סולידריות, גירסת העברית

רוביק רוזנטל | 15 באוקטובר 2014
המאמר הופיע באנתולוגיה "מסע אל האחווה" בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2014

הרבה מילים וצירופים בעברית עוסקים בקשר בין בני האדם, ביכולתם לפעול יחד ובגורמים מלכדים. מילון הסולידריות מ'אב' ועד 'תנועה', ומחשבות בעקבותיו

העם היהודי לדורותיו חי, נושם, חושב ופועל בקבוצות; ולאו דווקא קבוצות משימה אד הוק, אלא קבוצות האופפות את כל ישותו של האדם: השבט, הקהילה, הישיבה, הקיבוץ, המפלגה שהיא "בית", בית הכנסת, השכונה. הקבוצות הן תשתית אתוס היחד המשוקע בקיום היהודי ועובר מדור לדור. על כן כמעט ולא נקלטו ביהדות דגמים בולטים של פולחן אישיות האופייני למשטרים פשיסטיים מחד, ושל אתוס היחיד העומד לבד לגורלו האופייני לחברה האמריקנית. השרשרת בת אלפי השנים הזו מחזקת באופן טבעי ערכים של שותפות, ערבות הדדית וסולידריות בעת מצוקה, אך יש בה גם סכנות. לעיתים אין בה די מרחב פעולה ליחיד; ולעיתים מזומנות היא מלווה בחומות של בדלנות, שבה מתהפכים ערכי השותפות וקבלת האחר בשנאת זרים וניתוק.

אפשר להסביר את אתוס הקבוצה בהיסטוריה של עם קטן, בנוי משבטים ובתי אב, מוקף אויבים, שהסולידריות ותחושת הייעוד המשותף וההישרדות המשותפת מעצבים אותו. השאלה היא באילו דרכים מתורגם האתוס הזה ליישוב יהודי מודרני, מבוסס יחסית, החותר לנורמליות, דהיינו החברה הישראלית החדשה החיה במדינה הישראלית. האם שרשרת הדורות כבר מנחילה את תודעת היחד לדורות הבאים? ואולי המציאות ממשיכה לגבות מאיתנו את מס החברות והסולידריות, וממאנת להתיר לנו את הנורמליות?

במאמר הזה אנסה לבחון את השאלות האלה באמצעות השפה. מהם הכלים שמזמנת לנו השפה כשאנו באים לבחון שאלה כזו, שאינה שאלה לשונית דווקא? המרחב שבו ניתן לבחון זאת הוא המרחב שבין המשמעות והשימוש. המחסן הלשוני המשמש את סוגיות היחד היהודי והישראלי לאורך הדורות מאפשר לפתוח את המילים, לאוורר אותן מאבק השנים, לראות איך פשטו צורה ולבשו צורה ולנסות להבין מהן משהו על עצמנו, במקרה זה, משהו חשוב עד מאוד. נס תחיית השפה מאפשר לנו לעשות זאת לאורך תקופות חיים והיסטוריה ארוכות ושונות זו מזו. וכמו בכל עניין הכרוך בשפה ניתן יהיה לגלות שהשפה מתעצבת על פי הנוף ההיסטורי והתרבותי, אך לאחר שנתעצבה היא מחזירה לנוף הזה את גמולו במנת עיצוב משלה.

ערכי המילון נבחרו על פי חשיבותם ומעמדם בעיני, אך המילון ניתן להרחבה לכיוונים שונים, ואולי הרחבה כזו תביא הבנות חדשות ותעשיר עוד יותר את השיח בנושא.

אב

הסמכות, השורש, מייסד השושלת, הגורם המלכד את הקבוצה בכוח סמכותה ומגשר על הפערים. האב הוא ראש המשפחה, ראש השבט, ראש האומה, לא במונחי תפקיד אלא במונחי סמכות והשראה. "אב המון גויים" הוא אבי האומה העברית. "אבי האומה" הוא מונח לטיני, ובעידן המודרני הוא ניתן לדמויות ענק כמו ג'ורג' וושינגטון בארצות הברית.

אגודה

קבוצה שהתמסדה, אבל נשמר בהוראתה היסוד המחבר בין חבריה, כגון אגודה שיתופית. "אגודה" היא מילה מקראית שבה מוצג המעבר הנפוץ מן הקונקרטי והיומיומי ("אגודת אזוב") אל המטאפורי, החבורה המלוכדת: "וַיִּתְקַבְּצוּ בְנֵי בִנְיָמִן אַחֲרֵי אַבְנֵר וַיִּהְיוּ לַאֲגֻדָּה אֶחָת" (שמואל ב ב 25).

אדם

השם המשותף למין האנושי, המציג את היסודות המחברים בין כל בני האדם. "אדם" מחבר בשימושיו את בני המין האנושי כקבוצה או כמין עם כל אחד ואחד מן הקבוצה, על פי שמו הפרטי של המקור האחד: "הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון" (מש' סנהדרין ד ה). מכאן גם "צלם האדם" או "צלם אנוש", העתקה מודרנית של "צלם אלוהים". באנגלית ובשפות נוספות משמש human גם כשם תואר להתנהגות מוסרית, ו-humanity כשם לכלל בני המין, בעברית התייחדה לכך החלופה "אנוש" (ע"ע).

אומה

קבוצה לאומית שיש לה אתוס משותף והיסטוריה משותפת ומלכדת, ובדרך כלל טריטוריה. "אומה", "עם" ו"לאום" הן מילים נרדפות כבר במקרא, אך לאורך הדורות אפשר לראות שימושים נבדלים. "עם" הוא גם ציבור האנשים הגולמי המרכיב את האומה, "לאום" הוא מכלול הגדרות הזהות של האומה. בלשון חכמים מתייחדת "אומה" גם לכלל העמים שאינם יהודים, במונח התלמודי "אומות העולם".

אח/אחות

האדם הקרוב ביותר, בן קבוצת הגיל, הדור, הדרגה הגבוהה ביותר של שותפות בכל היבט, שותפות גורל, שותפות בנכסי חומר או רוח, ותחושה בסיסית של קירבה עמוקה. גם בגירסה הנקבית: 'אחות'. בפרדיגמה המשפחתית האח הוא הדימוי הקרוב ביותר לחבר, והלשון מלווה זאת בשימושים רבים. הצגת אדם קרוב כאח נפוצה במקרא בדרגות שונות של קרבה, ובדרך כלל כביטוי של סולידריות, כגון בסיפור אברהם ולוט, אף שכאן יש קירבה משפחתית: "אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ" (בראשית יג 8), וכן בקינת דוד. יסוד הידידות הגלום ב"אח" מתבטא בפנייה הידידותית "אחי". הפנייה הזו נפוצה מאוד בשפת הדיבור הישראלית בעיקר בשנות ה-2000, ומקורותיה שונים. היא נקשרת לפנייה האמריקנית brother או בקיצור bro; והשימוש הנפוץ בה קשור ככל הנראה לדרך פנייה מקובלת בקרב יהודי מרוקו: "חַי" ו"חְתִי". גם לפנייה הזו שורשים במקרא, כגון "וַיֹּאמֶר יוֹאָב לַעֲמָשָׂא הֲשָׁלוֹם אַתָּה אָחִי" (שמואל ב כ 9). הסולידריות הגלומה ב"אח" עולה גם מהצירוף הנפוץ "אח לצרה", שמקורו במקרא: "בְּכָל עֵת אֹהֵב הָרֵעַ וְאָח לְצָרָה יִוָּלֵד" (משלי יז 17). תפיסת עם ישראל כ"אחים" מופיעה בלשון ימי הביניים בצירוף הפנייה "אחינו בני ישראל". היא עולה בממד טראגי בשיר הכאב על שואת היהודים "אחים, בעיירה שריפה" מאת מרדכי גבירטיג. כפי שנרמז הקבלה זו בין "אח" לבין "חבר" מוכרת בשפות שונות, וגם כאן עולה הממד הסולידרי כגון בצירוף "אחים לנשק". במסורת הנוצרית "אח" הוא חבר לקבוצה דתית, מסדר או מנזר, וכמוהו "אחות", ומכאן התגלגלה "אחות" בהוראת מטפלת רפואית.

