שובה של המיידלה

רוביק רוזנטל | 15 באוקטובר 2014
המאמר הופיע בכתב העת "דווקא"

היידיש נדחתה על ידי דוברי העברית החדשים מטעמים ציוניים, אבל מצאה דרכים חלופיות לחדור לשפת הדיבור הישראלית

גדלתי בביתם של יהודים גרמנים. מעולם לא שמעתי יידיש בבית, והדמיון בין היידיש לגרמנית נחשב בעיני דוברי הגרמנית עלבון ולא בסיס לאחוות קרובי משפחה. היידיש הדיפה ומדיפה עד היום עבורי ריח של מלפפונים כבושים בחנות המכולת של פופקו, שבו ביקשו נשים דהויות "א שיינע ברייטלע", כיכר לחם נאה. היידיש לא ייצגה עבורי את הגלות, היא ייצגה את ההמוניות. הבוז המובנה  הזה נשאר חקוק בי שנים רבות.

כשהחל המסע שלי אל הישראליות, באמצעות המסע אל הלשון הישראלית, כבר לא יכולתי להמשיך ולדחוס את היידיש אל חנות המכולת. היא התפרצה חזרה אל הרחובות הקסומים של תל אביב הקטנה, אל חצרות הקיבוצים הוותיקים, וחברה באיגוף מרשים אל יצירתם הקסומה של שלום עליכם ומנדלה. לא נולדה אהבה, גם לא נולד הרצון "לשוב אל היידיש".  יידיש ודאי איננה המקום שבכוונתי לשוב אליו, ובכלל זרה לי הכוונה לחזור ולפרק את הישראליות למרכיביה, אם זו ה"מזרחיות" שאינה אלא מיתוס מלווה במוזיקה ובתבשילים, ואם זו ה"אשכנזיות" המנסה להעניק ל"יהודיות" לבוש צר ממידותיה. לא נולדה אהבה, אבל נולד כבוד. הכבוד נולד כשגיליתי את מקומה החיוני והמפתיע של היידיש בעיצוב השפה הישראלית, ומכאן בעיצוב הישראליות.

הקליקר, הקסוקר והחרופר

למעלה מאלף ערכים ב"מילון הסלנג המקיף", כ-10 אחוזים מהיקף המילון, מקורם בדרך זו או אחרת מן היידיש. רק האנגלית עולה עליה בנוכחותה בסלנג, ובוודאי בנוכחותה במשלבי השפה האחרים. אבל ההבדל בין האנגלית והיידיש הוא ההבדל בין קצף הגלים למרבצי האדמה.  האנגלית, בעיקר זו האמריקנית,  מציפה אותנו היום בנחשול של מילים, ביטויים, מבנים תחביריים ואיפיוניים סגנוניים שאין לדעת עדיין מה יישאר מהם. היידיש לעומתה רובצת בתשתית השפה הישראלית, ומבטאת באמצעות השפה אופציה רגשית ומחשבתית חשובה.

הכבוד ליידיש מתבקש גם מן ההיסטוריה הישראלית שלה. זו היסטוריה של מאבק לחיים ולמוות, בניגוד גמור לכניסה החלקה של  האנגלית-האמריקנית,  המתקבלת לכל היותר ברטינות ונזיפות מתחסדות. האידיאולוגים המעצבים את דמות המדינה והחברה נאבקו ביידיש מאבק חזיתי, והוא נמשך עמוק לתוך שנותיה של המדינה. הם לחמו ביידיש בחרפות ובגידופים, והם לחמו ביידיש בתקנות  ובחוקים. המאבק ביידיש צריך ללמד דבר מה גם את נושאי קובלנת המזרחיים על כך שתרבותם וזהותם דוכאה ונרמסה. הרומסים לא היו "האשכנזים". הרומסים היה האידיאולוגים של כור ההיתוך וההומוגניות התרבותית, שהאמינו בקיומה של "יהדות ישראלית", שהעברית היא לב לבה. על האידאולוגיה הזו איימו היידיש והמימד הגלותי שהיא מייצגת, באותה מידה ואולי רבה יותר מאשר התרבות הערבית והשפה הערבית.

