להיות אזרח גרמניה

רוביק רוזנטל | 15 באוקטובר 2014
המאמר הופיע בכתב העת "ארץ אחרת"

סוגיית הדרכון הגרמני היא לכאורה טכנית, אבל היא חושפת זרמי מעמקים של חרדה ובושה

אז כן, יש לי דרכון גרמני. יכולתי לכתוב שיש לי דרכון אירופי ולצאת ממש בסדר, אבל זה יהיה מאוד לא יֶקי מצידי להסתתר אחרי טענה מכובסת שכזו. הדרכון הוא גרמני, והוא הונפק הרבה לפני היות האיחוד האירופי, ואני אזרח גרמניה. גם לארבעת בנַי דרכון גרמני. לאמא היה חשוב מאוד שיהיה לנו דרכון גרמני, והיא השקיעה הרבה עמל וטרחה כדי שהתהליך יושלם, שהרי בענייני דרכונים, כמו בכל עניין, הגרמנים מדקדקים בקלה כבחמורה.

מה אני עושה בדרכון הגרמני? השתמשתי בו לראשונה כאשר עבדתי בעיתון "חדשות". ביום רביעי בבוקר אחד בשנת 1993 ביקשו שאסע בעזרתו לירדן כדי לסקר את ניצני השלום המתעורר. בנמל התעופה של רבת עמון, אליה הגעתי ביום חמישי בערב, ידעו היטב שאני ישראלי, שהרי הדרכון הגרמני שלי, כמו כל דרכון זר של צבר, זרוע ברמזים עבים על מוצאי. זהו דרכון גרמני-ישראלי, ואם תרצו: ישראלי-גרמני. הם חייכו, החתימו את עמוד הוויזות בדרכון, וביום שישי כבר התנוססה כותרת ראשית ב"חדשות": שליחנו המיוחד מדווח.

מלבד אלה הדרכון הגרמני הוא מסמך נוח המאפשר לי לעמוד בתור קצר יותר בביקורת הדרכונים בבירות אירופה, ולחסוך את כאב הראש בהשגת ויזה לארצות הברית. כך שהשאלה איננה איך זה שיש לי דרכון גרמני, אלא איך לא התקוממתי. איך לא עמדתי מול אמי ואמרתי לה: בשום פנים ואופן לא. מעולם לא אהיה אזרח המדינה  הנוראה הזו, שאפילו את ההמנון שלה, המקומם לעצמו, "גרמניה מעל לכל", לא דאגה להחליף אחרי שהוכתם בידי אחד המשטרים הנפשעים בתולדות האנושות. וגם לא עבר בי רגע של תמיהה, מדוע לא פעלה כמו הורים יוצאי גרמניה אחרים שסירבו לממש את האפשרות להוציא דרכון כזה, ומדוע היא נלהבת כל כך לעשות את המעשה.

וגם כאן אני יכול בהחלט לתרץ בדרכים נוחות את כל השאלות האלה. הנה, אמא שלי יכולה לתת לי ולבנַי מתנה שתועיל לנו, ומי יודע, אולי אפילו תועיל מאוד, למה שלא תיתן? ואני נחשב אדם לא שיפוטי ונוח לבריות, אז דווקא כאן אעשה סצינה גדולה בעניין כל כך פורמלי-בירוקרטי כמו דרכון? ובכלל, כמה מידידי הטובים הם גרמנים החשים חרטה עמוקה ואמיתית על מעללי דור ההורים שלהם, כך שאני אפילו מבטא בהשגת הדרכון הגרמני איזו הזדהות והכרה אתם, כמייצגים האמיתיים של גרמניה.

גאוות מוכרי הנקניקיות

התשובות האלה נוחות מדי, וגרעין האמת שבהן מצומק. התשובה מקננת עמוק יותר, וראוי בהחלט לגעת בה, לחטט בה מעט, ואם צריך גם להתבייש בה. התשובה היא שאמא שלי נותרה תמיד גרמנייה, למרות שעלתה ארצה כנערה ציונית בתנועת הנוער "הבונים". כמוה בני משפחתי, וכמוה ידידיה, וכמוה רוב רובם של יהודי גרמניה שעלו לארץ ישראל.