אחדות

הדרך בה מוצגות הסולידריות והשותפות במרחב הציבורי: היחידים הופכים לאחד, מוותרים על תכונות והשקפות המבדילות ביניהם,  ובכך מחזקים את תחושת הכוח העצמית שלהם וגם מגבירים את יכולת העמידה שלהם כלפי חוץ. במושג האחדות חסרים היסודות המניעים את הסולידריות, וחסרה הדינמיקה של בניית קבוצה מיסודות ומאנשים שונים. המילה נוצקה בימי הביניים אך שם הוראתה תיאולוגית: היותו או תכונתו של האל להיות אחד. בתרבויות אירופה נעשה שימוש נרחב ב"אחדות" כמושג מפתח בחיי האומה, במערכת הפוליטית ובדיון הפילוסופי, ומכאן התגלגלו צירופים כגון "אחדות דעים", "אחדות לבבות", "אחדות ניגודים" כמושג מפתח בהשקפה ההגליאנית, והסיסמה "אחדות היא כוח". דווקא בשיח הישראלי מתקבלת האחדות בחשד מסוים ואינה תואמת את המסורת היהודית הפולמוסית. זאת על אף הדגם הישראלי החוזר של "ממשלת אחדות", המבטלת את העיקרון המנחה שדמוקרטיה זקוקה לאופוזיציה חזקה.

אחווה

המילה הקרובה ביותר לסולידריות בעברית: קירבה במחשבה, ברגש ובמעשה בין בני הקבוצה. מקורה במקרא: "וָאֶגְדַּע אֶת מַקְלִי הַשֵּׁנִי אֵת הַחֹבְלִים לְהָפֵר אֶת הָאַחֲוָה בֵּין יְהוּדָה וּבֵין יִשְׂרָאֵל" (זכריה יא 14). "אחווה" היא מונח כללי הנגזר מ"אח". גזירה כזו מוכרת בשפות שונות, כגון אנגלית (Brotherhood),גרמנית, צרפתית ועוד. בצרפתית היא אחת משלוש יסודות המהפכה: "חירות, שוויון ואחווה". הצירופים השונים בעברית מעידים על היסוד הסולידרי הכמעט ההכרחי בהוראת "אחווה":  "אחוות הלוחמים" כערך עליון בחיי הצבא, "אחוות הדפוקים" כביטוי לקשר בסולידרי המתבקש בין קבוצות דחויות, ואף "אחוות הגנבים" שמקורה בהווי עולם הפשע האנגלי. בשמאל הישראלי רווחה גם הסיסמה "אחוות עמים" שקראה לפיוס ולקשר בין יהודים וערבים בארץ ישראל. הסיסמה גוועה בשיח הישראלי עם עיתון "על המשמר" לאחר שהופיעה בראש עמודו הראשון מדי יום כמעט כל שנותיו, אך משמשת את הנוער הערבי הקומוניסטי.

אינטימיות

היסוד הרגשי של תחושת הסולידריות, המאפשר לבני הקבוצה להכיר זה את זה, ולהעמיק את היסודות המלכדים של הקבוצה מעבר למשימות או חזית חיצונית אחידה. סולידריות אינה מחויבת באינטימיות, ויש רואים באינטימיות גורם העלול לשבש את היכולת לפעול יחד.

אנחנו

גוף ראשון רבים. בצורתו השלמה ובנטיות הרבות שלו בפעלים, בכינויי קניין ועוד הוא הסמל הלשוני של היחד, של השותפות. "אנחנו" היא הצורה הנהוגה במקרא, בעוד "אנו", שגם לה עקבות במקרא, היא צורה נפוצה בלשון חכמים. צורות הנטייה בגוף ראשון רבים מיוצגות ברטוריקה של התנועה הציונית לשלוחותיה, וכן בזמר העברי הלאומי של ראשית הציונות, כמו בשירו של אברהם לוינסון "שיר המחנה", הממצה את הסולידריות של קבוצת משימה אידיאולוגית בתנאי מצוקה: "נאבקנו ונלחמנו/לדרכנו היחידה/נארגנו ונרקמנו/במסכת עבודה/ולוכדנו יד ביד/למחנה עמל אחד". הצורה החלופית "אנו" מיוצגת גם היא בזמר, שתפקידו רב לו בכלל בעיצוב תחושת הסולידריות. כך בשיר המכונן "אנו באנו ארצה/ לבנות ולהיבנות בה" מאת מנשה רבינא, ובהמנון הפלמ"ח מאת זרובבל גלעד, בשתי החלופות: "לפקודה תמיד אנחנו/ תמיד אנו אנו הפלמ"ח". בשיח העברי מדובר בהקשרים רבים על המעבר מתרבות ה"אנחנו" לתרבות "האני".

אֵם

בעוד האב הוא מקור הסמכות בקבוצה הסולידריות, האם היא מקור החיבור הפנימי, הרגש והיסוד הקמאי שבסולידריות. האב משקיף על הקבוצה כיצירת כפיו, האם דואגת שהחיבור הפנימי יישמר ויוחזק. במסורת היהודית מוצגות אמהות ראשונות כמקור החיים, ומכאן מדרש השם המקראי "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי" (בראשית ג 20), והצגת חווה כ"חווה אמנו", בעוד שדווקא אדם הראשון אינו מוצג בשפה כאב הקדמון. בשירת דבורה מציגה עצמה דבורה כאם מנהיגה: "עד שקמתי אם בישראל". בתלמוד עוצבה תפיסתן של האמהות המכוננות, ונכתב כי "ואין קוראים אמהות אלא לארבע", והן שרה, רבקה, רחל ולאה. במיתולוגיה היוונית נטבעה תפיסת האדמה כאם הקדמונית, ובימי האמונה העזה במשטר הקומוניסטי בברית המועצות אומץ הביטוי הרוסי "אמא רוסיה".

אנוש

במקרא "אנוש" הוא שם נרדף לאדם, וגם הוא הורחב משמו של אחד מבני האדם הראשונים, נכדו של אדם הראשון. בעברית החדשה משמש "אדם" יסוד לשוני מלכד של בני המין, בעוד "אנוש" אינו מופיע בעברית החדשה אלא בצירופים כגון "בן אנוש" ו"לבב אנוש" מן המקרא, או בצירופים חדשים: "צלם אנוש" המבטא את היסוד המשותף לכלל בני האדם בעקבות "צלם אלוהים"; "הנדסת אנוש", "יחסי אנוש" ואחרים. היסוד המוסרי-הסולידרי ניכר בגזירות מרחיבות לשמות תואר ומונחים מופשטים. שם התואר "אנושי", בהוראתו המוסרית, מכיל את הציווי הקטגורי של קאנט: הכללי הוא המוסרי. "אנושות" בהוראת  כלל בני המין נוצרה בימי הביניים בהשפעת המילה הערבית המקבילה אִנְסָאנִיָּה. "אנושיות" היא היסוד המוסרי המשותף, ואף היא נוצרה בימי הביניים אך ללא הממד המוסרי המצוי בעברית החדשה.

אני-אתה

היסוד הקיומי של האינטימיות והיחד, האפשרות למצב של שותפות המכילה את כל מרכיבי הקיום: גוף ונפש, רגש ומעשה, באמצעות עקרון "הזיקה". בעוד האחדות מציגה את הרבים כיחיד חסר פרצוף, "אני-אתה" מציג את הרבים כיחיד מועשר. הצירוף וההשקפה המונחת בבסיסו נטבעו על ידי הפילוסוף היהודי מרטין בובר.

בית

שם כולל ליסודות מוסדיים, טריטוריאליים ורגשיים המאפשרים לקבוצה לפעול יחד. "בית" מצטרף לקבוצת הדימויים המדמים קבוצה למשפחה, ובעבר גם לשבט, לממלכה או לאסכולה, כגון בית יעקב, בית דוד ובית הלל. במקרא מוצג הקיבוץ העברי כולו כ"בית", כגון בירמיהו: "כִּי כָל הַגּוֹיִם עֲרֵלִים וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל עַרְלֵי לֵב" (ירמיהו ט 25). החיבור בשימוש ב"בית" בין האינטימי והמשימתי מתבטא בצירופים שונים כגון "הבית הלאומי" שמקורו בהצהרת בלפור (national home) ו"הבית היהודי"  כשם למפלגה ציונית-דתית. שימושים שונים מציגים מפלגה פוליטית כבית, בעצם המונח "בית פוליטי", או בקריאה לפורשי מפלגות "לחזור הביתה".

