לא העלה על בדל שפתיו

רוביק רוזנטל | 15 באוקטובר 2014

צירופי לשון משובשים הם מקור להומור לשוני, בין אם נעשו בטעות או בכוונת מכוון

להלן נוסח מכתב שהגיע למחשבי במסגרת שאלות למדור "הזירה הלשונית" במעריב: "במשרדנו ניטש ויכוח עז בנושא מהו המשפט הנכון לומר: 'אדם ניכר בכוסו כיסו וכעסו', או שמא: 'אין שופטים אדם בכוסו, כיסו וכעסו'. שני המשפטים הפוכים זה מזה במשמעותם. אודה לך על תשובתך למען הסדר הטוב במשרד".

הניסוח הנכון הוא כמובן הראשון, אבל מאמר יעסוק דווקא בצירוף השני, דהיינו, בביטוי המשובש. יש בו עירוב של שני צירופים: הראשון הובא בראשית השאלה. מן השני מהדהדים צירופים שונים כגון  "אין אדם נתפס בשעת צערו", וכן "אלך תדון את חברך עד שתגיע למקומו".

צירופי לשון, דהיינו ביטויים, ניבים, פתגמים, מועדים לשיבוש. המילה הבודדת יושבת לבטח במחסני הלשון של כל אחד מאיתנו. הצירוף זקוק לחיפוש נוסף, לריענון הזיכרון, ורכיביו נוטים להתחלף, לשנות סדר, ולהתבלבל. באנגלית קוראים לתופעה הלשונית הזו mix metaphors. השיבוש מתרחש בדרך כלל ללא תכנון, אבל יוצר אפקט של צחוק. זה פשוט מצחיק.

מה כל כך מצחיק? ראשית, יש כאן צחוק של שמחה לאיד: הבן אדם התבלבל, הוא ולא אני, לי זה לא יקרה. האמת היא, שזה קורה לכולנו, אבל לבני האדם יש תכונה מוזרה לסלוח לעצמם על מה שאינם מוכנים לסלוח לזולתם.

שיבושי ביטויים מצחיקים מפני שיש בהם עירוב מין בשאינו מינו, משחקי משמעות בלתי צפויים, צירופים אבסורדיים, כאשר ברקע מהדהד לו המקור, וגם הוא מתגלגל מצחוק.

ביטוי משובש אינו דומה לשיבוש דקדוקי. לא מדובר בזוועות נוסח "שתי שקל" או "אני יגיד לך", שחטאם בכך שהם משבשים פרדיגמה דקדוקית בסיסית. ביטוי משובש הוא בדרך כלל תקלה חד פעמית, או, לחילופין, שיבוש המודע לעצמו ומשמש מטרה כלשהי. לעיתים, כפי שאראה, ביטוי משובש חותֵם קבע בשפה, והופך לביטוי עצמאי ואף לגיטימי.

כל אלה מעידים על עניין חשוב: כדי להבין ביטוי משובש, מכוון או שאינו מכוון, ולצחוק לשמעו, יש צורך בהשכלה לשונית. השומע אמור להכיר את הביטוי המקורי המהדהד מזה המשובש, ולדעת להשוות ביניהם ולאתר את האבסורד שבשיבוש. שיבושי ביטויים נמצאים אם כן בעשירון העליון של הצחוק.

התנהגות משוללת רסן

הקבוצה הראשונה שאציג היא אם כן שיבושים לא מכוונים, שנוצרו מתוך בלבול של רגע, אבל תועדו בדרך כלשהי. כתב העת של האקדמיה ללשון "לשוננו לעם" הביא לאחרונה עבודה מקיפה ומרתקת של ד"ר ברכה דלמצקי-פישלר על גלגולי ביטויים בעברית לאורך הדורות. פישלר עשתה סדר בתחום והביאה ערוצי גלגולים שונים. בין היתר היא התעכבה על ביטויים שדוברי העברית החדשה אוהבים לשבש. להלן רשימה חלקית:

"התנהגות משוללת רסן". צריך להיות, כמובן, "משולחת רסן", שגם היא פיתוח של "שלוחת רסן".