מכל פינה של ילדותי ניבטה אלי גרמניה: השפה הגרמנית שאותה שמעתי מפוטפטת סביבי מן הרגע שנולדתי, הספרייה השחורה לאורך כל הקירות בצריף השוודי של סבי, היסטוריון האומנות גרשום ק. פרייער, ובה כל כתבי גיתה ושילר והיינריך היינה והפילוסופים הגרמנים הגדולים, ותמונות שקיבל מידידו הצייר אמיל נולדה. והחבילה המאובקת של שירי הנס רוזנטל, אבא שלי, בגרמנית, מאוגדים בחוברת הקרויה במילה עברית דווקא: Pardes. והברכות בגרמנית, הפינוקים, הקללות, המאכלים, וכמה מילות מפתח. דָאס אִיסְט אַלְזוֹ אוּנְמֶגְלִישׁ, זה בלתי אפשרי, עם אומלאוט מעל המם. וגם שְּלָאקְזָאאאאנֶה, מילת הקצפת.

והגאווה. הגאווה הייקית. לא מדברים עליה, אבל היא שם, מציצה מחרכי הנפש, יושבת בדירות הקטנות של שנות החמישים, ועולה אפילו מריח החרדל של מוכרי הנקניקיות במוגרבי. אנחנו הייקים. אנחנו היהודים הגרמנים. ומה הגאווה אומרת? כאן, בפלשתינה, כולם יהודים, אבל לא כולם אותו הדבר. יש פולנים, ויש רומנים, ויש ליטאים, ויש תימנים, ואנחנו אחרים. אנחנו גרמנים.

אז מה אתנו, בני הדור השני? אני מדבר בשם עצמי, אבל בהחלט לא רק בשם עצמי. לנו כמובן קל יותר. אמא ואבא דיברו גרמנית בבית, אנחנו כבר דיברנו עברית בגן ובבית הספר ובתנועת הנוער. סבא קרא גיתה ושילר, אנחנו כבר קראנו את עמיחי וס. יזהר וצחקנו מהבדיחות של הגששים ושרנו עם  אריק איינשטיין. אמא ואבא חלמו בלילה על שדרת עצי הלִבנֶה בברלין, אנחנו חלמנו על כיכר דיזנגוף ועל חוף הים ועל הביקור בקיבוץ. אמא ואבא חיו בסביבה שבה כולם דמו להם, דיברו בשפתם ונקטו אותם גינונים, אנחנו כבר חיים בביבר הישראלי, שבו אף אחד איננו דומה לאחר, ובכל המשפחות זורם קוד גנטי חדש, לטיני, מזרחי, סלאבי, אנגלו-סכסי, וגם גרמני.

ובכל זאת כל כך הרבה נותר בנו מהורינו. גם התכונות, תכונות הגאווה הייקיות. הדיוק הלא-ישראלי, שהרי נולדנו עם שעון מתקתק בשיפולי התודעה, והוא עובד אפילו כשאנחנו ישנים; הפרפקציוניזם הלא-ישראלי, המשמעת העצמית הזאת. יהודים גרמנים? אנחנו בכלל פרוטסטנטים. לא פעם ולא פעמיים אמר לי מישהו: "לו היו עוד כמה גרמנים כמוך כאן העסק היה מתקתק כמו שצריך". הזדעזעתי? שמעתי שקשוק רכבות? ירקתי לבן אדם בפרצופו? לא. ממש לא. הרגשתי גאווה, וחשבתי שהמחמאה הזו בהחלט מגיעה לי.

