היהודי העמום

רוביק רוזנטל | 15 באוקטובר 2014

השימוש הנפוץ בשם התואר 'יהודי' אינו מבהיר את המחלוקת בשאלה מהו ומיהו יהודי, והאם ניתן ליצור סביבו הגדרה אחידה ומלכדת

מה אירע לה למילה המלכדת, המגבשת, המיתית, של הקיום המשותף שלנו כעם, הלא היא המילה "יהודי"? מדוע כשאנו משתמשים בה אנו זקוקים כמעט תמיד להרהור שני, תוך חיפוש ההקשר, בני הפלוגתא, המשמעויות הנסתרות שאנו רוצים להבליט או להבליע?

"האופי היהודי של מדינת ישראל". מה זה בעצם?

"מדינה יהודית דמוקרטית". האם זה אפשרי?

"המוּסר היהודי". מי מנסח אותו?

"מיהו יהודי?" מהם הקריטריונים ומיהן הסמכויות הקובעות?

שלא לדבר על ערימת הסתירות, התיאוריות המנוגדות והפולמוסים העזים סביב "יהדות", שהוא בעצם מונח המהות של שם התואר "היהודי".

אז מהו יהודי? ומדוע הוא מבלבל כל כך, אותנו, היהודים?

האם דינה ברזילי יהודייה?

לפני ענייני התוכן, "יהודי" מטעה אותנו בהוראתו הפשוטה ביותר: האם הוא מתייחס לבני אדם או לעניינים שונים ורחבים. ההבחנה הזו חשובה, כי למונח היוצר קטגוריות בין בני אדם תפקיד מובחן ושונה משם תואר כללי המיועד למגוון עניינים, והבלבול ביניהם פותח פתח לאי הבנות. גם אם נדע "מי זה יהודי" לא בהכרח נדע "מה זה יהודי", ולהיפך. משעשע כמעט למצוא שהבעיה חלה בעיקר על זכרים יחידים. בנקבה כבר אנו מבחינים בין "יהודייה" (אישה), לבין "יהודית" (שם תואר כללי), וכך ברבים ("יהודים" מול "יהודיים"), אך המפגש שב ומתרחש בנקבה רבים ("יהודיות").

דווקא הבלבול הזה מאפשר לחדד את ההבחנה, וכדי להקל כאן על הדיון אשתמש בצורת הנקבה, שיש בה כאמור בידול. "האם דינה ברזילי היא יהודייה?" בתשובה נוכל להשיב שדינה ברזילי היא יהודייה מפני שעל פי חוקי המדינה היא נחשבת יהודייה, וכנראה גם על פי ההלכה בפרשנותה האורתודוכסית. אבל אולי יאמר עליה קרוב משפחתה החרדי ר' אפרים-פישל  כי "היא לא יהודייה" מאחר שאינה אוכלת כשר ואינה מקיימת את השבת. כלומר, אפרים-פישל  החיל עליה את שם התואר הכללי ואמר שהתנהגותה אינה "יהודית" ולכן היא אינה"יהודייה". אלא שדינה ברזילי אינה מתרגשת מעמדתו של אפרים פישל, ובאותה התנצחות משפחתית תאמר כנגדו שהיא "מרגישה יהודייה, נולדה וגדלה בסביבה יהודית, ואיננה שום דבר אחר מלבד יהודייה". זו מן הסתם  תשובה שרוב הקוראים את המאמר היו נותנים, בדרגה זו או אחרת של פירוט, לאפרים פישל הפרטי שלהם. זו גם התשובה שאפרים פישל וחבריו לא יקבלו בשום פנים, ואני לא מדבר על מאה שערים, אלא על המתחם הרחב, הנוכח והמתרחב של היהדות החרדית והמתחרדלת, ושל רוב רובה של הציונות הדתית.

"יהודי" הוא אם כך, מנקודת ראות אחת -

מה או מי שמתאים להלכה היהודית על פי פרשנות מסוימת שלה.

ולחילופין: מה או מי שמתאים לתחושות יסוד ולהגדרה עצמית של אדם כלשהו, או של כל אחד מאתנו, היהודים.

בין שתי החלופות אין עמימות אלא עולמות מתנגשים. הם מזכירים את המהלך המתעתע שעשה הביטוי המקראי "צדיק באמונתו יחיה" לביטוי הליברלי-מודרני "איש באמונתו יחיה". לכאורה שני הביטויים מביעים אותו רעיון, למעשה הם אומרים את ההיפך הגמור: זה קובע שיש רק דרך אחת להיות יהודי (צדיקות ויראת שמיים), וזה קובע שיש דרכים רבות. אבל גם בעולם התוכן הפנימי של כל אחת מן החלופות שוררת עמימות, המסבכת את חיי המונח עוד יותר.

בחלופה הראשונה מתנצחות קבוצות דתיות על הגמוניה, או לפחות אישור, בשאלת הפרשנות להלכה היהודית, שכל כולה היסטוריה מתגלגלת של מחלוקות ופרשנויות.

החלופה השנייה כפי שהיא מוצגת עד כה איננה מספקת אם אין מנסים להבין אותה ולפרט את מרכיביה, וככל שמנסים להבין אותה היא דווקא הולכת ומתפשטת להוראות שונות, הולכת ומתעמעמת.

מה פירוש "אני מרגיש יהודי?"

"אני מרגיש יהודי כשאני הולך לבית כנסת ביום כיפור". וביתר השנה לא?

"אני מרגיש יהודי, כי אני חלק מההיסטוריה היהודית". לכאורה, חד וחלק, אבל מהי ההיסטוריה "היהודית" הנבדל מן ההיסטוריה "הכללית"? רק להדגמת הבעיה, סבי לחם כגרמני במלחמת העולם הראשונה, סבא של בוריס היה על הבריקדות במהפכת אוקטובר, וסבא של עינת לחם במלחמת האזרחים בספרד, וזו רק המאה העשרים.

