הפרייער, החנון והפוסטמה

רוביק רוזנטל | 14 באוקטובר 2014
המאמר הופיע בגרסתו הראשונה ב"הד האולפן" 101, חורף 2014

שפות היהודים, כמו יידיש, לדינו ויהודית-מרוקנית, מתכתבות עם העברית העכשווית בשלל דרכים וערוצים, וזוכות לפריחה מחודשת

 

גל של חזרה ללשונות היהודים פוקד את התרבות הישראלית בשנים האחרונות. אין מדובר באידיאולוגיה חדשה, העברית היא עדיין השפה של המפעל הציוני ושל מדינת ישראל ללא עוררין; אין מדובר בהחייאה של השפות האלה בסביבה הדוברת עברית, זה כמובן לא יקרה. זהו גל של תיעוד, לימוד ושימור. הוא מתבטא בין היתר בכמה וכמה ספרים, שגם זכו לתשומת לב ולהצלחה. "חתונת ארטישוק, גירושי שזיפים" מתעד את חוכמת הפתגם של יהודי מרוקו; "מילון בן יהודה שטראסה" מתעד את ההווי הלשוני של יוצאי גרמניה; "וואָס דאַרפט איר מער" של יוסף גורי, מביא 2000 מטבעות לשון ביידיש; "עשן ואמיץ" של דניאל בלטה מביא פתגמים של יהודי אתיופיה; וכן מילונים וספרי פולקלור בלדינו. אלה מצטרפים ליצירה מוזיקלית וקולינרית בלתי פוסקת, המייצגת עדות שונות ותרבותן.

מוקד התופעה הוא שאלת הזהות התרבותית. לשונות היהודים ותרבותם נשחקו במאה ויותר שנות הציונות בין החזרה למקורות, לתרבות היהודית הקלאסית, לבין התרבות הישראלית החדשה. לשונות היהודים נתפסו כשליח לא רצוי של הגולה, וכתרבות עממית שאינה ראויה לכבוד. ההזנחה והנידוי יצרו חלל בשרשרת הזהות, ומה שמתרחש היום הוא מהלך של פיצוי והשלמה.

דוברים תלת-לשוניים

השפות היהודיות הן תופעה ייחודית בתולדות השפות. ברחבי העולם היהודי נוצרו שפות שנשענו על שפת הסביבה, אך יצרו בה אוצר מילים ייחודי, מטמוני פולקלור של אמרות ופתגמים, ושימוש בדרגות שונות של מילים עבריות. השפה היהודית שימשה מתווך בין שתי פניו של הקיום היהודי: ההתבדלות וההשתייכות לסביבה. נוהגים למנות כשלושים שפות יהודיות, כאשר כמעט כל מדינה שחיו בה יהודים יצרה שפה יהודית עצמאית. היידיש והלדינו דוברו בתרבויות לשוניות שונות, בכמה דיאלקטים

עם תחיית השפה העברית התייתר לכאורה הצורך בשפות יהודיות. ואולם, הדור של מחיי השפה ושל המהגרים לאורך מאה ושלושים שנות הגירה, איפשרו לשפות היהודיות להגר יחד עם דובריהן ובדרכים שונות, לעיתים ערמומיות, להטביע את חותמן על השפה החדשה, תוך התגברות על המשוכה האידיאולוגית שהתנגדה להן.

מחיי השפה העברית היו, רובם, טריגלוסים. הם הביאו למהפכה את שפת מולדתם, את שפת אמם ואת העברית. כל שפה שהביאו בתיבות הספרים שגלגלו על פני הים או בקופסת הגולגולת גררה אחריה נכסים תרבותיים שונים.

טריגלוסיה איננה מחלה, להיפך, הטריגלוט הוא אדם עשיר יותר מבעל שתי השפות ובוודאי מבעל השפה האחת. ריבוי הלשונות גם אינו תקלה בהישרדותו והתפתחותו של העם היהודי בשנות הגלות, אלא ערובה וגם סמל ליכולתו לשרוד בתוך תרבויות זרות לכאורה: לקחת מהן, להשתלב בהן, לתרום להן.