בן/בת

הגדרת היסוד של השייכות לקבוצה או משפחה. ה"בן" הוא אבן היסוד של הקבוצה, למרות שלא הוא יסד אותה ולא הוא קבע את ערכיה. השפה חושפת זאת בהצמדת "בן" כמעט לכל סוג של קבוצה: "בני ישראל", "בן קיבוץ", "בני דור" ועוד. בינם לבין עצמם הבנים הם "אחים", והיותם אחים הוא בסיס היותם שייכים לקבוצה. הניב המקראי "ושבו בנים לגבולם" שימש וממשיך לשמש סיסמה מרכזית בתפיסה הציונית.

גוף

מוסד, ארגון או קבוצה, בדרך כלל ממוסדת. בעקבות השימוש הדומה באנגלית בצירופים כגון judicial body, public body, נקבעו מונחים עבריים: גוף משפטי, גוף ציבורי. דימוי הגוף לקבוצה מקביל לדימוי חלקי הגוף למרכיבים של הקבוצה, ולדימויים אלה מעמד מרכזי בעיצוב עקרון הסולידריות. על פי דימויים אלה המקור והסמכות הם ה"ראש"; הגוף התומך הוא "יד", כגון "יד ימינו", "יד ביד", "לתת יד", "עשו יד אחת" מן המדרש, ואף הביטוי האירוני 'יד רוחצת יד", שהוראתו המקורית חיובית ומציגה סולידריות ועזרה הדדית בין בעלי השליטה בחיי הממלכה; המאמץ המשותף הוא "שכם" ("להטות שכם", "שכם אחד", צירופים מקראיים), או "כתף" ("תן כתף", "כתף אל כתף"); התמיכה עצמה היא "גב", וכאן כתרגום שאילה מן האנגלית (backing); ותחושת השותפות והאינטימיות היא "לב". "לב אחד" משמש בתרבויות שונות ביטוי לסולידריות. כך במקרא: "וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב אֶחָד וְדֶרֶךְ אֶחָד לְיִרְאָה אוֹתִי" (ירמיהו לב 39). כך בערבית: כֻּלְהֻם קַלְבְּ וָאחַד (כולם לב אחד), ובלטינית: cor unum et anima una (לב אחד ונפש אחת), על פי הברית החדשה.

דור

קבוצת גיל וקבוצה היסטורית, קבוצה הגדלה יחד ומעצבת יחד הן את גורלה וזהותה והן את פני המשפחה, הקהילה או המדינה שאליה משתייכים בני הדור. הדור הוא קבוצת האחים המורחבת. העיסוק בדור כקבוצה בעלת זהות משותפת וגורל משותף נטבע בלשון חכמים, בדרך כלל על דרך השלילה, כגון דור המבול, דור הפלגה ודור המדבר שעליהם נאמר במשנה כי אין להם חלק בעולם הבא. על התשתית הזו מתואר הפרויקט הציוני-ישראלי כשרשרת דורות, שהבולט בהם הוא דור תש"ח. בדורות בחיי המדינה כבר מוטמע היסוד הביקורתי המסורתי כנגד דור חוטא, כמו "דור האספרסו", "דור הג'ינס", וכן בהשאלה מהחלוקה לדורות בתרבות הגלובאלית, דור האיקס  ועוד. "דור ההמשך" הוא צירוף מקובל בתנועות, במשפחות ובמוסדות פוליטיים.

דרך

יסוד הכרחי בסולידריות המעניק לקיומה טעם ומאפשר לה לפעול ולהציב יעדים, למקם עצמה ברצף הזמן, לבחון את קיומה ולהצדיק אותו בדיעבד. קבוצות משימה שונות עלולות למצוא עצמן מתחבטות בין יסוד "הבית", השייכות לשמה והאינטימיות, לבין "הדרך", שהיא הצידוק לקיומה. הדימוי מופיע על דרך השלילה במקרא, כגון בספר תהילים: "נַשְּׁקוּ בַר פֶּן יֶאֱנַף וְתֹאבְדוּ דֶרֶךְ" (תהלים ב 12). אדם "ישר דרך" הוא מי שבחר בדרך מוסרית, "מורה דרך" הוא מנהיג רוחני, "לא זו הדרך" הוא שמו של מאמר מכונן של אחד העם, אחת הקריאות המהדהדות בחלל המחשבה הציונית; "הדרך השלישית" היא התפיסה המרכזית בפוליטיקה הישראלית, וגם שם למפלגה שביטאה אותה בעבר.

זולת

האחר, היחיד שאליו מתייחסת הקבוצה בתוך עצמה וכלפי חוץ, האדם הכללי בגילומו כאדם יחיד. מופיע בהוראה זו תמיד בה"א הידיעה: "הזולת". מקור המילה "זולת" מקראי ושם בהוראת "חוץ מן", "אלא רק". השימוש המיודע בהוראת האחר מופיע בימי הביניים, ובעברית החדשה זכה לשימוש בעיקר בדיון מוסרי: "הזולת" הוא האחר הכללי, שיש להתייחס אליו כאל אדם, לסייע לו או לחמול עליו. מכאן "זולתנות" כמילה עברית שנקבעה על ידי האקדמיה ללשון בהוראת "אלטרואיזם", אהבת האחר ללא תנאי. 

חבר

"חבר" היא מילת המפתח של היחד הישראלי לדורותיו, אך שנות העדנה שלה הן שנות היישוב והמדינה, ואולי אפשר לסמן את "שלום, חבר" של קלינטון כסוף עידן החבר, תרתי-משמע. כוחה בכך שהיא מאפשרת להכיל במילה אחת את היסוד האינטימי הבין אישי ואת יסוד השייכות לקבוצה או לארגון. ההכלה הזו מתעצבת מאופי השייכות היהודי-ישראלי: חבר לנשק, חבר לחיים, חבר מפלגה או קיבוץ וחבר סתם הם אפשרויות מגוונות על רצף השייכות והקשר. "חבר" עונה על ארבעה תפקידים סמנטיים, שבאנגלית, למשל, מקבילות להם ארבע מילים. "חבר" הוא ידיד או אדם קרוב (friend), בן זוג (boy/girlfriend), שותף לארגון, אגודה או יישוב (member), ושותף למאבק או לדרך (comrade). לריבוי התפקידים האלה בסיס במקורות. במקרא מופיעה המילה 12 פעמים, בדרך כלל במשמעות הראשונה, אך בספר יחזקאל נרמז כלל על החברות הקולקטיבית ("ושבטי ישראל חבריו", לז 10). בתלמוד הוא משמש גם בהוראת שותף לדרך או למוסד לימודי, בהוראת תלמיד חכם, וכן בהוראת "זולת" כלשהו ("בין אדם לחברו"). שילוב ההוראות מגולם באחד הניבים המרכזיים באתוס היהודי: "כל ישראל חברים", שמקורו בתלמוד הירושלמי: "ירושלם הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו, עיר שהיא עושה כל ישראל חברים" (חגיגה ג). נוכחות הניב בשיח היהודי המודרני התחזקה לאחר שנקבע כשמה של אגודה יהודית שקמה בצרפת ב-1860, ועסקה בפעולות תרבות וחינוך. ההצלחה של חבר להפוך לשם העצם המוביל אינה רק במקורותיו אלא גם בהיותו גזור מהפועל חב"ר, המאגד שורה ארוכה של אפשרויות נפוצות שלכולם מכנה משותף של יחד, שייכות ושיתוף: חיבור, התחברות, חֶבֶר (מחבר מרעים ועד חבר מנהלים), חברה, חברותא ועוד. לשילוב ההוראות הזה גם גלגולים אירוניים, כגון בביטוי "חברים יש רק באגד" המפנה את מושג החברות אל התחום הארגוני, וכן שיטת "חבר מביא חבר" כתיאור הדרך הישראלית להצטרפות לארגונים. צורת הריבוי "חברים" נהוגה כפנייה נפוצה האופיינית לתנועת העבודה ושלוחותיה, ומשמשת היום בעיקר בטון אירוני. 

חברָה 

שם כולל למערכת היחסים והקיום המשותף של בני האדם, שממנו נגזרות דרגות שונות של משמעות. לצד ההוראה הכללית משמשת "חברה" גם בהוראת הפן המוסרי המשותף והאחריות של הכלל ליחידים, ומכאן שם התואר "חברתי" שגם הוא נע בין ההוראה הנייטרלית להוראת האחריות המשותפת. "חברה" משמשת גם בהוראת התאגדות או קבוצה, וגם כאן המנעד רחב, מעסק כלכלי-פיננסי, בהשפעת company, אגודה ציבורית בהשפעת society, וקבוצה החיה יחד כגון "חברת ילדים", ארגון פנימי אוטונומי של ילדים, שהיה מקובל בתנועה הקיבוצית ובמוסדות חינוכיים שונים, ברוח הפואמה הפדגוגית של יאנוש קורצ'אק. 