"לא העלה על בדל שפתיו". שיבוש מעניין של "לא העלה על דל שפתיו" שמקורו בספר תהילים. המילה "בדל" דווקא מתאימה למשמעות, ובספר עמוס מדובר על "בדל אוזן".

"מעטי מעט". שיבוש יצירתי של "מתי מעט" מספר דברים, "מתים" במובן אנשים. אפשר גם "מעטי מספר".

"נדחה בהלוך ושוב". במקום "נדחה בלך ושוב", שמקורו בתנ"ך ובספרות מאוחרת יותר. "הלוך ושוב" הוא ביטוי בפני עצמו.

"שוחר מזימות", וכן "רוחש מזימות", הם האחים המבולבלים של "חורש מזימות", בעקבות "חורש רעה" מן התנ"ך.

"שוקד על שמריו". פיתוח הופך משמעות של "שוקט אל שמריו" לפי ספר ירמיהו. השוקד עובד קשה, השוקט על שמריו נרדם, כמו הקופא על שמריו, בעקבות צפניה.

"רקם עור וגידים". שיבוש מקובל ומשעשע למדי. "קרם עור וגידים" נולד בספר יחזקאל.

גם הביטוי הנכון עלול להשתבש בקריאה שגויה. ד"ר אורנה בן דור מספרת על סטודנטית שלה שניסתה להכין בבית "קְרֶם עור וגידים". יום אחד התקשר אלי קורא בכעס על מאמר שלי ואמר: "אתה ממש פֶּרוּ ערבי".  

שיבושי ביטויים מעידים לפעמים דווקא על ידע לשוני של המשבש. הבלשן יצחק אבינרי מספר בספרו ''יד הלשון'' על שיבושי תלמידים משנות החמישים. תלמיד מספר למורו: ''קראתי את הסיפור הזה בהתלהבות, ממש בשאט נפש''; תלמידה מספרת: ''החבר שלי הוא בר מינן שאין כמוהו". היא התכוונה לומר, מסביר אבינרי, שהוא ''בר בי רב".

בקיבוץ כפר סאלד נתפרסם אחד הוותיקים, יוסלה, בנטייתו לשבש ביטויים מקובלים ולחזור על אותם שיבושים שוב ושוב. דוגמאות: "החתול תמיד נופל על הראש"; "הוא יותר פרוטסטנטי מהאפיפיור"; וכמובן, "יש רק דרך אחת לרומא".

באתר תפוז הפך תיעוד בלבולי הלשון האלה משחק של גולשים, כאשר לביטויים המבולבלים הם קראו בשם חדש: "ביוטים". דוגמאות: ''ירושלים שן זהב''; ''לפני שהספקתי להגיד ג'ק ניקולסון''; ''לחם חוק ברזל''; וציטוט מהמבקר אסף נבו: ''לו היתה המחאה של שרון בן-עזר שווה משהו, תקליטיה לא היו מעלים גרה על המדפים בחנויות''.

קבוצה אופיינית של שיבושים היא קטיעתם לפני סופם, מה שאני מכנה "מחלקת קטועי הגפיים". ברכה פישלר מביאה לדוגמה את "חולה במחלה חשוכה". צריך להיות: מחלה חשוכת מרפא. לאחרונה שמעתי לקראת משחק של מכבי תל אביב את השדרית אומרת: "כל השחקנים חדורים". לא להיבהל, הם חדורים מוטיבציה והתלהבות, רק בשורות טובות. הפסיכולוג הצבאי עמיר סנדר מספר על הקצינים האוהבים לומר "עוד לא רואים קצה אור". הם מתייחסים כמובן לאור שבקצה המנהרה, שעוד ידובר בו. ביטוי קטוע גפיים שהפך גם הוא לנורמה: "אני אין לי שמץ". שמץ של מושג, כמובן.

