איום או גשר תרבותי?

רוביק רוזנטל | 15 באוקטובר 2014
המאמר הופיע כמבוא ללקסיקון לועזי-עברי בהוצאת פרולוג (2006)

המילים הלועזיות, או בהגדרתן הבלשנית 'מילים שאולות', מטרידות את דוברי העברית. האם השימוש הרב בהן מעיד על עוני לשוני, או אולי על ידע וחיבור לתרבות העולמית?

שאלת יחסי העברית החדשה והלעז מטרידה את דוברי העברית, מראשון "מנהיגי השפה" ועד האיש ברחוב, מאז תחיית השפה. אליעזר בן יהודה חלם על שפה נקייה מלעז, ובחזונו ראה מילון עברי שלם המקיף לא רק את חיי היומיום אלא גם את תחומי המדע, הטכנולוגיה, המזון והבגדים. הוא וממשיכיו הבינו שאפשר להיאבק על דיבור עברי בארץ ישראל ואף להצליח במשימה, אבל קשה הרבה יותר להיאבק במונחי לעז הנלווים לעברית בתחומים רבים. ועד הלשון עמל קשה והוציא מילונים מיוחדים בתחומים שבהם הלעז נותר דרך מרכזית באוצר המילים של הדוברים, ולא רק מילונים אלא גם ספרי הדרכה והחינוך. כך, למשל, יצא בשנות העשרים ספרון המלמד אדם מן היישוב איך להיכנס למסעדה ולהזמין מאכלים בעברית. תחום המזון היה מאז ומתמיד עקב אכילס של מחוללי תחיית העברית.

החזון הטהור של מחדשי השפה נחל על פי  המציאות הישראלית במאה ה-21 כישלון צורב. הלעז מצוי בכל מקום, ובכל משלבי השפה. אנשי האקדמיה משבצים כל פיסת מאמר או הרצאה בעשרות מילים לועזיות דיון טכנולוגי, מתיקון מכונית ועד שיח בבועת ההיי-טק, שזור לועזית. שפת שלטי הרחוב העברי היא קוסמופוליטית, ושיח יומיומי פשוט מלא לעז, משפות שונות וממקורות שונים. הסלנג הישראלי בנוי בחלק הארי שלו על לעז בערוצים שונים. על העובדה התרבותית הזו אין ויכוח, וגם הלקסיקון הלועזי-עברי של פרולוג מתעד אותה בהיקף מרשים ובמידה רבה של עידכון. השאלות שיש לשאול הן מדוע זה כך, האם מדובר בכישלון ובאיום על העברית החיה, והאם יש להילחם בתופעה או לקבל אותה.

סרנדה או רמשית

כמה וכמה חוקרים ניסו להגדיר את יחסי העברית והחדשה והלעז במונחים של כמות. החוקרים בדקו  טקסטים במשלבים שונים, והגיעו למסקנה חוזרת ונשנית שאין מקום לדאגה. כמות המילים הלועזיות בטקסט ישראלי מכל סוג שהוא מועטה מאוד. אפילו בטקסט עיוני או פובליציסטי שכותבו נוטה להשתמש במילים לועזיות, נמצאו מעט מילים כאלה. חמישה אחוזים של לעז בטקסט כתוב או משודר נחשבים כמות מפליגה. בדיקה של שיח יומיומי ברחוב או בסלון מגלה שאחוזי הלעז כאן נמוכים עוד יותר.

מבחן השיח הזה מטעה. הוא מעיד אומנם על ההצלחה של העברית להפוך לשפת שיח שוטפת ועשירה, אך הוא דומה לחיפוש המטבע מתחת לפנס הלא נכון. יוצרי העברית נכשלו במלחמתם בלעז בזירה החשובה של אוצר המונחים, וזאת בשורה של תחומים: תחומי המדע, הצריכה, התרבות וחלקים שונים של חיי היומיום. בכל תחום כזה היה ניסיון מיוזע להציג אלטרנטיבה עברית, רצוי שלמה וסגורה, לאוצר המילים הלועזי, ושוב ושוב הניסיון הזה נהדף. הדוברים, הכותבים, החוקרים ואנשי המעשה בחרו בלעז: לעיתים כגורם כמעט יחיד (כמו למשל במוזיקה), ולעיתים בהיקפים רחבים לצד העברית (כמו למשל בתחום הפיננסים).