חברֶ'ה 

חבורה אינטימית, קבוצת רעים, וגם שם כולל לאתוס היחד הישראלי הבלתי אמצעי והנעדר פורמליות. הנוסח היידישאי-אשכנזי למילה "חברה". גם בצורת היידוע "החברה", ובהרחבה אירונית "החבר'ה הטובים". חדרה לאתוס הישראלי עם הופעתה של חבורת "חברה טראסק" בעשור השני של המאה העשרים. "חברה" משמש לשמירת סוד קבוצתית ("בין החברֶה"), לקבוצת התייחסות ("רץ לספר לחברֶה"), כקבוצה שניתן לסמוך עליה ("חברֶה לעניין") וכחבורה עליזה ("חברֶה לייצים", בהשפעת הצירוף המקראי "מושב לצים"). מן החברֶה נגזר חברהמן, אדם ראוי שניתן לסמוך עליו. יש קושרים את חברֶהמן ואפילו את "חברֶה" בהוראתו הישראלית להווי הקבוצה ב"חברה קדישא", שנזקקה לבחורים צעירים וחזקים לעבודת הקבורה באדמת אירופה המושלגת.  

חברוּת 

המונח או הרעיון של חיי היחד בפרשנות העברית שלהן, בכפוף לריבוי משמעויותיו של ה"חבר". כל שימושי "חבר" נדדו אל המונח ומצביעים על תוקפו: חברות כידידות עמוקה, חברות כשייכות לארגון, חברות כיחסי זוג שהיתה אופיינית בעיקר לעשורים מוקדמים ("להציע חברות"), חברות כסולידריות. המילה עצמה מופיעה בתלמוד בהוראת קבוצה או התאגדות, כגון "עזרא וחברותו", וכן כמונח כללי להוראת חבר כתלמיד חכם. 

חברותא 

הגירסה הארמית של היחד, שחשיבותה מגולמת באמרה "או חברותא או מיתותא". משמשת בעולם הישיבות כשיטת לימוד של שני תלמידים המידיינים זה עם זה, וחוברת כאן להוראת "חבר" כתלמיד חכם. 

יחד

המילה הכללית ביותר למונחי השותפות, הסולידריות, האינטימיות והשיתוף. משמשת במקורה כתואר פועל, בהוראת זה לצד זה, אבל הפכה לשם עצם כללי כבר בלשון חכמים. רעיון היחד נטבע ביהדות בתקופה קדומה באמצעות "אנשי היחד", בני כת האיסיים, שכתבו יחד "את "סרך היחד", וקרויים גם "כת היחד" או "עדת היחד". "יחד" שימשה כמילת המפתח בתנועה הקיבוצית לתיאור החיים המשותפים ("חיי היחד", "תרבות היחד"). בגלגוליה הלשוניים היא מיוחסת לקבוצת המילים "אחד", "יחיד" ואחרות, ומכאן שהיחד נתפס כקבוצה של יחידים ההופכת למקשה אחת או לחבורה אחת. גלגול כזה קיים גם במילה אחדות" (ע"ע), אך שם הדגש הוא על טשטוש פני היחיד, בעוד ש"יחד" מציגה קבוצה של יחידים המביאים את מעשיהם, רגשותיהם וייחודם אל הקבוצה, כגון בפסוק מתהילים שהפך מוטיב לשוני ואזרח בכל תוכנית שירה בציבור: "הנה מה טוב ומה נעים, שבת אחים גם יחד". 

לאום/לאומי 

היסודות המשותפים לקבוצה אתנית שיש לה שאיפות לטריטוריה וריבונות, לצד זהות, תרבות והיסטוריה. לעומת "העם" שהוא הקבוצה הראשונית והגולמית, הלאום היא יצור מורכב, מזוהה ומגובה בהצדקות אידיאולוגיות וערכים משותפים מוגדרים. מקורה במקרא, ברוב המקרים בצורת רבים ומכאן שהיא מתייחס בעיקר לגויים. מכאן גם "חבר הלאומים" כשמו של הארגון שקדם לאומות המאוחדות. ואולם היסוד המלכד, יסוד הזהות מודגש בשם התואר '"לאומי" שנטבע בתקופת ההשכלה, ומשמש בהוראת national. הוספת "לאומי" לסממני הקיום המשותף מעניקה להם ממד של עוצמה, שייכות וסולידריות. לרוב צירופי התואר האלה מעמד של מטבעות לשון היוצרות את תוואי הקיום המשותף של האומה הישראלית: מיתוסים כגון גיבור לאומי, משורר לאומי, נכס לאומי, וכן "הבית הלאומי"; עמדות ותחושות מלכדות כגון סדר יום לאומי, אסון לאומי, אבל לאומי, חג לאומי, הסכמה לאומית, ממשלת אחדות לאומית. לצד הגורם המלכד יש ב"לאומי" גם הוראה מבַדלת ואפילו בסיס לשסע כאשר היא מזוהה עם עמדות של חלק במפה הפוליטית והאידיאולוגיות הרואה באינטרסים, בזהות ובערכים הייחודיים של האומה את חזות הכל, לעומת תפיסות כלל-אנושיות, ליברליות או גלובליות. ההוראה המבדלת מתבטאת בשם התואר "לאומני". 

ליכוד 

המהלך המאפשר קיום קבוצה סולידריות, והתחושה המתלווה להשלמת המהלך. הליכוד היא הדרך שבה הסולידריות יוצאת מהכוח, מרעיון המוחל על קבוצות ואנשים בודדים, אל הפועל, אל הקבוצה המשותפת. "ליכוד" והפועל "ללכד" נוצרו בעברית החדשה, אך הם מסתמכים על הפועל "יתלכדו" בספר איוב. בהוראתו הראשונה יש לשורש לכ"ד, בבניינים קל ונפעל, הוראה שלילית, והיא מהדהדת במידת מה גם בהוראה החדשה: במהלך של ליכוד "נלכדים" יחד יחידים בעלי דעות ואינטרסים שונים. ניב בשפות אירופה שהשפיע על השימוש הישראלי הוא "ליכוד שורות", הקיים בגרמנית וברוסית וכן ביידיש: פֿאַראייניקן די שורות. בשימוש הפוליטי "ממשלת ליכוד לאומי", בשוני מ"ממשלת אחדות", היא ממשלה שיש בהקמתה תחושה של חירום. 

ממלכה/ממלכתי 

כינוי למדינה, למוסדותיה ולאופייה המקובל בישראל. הממלכה היא מדינה, קבוצה לאומית ריבונית ולעיתים גם מונרכיה, וזאת כבר בשימושים השונים במקרא. היא כמעט שלא אומצה לתיאור המפעל הציוני, אבל נטבעה בשם העצם "ממלכתי". בישראל בתי הספר "ממלכתיים", הטקסים הרשמיים  "ממלכתיים", וגישה המציגה שביל זהב בין גישות שונות ומדלגת על חילוקי דעות פוליטיים היא "ממלכתית". מי שהרבה להשתמש בשם התואר ולמעשה הביא אותו לשפה העברית הוא דוד בן גוריון, המצוטט כבר בשנת 1928 בהרצאה במגדיאל, שם דיבר על "תנועה המטפלת בדאגות ממלכתיות, יישוביות, תרבותיות ומקצועיות". על פי ד"ר ניר קידר מקור המילה ברוסית, שם 'גוסודרסטבו', ממלכה, היא למעשה מדינה,  ו'ממלכתי' מן התואר הרוסי המקביל 'גוסודרסטבני', משמעותו 'של המדינה'. 

מפלגה 

קבוצה פוליטית הפועלת על פי ערכים משותפים ומשימות, בדרך כלל במרחב פרלמנטרי. מפלגה כוללת בשמה סתירה לכאורה, שכן היא נועדה לפעולה משותפת, אך בנויה על בידולה ופילוגה מן הכלל. מקור המילה במקרא, אף כי בניקוד שונה ובהוראה כללית של חלק או מחלקה של הכלל. השימוש החדש נקבע גם בהשפעת המילה האנגלית party, שבה מודגש היסוד המבדיל. 