"אני מרגיש יהודי כי אני חלק מהגורל היהודי". אני דווקא אוהב את האמירה הזו, אבל בזכות עמימותה.

"אני מרגיש יהודי כי אני חלק מהתרבות היהודית". שהיא מה? סעודת שבת וסדר פסח? התנ"ך והתלמוד? ביאליק ויהודה עמיחי? והאם באמת ניתן ליצור מונח מטרייה מגובש וסופי בין התרבות הספרדית והתרבות האשכנזית, בין הייקים והאוסט-יודן, בין "היהודי הגרמני", "היהודי האמריקני" וגם "היהודי הערבי" לשיטתו של יהודה שנהב?

"אני מרגיש יהודי כי אני מדבר עברית". אבל השפה "היהודית" היא, לפחות באופן מילולי אבל גם היסטורי, יידיש (וגם הלדינו והשפות היהודיות-ערביות), בעוד "עברי", מונח עמום לעצמו, אינו בשום אופן חופף ל"יהודי". בענייני שפה ראוי גם להזכיר כאן את ההבחנה הדיכוטומית  שעשה אדם ברוך. לשיטתו  מתקיימות בתוך העברית שתי שפות: ה"יהודית" הניזונה מן המקורות ובעיקר מן התלמוד, וה"ישראלית", החפה מרבדים היסטוריים.

"אני יהודי כי אני ישראלי". כלומר, מי שאינו ישראלי אינו יכול להיות יהודי? ומי שישראלי חייב להיות יהודי? טיול קצר בוואדי ערה או בניו יורק יעשה מהטענה הזו עפר הארץ.

את העמימות והבלבול בשימוש ב"יהודי" אפשר לפתור בדרך שפינוזיסטית. אפשר לומר שההופעות המנוגדות לכאורה ב"יהודי" הן בעצם גילויים של אותו עניין. דרך בירור אחרת היא דיאלקטית: מן הסתירות השונות שבשימוש במונח עולה וצף לאורך ציר הזמן היסוד המשתף, "המהות", (ובלשון הדיאלקטית, הסינתיזה), אבל היא תמיד תהיה היסטורית ולא מוחלטת.

"יהודי" הוא גם, ולא רק, מונח דתי.

"יהודי" הוא גם, ולא רק, מונח לאומי.

"יהודי" הוא גם, ולא רק, מונח היסטורי.

"יהודי" הוא גם, ולא רק, מונח תרבותי.

"יהודי" הוא גם, ולא רק, רכיב בזהות אישית.

מיהו לא יהודי

ל"יהודי" (ובמקביל, ל"יהדות") יש אם כך פנים רבות. העמימות היא ריבוי הפנים האלה וכך גם המפגש ביניהם. "יהודי" אינו מונח ברור ומגובש שנשחק עם השנים, אלא העמימות היא מעצם טבעו. לכן בדרך כלל אינני נוטה לשפוט שימוש כלשהו ב"יהודי". אני גם ממליץ לא להשתמש בו יתר על המידה, בעצם, להשתמש בו רק כשאין ברירה.

אם "יהודי" מעורר בי את יצר השיפוט, הרי זה בדרך כלל השימוש בנגאטיב של "יהודי", כלומר "לא יהודי".

"נטשה אמנם נשואה ליהודי וחייתה באווירה יהודית, אבל היא לא יהודייה כי אמא שלה לא יהודייה". משפט הלקוח מן הציר הלא קדוש בין משרד הפנים והרבנות לשלוחותיה. את האורתודוכסיה הפוליטית שהשתלטה על החברה האזרחית במדינת ישראל ממש לא מעניין מיהו יהודי, וגם לא מהו יהודי. מעניין אותה מי לא יהודי, כי היכולת לקבוע מי לא יהודי היא מקור הכוח שלה.

"הם כבר לא יהודים", לחש נתניהו באוזני הרב כדורי והתכוון "להם", "השמאלנים", "הקיבוצניקים", "האשכנזים", גם נתניהו יודע עמימות מהי. אם זו אינה תמצית שימוש המניפולטיבי במונח איני יודע מניפולטיביות מהי. הייתי יכול לומר לנתניהו שלחשים והשבעות וסגידה לעושי נפלאות הם עניין לא יהודי בעליל, אבל אינני טוען זאת. גם אלה, למרבה הצער, חלק מן היהדות.

"ההתנהגות שלו לא יהודית", משפט שניתן לשמוע ממקורות שונים. הטקסט הנסתר: הוא אינו מתנהג לפי סולם הערכים שאני מאמין בו. לא יהודי הוא אדם כנוע, ולא יהודי הוא כובש אכזר. לא יהודי אינו מקיים את השבת, ולא יהודי משליך אבנים בשבת על מכוניות. לא יהודי הוא איל נדל"ן העושה רווחי עתק, ולא יהודי הוא קומוניסט שאינו מאמין בקניין פרטי. איפה לייבוביץ כשצריך אותו.

שימוש מניפולטיבי, נחרץ, ב"לא יהודי" נועד למטרה אחת: לפסול את האחר, הטוען למקומו הלגיטימי ביהדות, או להיותו יהודי לגיטימי. הפסילה הזו אפקטיבית אם עומד מאחוריה כוח פוליטי, אבל אין לה כל תוקף אחר. הניחו ל"יהודי" להיות בעמימותו ובריבוי פניו, ואם תרצו לנמק את טענותיכם ומעשיכם, לכו לתחמושת עמומה פחות, יש די והותר ממנה בארסנל הרעיונות והמושגים.


1
תגיות :
תמונה ראשית
מאמרים קודמים