הלעז ניצח בעיצוב שפת ההגות והמחשבה. למונחי יסוד כמו  אתיקה ואסתטיקה, לוגיקה ומטפיזיקה ורבים אחרים הוצעו חלופות ולא התקבלו. הלעז מוביל בתחום מונחי היסוד של הספרות והאמנות, כמו  פואמה, אפוס, קומדיה וטרגדיה. הלעז ניצח בעיצוב שפת חיי המדינה: מדמוקרטיה (ולא, למשל, החלופה העתיקה עמונות) ועד פריימריס (מדוע לא נקלט המונח הפשוט "בחירות מקדימות"?  נראה שהוא אינו מדיף אותו ריח של מאבק פוליטי עקוב מדם). הלעז ניצח בעיצוב שפת המוזיקה, שגם בה נכתב מילון עברי שלם: דואט ולא דואית, דו מז'ור ולא דו רביב, סרנדה ולא רמשית. הישראלי אינו לובש פראק וטוקסידו, אבל הוא יוצא עם ערב לקונצרט גאלה בפילהרמונית, רצוי באודיטוריום עם אקוסטיקה משובחת.

הלעז ניצח בעיצוב השפה הקולינארית, וכך מתחבט הסועד בין שניצל, סטייק וספגטי על אף שניתנה לו האפשרות לבחור בין כתיתה, אומצה ואפילו אטריות שלוקות ברוטב. ברחוב ההיצע הוא רב-לשוני: פלאפל, שווארמה, בורקאס עם חמינאדוס או סתם סנדוויץ'. הלעז ניצח בעיצוב שפת הביגוד וטיפוח הגוף. הלעז ניצח בתחום האמור לכאורה להנהיג את נצחון העברית מאז "מלחמת השפות", תחום ההשכלה הגבוהה: אוניברסיטה, קתדרה, אקדמיה, פקולטה, רקטור, סטודנט, לכל אלה כמעט לא הוצעו מילים חלופיות, ואם הוצעו, לא נקלטו. למרבה המזל קמו בארצנו מכללות והחזירו ליושנה את עטרת החידוש של בן יהודה, שהציע בעקבות הערבית את מכללה כשם חלופי לאוניברסיטה. על מעמדו של הלעז במדעים המדויקים אין צורך להכביר מילים, אבל מה עושה הלעז בנקודות הכניסה והיציאה של שיח יומיומי פשוט? היי, פליז, או קיי, ואללה, אחלה, ת'נק יו דרלינג. סי יו. ביי ביי.

אורקסטרה וקונפקציה

אפשר לשנוא את התופעה, לתעב אותה, להילחם בה, אפשר להישאר שווה נפש, אפשר לאהוב, אבל אני סבור שצריך קודם כל להבין. הלעז נותר בעברית הישראלית לא עקב אידיאולוגיה חלופית לאידיאולוגיה של העברית, אלא מִטעם תרבותי בסיסי. נצחון הלעז בשורה ארוכה של תחומי חיים, מחשבה, טכנולוגיה ומעשה התרחש בתחומים שבהם קיים חיבור תרבותי מובנה של הדוברים לתרבות כללית יותר. הדוברים הגיבו על הנסיונות להכניס עברית "טהורה" לתחומים האלה בסירוב מנומס אך תקיף. פרדוכסלית, הם ראו דווקא במינוח העברי מעין גוף זר בשדה תרבותי שאינו עברי מיסודו.

את המהלך הזה יש להפריד באופן גס לשתי תקופות השפעה גיאו-תרבותית: השפעה אירופית והשפעת אמריקנית. המפעל הציוני נהרה ונוצר באירופה והוא הביא אתו לתרבות הישראלית הצעירה כמה וכמה עגלות טעונות שמקורן באירופה. מחוללי הציונות מרוסיה, פולין, גרמניה וארצות אחרות הביאו עולמות תוכן עשירי לשון של מדע, טכנולוגיה, ספרות, מוזיקה, שנכתבו ונלמדו בשפות המקור או היו משותפים לכמה וכמה שפות. כך גם בתחומים מעשיים יותר כמו תחום הרכב שבו נוצרה  שפת מוסכים שרובה אנגלית, ושפת קבלני בניין ואדריכלים שרובה גרמנית, ושפת חייטים ומלבישי בגדים שרובה צרפתית. השפות הסלאביות תרמו את ליבת השפה החדשה: פסיכולוגיה, קונפקציה ורפורמה הובאו כפי שהן מהרוסית והפולנית. האיטלקית תרמה את שפת המוזיקה לאירופה ומשם לישראל, וכך ניגנו פיאניסימו ואנדנטה גם באורקסטרה של ראשון לציון. הבחירה בלעז היתה איפה הצהרה לא גלויה שהמפעל הציוני הוא שלוחה של התרבות האירופית.