משפחה 

הקבוצה הסולידרית האינטימית, הבסיס למכלול הדימויים המשליכים מן הקשר הביולוגי הראשוני אל הקבוצה הרחבה, וממנה אל העם והאומה וכלל המין האנושי. יסוד המשפחה בסולידריות הוא הקירבה הראשונית, אך לא בהכרח המשימה המשותפת או האחדות החיצונית. הוראת המילה במקרא בית אב, אך יש לה הופעות רבות במשמעות המורחבת של קבוצה שבטית או לאומית. הצירוף "משפחת העמים" מציג את האנושות כולה כקבוצה אחת, וזאת בעקבות הפסוק המקראי "הָבוּ לַה' מִשְׁפְּחוֹת עַמִּים הָבוּ לַה' כָּבוֹד וָעֹז" (תהלים צו 7), וכן בלשונות אירופה. רעיון דומה מובע בצירוף "משפחת האדם" שנטבע בעקבות תערוכת צילום  בשם זה שסבבה בארצות רבות בשנות השישים של המאה העשרים, והציגה דיוקנאות מעמים שונים. היסוד הסולידרי שב"משפחה" בהוראתה המורחבת מתבטא בביטוי השנוי במחלוקת "משפחת השְכול", שם כולל למשפחות שאיבדו בן או בת במערכות ישראל. קבוצה סולידרית מרכזית בהיסטוריה היהודית החדשה היא "המשפחה הלוחמת", הקהילה של חברי המחתרות שלפני קום המדינה, ששמרו על המונח גם לאחר הקמתה.  

נאמנות

התמדה ועקביות בקשר שבין האדם לבין הקבוצה, גם אם הדבר דורש ויתור על אינטרסים או רצונות של היחיד. נאמנות היא אחד מיסודות הסולידריות, ואולי הערך המכונן החשוב ביותר שלה. עם זאת גלומה בשימוש בה התייחסות ביקורתית לאפשרות המעלה את ערך הנאמנות על פני האמת ועל פני הקול הייחודי של החבר בקבוצה או בלאום. הדבר בא לידי ביטוי בצירופי לגלוג כגון "נאמן ככלב" או "נאמנות עיוורת".

סולידריות

המילה הלועזית המייצג  את יסודות השותפות, היחד, הפעולה למען מטרות משותפות והתמיכה ההדדית. היא אינה מייצגת בהכרח אינטימיות, והדגש בה הוא על נאמנות והקרבה. מקורה במילה הלטינית solidus, שהוראתה שלם והיא גם שמה של מטבע זהב רומית.  כמונח היסטורי מכונן היא מוכרת מהתנועה הפולנית שפילה את המשטר הקומוניסטי בפולין, ובכך היא מעידה על השימוש היחסי בפולין: כדי להציג סולידריות לרעיונות או לקבוצה העממית המקיפה כל שהקימו לך ולנסה וחבריו, יש לשבור את הסולידריות המדומה עם המשטר השולט.

סחבקיות

תכונה ישראלית המייצגת קשר ראשוני ושבירת מחיצות בין ישראלים גם אם אין ביניהם קשרי דם, שייכות קבוצתית או היכרות מוקדמת. המילה היא גלגול של מילה בנטייה מן הערבית הפלסטינית המדוברת: סאחב (חבר)+כּ (שלך). בסלנג הישראלי סחבק הוראתו חבר בכלל, וממנו נגזרו סחבקי כשם תואר, סחבקיות כמונח כללי ו"סחבקייה" כמפגש ישראלי הומה ודביק. "סחבק" משמש גם בהתייחסות של אדם לעצמו כגון "סחבק הולך היום לסרט". בשימוש במונח ובנגזרותיו יש לא מעט אירוניה ואף הסתייגות מהתכונה שהוא מייצג. "סחבק" היווה בעיקר בשנות השבעים פנייה מובילה בין ישראלים. תרבות הפניות הישראלית מייצגת בדרך כלל היעדר פורמליות, תחושת יחד ולעיתים קרבה מוגזמת. בקבוצה נרחבת זו אפשר למצוא פניות משפחתיות כגון "אבאלה", "דוד" ו"אחי" (ע"ע אח); פניות בעלות אופי שוביניסטי כגון "בובה", "מותק" ועוד; ופניות דביקות וטעונות רגש רב, לפחות כלפי חוץ, כמו "כפרה" (במלעיל), נשמה, מאמי ועוד. מילון מקיף של פניות ישראליות מצוי בספרי "הלקסיקון של החיים".

עדה

ל"עדה" שני שימושים עיקריים בעברית החדשה. האחד הוא קבוצה אינטימית, שהדגש בה הוא על יחסי האנשים, קיומם המשותף והאינטימיות שלהם. בשימוש ב"עדה" כאן מהדהד יסוד של קדושה והיטהרות, עד כדי ויתור על כל קבוצת שייכות אחרת, כולל המשפחה הקרובה והמורחבת. היסוד האינטימי מתבטא גם בביטוי "זקני העדה", שמקורו מקראי. בשימוש זה ניכרת השפעה של הגילויים על "עדת היחד". בחברה החרדית "העדה החרדית" היא קבוצה קיצונית ומתבדלת אפילו מסביבתה החרדית. בתנועת השומר הצעיר "עדה" היא הקבוצה הצעירה, ההופכת בשלב מאוחר יותר ל"גדוד". השימוש השני הוא בתחום היהודי האתני, שבו נחלקים היהודים לעדות על פי ארץ מוצאם, תחת הצירוף המאגד "עדות ישראל". שימוש זה קרוב יותר לשימושי "עדה" במקרא, שם היא בדרך כלל מילה נרדפת ל"קהל", "עם" ועוד.

עם

קבוצת האנשים המהווה בסיס לאומה, ומחוברת במכנים משותפים היסטוריים או תרבותיים. "עם" היא השייכות הקמאית לקבוצה מסוג זה, המצב ההיולי ממנו צומחים מוסדות מדיניים ותרבותיים, שפה והסכמה על היסטוריה משותפת, וכן התוצר השלם של התהליך, המכיל גם את האנשים החיים וגם את תרבותם.  גזרון המילה מעיד על התפיסה של עם כמשפחה מורחבת, הוא נקשר ל"עם" בהוראת בן משפחה קרוב, ומכאן גם כפל המשמעות בניב המקראי הנפוץ "בתוך עמי אני יושב", שהוראתו המקובלת "בין בני העם שלי", והוראתו המקורית "בין בני משפחתי".  מאחר ש"עם" היא קבוצת הזהות הרחבה ביותר, גם היסוד הסולידרי הגלום בה הוא הרופף ביותר, והאפשרות של "נאמנות לעם"   כללית ורבת אפשרויות. "עם" ובעיקר ביידוע "העם" התבדל בעברית למרכיב ההמוני והלא משכיל של הציבור, ומכאן "המוני העם", "דלת העם", ושם התואר "עממי", המבטא הערכה לאותנטיות וזלזול בתרבותו והשכלתו. השימוש בהקשר היהודי מתפצל לשניים: "העם היהודי" שהוא ביטוי סוציולוגי-היסטורי מן העת החדשה, שנטבע על ידי אישים כהרצל ובן יהודה ומופיע גם במסמכים בריטיים (the Jewish people); "עם ישראל" שמקורו מקראי (עמי ישראל), והוא מכיל את תחושת הגורל המשותף, השייכות הרגשית וההיסטורית. מכאן גם ניבים וקריאות המבטאות סולידריות כגון "עם אחד" המקובל בעברית החדשה, "עם ישראל חי" שנוצר בזמר העממי בעת החדשה. צירופים שונים הקשורים ב"עם" מבליטים את היותו שונה ואף מנותק מכלל בני האדם, כגון "עם לבדד ישכון", שמקורו מקראי, "עם סגולה" מן המקרא ועוד.

עמית

שותף לארגון, מקצוע או מקום עבודה ופעילות. מקור המילה מקראי ושם הוראתה חבר או ידיד. בעברית החדשה היא הועתקה אל התחום המוסדי, עד כדי השטחת יסודות האינטימיות והסולידריות. מכאן נגזרה "עמותה", מוסד משותף שלא למטרות רווח, בדרך כלל למטרה בעלת אופי חברתי או ציבורי.

צוות

קבוצת משימה הפועלת יחד להשגת מטרה קצרת טווח, או לאורך זמן במסגרת מוסד משותף. מילה תלמודית, ושם בהוראת שיתוף פעולה, התחברות.