מעמד שלוש צלעות הטריגלוסיה אינו שווה. שפת התרבות השלטת מקיפה את נכסי תרבות הגויים. השפה העברית היא שפת הקודש ושפת כתבי הקודש. השפה היהודית היא השפה המתווכת, המשקפת תרבות עממית. היא מאפשרת ליהודי להיות חלק מתרבות סביבתו גם בהיבט הלשוני, אך לנכס אותה ליהדותו.

בטריגלוסיה של מחיי השפה היו היבטים נוספים. היידיש כבר לא היתה רק שפה עממית אלא שפת ספרות ועיתונות. העברית לא היתה שפה דתית בלבד, אלא שפה שהתפתחה בה התנועה הלאומית והספרות החדשה שיש בה סממנים מודרניים. העברית של תקופת ההשכלה כבר יצרה גשרים אל שפת התרבות הכללית בלי היזקקות ליידיש. הנדבך הנזקף לזכותו של מנדלי, שיצר גשר נוסף, בין העברית החדשה בחיתוליה לבין היידיש. לכאורה, נולדה כאן הזדמנות לסינתיזה מופלאה בין היידיש והעברית, אך הסינתיזה הזו נתקלה בחולשתה של העברית החדשה, שלא הצליחה להפוך את חזון המחדשים למציאות חיים. העברית ומחדשיה העדיפו את התחרות והמאבק על פני החיבור, מאחר שחששו, בצדק או שלא בצדק, שהעמדה הידידותית תהרוג את הרך הנולד.

חתול כחוש ועכבר ענק

היידיש היתה האויב הגדול, והמלחמה בה נערכה, כידוע, בראש חוצות. אם מלחמת השפות של שנות העשרה כוונה בעיקר כנגד הגרמנית כשפת הוראה, כלומר, כנגד  הצלע הכללית שבמשולש, גדוד מגיני השפה פעל בעיקר כנגד היידיש, ולא במקרה נושאי הדגל היו הצברים. הקרב על היידיש לא היה רק מאבק למען העברית, אלא למען זהותם החדשה, הנבדלת מזהות הוריהם.

היה זה, אם כן, מאבק מוזר, בין חתול כחוש הפוחד למות בכל רגע ברעב, היא העברית, לבין עכבר ענק ומנוסה אך נרדף, והיא היידיש.  בתחרות הזו לא היה ליידיש סיכוי בעימות ישיר, שבו זכתה לפצצות סירחון מסוג אלה שהוטלו על האסיפה שניסה לקיים החבר דזי'טלובסקי בתל אביב של שנות העשרים, ושלושים שנה מאוחר יותר בחרמות האכזריות כנגד דז'יגאן ושומאכר.

איך אם כך השפיעה היידיש על העברית? היא השפיעה בדרכים שונות, ונכשלה או לא ניסתה את כוחה בדרכים אחרות. למשל,  אין כל השפעה של היידיש על מערכת הצורות העברית. להיפך, בדרכה הערמומית אכפה היידיש את ראשה בהכנעה לנוכח שיטת המשקל והבניין השמית, והשתלבה בה בסדרת פעלים כגון לפרגן, להשוויץ, לנדנד ולקטר, פעלים העוסקים ביחסי אדם לאדם באותה תערובת אירונית-מרושעת חביבה האופיינית ליידיש.

יש להסתייג מקביעות נחרצות באשר לתחביר והשפעת היידיש או שפות אחרות על התחביר העברי. אנו נחשפים לחלופות מגוונות של אמצעים ודפוסים תחביריים בעברית, ושלל סגנונות עבריים באים לביטוי בספרות, בשירה ובמסה, שלא לדבר על שפת הדיבור. "מה נשמע" הסלאבי הגיע מן היידיש, אבל אין אומרים "יפה ילד" כמו ביידיש, גרמנית ואנגלית, אלא "ילד יפה", כדרך המקרא. ועדיין לא הזכרנו את השוני התחבירי הדרמטי בין לשון מקרא ללשון חכמים.