והיה גם רגע מכונן. הייתי בן 28, וזו היתה הפעם הראשונה שבה נסעתי לחו"ל. התחנה הראשונה היתה ציריך. ישבתי עם אשתי אז ובני הקטן בבית קפה בלב שווייץ הגרמנית, ובבת אחת ירד עלי רוגע. מסביבי נעו אנשים שנראו כמו אבא ואמא שלי והחברים שלהם ותמונות המשפחה המעטות ששרדו, ודיברו בשפה שבתוכה גדלתי כילד, ישבו ואכלו עוגות קצפת ופטפטו. אני הרגשתי בבית, כפי שלא הרגשתי בבית מימַי בארץ האוכלת יושביה שממנה באתי, ואליה אשוב היישר אל אימת מלחמת יום הכיפורים.

גם אני גרמני

התובנות האלה אינן צריכות לזעזע. זו מהותה של חברת מהגרים. דור אחד לפחות שייך עדיין לתרבות ממנה הגיע, לשפה, למנהגים, ובוודאי אינו צריך להתבייש בכך. הדור הבא סופג את המורשת העדתית-לאומית המיוחדת, ובוודאי אינו צריך להתבייש בכך. ואם המורשת הייקית שמה מחסומים לא בהכרח מודעים על יכולתנו להרגיש חלק מן החברה הישראלית, אם טפטפה בנו גאוות יתר, זהו חלק מן המורשת. ואם אני מרגיש ממש בסדר עם זה שיש לי דרכון גרמני, זה מפני שבתוכי, ולא רק בחביוני הנפש, גם אני, במובן מסוים, גרמני.

זהו המחסום ששנים סירבתי לגעת בו, וגם אם אני נוגע בו היום זו נגיעה מהוססת, מסרבת. "גם אני גרמני" אינו עומד בשורה אחת עם "גם אני פולני", שיאמר באירוניה עצמית בן הדור השני ליוצאי פולין, או "גם אני רוסי" שיאמר בן הדור השני להורים שהגיעו ממוסקבה בשנות השבעים, או "גם אני מרוקאית" שתאמר מסעודה משדרות, או "גם אני עיראקי" שיאמרו אלי עמיר ויוסי אלפי. אצלם זה נשמע ממש בסדר. רק לא זה: "גם אני גרמני". זה נשמע נורא. זה קורע את הנפש.

למה זה נשמע נורא? זו שאלה טיפשית. זה נשמע נורא כי הזהות הגרמנית זקוקה לעוד דורות רבים לפני שהמפלצת שגדלה ברחמה תיעקר ממנה, ואולי זה לא יקרה לעולם. זה נשמע נורא כי כשאומרים גרמני חושבים על צרחות קצינים ונביחות כלבים ושקשוק רכבת ולא על קנט והגל ובאך ורילקה. זה נשמע נורא כי זה נורא להיות גרמני. נורא מאוד. עד דור עשירי, כתב שלונסקי. עד דור עשירי. ואני רק דור שני, ומרגיש גרמני. יהודי גרמני.

לא, אני לא רוצה להיות גרמני ולהרגיש גרמני, אפילו לא בקצה הציפורן או בקריצת העין. להיות גרמני זה הנורא מכל. את הגרמני יש לנקות מעצמך, לגרד היטב היטב מתיבת הזהות "יהודי גרמני". אבל אז, מה נשאר? סתם יהודי, וגם זה לא עובד. לא רוצה להיות סתם יהודי, וגם לא מרגיש ככה. וגם אין דבר כזה, סתם יהודי. ואם יש כזה, הוא אוסט-יודן, היהודי שבתחתית שרשרת המזון הייקית.

ואולי יש פתרון פשוט לכל זה? למה לא להשליך את הזהויות המעיקות האלה ולהיות סוף סוף ישראלי, סתם ישראלי, ללא סימני היכר? לא. ממש לא. "סתם ישראלי" הוא המקום הנמוך ביותר בסולם הזהויות שלי. אין ברכיב הזהות הזה גאווה, אין בו מסורת, כמעט אין בו תוכן. שוב ושוב נעה מטוטלת הזהות אל המקום ההוא, אל היהודי הגרמני, ואף אחד לא ייקח את זה ממני. מסרב להרגיש גרמני, אבל גאה בתגית הזהות הזו, היהודי הגרמני, וממש לא רוצה להיפטר ממנה. מבולבלים? גם אני.