אוצר הלשון נקלט מאירופה לא רק בשימוש ישיר במילים כפי שהן, לעיתים בשיבוש פונטי קל,  אלא בערוצים נוספים, ובעיקר באמצעות תרגומי השאילה בגירסאותיהם השונות, שאינם בתחום הלקסיקון שלפנינו. כך וכך הוא מהווה תשתית תרבותית מקיפה ורחבה מאוד. כוחו של המפעל הציוני בעת היווצרותו היה בחיבור המרתק בין תרבות אירופה  לתרבות היהודית ומקורותיה, והשפה היתה והינה ערוץ מרכזי לכך. לאלה נוספה השפעה רחבה של השפה היהודית העממית, היידיש ובמידה פחותה הלדינו. אלה השפיעו במידה מצומצמת מאוד על השפה הבינונית והגבוהה, ומטעמים תרבותיים ואידיאולוגיים התגדרו בעיקר בכיבוש הסלנג העברי. לעיתים מתברר, בכל משלבי השפה, שלמילה לועזית מאומצת או ביטוי שאול יש כמה מקורות אפשריים למקורה של מילה או ביטוי, שכן באירופה  נדדו ונסחרו מילים ומטבעות לשון מעם לעם.

בכל מקרה, הלעז האירופי התבולל ביסודותיה של השפה החדשה, והוויכוחים אודותיו דעכו בשלבים מוקדמים. האקדמיה ללשון יצרה במקרים רבים חלופות עבריות בהצלחה חלקית, בעיקר במסגרת המילונים המקצועיים שניסחה לאורך השנים, מפעל חשוב שהיא ממשיכה בו עד היום. גם האקדמיה ויתרה, לעיתים קרובות בגלוי, על המלחמה הטוטאלית בלעז.

בעשורים האחרונים פרץ לעברית הישראלית הלעז הגלובאלי, שהוא בעיקר שימושים של אנגלית-אמריקנית. כמו הלעז האירופי גם הלעז הזה הוא רב-ערוצי ורב-תחומי, אך הוא מתפשט בעיקר בתחומים שלא היו בעלי משקל או תפוצה רחבה קודם לכן. הוא שולט בתחומי טכנולוגיות המידע החדשות, המוזיקה החדשה, ומשפיע על שפת עולם העסקים. ההשפעה של השפה הגלובלית בולטת בשיח היומיומי, ובעגות של קבוצות השואבות את האידיאולוגיה והתשתית התרבותית מהתרבות הגלובאלית, כמו עולם הסמים הקלים עשיר השפה, שפת הבילוי, הריקוד, המפגש החברתי ועוד. העיקרון דומה: שייכות תרבותית גוררת שייכות לשונית.

בקשיש ונירוואנה

ההבדל בין הלעז האירופי ללעז הגלובאלי הוא בגורם הזמן. הלעז הגלובאלי לא התמסד עדיין, הוא אינו נתפס חלק בלתי נפרד מהשפה, שאלות רבות מרחפות סביבו: מה תוחלת החיים של התרבות הלשונית הזו, מה הרלוונטיות שלה לחיי הישראלים. הלעז הגלובלי הוא בחזקת שבר ענן. מה יחלחל ממנו, מה יזרום אל הים הגדול או אל ים המוות? גם הדוברים חשים שאינם יודעים עדיין את התשובה. למילונאים אין כאן זכות המבוכה, הם אמורים להחליט אם לתעד את השפה הדינמית הזו ולהסתכן בהתיישנות. הלקסיקון שלפנינו, גם בהוצאתו הראשונה וגם במהדורה החדשה בחר לעדכן, ולטעמי בצדק גמור: מילון נועד לשמש את קהל הדוברים, ובמאה ה-21 עליו לשוב ולהתעדכן כפי שעולמם של קוראיו מתעדכן ללא הרף. באופן טבעי, רוב העדכונים בלקסיקון זה מתייחסים למונחים מן האנגלית-אמריקנית.