ובכל זאת, היידיש היא היום מיסודות העברית הישראלית. מעמדה התבסס בעיקר בשפת הדיבור, ואין להתפלא על כך. היידיש היא שפה עממית, למרות שפיתחה ספרות ועיתונות עשירה, ודרכה של שפה עממית לפגוש שפה עממית אחרת בתהליך חיכוך ולהשפיע עליה. זו למשל הסיבה לכך שעל הסלנג הישראלי השפיעה הערבית המדוברת הפלסטינית, וכמעט לא ניכרים בה אותות הערבית הספרותית.

 חדירת היידיש, בדומה לשפות משפיעות אחרות, נעשתה בכמה ערוצים. החשובים בהם הם ערוץ השימוש הישיר וערוץ תרגומי השאילה. בשניהם התגודדה השפעת היידיש בתחומים האופייניים לשפת הדיבור ובכלל ולסלנג לגווניו. כך, למשל, פעילה השפעת היידיש מאוד בתיאור תכונות אנוש, וזאת בערוץ המילים שעוכלו בעברית הישראלית כמות שהן. עד היום מתקיימת בשפה בתפוצה רבה או מעטה גלריית טיפוסים ססגונית ובראשה נודניק, שוויצר, פרייער, קוטר, נבך, פוץ, שמוק, טוכעס לייקר ואפילו מוישה גרויס וחיים יענקל. נשים מעצבנות כמו יאכנה, ינטה  או צצקה באו אלינו מן היידיש. העסקנים הקטנים הסובבים אותנו הם הכאפר והמאכער שעושים סחר-מכר עם פצ'ה מצ'ה, משנוררים כל מיני פיצ'יפקעס ומוכרים כל מיני שמונצעס. חלק מהטיפוסים נעלמו מהשפה וחבל, בעיקר בעלי פגימות גופניות כמו הצילייגר, הקליקר, הקסוקר, וכן החרופר, הפשלופנר והצידרייטר. אף שפה לא הצליחה למלא את מקומה של היידיש בתחום תכונות האנוש בדרך המיוחדת הזו, המשלבת רשעות וסלחנות.

זץ, שמיר, פלאסק

היידיש היא ממלכת המזון היהודי שלא נס ליחו: טשולנט, קרפלאך, קניידלאך, בבלאך, בייגל, לטקעס, פולקעס, רוגלאך וארבס נותרו מותגים אטרקטיביים גם במאה ה-21. גרפצים? רק ביידיש. לעשות חנדלאך? ביידיש. מי היה זוכר את עייזר וייצמן בלי מיידלה (אליס מילר) ופייגלה (דוד המלך)? פרטץ'? זה אנחנו. ואיך התחילה תנועת ההתנחלויות? חנן פורת וחבריו באו ללוי אשכול ויבקשו לעלות לגוש עציון, בעקבות אבותיהם. אשכול הביט בהם בעיני יהודי רחמן ואמר: "קינדרלאך, אתם רוצים לעלות לגוש עציון? אז תעלו".

קבוצת המילים והביטויים שנקלטו בעברית גדולה אך ניכרת בה התיישנות. אין כל השוואה בין נוכחות היידיש בערוץ הזה בשנות החמישים לנוכחותה היום. ביטויי שיח בסיסיים כמו עפעס, ווס ברענט, ווס הרצאך, פוי ואחרות נעלמו כמעט, וכשהם נשמעים הם מדיפים מעט עובש. רק ביידיש אפשר היה (ועדיין, פה ושם) להיאנח אנחה עמוקה: אוי ויי, אוח, אָ ברוך, גוואלד. ליידיש היתה במפתיע נוכחות בולטת במילים המתארות מכות כמו זץ, שמיר, פלאסק ועוד. 

לצד מילים לא מעטות שנותרו בשפה ומשמרות את הטון וחוכמת החיים העממית, רבות נעלמו. מילה נפלאה כמו אפצלוכס, או ביטוי מסתורי ורענן כמו הפקר פטרושקה ירדו לתהום הנשייה. חלקם לא נעלמו לגמרי, אלא נוכחים בשפה החרדית, בוודאי באותם מרכיבים בתוכה המדברים עברית ומתבלים אותה ביידיש. השקיעה הזו של היידיש כבר אינה תולדה של המלחמה האידיאולוגית, אלא מעידה על שינוי ברוח התקופה. היידיש ענתה פחות ופחות על הפרופיל המחוספס, הים-תיכוני של הישראליות, שעלה בה משקל הסממנים המזרחיים יחד עם העליות הגדולות מארצות ערב.