גרמניה שלא היתה

עד לפני כמה שנים לא נגעתי בשאלה הזו מצידה האפל. להיפך, היו שם הרבה אור והרבה תשוקה לדעת, להיכנס. רציתי להבין, לממש ולחקור את הזהות היהודית-גרמנית שלי. הלכתי בעקבותיה. ישבתי מול חדר העבודה של סבי במוזיאון של פלנסבורג, העיר שערכה לו מחוות הוקרה באמצע שנות התשעים. עמדתי בחצר מול חלון בית העוני שבו גדל אבא שלי בשטטין, היום שצ'צ'ין הפולנית. כמה שנים לפני כן צעדתי לאורך חומת ברלין בשבוע שבו נפלה, ועמדתי מול שער ברנדנבורג עם מאות אלפי גרמנים צוהלים.

ורק לאחר שהשבעתי את הרעבון הזה, עלתה וצפה השאלה: מה לעזאזל אתה עושה, הרי אינך שייך לעם הזה, ששחרר מתוכו בשאגה קדמונית כוחות רשע ומוות בלתי נתפסים. מה לך ולהם? עד מתי תלך אל המקומות הנוחים, תדבר עם האנשים שרק אותם אתה רוצה לשמוע, ותתפעל בעיני עגל מן החרטה העמוקה ומן המוזיאונים והאנדרטאות והמציבות לשואת היהודים המפוזרות בגרמניה?

לא רק אני שאלתי. העולם החל לשאול, ולהשיב, והגיעו הספרים, והמחזות, והסרטים, והמחקרים, ואני נצמדתי אליהם וקראתי וראיתי. לא שאלתי שוב מה היתה השואה.  השואה היא השבר והפצע השותת דם, שסיפורו הפך לריטואל וכבר אין בו חדש, רק אימה וסבל ומוות. שאלתי מיהם הגרמנים שחוללו אותה, וכולם שאלו מיהם הגרמנים, וגם הגרמנים שאלו מיהם הגרמנים. העם הגרמני הוא החידה, והשאלה מה לי ולעם הזה גם היא חידה המתפענחת לאיטה.

השאלה החדשה הזו היתה מסע תיקון. יום אחד הבנתי שבעניין אחד אני באמת ממשיך את מסורת הדורות הקודמים של יהודי גרמניה. ממש כמותם, גם אני דמיינתי לי גרמניה שלא היתה. דמיינתי שסבא שלי הוא גרמניה. דמיינתי שרחוב בן יהודה שטראסה, שצעדתי לאורכו יום יום בדרך לבית הספר, הוא גרמניה. דמיינתי שבית האבות ברמת חן שבו התגורר הדוד אריך ושנים רבות אחר כך אמא שלי הוא גרמניה. דמיינתי שאולריקה ומרטינה ואולה ונורברט, אנשים טובים ופתוחים ועמוסי אשמה שהכרתי בגרמניה, הם גרמניה.

אבל עכשיו הייתי יכול להסתכל על גרמניה שנפנפתי מן התודעה, ולגלות שהם היו שם כל הזמן, אבל לא היו שייכים לעולם שבניתי. אלה היו, למשל, הגרמנים של "סרט לבן", המעבירים מדור לדור צייתנות מסרסת שהיא מדגרה של רשע. הגרמנים האלה לא היו שייכים גם לעולם שבנו אבי וסבי וסב סבי. גם הם, לו היו פוקחים את עיניהם, היו יודעים שגרמניה שלהם לא באמת קיימת.