בארזים נפלה שלכת

כלי התקשורת באכזריותם כי רבה מתעדים שיבושי ביטויים מזדמנים של אישי ציבור או ידוענים לרגע. בדרך כלל הידוענים אינם שמים לב לשיבוש, אבל יש מי שרושם. רובי ריבלין אמר לשלי יחימוביץ' כשעוד היתה עיתונאית ב"קול ישראל": "אנחנו רואים כבר את האור בקצה המערה". וכך אמר המפכ"ל משה קראדי כאשר נתפס האנס בני סלע: "פרצה מלבנו רווחת אנחה". השיבוש של קראדי שייך לקבוצה מיוחדת של ביטויים משוכלים, שאשוב אליה בהמשך. בתוכנית המציאות "הישרדות" אמרה השורדת ליעד לחברתה: "אנחנו נלך יחד עד הטיפה המרה".

קובץ הציטוטים "הוצא מהקשרו 5" מביא ציטוטים של שדרי ספורט אותם היו שמחים למחוק מן הקלטות ומן ההיסטוריה. הצירופים המשובשים-מעורבבים תופסים גם כאן מקום של כבוד:

"השער הזה הוא היהלום שבקצפת" (המאמן-פרשן ניר לוין)

"ראינו את השחקנים – כולם יצאו מכאן עם הראש בין הרגליים" (השדרית יפעת לין).

"שמעתם במו עיניכם" (השדר שרון ניסים).

ם בארזים נפלה שלכת" (המאמן-פרשן שלמה שרף).

"הוא צריך לשלוף חבטות מן השפן" (מאמן הטניס שלמה צורף).

"לילה טוב צופים יקרים, ונוחו בשלום על משכבכם" (השדר משה גרטל).

משה גרטל לא לבד. שיבושים הקשורים בדברים הנאמרים על המתים הם אופנה ישראלית נפוצה. חיים רמון ישמח לשכוח את הופעתו באחד מכינוסי מפלגת העבודה לאחר רצח רבין כאשר אמר: "רבין זכרונו לברכה ושמעון פרס  עליו השלום". שמעון פרס צחק כל הדרך מן השורה הראשונה באולם.

אור יקרות וקיפאון

קבוצה מעניינת ומאתגרת היא שיבושי ביטויים שנקבעו בשפה והפכו חלופה לגיטימית לביטוי המקורי, או שיצרו משמעות חדשה. לעיתים נעשה השיבוש כבר בתקופה קדומה של התפתחות העברית, וכך נוצר הצירוף "כהוא זה" שאינו אלא שיבוש של הצירוף המקראי "כי הוא זה". לעיתים השיבוש קל ובלתי מורגש, עד שכמעט קשה לקרוא לו שיבוש:

"דברים כדורבנות", שהחליף את "דברים כדרבונות", עקב נפוצותה של המילה "דורבן".

"אבד עליו הכלח", במקום "אבד עליו כלח", ממילא אין הסכמה בשאלה מה פירושה של  "כלח".

"החלק הארי", במקום "חלק הארי", צירוף סמיכות תקני.

"מי לידינו יתְקע". באיוב כתוב דווקא "מי לידינו ייתָקע". המשמעות דומה, מדובר בתקיעת כף.

"חדשות לבקרים", ביטוי נפוץ שמקורו בביטוי המקראי "חדשים לבקרים".

בשיבוש צירופים קלסיים אפשר למצוא לא אחת שיבושים הנובעים מפיסוק חדש המשבש את ההוראה המקורית. על חשיבות הפיסוק נכתב בספר אנגלי פופולרי הקרוי "eats, shoots and leaves". ללא פסיק מדובר בבעל חיים צמחוני. באמצעות הפסיק אחר המילה eats שהוצב בשם הספר מדובר באקדוחן מסרטי המערב הפרוע. הדוגמה המוכרת ביותר לשיבוש פיסוק היא הביטוי "קול קורא במדבר", שעל פי ההקשר המקראי יש לקוראו "קול קורא: במדבר פנו דרך" וגו'. ההפסק עבר מן המילה השנייה לשלישית, זאת כבר בתרגומים הראשונים של המקרא ובברית החדשה, ובכך שינה את הוראתו מקול שהכול מקשיבים לו לקול שאיש אינו מקשיב לו. חננאל מאק מוסיף כי כבר בעלי הטעמים הכירו בשתי האפשרויות, ולכן טעמו של "במדבר" הוא זקף גדול, המפריד את המלה במדבר משתי שכנותיה. העברית אימצה את הביטוי החדש כתרגום שאילה.