בפיסקת אגב ברצוני להציג כאן מהלך מחשבתי החוצה שפות ותרבויות והוא המאבק הסמוי בין היסוד הגברי והנשי בתרבות בכלל ובתרבות הישראלית בפרט. על המאבק הזה נשפכו נהרות דיו, אבל בשפה, בעיקר בשפת הדיבור ובסלנג, הוא זוכה לשיקוף מיוחד. זירת המאבק הזה בסלנג הישראלי היתה בין היידיש והערבית. היידיש הביאה את היסוד היכול להיחשב נשי: מתנצל, דו משמעי, ואם יש בו תוקפנות היא מרוככת במידה של חמלה וחוכמת חיים.  מן הערבית לקחו הצברים מילים טעונות עוצמה רגשית ואלימות, ודי להציץ בחבורה הגברית אבדאי, ג'באר, ז'לוב (מילה רוסית-ערבית) וז'לובאת, ג'דע, ג'חש ועוד. כאשר רצו לעלוב בגבר קראו לו בהגייה אשכנזית נקייבה. אלה שירתו תרבות מאצ'ואיסטית המעריצה את הגבר הלוחם, הפיזי והבטוח בעצמו. שיאה של תרבות המאצ'ו הישראלית, מימי הפלמ"ח ועד שנות השבעים, היא גם תקופת ירידתה של היידיש הגלויה, ולא במקרה זו גם היתה שיאה של הסלידה מהגלות והיחס המתנשא ומרוחק מן השואה. בעשורים האחרונים חזרה השפה להיות זירת התגוששות בין שפת המאצ'ו לשפה הנשית, אך היא ניזונה מן האנגלית ולא מן היידיש.

מה בוער? בלי טובות!

היידיש מגלה אם כן סימני שקיעה, ובכל זאת אני שב וטוען שהשפעתה רבה. כדי לעמוד על השפעתה יש לעבור לערוץ תרגומי השאילה, שהם יסודות בעברית המושפעים מן היידיש בדרך התרגום. כשמדובר בשפת הדיבור, התרגום הזה נעשה באופן טבעי. מאחר שהוא מועבר לעברית, האפקט הישיר של השימוש ביידיש אובד והנוגדנים האידיאולוגיים והנפשיים מתרככים, וכך מותירה היידיש עקבות בשפה בלי שניתן על כך דין וחשבון. כאשר בוחנים את הערוץ הזה מתגלית נוכחות מדהימה של היידיש המתורגמת בכל אגף של השיח היומיומי.

הוא אמר לך כך וכך? אז הוא אמר. האָט ער געזאָגט.

אתה מרגיש טוב? איך לפעמים! ווי אַ מאָל.

בלי טובות! אָן טובֿות..

הכול בסדר! ס'איז אַלץ אין אָרדענוּנג. ויש גם בגרמנית.

הלוואי עלי! הלוואַי אויף מיר.

זה לא עסק! דאָס איז נישט קיין עסק.

לא עלינו! קיצור של ניט אויף אונדז געזאַגט געוואָרן, לא עלינו  ייאמר.

לא מי יודע מה! מען קען מיינען ווער ווייסט וואָס.

לא ככה?! ניט אַזוי?

מה יהיה? מה בוער? מה פתאום? מה נשמע? מה יכול להיות?

נפל מהרגליים, נפל מהכוחות, נפל מהשמיים. נתן את הנשמה.

אין לו גרוש על התחת. ניט האָבּן קיין גראָשְן בּיי דער תחת. 

יותר מזל משכל. מער מזל ווי שׂכל.

לא בשר ולא חלב. ניט מילכיק, ניט פליישיק.

הוא ימכור את אמא שלו בשביל זה. ובמקור ער וואָלט פאַַרקויפט דעם טאַטן מיט דער מאַמען, ימכור את אביו עם אמו.