סבא קורט והדודים אריך וקתה הבינו שגרמניה שבדמיון מתה ביום שבו החלו פלוגות הסער לצעוד בחוצות ברלין. הם נשארו גרמנים למרות זאת, אבל הם חיו את השבר עד יומם האחרון. מרטין, דודה של אמא, לא רצה להיפרד. הוא אמר מה שרבים אחרים חשבו: אלה הצועדים ברחובות ומטילים גזירות אינם גרמנים. הם ילכו מפה, ואני אשאר, כי אני הגרמני. גרמניה שבדמיונו של מרטין הפכה להיות הסיוט של חייו, שהסתיים בחורף 1942 עם הדודה טרודה בתחנת הרכבת של שטטין, עם שתי מזוודות.

הכרטיסנית צעקה "ראוס!"

ושמעתי סיפור. ייקית שחוותה את ימי האימה של שנות השלושים ולא רצתה לחזור לגרמניה לעולם. בנה החליט שהיא חייבת להתעמת עם עברה ולקח אותה לטיול בגרמניה. השניים עלו לחשמלית באחת הערים, ולא ידעו שעליהם לקנות כרטיס במתקן מיוחד לפני העלייה. הכרטיסנית, שאולי היתה סתם מרשעת ואולי זיהתה מי עומד לפניה, השמיעה קול צרחה: 'ראוס! ראוס!'. השניים ירדו מן החשמלית ושבו לשדה התעופה כדי לא לחזור לגרמניה לעולם. גם הכרטיסנית הזו לא היתה בתחום המושב של גרמניה שלי. וכשהבנתי שגם כל אלה הם גרמניה, התחלתי להיפרד מגרמניה שבדמיון, ולהבין שלגרמניה שבמציאות, מה שלא תהיה, אינני שייך ולא אשתייך לעולם.

והיתה עוד חוויה מתקנת, ממקום בלתי צפוי. כאשר נסעתי בעקבות משפחתי לקראת כתיבת "רחוב הפרחים 22", עברתי את הגבול מגרמניה לפולין. הדרכים הסלולות ויערות העד לאורך הדרך התחלפו באחת בכאוס פולני, כבישים לא גמורים, מדרכות סדוקות, ערבוב של תהילת העבר עם עוני ורישול. פגשתי אנשים אחרים, פולנים. וראה זה פלא, שוב הרגשתי בבית. עד אז היהודים-הפולנים היו עבורי כל מה שאינו אני, כל מה שאינו יהודי גרמני, כל מה שלמדתי לבוז לו. אבל עכשיו הם צחקו אתי, הם התרגשו, הם התבלבלו, הם פטפטו, והרגשתי בבית מחדש, אחרי תחושת אי הנוחות ההולכת וגדלה בין הברלינאים המטופחים, העצורים, המדויקים, המחשבים כל מילה. הרגשתי ישראלי.

אז זהו, אני הולך ונפרד מהזהות הגרמנית, אבל לא לגמרי, אף פעם לא לגמרי. ועדיין אני מסרב להיות גם "סתם יהודי" וגם "סתם ישראלי". את גרמניה שבמציאות אינני שונא או אוהב, גם היא מורכבת מחומרים רבים וסותרים שלא את כולם אבין. אני פשוט אינני חלק ממנה. והדרכון? אין לו כל חשיבות, הוא לא מסמל כלום, פרט לזכרה של אמא, שכה מעט נותר ממנו, וזה הרבה, הרבה מאוד. אזרח גרמניה? מה פתאום. אזרחות היא הוויית חיים שלמה, לא פיסת נייר.

בנסיעה הבאה לאירופה לא בטוח שאקח את הדרכון הגרמני, ממילא צריך לחכות בתור של הישראלים, בגלל אשתי. אבא של אשתי מצרי. מצרי אסלי. ויש לה רק דרכון אחד. דרכון ישראלי.


1
תגיות :
תמונה ראשית
עוד בנושא
מאמרים קודמים