שיבושי פיסוק מוכרים פחות הם, למשל "רווה נחת", שמקורו בספר תהילים: "תלמיה רוֶוה, נָחֵת גדודיה"; או בצירוף "אור יקרות" שמקורו בפסוק "והיה ביום ההוא לא יהיה אור; יקרות וקיפאון" מספר זכריה. 

לעיתים השיבוש של הצירוף הקלסי נעשה באמצעות הנגנה. למשל, את הפסוק "כי האדם עץ השדה" אפשר לקרוא בהנגנה נייטרלית, כמשפט חיווי, ובהנגנת שאלה-תמיהה: "כי האדם עץ השדה?!" שהוראתה הפוכה: האדם אינו עץ השדה. שיבוש נפוץ אחר הוא של הפסוק "מיהרו בנייך, מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו" מספר ישעיהו שאפשר להדגיש בו שתי מילים חלופיות. "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו", דהיינו, יעזבו אותך, שהוא הוראת הפסוק המקראי; או "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו", דהיינו, המהרסים הם האויב הפנימי, פירוש המתאים לשיח הפוליטי העכשווי, אך מתייחס לפתיחתא של הפסוק ("מיהרו בנייך"), ומצוי כבר במקורות. יש רואים באפשרות המשובשת לכאורה דרש לגיטימי על הפסוק.

מוחמד וההר, התבן והבר

קבוצה נכבדה בעניין זה היא צירופים ששובשו ונקלטו ואף עלו בתפוצתם על הצירוף המקורי. בחלק מן המקרים שתי האפשרויות מתקיימות בתפוצה דומה, כגון הבלבול בין "יצא שכרו בהפסדו" לעומת "יצא הפסדו בשכרו", על אף שמשמעותם מנוגדת. גורל דומה יש לביטוי "אם ההר לא בא אל מוחמד מוחמד יבוא אל ההר", המציין צניעות, לעומת "אם מוחמד לא בא אל ההר, ההר יבוא אל מוחמד", המציין גאווה או יכולת לחולל ניסים.  אחד הצירופים שהעם בישראל אוהב לשבש מקורו מקראי: "לבור את הבר מן התבן". משום מה הגירסאות הנפוצות יותר הן דווקא בהוראה ההפוכה: "לבור את התבן מן הבר"; או הצירופים חסרי המשמעות "לבור את המוץ מן התבן", ובכיוון ההפוך: "לבור את התבן מן המוץ".

הצירוף המשובש הנפוץ ביותר בעברית הוא "עושה ימים כלילות", שיבוש של הצירוף התלמודי "עושה לילות כימים". הוראת שתי החלופות הפוכה: "עושה לילות כימים" הוא אדם חרוץ העובד גם בלילה; "עושה ימים כלילות" הוא בטלן המנמנם בשעות היום. ובכל זאת השימוש בביטוי המשובש, "עושה ימים כלילות", כשהכוונה דומה לביטוי המקורי, נפוץ בהרבה מן השימוש בביטוי המקורי. הסיבה לכך היא הרצף הפסיכולוגי הטבעי, שבו היום בא לפני הלילה. זה המקור גם לשינוי הנפוץ שחל בביטוי "מוות וחיים ביד לשון", ל"חיים ומוות ביד הלשון", מתוך אותו רצף פסיכולוגי טבעי לפיו החיים באים לפני המוות.

מקרה מובהק של שינוי משמעות הוא גורלו של הביטוי שמקורו תלמודי "טעות לעולם חוזר", שהוראתו "תמיד ניתן לחזור מן הטעות". הצירוף קוטע את הרצף התלמודי שבו נכתב "(העושה מקח) טעות – לעולם חוזר", וכך נוצר חוסר התאם במין, שהרי טעות היא מילה בנקבה. מכאן נולד הביטוי "טעות לעולם חוזרת", שהוראתו שונה בתכלית מן המקור, אבל דווקא הוא השתרש היטב בשפה.


מאמרים קודמים