ועוד ועוד. ניתוח תחבירי יגלה שהביטויים האלה מציגים אופציות ניסוח ושימוש מיוחדות, שהן כבר חלק מהכלים העומדים לרשות העברית לצד הכלים הרבים האחרים בעיקר משפת המקורות. יחד עם הביטוי בא גם הניגון, ועם הניגון באה אותה רוח של חוכמה עממית מרושעת-מתנצלת. ביידיש זה נשמע יותר טוב? לא בטוח. זה נשמע מצוין בעברית.

היידיש מופיעה גם בערוץ הגיור המהיר, לא תמיד כהלכה, שבו הופך יסוד לשוני לועזי בסיס לשורש עברי, ומכאן לגזירת פעלים ושמות עצם. ראש וראשון הוא "פרגן", פועל שאין לו חלופה עברית, כולו טבול ברוח היידיש, שלא נכנס ולא ייכנס לשפה הרשמית רק מפני שאיתרע מזלו להתחיל בפ' רפה, האסורה מדאורייתא בפתיחת מילים והברות. חבורת הפעלים נדנד, קיטר, השוויץ וניג'ס מקורה בחבורת הברנשים שנזכרה לעיל נודניק, קוטר, שוויצר וניג'ס. הפועל הנפוץ לנשנש מקורו על דרך ההכפלה (כמו לנדנד) ב"נאשר", אדם המרבה לכרסם, מילה שלא חצתה אל הסלנג הכללי, אך החרדים נוהגים לומר כי "מי שיורד גשם בחתונתו סימן שהוא נאשר". הפעלים "השטנקר" ו"התפדלא" נשמעים ערביים משהו, אבל אינם אלא גלגול מגויר של שטינקר (מלשין, ומילולית מעלה סירחון), ופדלה (עצלן, ומילולית נבלה, פגר. הפועל נולד ממהלך הריבוי פדלאות). ויש עוד.

יוסקה ולאהל'ה

היידיש נוכחת באחד התחומים החשובים של השפה הישראלית והוא הכינויים הפרטיים. תרבות הכינויים הישראלית נמצאת בירידה מסוימת, אך היא נוכחות היום בחיי הציבור, שבהם נאבקו אריק וביבי על הנהגת הליכוד,  בוגי עמד בראש הצבא ובייגה פינה את מקומו לבוז'י בהנהגת העבודה. השימוש הנפוץ בכינויים נולד מן היסוד האינטימי  של החברה הישראלית וארגוניה בימי היישוב. תרבות הכינויים הושפעה במידה רבה מאוד מתרבות הכינויים של העיירה היהודית. בדרך כלל נוצרו כינויים על ידי סיומת שמקורה בגרמנית או בשפות הסלאביות. וכך קיבלו גם הצברים ללא תלונה את השמות הכה גלותיים מוישלה ומושיק, יענקל'ה ואברמל'ה, מוטקה ומוטל, יוסקה ויוסל'ה, איציק ואריק ורוביק,  וכך גם גברוש וחיימק'ה. בין הבנות נמצא את לאהל'ה ורוחצ'ה, חייקה וציפק'ה ועוד. חלק מהכינויים אינם אלא השם העברי בהגייה האשכנזית כגון מוישה, דוּויד ועוד. יש לציין שלא רק היידיש השפיעה על  דרך יצירת הכינויים. היו שמות ערביים שהיו לכינויים כמו  כמו יוסוף ומוסא, השפעת הלדינו ניכרת בסיומות שיצרו את צ'יקו ומושיקו, אבל היידיש היא המולכת בתחום.

הדוגמאות האלה חושפות השפעה יידישאית רחבה יותר. המפתח לה הוא עניין השמות הפרטיים בכלל. באופן כמעט אוטומטי מוטים שמות פרטיים רבים מההגייה המלרעית להגייה מלעילית והופכים למעין-כינוי.  וכך הולכים בסך רובן ושמעון ויודה ולוי במלעיל, ומתחזים לבני יעקב מהמקרא. חדי-ההברה יזכו לתוספת י' ההופכת אותם מלעיליים גם כן כמו דני, גבי וגדי. יוסף ובנימין הם  יוסי ובני, וכדברי הגששים, "הרשה לי לקרוא לך זבובי". המלעיל גרף אחריו כמעט את כל שמות הנשים, ודאי אלה המסתיימות בסיומת הנקבה שכל כולה מלעיל. חדווה, גילה, דיצה ורינה במלרע הן תיאור שמחת חג מכובדת, אך הן מתהפכות למלעיל כשמדובר בבנות ישראל. שמות מופלאים כמו תמר ושולמית ונעמי המלרעיות הפכו תמי ושולה ונומי. גם שמות משפחה מפורסמים מולעילו בפי העם, מבן גוריון ועד אשכול ורבין. גורל דומה אירע לשמות ערים ויישובים. חיפה הפכה לחיפה מלעילית ואפילו לחיפו. גורל דומה אירע לבת ים, עכו, נתניה ונהרייה, יבנאל ומי לא.  ראשון לציון הפכה כבר מזמן לרישון.