מי ימלעל מלרעי ישראל

לעומת זאת, יש לשים לב היטב לשאלה שהייתי קורא לה בלשונו של בן יהודה "שאלה לוהטה", והיא שאלת ההגייה או הבחירה במה שקרוי "הברה מזרחית", קו נטוי ספרדית. הבחירה בהברה המזרחית-ספרדית שנעשתה בידי מנהיגי השפה החדשה  יצאה בין היתר נגד נוכחות היידיש בחיינו. לבחירה בהברה הספרדית שלושה רכיבים עיקריים: ההטעמה, מערכת התנועות והעיצורים. במערכת התנועות נצחונה של ההברה הספרדית שלם. במערכת העיצורים כשלונה כמעט שלם, ולמעשה לא נותר בעברית כמעט אף עיצור מזרחי מובהק. אובדן הגרוניות, הנחציות והענבליות הוא המכנה המשותף הנמוך של בליל השפעות לשוניות, והיידיש כאן היא גורם אחד מיני רבים.

הרכיב השלישי היא ההטעמה המלרעית האופיינית להבהרה הספרדית, לעומת ההגייה המלעילית. האם ההברה המלרעית ניצחה? היא ניצחה בשפה הנורמטיבית, אבל שפת הדיבור מושכת אל המלעיל בכוח אדירים, או כפי שכינה זאת דן אלמגור, "מי ימלעל מלרעי ישראל". כמעט כל שם עברי זוכה למילעול, אורה וחדווה ורינה ודיצה יחד עם ראובן ושמעון ולוי. המילעול ניכר בשמות מקומות כמו רחובות, חיפו וראשון. המלעול ניכר בנטייה להעדיף את המלעיל במילים יחידאיות שלכאורה ניתן להגות אותן בשתי צורות, כמו ארבע, דווקא, כמה, אצבע וכדומה. המלעול הופך מילים רבות כמו בובה, גלידה ורבות אחרות ללשון דיבור. גם צירופי לשון דיבוריים נוטים להתמלעל, כמו מַנְשמע, מה-שמו, בוֹאֶנה וכדומה.

מטבע הדברים, הנוכחות הבולטת ביותר של שפה זרה בשפה רשמית או מרכזית בתרבות כלשהי היא אוצר המילים והביטויים. כאן שלחה היידיש זרועות ארוכות בערוצים שונים לכל מקום במילון. מאחר שיידיש היא ביסודה שפה עממית, התנחלו יציריה בעיקר בשפה העממית הישראלית. ב"מילון הסלנג המקיף" שבו כ-10,000 ערכים, מניתי כ-1,000 ערכים שמקורם מן היידיש. מספר נכבד זה עשוי להטעות, כיוון שאם אערוך גם מבחן איכות, כלומר, נפוצות הערכים בשפת הדיבור והמרכזיות שלהם בשיח תהיה התוצאה גבוהה בהרבה. מתוך ערכים אלה, כ-450 הם שאילות ישירות של מילים וביטויים. חלקם נפוצים מאוד כמו פרייער, נודניק, קוטר, וכמובן "נוּ" על שלל ניגוניה.

אוי איס דוס א שטיק ניג'ס

הנוכחות של היידיש בסלנג ותיקה מאוד, ומקורה לא רק בעליות הראשונות אלא דווקא ביישוב הישן, שדיבר יידיש אבל בנה שפה מעורבבת. המפגש העיקרי בין העברית והערבית היה בשפת היומיום. ספר נדיר בשפה האנגלית מאת מרדכי קוסובר, "יסודות ערביים ביידיש הפלסטינית", שופך אור חדש ומפתיע על התופעה. קוסובר בילה בארץ ישראל בשנות העשרים של המאה הקודמת, וחקר את היישוב הישן, ובעיקר החרדים בירושלים. הוא גילה ששפתם היא יידיש מעורבבת בערבית, שאותה הכירו מן המפגש עם הערבים המקומיים. מן המפגש בין היידיש והערבית נוצרו לא מעט מילים, וחלקן חיות וקיימות עד היום. ניג'יס פירושו בערבית מלוכלך: "אוי איס דוס א שטיק ניג'ס!", מצטט קוסובר, אך המילה זכתה למשמעות של טרחן, נודניק, בעקבות השורש ביידיש נודשען. לבחורה שופעת ומצודדת קראו קוסה, בעקבות המילה הערבית קוסה, קישוא, ולגירסת קוסובר דלעת. האם זהו מקורה של הקוסית בת ימינו? "כורדי" היה כינוי לאדם נמוך קומה דווקא.