צוותא

החלופה הארמית ל"יחד" כמילת המפתח של השייכות. בהופעותיה בתלמוד היא באה תמיד בצירוף ב' השימוש ("בצוותא"). קרובה למילה העברית התלמודית צוות בהוראת קבוצת משימה, אך בעברית החדשה היא משמשת לתיאור אינטימיות וקירבה, ואומצה על ידי התנועה הקיבוצית במונח כגון "תרבות הצוותא", ובהקמת מועדון התרבות "צוותא".

קהילה

קבוצה החיה ופועלת יחד על בסיס גיאוגרפי או אורח חיים ואמונות. מקור המילה בשתי הופעות במקרא בהוראת קבוצה או עדה, והיא נקשרת למילה הנפוצה יותר "קהל", שהוא ציבור אנשים כלשהו. בתרבות היהודית בגולה הפכה הקהילה למילת מפתח לתיאור קבוצות יהודים החיים במקומות יישוב ומקיימים אורח חיים יהודי בתוכם, ומכאן הצירוף "קהילה קדושה" שנטבע במאה ה-15, בעקבות הצירוף הארמי-תלמודי "קהלא קדישא", וכאן הכוונה לירושלים. בחברה השיתופית הקהילה נתפסת כצורה שיש בה הסכמה כללית ואינטרסים משותפים כלליים, ומידה מינימלית של חיי יחד, לעומת חיי השיתוף המלא ומכאן שיש בה נסיגה. כלפי החברה הכללית הקהילה מציגה אתגר של שיתוף פעולה וסולידריות. קהילה התקבלה כתרגום למילה האנגלית community, המכילה את יסוד השותפות, בהבדלה מ"קומונה" שבה השיתוף הוא היסוד המכונן. דווקא בעידן הטכנולוגיה הגלובאלית יש פריחה לשימושי "קהילה", כגון "קהילה וירטואלית", קבוצת אנשים המקיימת קשר רצוף בפורום של אתר אינטרנט. בספרות הסוציולוגית נהוג הצירוף "קהילה מדומיינת", קבוצת אנשים שאנשיה חשים שייכות וקרבה למרות שאינם מקיימים חיי קהילה בפועל.

קיבוץ

צורה שיתופית ייחודית שבה נעשה ניסיון לאגד בחיי קבוצת אנשים את כל יסודות היחד: אינטימיות, נאמנות, קניין משותף, משימות משותפות, סולידריות, שילוב של "בית" ו"דרך". המילה מופיעה פעם אחת במקרא בצורה "קיבוצייך", ויש מחלוקת על הוראתה. רש"י סבור שמדובר באלילים, רד"ק סבור שמדובר בעמים שקובצו לעזרה. מקור המילה בהוראתה כקהילה בלשון ימי הביניים, והיא אומצה על ידי התנועות החלוציות בהשפעת הופעת המילה בתרבות החסידית שהתגלגלה גם למבנה הישיבה החסידית, שם קיבוץ היא קבוצת אברכים בשלב מסוים של חיי הישיבה.

רֵעַ

המילה הנרדפת ל"חבר", אך היא נותרה בתחום הבין אישי בלבד. בעוד "חבר" משרתת את חיי היומיום, "רע" מצויה בעיקר במשלב הבינוני-גבוה, ויש בה מידה של רומנטיות, אולי בהשפעת הצירוף המקראי "דודי ורעי" משיר השירים. במקרא רֵעַ היא החלופה המובילה על פני "חבר", ומשמשת גם בהוראת "האחר" או "הזולת", כגון בפסוק המכונן "ואהבת לרעך כמוך".

רֵעוּת

המונח הכללי המגולם ברעיון ה"רֵעַ". מקור המילה בתלמוד, וכאן היא מוצגת בין שורת ערכים שבין אדם לחברו: אהבה ואחווה ושלום ורעות. בעוד חברות כמילה נרדפת היא רבת שימושים ומפוצלת משמעות, "רעות" מתייחסת לסוג מיוחד של חברות: בין בני קבוצת גיל ומשימה, תוך דגש על הקרבה ואינטימיות. שימוש זה נצרב באתוס הלאומי ב"שיר הרעות" של חיים גורי, שהוא מעין המנון בלתי רשמי של רוח הפלמ"ח.

שבט

צורת הקיום הקבוצתית הייחודית של העם היהודי מאז התפצל לתריסר השבטים שבנו את ממלכות ישראל ויהודה. השבט נגזר בדרך מטונימית כבר בלשון המקרא משבט ההנהגה של האב, המנהיג או מלך (שהוא "שרביטו", שגזרונה קשור אף הוא ל"שבט"), אל ה"שבט" המונהג. בעברית החדשה התגלגלה "שבט" ככינוי מטאפורי ליוצאי תפוצות ישראל השונות. היא משמשת בתנועת הנוער "בני עקיבא" כשם לקבוצה בשנתון. "שבט" זכה לשם תואר (שבטי) ומונח כללי (שבטיות), שהשימוש בהם ביקורתי ומדגיש את ההתבדלות מן הכלל ומן האינטרס המשותף.

שותפות

פעולה משותפת של יחידים או בתוך קבוצה. מקור המילה בתלמוד, כמונח כללי של המילה התלמודית "שותף" המושפעת מארמית. היא משמשת במקביל בחיי קבוצה כלשהי וביחסי אנוש, לצד שימושים בתחום העסקים והכלכלה. שותפות היא ערך מרכזי בתנועה סולידרית, שיש לו גילויים בעוצמה ובדחיסות שונה. שותפות היא חלוקת נכסי הקבוצה ומהלך חייה בין כלל החברים בה, ומתבטאת בקניין, כגון בקיבוצים באופן הקיצוני ביותר, לשמם נבחרה המילה "שיתוף", בהחלטות ובפעולות ועוד.

תנועה

קבוצה רחבה המכילה בתוכה קבוצות משנה, זרמים שונים ויחידים ממקורות שונים, ומתקיימת בעיקר באמצעות דרך משותפת ומוסדות משותפים. מקור המילה בימי הביניים, ושם בעיקר בהוראה הפיזיקלית של מעבר גופים החלל. בהוראה החדשה היא תרגום שאילה משפות משפיעות כגון גרמנית (bewegung), אנגלית ((movement ועוד. "תנועה" היא לאורך ההיסטוריה היהודית  החדשה  המילה המגדירה את מערך הכוחות הפוליטיים והאידיאולוגיים, מ"תנועת ההשכלה" דרך "התנועה הציונית", "תנועת העבודה", "התנועה הקיבוצית", "תנועת ההתנחלויות" ועוד. כך גם במונחים בעלי תחולה כללית כגון "תנועת נוער", "תנועת שחרור" או "תנועת מחאה". 

ראש, לב ושכם

מה מספר לנו המילון הזה על הנושא המאגד שלו, הסולידריות? הוא מספר לנו שהסולידריות היא מונח פתוח, שניתן למלא אותו תכנים שונים, שאתם הוא עשוי להימצא ביחס דיאלקטי. הדבר נלמד מכך של"סולידריות" אין מקבילה עברית פשוטה וחד משמעית. מצב זה מוכר משורה ארוכה של מילים לועזיות שלא נמצאה להן  מקבילה עברית. היא לא נמצאה, במקרים אלה, לא מטעמי עצלות או הרגל, אלא מאופייה של השיטה העברית לייצור מילים, הנשענת על שורשים נושאי משמעות. מול סולידריות ניתן להציב שורשים שונים כגון חב"ר, "תמ"כ, קה"ל ועוד, אך אף אחד מהם אינו מכיל את המשמעות שאנו מייחסים לסולידריות.

אנו מבינים היטב את המשפט "עובדי המפעל הפגינו סולידריות עם חבריהם המפוטרים". אך אם נעמיד משפטים מקבילים בחלופה עברית, נחוש שהם קרובים במשמעותם למשפט זה, אך אינם זהים או חופפים.

  • "עובדי המפעל תמכו בחבריהם המפוטרים"

  • "עובדי המפעל היו נאמנים לחבריהם המפוטרים"

  • "עובדי המפעל הפגינו חברות ואחווה כלפי חבריהם המפוטרים".

  • "עובדי המפעל פעלו למען כלפי חבריהם המפוטרים".

מדוע זה כך? כי סולידריות מכילה בעת ובעונה אחת יסוד נפשי ויסוד של פעולה ומשימה; היא מכילה קירבה רגשית מסוימת אבל בדרך כלל היא סולידריות אד-הוק. היא ניזונה מתחושות של זהות משותפת, אבל אינה חופפת לזהות הזו.