מה קרה כאן? הרשו לי להציע תשובה: זו נקמת ההברה האשכנזית, שנדחקה מן הקנון אל קרן הזווית של ה"אשכנזיות" במובנה הצר. כמה וכמה תכונות להברה האשכנזית, והעדפת המלעיל הוא מן החשובות שבהן. הבחירה בהברה הספרדית היתה ראויה מסיבות רבות, אבל דחייתה היתה למעשה דחיית הגלות הלשונית, דחיית המסורות המגולמות בניגון היידישאי, המעדיפה בדרך כלל הטעמה מלעילית או אפילו קדם-מלעילית.

אלא שנקמת ההברה האשכנזית לא חלה רק על השמות. היא מאפיין חשוב של שפת הדיבור הישראלית. מילים לא מעטות עוברות מילעיליזציה במקביל לשינוי משלב מה"תקין" אל הדיבורי. שינוי המשלב כרוך בשינוי הוראה. בובה במלרע היא צעצוע, במלעיל היא כינוי פטרוני לאשה. יורם הפך משם פרטי מלכותי לכינוי עולב כשעבר למלעיל. הרומני, הפולני והפרסי הופכים כינויים אתניים עולבים במעבר למלעיל. "מה נשמע" מתפרחח ב"מ'נשמע" (הטעם על מָ'), וב"מה שמו" הופך המלעיל לכינוי המזלזל והטעון "מה-שמו". "שישו ושמחו" העליז הופך באמצעות המלעיל למהומה גדולה, ועוד ועוד. יש להדגיש כאן שגם לתרבויות לשוניות משפיעות אחרות יש נטייה למלעיל. למשל, המעבר מ"כפרה" המלרעי שמשמעותו חמורה ל"כפרה" המלעילי שמשמעותו חמה וקלה לעיכול התרחש בין יהודי צפון אפריקה. עם זאת יש לכפרה גלגול יידישאי מזולזל: אויף כפורס. 

המלעיל כתג זיהוי של שפת דיבור הוא סגירת המעגל של היידיש. קבוצת מילים נכבדה חדרה כידוע מן העברית אל היידיש. שם זכתה לטיפול אשכנזי מסור וחזרה אל הסלנג הישראלי לבושה בבגדי המלעיל. "דווקא" התלמודית המלרעית, בהוראת "בדיוק כך", זכתה בזכות המלעיל היידישאי להוראת הלהכעיס שלה, כולל הביטוי המופלא "לעשות דווקא". כך חזרה אל העברית, ובמקביל פלשה לגרמנית. המילה הנכבדה "חברָה" חזרה לעברית בדמות חברֶה. על פי סברה אחת מקור השימוש הוא בחבר'ה קדישא, שכן חופרי הקברים באדמת אירופה הקפואה היו גברתני העיירה. החכם המקראי והתלמודי הפך בתעלול יידישאי לחוּכֶם, חכם בעיני עצמו, שהרי במקום חוכמה הוא מלא "חוכמעס". ה"תכלית" במשמעותה התלמודית הנעלה, הפכה באותו מסלול ל"תכל'ס". הישראליות יכולה לשרוד בלי תכלית נעלה, אבל בלי תכל'ס היא תקרוס באחת.

ועדיין לא הזכרנו את מילת המילים, תמצית תרבות היידיש, תמצית האנחה, קוצר הרוח, החמלה וצקצוק השפתיים, שבלעדיהם היתה הישראליות כולה קופאת כנציב קרח.

נו??????


1
מאמרים קודמים