היידיש היא מלכת התכונות של הסלנג הישראלי, וללא מתחרים עד היום. במה שנותר מן היידיש בולטת הנוכחות של תארים המייחסים תכונות שליליות. לא במקרה נבחרה היידיש לתפקיד הזה, שכן היא מביאה אתה אותה תערובת מיוחדת של רשעות וחמלה. הפראייר הפתי נולד גם הוא ביידיש אף כי מקורו כמובן גרמני, שם פירושו מחזר. קוטער, במקור חתול מיוחם מייבב, הוא המתלונן הנצחי, ככתוב "איין אִלטער קוטער, ער טרענט אין וויינט": חתול זקן, דופק ומיילל. בוֹק, התיש, הוא טיפש. את הנוף הישראלי ממלאים המאכער, החאפֶר והפרטצ'ניק, שעושה הכל חאפ-לאפ. השוויצר מתרברב, השלומפר מתרשל, יש חולירות ויש חברהמאנים, מוישה גרויס חושב את עצמו, ומוישה זוכמיר הוא סתם פישער. הפדלאה נשרכת מאחור. השמוק והפוץ חצו את הקו שמתחת לחגורה והפכו שם נרדף  לנבל. השילוש הקדוש צילייגר, ציפלויגענער וציקרוכענער עברו למחוזות החרדים. גם חלקן של הנשים לא נפקד. וויבערס, קלפטעס, מיידאלאך וצצקעס, וכמובן יֶנְטֶה ויאכנה, שהן במקור שמות פרטיים, הפכו לתכונות לא מחמיאות לנשים רכלניות ומרושלות, שמתעסקות כל היום בפיצ'יפקעס, שמונצעס ופֶצֶ'ה מֶצֶ'ה.

מה נשמע וחעחעחע

מסלול אחר של השפעה הם הביטויים המתורגמים, תרגומי השאילה. כשיהודי בעיירה גליצאית או בפתח תקווה של שנות החמישים פגש יהודי ואומר היה אומר לו "ווס הערצאך". בן פוגש את חן בסֶנטר, והוא אומר לה אותו דבר בדיוק: מה נשמע? או מהנשמע? או מהניש? הם מתרגמים את ווס הארצאך מיידיש, ואפילו לא סיפרו להם. ב"מילון הצירופים" יש כ-1,200 צירופים שמקורם ביידיש, למרות שרבים מהם קיימים גם בשפות אחרות. שלא כמו השאילה הישירה, שאילת התרגום תקעה יתד של ממש בעברית המדוברת.

בעשור האחרון מצחקקת היידיש צחקוקי ניצחון במקום בלתי צפוי לחלוטין, באינטרנט. ולא סתם באינטרנט, אלא בשיח של בני עשרה הממציאים שפה חדשה שעוד לא היתה כמוה בישראל. היא לכאורה על טהרת האנגלית הגלובלית, ולא כן. פתאום צצה מכל פינה ברשת האות הנשכחת ע'. רוצים להביע גועל מדברי קודמכם: 'בלע', 'בעע' 'בעחס' ו'בלעחס', הכל בע' כמסמנת הסגול והצירה וכל כולה תיעוב משועשע. רוצים לצחוק על מישהו צחוק פרוע: 'חעחעחע'. גשם הופך ל'גיישעם', שלג ל'שיילעג', בסדר ל"בסייידער".  יש כבר  'דעדליין' בעי"ן ואפילו, ולעתים 'דעדליין שמעדליין', וגם: "יאללה אני עפתיי בעייי".

בשפה המיוחדת של בנות העשרה הכותבות יומני רשת, בלוגים והקרויות בקהיליית הרשת פקאצות עולה וכובשת הסיומת היידישאית –וּש. זו לא היתה אף פעם נפוצה כל כך, אך היא הותירה בפנתיאון דמויות כמו גברוש, או הכינוי הגזעני "ערבוש".  והנה יוצאת לה –וּש מן הארון בבלוגים של הפקאצות, וכל נער או נערה שנייה היא –וש: לילך היא  לילוש, אלון הוא אלונוש, עומרי הוא עומריקוש ועומרית היא עומריתוש ובקרוב תהיה לה בתמצווּש.