שפה בנויה, בין שאר היסודות המניעים אותה, מדימויים. הדימויים מאפשרים לדוברי השפה ולמעצביה להרחיב הוראת מילים באמצעות הדימוי, במקום ליצור מילים חדשות. הדימוי מאפשר לתחום הקרוב לכל אדם להדהד גם בדיון בעל אופי מופשט וכללי יותר, כמו הדיון בחיי היחד.

בתחום הסולידריות והשיתוף אפשר להצביע על שלושה מקורות בולטים ליצירת דימויים: גוף האדם, המשפחה, המרחב.

דימויי הגוף מספרים לנו שהיחד משול לגוף האדם, ואיבריו משולים ליסודות ממשיים או מופשטים בקבוצה המאפשרים לגוף לפעול יחד. איברי הגוף מאפשרים לשרטט מפה של שותפות, המשלבת סמכות (ראש), פעולה (יד), משאבי כוח (כתף, שכם), מבני הגנה (גב), ויחסי רעות וקרבה (לב). יש לציין כאן שגוף האדם הוא המקור הפורה ביותר ליצירת דימויים בתחומים רבים ומגוונים של חיי האדם והציבור.

דימויי המשפחה מדגישים את שורש השותפות. המשפחה היא קבוצת ההתייחסות הקמאית, הבסיס ליצירת קשרים ושותפויות רחבים יותר בזמן ובמרחב. המשפחה מאפשרת לשרטט את המרכיבים של השותפות, המשלבים סמכות (אב), קשר רגשי ראשוני (אם), גורל וזהות משותפים (אח), משפחה מורחבת (עם בהוראתו כחלק מהמשפחה ובהרחבה כלאום), ועוד.

דימויי המרחב מתארים את מצבנו בעולם. הדימויים משרטטים בית סגור ותומך, לצד דרך פתוחה, המאפשרת התמצאות והתקדמות במרחב. השרטוט הזה הוא בסיס להבנת היחסים הדיאלקטים בין היסוד התומך והאינטימי, מערכת היחסים בקבוצה, לבין מעמדה של הקבוצה בעולם, תפקידה כלפי מי שאינו שייך לבית, והמשמעות שיש לקיומו של הבית בהקשרים רחבים יותר.

בית או דרך

סוגיה מרכזית העולה מהדיון הלשוני היא שאלת האינטימיות, הקבוצה כ"בית". אינטימיות היא קשר נפשי-רגשי ושותפות מרצון בחיי היומיום לפרטיהם. קבוצה סולידרית יוצרת במקרים רבים תנאים לאינטימיות, או אפילו מוגדרת כקבוצה אינטימית. ואולם, אין זהות הכרחית בין השניים ולעיתים מתגלע כאן קונפליקט. אפשר לבחון את הקונפליקט בתפיסות השונות שרווחו בראשיתה של התנועה הקיבוצית. התפיסות נעו בסקאלה שבין תפיסת "העדה", הקבוצה האינטימית המגויסת אמנם למשימה לאומית, אבל אינה מוותרת על הקשר העמוק בין חבריה. הדבר התבטא בכך שהקבוצות שנטו לממש את רעיון העדה סירבו לקבל לשורותיהן חברים חדשים כדי לא לפגוע ביסוד האינטימי. מול העדה עמדה תפיסת "הקיבוץ הגדול", שהדגישה את המשימה והחשיבה, ופחות את היחד היומיומי והאינטימיות. בקבוצות שבהן קיים דגש על האינטימי, כגון במשפחה הגרעינית, סולידריות היא פועל יוצא מן האינטימיות, והיא נבחנת בתנאי איום או מצוקה חיצונית. האינטימיות יכולה אף להוות איום על הסולידריות בעיקר בקבוצות משימה כמו יחידה קרבית או צוות חילוץ, האמור להתרכז בביצוע, ולהימנע מעומס נפשי שאינו משרת בהכרח את המשימה.

בגירסה הישראלית של הסולידריות יש לאינטימיות משקל רב. ההיסטוריה המתמשכת של פעולה בקבוצות שאינן רק קבוצות משימה אלא קבוצות חיים טשטשה את החומים בין הקבוצתי והבין-אישי, בין הפעולה המשותפת והרגש המלכד. מעמדה המיוחד של מילת המפתח בדיון הלשוני, "חבר", מעידה על הטשטוש הזה, וגם מעצבת ומשמרת אותו מדור לדור.

היסודות המנוגדים-משלימים בשאלת האינטימיות, ומציגים לה עוגן מחשבתי לשוני הם "הבית" ו"הדרך", שהוצגו כדימויים מתחום המרחב. הבית והדרך הם רכיבים הכרחיים בתמונת הקבוצה הסולידרית. אידיאולוגיה או מטרה ללא קבוצות אנושיות שיש בהן מדה זו או אחרת של מפגש אנושי ותלכיד הן מילים פורחות. קבוצה שאין לה מערך של ערכים משותפים, אינטרסים ומטרות מאבדת את הדינמיות שלה ומתנוונת. המתח בין שני הדימויים-מושגים האלה רב. הנטייה להדגיש את "הבית" מאיימת בקבוצות שונות על המטרה המשותפת ועל היציאה "החוצה". הנטייה להדגיש את "הדרך" עלולה לפגוע בחיי היחד ובמרקם האישי. בתנועה הקיבוצית נוסח הקונפליקט באופן גלוי בשאלה שהוגדרה אידיאולוגית-חינוכית: "הקיבוץ – בית או דרך?".

בצד השני של הסקאלה ניתן להציג  חברה עסקית שלעובדים בה יש הווי משותף, מסורת מתגבשת ויחסי קרבה מעצם העבודה המשותפת. אלה אינם מהווים כמעט שיקול כאשר נדרש מהלך אסטרטגי המשרת את האינטרס של החברה, כגון פיטורים או שינוי מבני. דינמיקה דומה ניתן למצוא במפלגות פוליטיות. בראשית התהוותה של המפה הפוליטית במוסדות הציוניים ובארץ ישראל. לאורך כמה דורות נתפסה המפלגה כבית, ובניסוח קרוב יותר, "בית פוליטי". האידיאולוגיה והמפגש החברתי לא נתפסו כסותרים אלא כמשלימים ומחזקים זה את זה. ככל שמפלגות חדלו להיות בית פוליטי, הן איבדו גם את ייחודן האידיאולוגי, והפכו מפלגות המון הנוטות אל המרכז הפוליטי.

הסולידריות חלה על מנעד רחב של קבוצות, סוגי קבוצות השונות זו מזו במידת האינטימיות, באופי הזהות המשותפת, וגם במידת הסולידריות הנדרשת. את המנעד הזה ניתן לשרטט על פי כמה קריטריונים, וכך יוצבו הקבוצות או המילים המייצגות אותן במקום אחר ביחס לאחרות.

קריטריון הגודל. כאן אפשר לשרטט מנעד מהקטן אל הגדול: צוות משימה –  משפחה גרעינית – משפחה מורחבת – יישוב קהילתי או שיתופי – מפלגה – שבט – תנועה – עם – כלל בני האדם. בשרטוט הזה אפשר לראות בדרך כלל יחס ישר בין מידת האינטימיות לגודל הקבוצה, דהיינו, מנעד האינטימיות זהה למנעד הגודל, פרט ל"צוות משימה". יחס כזה נלמד מעניינו, ואינו אמור להפתיע.

קריטריון "הדרך", המטרה או המשימה המשותפת. במקרה זה נציב קבוצות בעלות משימה מוגדרת וברורה בראשית המנעד, שהמשימה או הדרך היא תכלית קיומן; וננוע ממנו אל הקבוצות שמרכיב זה בהן כללי או רופף, ותכלית קיומן היא עצם קיומם המשותף. מנעד זה יוצג כך: צוות משימה – מפלגה – תנועה – משפחה גרעינית – משפחה מורחבת – שבט – עם – כלל בני האדם.

המנעד הזה מבהיר שוב שאין חפיפה בין "בית" ל"דרך". עם זאת גם כאן ההבחנות אינן מוחלטות. קבוצות שתכליתן היא עצם קיומן יוצרות שורה של משימות ותוכניות פעולה שתכליתן לשמור על הקיום, ובכך יוצרות גם "דרך". כך, במקרה היהודי-ישראלי ה"עם" יעמוד בקדמת המנעד, בהתייחסות לגורל היהודי-ישראלי ולתחושת היעדר הביטחון והמשימות המשותפות העומדות בפניו.

