אס דֶיל דִיוֹ. למרבה ההפתעה הוא מופיע גם בגרמנית:  dein Wort in Gottes Ohr (מילתך באוזן האלוהים). אז מי היה קודם?

בעברית נהוגה שיטת יצירת שורשים ממילים לועזיות, שעוזי אורנן קורא לה "סחיטה". גם כאן אפשר לראות השפעות מקבילות או צולבות. declamiren הגרמני הוא בסיס הסחיטה של 'לדקלם', פועל שחידש שלמה צמח. פרגינען היידישאי הוא מקורו של 'לפרגן', אף כי השורש המקורי הוא גרמני. זה כאמור המצב גם בפועל להשוויץ, שהיידיש היא המתווכת שלו לעברית, וכמוהו "להשפריץ".

במבט לאחור, המפגש המוזר בין הדודה והאחיינית לא התבטא בקולות תרועה של מאבק איתנים כמו המאבק של הבת הסוררת, העברית החדשה, בשתיהן. הרי זו מהות העניין. שתי השפות פעלו בערוצים מקבילים, בזירות לשוניות שונות ובקרב קבוצות חברתיות שונות. אם לשוב לחוויה האישית שלי, עד אמצע שנות התשעים שכנו שתי השפות האלה בתודעתי במקומות שייעד להן נוף ילדותי. מחד, גרמנית של ילד המאפשרת לי להבין שיחת רחוב בברלין ותו לא; מאידך, יידיש כשפה מרושלת ומזולזלת. השער שבו נכנסתי כשהתחלתי לפעול בתחום הלשוני גילה לי כמה דברים. האחד, שלגרמנית השפעה יוצאת דופן על העברית החדשה, הרבה יותר ממה שמיוחס לה. השנייה, שאין כל דרך להבין את העברית החדשה בלי היידיש, אף כי הטענה שהיידיש היא אמה הורתה של העברית החדשה מופרכת ומגוחכת. שני הגילויים האלה, תוצאה של התבוננות ולא של רגש שהובנה בילדות במדינת מהגרים הביאו לפיוס, ולמקום הנכון שבו יש להתייחס לשפה: התבוננות, הקשבה, ולימוד בלתי פוסק.


1
מאמרים קודמים