צ'פצ'ולה דמיקולו

הלדינו שונה מהיידיש. היא ספגה את הצליל הלטיני ושימרה אותו לאורך הדורות, זיקקה אותו עד שנותר ממנו צליל פעמונים. ההברות פשוטות. העיצורים שוטפים את האוזן. מִי אַלמָה: נשמתי. דֶה נָאדה: אין בעד מה.  הלדינו היא שפת אם, אבל היא נשמעת כאילו האמא היהודייה פושטת את בגדי העבודה במטבח, לובשת מחלצות ושרשראות פנינים, ומתבשמת לפני שהיא פותחת בשיר ערש.

מה תרמה הלדינו לסלנג הישראלי? לא כל המילים פעמוניות כל כך. פוסטמה, בלדינו, פצע, היא תערובת של שוטה ורשע, היום בעיקר במין הנשי. היא החברה של צ'פצ'ולה, העלמה המרושלת. חייל דמיקולו הוא  חייל מן התחת שלי. הלדינו מאפשרת לנו, או ליתר דיוק, לעובד הזר מגאנה, לעשות ספונג'ה, במקור ספונדז'אר. הגבר הצועד ובכיסו סטֶיפה תפוחה של שטרות, קיבל אותה מן הלדינו, שם היא נהגית סטִיפה ופירושה ערימה. אם מן היידיש קיבלנו לארוחת השבת את הקרעפאלאך, הקניידאלאך והבעבאלאך, הלדינו נתנה לנו לשבָת בורקאס עם חמינאדוס. אנחנו מפצחים אתה פיניונס ופיפיטאס, והכול פלאבראס – הכול דיבורים.

הלדינו תרמה את חלקה גם לתחום הביטויים המתורגמים.  "ברברה, בר מינן ברברה, את נראית יותר ברכה" אומרים הגששים, והשימוש הזה של "בר מינן" בא ישר מהלדינו. בלעת את הלשון? לדינו: אֶנְגְלוּטִירְסֶה לָה-לְוּאֶנְגָה. המלפפונים קמו על הגנן? זה בא מלדינו: סֶה לָאוָאנְטָארוֹן לוֹס פִּיפִּינוֹס, פָּארָא אָחָארְוָאר לוֹס בָּאצָ'אבָאנֶס. והגדול מכולם: שנת תָרָפָּפּוּ. הזמן הרחוק, הזמן שעבר זמנו. שום קשר לשנת תרפ"ו, מדובר ביהודית ספרדית טהורה: דִיל טיֶימְפּוֹ דֶי מִי טָארָא פָּאפּוּ, מהזמן של סבא של סבא שלי.   

היידיש והלדינו מתחברות בביטויים שונים, ולא במקרה, שהרי כולנו יהודים. "מהפה שלך לאלוהים!" - ביידיש אומרים: פֿון דײַן מויל אין גאָטֶס אוֹיערן, בלדינו: דֶה לָה בּוֹקָה טוּיָה, אָה לָאס-אוֹרֶיזָ'אס דֶיל דְיוֹ. היפה מכולם הוא דבר הנחמה  לגבר או לעלמה שלא מצאו עדיין בן זוג: לכל סיר יש מכסה. ביידיש: יעדער טעפּל געפֿינט זיך זײַן שטערצל, או דעקל. בלדינו: פָּארָא קָאדָה טִינְגֶ'רֶה אָי סוּ קָאפָּאק. ביטויים דומים מפוזרים בשפות יהודיות רבות אחרות. המקור על פי כל הסימנים במדרש בראשית רבה, פרשה א: "תמיה אני היאך נחלקו אבות העולם, בית שמאי ובית הילל, על בריית שמים וארץ, אלא שאני אומר: שניהם (כלומר, השמים והארץ – ר.ר.) לא נבראו אלא כאילפס וכיסויָה (כסיר וכמכסה)".

כאפארא עליק

לפני מספר שנים יצא לאור מילון דו לשוני בשפה שלישראלים רבים יש עניין בה: היהודית המרוקנית. מחבר המילון הוא מרכוס חנונה. המילון הוא דו לשוני, מכיל כמה אלפי ערכים וכן כ-600 פתגמים יהודיים-מרוקניים, ומוגש בדרך מקצועית ומושקעת. המילון מתעדכן באופן שוטף. השנה יצא, כאמור, ספר פתגמי מרוקו שאסף וכתב מרכוס חנונה, ונערך על ידי כותב שורות אלה. בספר למעלה מ-1,100 פתגמים.