בין היחיד והיחד

סוגיה מרכזית העולה גם היא מן הדיון הלשוני היא היחס בין הקבוצה הסולידרית לבין היחיד. מה מקומו של הקול הפרטי במעשה המשותף? האם הוא מאיים עליו, או לחילופין חיוני לעבודת היחד ולתלכיד? התשובה על כך אינה חד משמעית. מילת המפתח כאן היא "אחדות", מעין דרישה ברורה מאליה, שבלעדיה לכאורה לא ניתן לקיים חברה סולידרית. "אחדות", הנגזרת מ"אחד" ומסבה אותו למונח מופשט, מציגה את הקבוצה כ"אחד" מטושטש פרצוף. ככל שהתביעה לאחדות מודגשת יותר, כך נחשף הקושי הטמון בה: או שהאחדות היא דכאנית, או שהיא מזויפת. השימוש ב"אחד" בחברה דמוקרטית נדרש בדרך כלל על דרך השלילה, בתקופה של פיצולים וויכוחים, ומוצג כציפייה שקשה לממשה. הוא מזוהה עם חברות טוטליטריות, כגון קריאת המפלגה הנאצית: "עם אחד, ממלכה אחת, מנהיג אחד".

מול "אחדות", ומונח קיצוני פחות, "ליכוד", ניצבים מונחים המחזקים את מעמד האדם היחיד במסגרת הקבוצה הסולידרית, או ביחס בין הקבוצה לבין גורמים שמחוצה לה. מונח המפתח כאן הוא "הזולת", שהוא האחר, האדם שאינו אתה, האדם שאינו הקבוצה, אך יש להתייחס אליו כחלק מהקבוצה, או כאילו היה חלק מהקבוצה מעצם היותו אדם.

הסולידריות היא ערך. במסגרת קבוצה הפועלת יחד או בדיון בשאלות חברה יש לה מעמד רם בסולם ערכים כלשהו. מה קורה כאשר ערך הסולידריות מתנגש בערכים אחרים בעלי מעמד עצמאי ורם לא פחות? השאלה אינה תיאורטית. כאשר הוצגו נגד שוטרים ישראלים טענות על התעללות בפלסטינאים והוגש נגדם כתב אישום, הם זכו מיד וללא תנאי לתמיכה גורפת של חבריהם, שהתבטאה בהופעה למשפטם ובעמידה משותפת בתקשורת. סולידריות מוחלטת כזו אפשר למצוא בהתייצבות של בני משפחה אחרי בן משפחתם הנאשם או מוקע בציבור עקב התנהגות בלתי הולמת. סולידריות מסוג זה גלומה בצירוף "אחוות גנבים" המוכר בתרבויות ובשפות שונות. אנשים הפועלים נגד קבוצה או ארגון אליו הם שייכים כדי להודיע או לחשוף עוולות נחשבים מוקצים לא רק בעיני הארגון או הקבוצה אלא לעיתים גם בעין הציבורית בכלל. השאלה המוסרית אם לחשוף מעשה לא ראוי של חבר ולשבור את קוד ההלשנה עתיקה ולא תמיד חד משמעית בהיבט המוסרי.

שאלה זו חוברת גם לסוגיית הנאמנות. לכאורה נאמנות ללא סייג היא מרכיב חיוני של הסולידריות. בחינה מדוקדקת יותר במשמעות המילים ובקונוטציות המתלוות אליהן מגלה שאין ביניהן חפיפה, ויתכן אף מצב של קונפליקט. כאשר ערך הנאמנות גובר על כל ערך אחר, הופך האדם הנאמן שותף, לעיתים בעל כורחו או בלי ידיעתו, למערכות מושחתות, דכאניות או אכזריות.

השאלה העולה כאן היא שאלת "הדרך". קיומה של דרך משותפת היא כאמור תנאי הכרחי לקיומה של קבוצה סולידרית. ואולם, אין בה ערובה כלשהי לתוכנה של הדרך, לערכים הגלומים בדרך, ולמקום אליו היא מובילה. סולידריות היא ערך עצמאי, אבל יש לבחון את הערכים אותם מממשת הקבוצה הסולידרית, ובמקרה הצורך לשים לה סייגים.

עם ואדם

מקרה הדוגמה המובהק ביותר של קונפליקט הערכים היא שאלת הלאומיות והסולידריות הלאומית. קבוצת-העל היהודית היא "העם". העם הוא יחידת שותפות היסטורית ותרבותית, ובאותה עת הוא יצור חסר פנים, שהמכנה המשותף שלו רופף ולעיתים חסר תוכן ממשי. היכן עומדים מונחי "העם" כנגד מונחי הקהילה, העדה והשבט? ומה אומרת על כך השפה?

הסוגיה שמעלה הלאומיות היא שאלת היחס לכלל בני האדם, דהיינו, לכל מי שאינו שייך לקבוצה הלאומית. הקונפליקט כאן אינו רק בין ערכים אלא בין שייכות לשתי קבוצות. הקבוצה הלאומית, שיש לה מאפיינים מובהקים של זהות, תרבות, היסטוריה, שפה ועוד, ויש לה משימות ואינטרסים משותפים כגון ביטחון, רווחה כלכלית ועוד; וקבוצת כלל בני האדם, הסולידריות בין בני אדם באשר הם, הניזונה ממהותו של האדם, היסודות המשותפים לכלל בני האדם שהם התשתית לכל תיאוריה מוסרית.

כל אלה באים לביטוי בדיון שכבר נשחק ביחס לשאלה למה כיוונו חכמים: "לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך שכל המאבד נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא" (מש' סנהדרין ד ה). הרמב"ם מביא את הניב בהחלפת התיבה 'בישראל' בתיבה 'בעולם', ותולה זאת בתפיסת עולם לפיה כל בני האדם נבראו בצלם אלוהים: "לפיכך נברא אדם יחידי בעולם, ללמד שכל המאבד נפש אחת מן העולם, מעלין עליו כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת בעולם, מעלין עליו כאילו קיים עולם מלא, הרי כל באי עולם בצורת אדם הראשון הם נבראים, ואין פני כל אחד מהן דומין לפני חבירו, לפיכך כל אחד ואחד יכול לומר בשבילי נברא העולם" (רמב"ם הלכות סנהדרין יב הלכה ג).

השוני בנוסחאות הוא בסיס למחלוקת בשיח הישראלי אם הכוונה ליהודים בלבד או לכלל בני האדם. האפשרות הראשונה תוחמת את העיקרון המוסרי אל תוך הקיום הלאומי, אך יש לה גם טיעון מוסרי כללי, המוצג בניב התלמודי "עניי עירך קודמים". הניב מייחס את השאלה גם ליחס בין העם לשאר האומות: "עמי ונכרי – עמי קודם, עני ועשיר – עני קודם, ענייך ועניי עירך – ענייך קודמין, עניי עירך ועניי עיר אחרת – עניי עירך קודמין" (בבא מציעא עא). על פי תפיסה זו הסולידריות אינה מציגה מסקנות לפעולה זהה בכל מצב, על פי העיקרון הקנטיאני, אלא עליה לפעול על פי ההקשר. כאשר ערך הסולידריות הכלל-אנושית מתנגש או נבחן בשאלות של שייכות, חברות קרובה, אינטרסים ברורים ומיידיים, הקבוצה הקרובה מכריעה.

האפשרות השנייה מציגה את הסולידריות הרחבה ביותר, המתייחסת לכל בני האדם כקבוצה בעלת זהות ומהות משותפות, והיא היסוד לסולידריות כערך מפתח בתפיסה מוסרית כללית יותר. מכאן אפשר לנסח את אפשרות הסולידריות עם קורבנות רצח עם באפריקה, סולידריות עם נפגעי אסון טבע בטהיטי, סולידריות עם נפגעי ניצול מיני באשר הם וכדומה. הסולידריות הזו מכוונת מ"הציבור הרחב" אל "ציבור נפגע" כלשהו, אל האחר הזקוק לעזרה, בלי להבחין או להתייחס ללאומיותו, מינו, גילו וכדומה. היא מכילה גם את יסוד המעשה, העזרה הממשית. זו הדרגה הגבוהה ביותר של סולידריות, שבה, באמת, אדם לאדם – אח. 


1
תגיות :
תמונה ראשית
מאמרים קודמים