אירופה ואמריקה הן מרכז ההשפעה של הלעז על העברית, אבל הדברים יפים גם לשפות ותרבויות אחרות שהשפיעו על העברית. גם כאן נוכח היסוד התרבותי המשותף שממנו נולדו, מ"בקשיש" הטורקית דרך "נירוואנה" ההודית ועד "צונאמי" היפאנית. כאן המקום להעיר הערה על אטימולוגיה. אני מסכים בעניין זה עם מאמר ביקורת שכתב ראובן מירקין ב"לשוננו לעם" בשנת 1976 על מהדורה מעודכנת המילון הלועזי של דן וקפאי פינס, שבחרו ברוב המקרים באטימולוגיה של מוצא ראשון: היכן התחילה המילה הלועזית את דרכה, ולא באטימולוגיה של חיכוך: מהי השפה שהשפיעה על דוברי העברית לקבל את המילה. על פי מבחן המוצא הראשון, רוב רובם של הערכים הגיעו מן השפות הקלאסיות, יוונית ורומית, אך קביעה זו אינה מלמדת  אותנו מאיזו שפה הם התגלגלו אל דוברי העברית. האטימולוגיה של החיכוך היא המפתח שיש לעסוק בו, מפני שהיא מספקת את ההקשר התרבותי הנכון: מהי התשתית התרבותית של דוברי העברית אותה משקפת המילה או קבוצת המילים שאומצה מן הלעז. כך גם נהגתי ב"מילון הסלנג המקיף" (כתר, 2005), שכמחצית מערכיו מקורם לועזי. כך נוהג גם הלקסיקון שלפנינו.

החרדה, ההיצע והביקוש

אז מה עושים? אפשר להישאר שווה נפש, אבל ספק אם זו דרך ראויה. שוויון נפש תרבותי משאיר זירה ריקה, ולך תדע מי ימלא אותה. אני מציע לבחור בין שתי אסטרטגיות. אסטרטגיה ראשונה היא אסטרטגיית החרדה. קשה להאשים את בן יהודה שנלחם בלעז כדרך הקנאים, אם כי אפילו הוא קבע שאינו מוכן ללחום במילה הנאצלה והמיוחדה אנדרוגינוס. אלא שקנאי הלעז היום מבזבזים הרבה מדי תחמושת על פחות מדי הישגים, ולוקים בפתטיות. האסטרטגיה השנייה, ועליה אני ממליץ, היא של היצע וביקוש. שום כוח בעולם אינו יכול לגרום לדובר ישראלי להזמין כתיתה ואומצה במסעדה. מאידך, איש לא כפה עליו להקים בתי תוכנה ולייצר רכיבי חומרה במקום להשתמש בהארדוור וסופטוור. תקליטור וסי-די-רום יצרו זוגיות יפה של מילים נרדפות, אבל כונן יש רק אחד. דווקא שפת העסקים אימצה את עקרון תרגומי השאילה ומתנהלת ברובה בעברית, או בשילובים כגון ריבית הפריים. ומה לגבי טרמינל 3? כמה נאה היה לקרוא לו בית הנתיבות, אבל מה לעשות. זו המאה העשרים ואחת, בייבי. איי לאב יו, טרמינל.

הישראלים רוצים לדבר עברית, ורוצים לדבר לועזית, ורוצים לבנות את השילוב המתאים ביניהן. יפה שגורמים שונים, ולא רק האקדמיה, מציעים שוב ושוב הצעות למונחים בעברית. שההיצע יימשך, ושתהיה בין הלעז והעברית תחרות בריאה. ואם ביום מן הימים יחדלו הישראלים מתאוות העברית החזקה כל כך שלהם, מן ההסכמה על הגורם התרבותי היחיד באידיאולוגיה הציונית המקורית שאין עליו מחלוקת, ויעברו לדבר בשפת עולמית חדשה שיש כבר שמכנים אותה "גלוביש", גם אוהבים מתונים לא יועילו, שלא לדבר על הקנאים. ובינתיים, כתבו מילונים הרבה.


1
מאמרים קודמים