הקורא במילון נחשף לשפה שונה מכל מה שהכיר. כמו שפות יהודיות אחרות זו תערובת. יש בה יסודות מרוקאיים בגירסת היהודים, אבל גם השפה המרוקאית עצמה מלאה מילים הנשמעות זרות, ומקורן בעיקר מצרפתית ומספרדית. יש במרוקנית היהודית מאות רבות של מילים שמקורן בעברית, וביניהן כמה מפתיעות. למשל דְמְיוּן (דמיון), אַזכָּארָא (אזכרה), אוּרִי'יָאח (אורח) ועוד. איריס היא ארץ ישראל, וסתם ארץ. מעברית, כמובן. "ז'ינא לאיריס" פירושו באנו לארץ ישראל, "דיריך איריס": דרך ארץ.

המרוקנית קשה להיגוי לחך הישראלי, וכותב המילון קורא לה "שפת השווא". המרוקנים פשוט אינם אוהבים תנועות, וכך אפשר למצוא במילון מילים כמו סְמְמְס, שפירושו להשתזף בשמש, הרבה לפני עידן האייפונים. גם העיצורים שונים, ובחלק המרוקני של המילון נפקד למשל מקומן של הש' והצ', שנשאבו יחד אל האות/עיצור ס'.

לך תחרווט ולך תקווד

ההשפעה של המרוקנית על הסלנג הישראלי לא היתה מיידית. נדרש דור אחד לפחות עד שיסודות מסוימים במרוקאית יטפטפו אל הסלנג הישראלי, באמצעות הדור השני וחדירת מונחים מהפריפריה אל המרכז. בּאסְסְל הוא תפל בטעמו, ובהשאלה אדם טיפש ורדוד. המילה קנתה שביתה בסלנג הבאר-שבעי: באשל. י'אבס הוא אדם נטול לחלוחית. כְנונא היא נזלת, מקורה של המילה הישראלית הנפוצה חנון, במשמעות הילד או האדם הדחוי והצייתן. פְרְכ'ה היא צורת הנקבה של פרך' (אפרוח) ומכאן נגזר גם כינוי לבחורה צעירה, בהדגשת החביבות, לצד שימוש דומה לבחורים בצורת הזכר. כמו כן שימש במרוקו השם הפרטי פְרֵיחָה, ונראה שגם הוא השפיע על חדירת השימוש בכינוי. יש ברכות שהפכו למותג ישראלי כמו כּאפּארא, הגייה מלעילית של המילה העברית כפרה, וכן כאפארא עליק, כפרה עליך. יש גם קללות: "לך תְחרווט": תכרו'ד פירושו התבלבל, השתגע, דיבר בחוסר היגיון, וכן  "לך תקווד" הבוטה.

גם הביטוי הנשמע עילג "שיקר עלי" מקורו ביהודית המרוקאית: גְדְבְּ עלינא. ויש גם משפט כל ישראלי: 'הראה מאיפה משתין הדג', הבהיר מי הדמות הקובעת ואיך יש להתנהג. מקור הביטוי הסתום הזה בערבית-מרוקאית: "הוֹרִית לוֹ מִנָאיִן תָאייבּוּל אַלְח'וּת". הסבר אפשרי לדימוי הוא שלדגים אין איבר השתנה מיוחד. הם מצוידים בביב-נקב אחד שמשמש את מערכתהמין, מערכת העיכול ומערכת השתן. מי שמצליח לאתר את אותו נקב קטנטן מפגין שליטה וידע.

מה אורך חייו של הגל הנוכחי? ימים יגידו. עם הזמן הוא יהפוך עוד גוון או ערוץ לתרבות הישראלית המתגבשת. אמנם כולנו צאצאי אברהם אבינו, אבל סבא וסבתא של רובנו לא גדלו בין הים והמדבר. לייבל וגיטה הביאו לנו את תרבות פולין וגליציה, הנס וגרטה את השדרות והריחות של ברלין, ז'קו ואסתריקה את צלילי הבלקן, מוריס ובֶטין את הרי האטלס. הם חלק מאיתנו, ואנחנו נוצקנו, בין היתר, בדמות נוף מולדתם, וגם בדמות הנוף הלשוני שלהם, ההולך ונשכח.


1
עוד בנושא
מאמרים קודמים