גוגוגוגוגול, גולללאסו, שעעעעער!!!!

רוביק רוזנטל | 15 באוקטובר 2014
המאמר פורסם בקטלוג תערוכת הכדורגל במוזיאון ארץ ישראל שנפתחה באפריל 2012

כדורגל, המשחק הפופולרי בעולם, יצר סביבו מילוני מונחים, דרכי התבטאות בתקשורת והרבה קלישאות

לכאורה, אין כל קשר בין כדורגל לשפה. בכדורגל בועטים, נוגחים, מוסרים, בולמים, מכדררים, מה בין זה לשפה? או בלשון המערבון: אם אתה רוצה לבעוט, בעט, אל תדבר.

אז זהו, שלא. לכדורגל יש שפה מעבר לשפת המשחק עצמו, והוא אינו יכול בלעדיה. קחו מן הכדורגל את השפה, ונישאר עם בעיטות, נגיחות ומסירות. נסו  לדמיין משחק כדורגל שבו הדיבור נאסר הן על השחקנים והמאמנים והן על הקהל, ללא שידור וללא כרוז.  נורא, לא?

כדורגל זקוק לרעש. כדורגל מתרחש בתוך סצינה של רעש. ביציע או על המרקע אנחנו חווים את הכדורגל בתוך רעש, ולא רק שהוא אינו מפריע לנו, הוא חלק הכרחי של המשחק.

המעגל הראשון של הרעש הוא התמזגות הדיבור באלפי פיות היושבים ביציעים למעין זמזום. הזמזום הופך ברגע התרגשות וכעס לצעקה של אלף פיות, או לתשואות בעמידה לשחקן מוחלף, או לשריקות בוז. הרעש מתמזג לא אחת לשירה, שירת האוהדים: לעולם לא תצעדי לבד, ליברפול, או המנון הגאווה של ברסה, המנון הכחולים-אדומים, או השיר הישראלי: מי שלא קופץ צהוב, או אדום, או כחול. קללות היציע הן אגף צבעוני במילון הקללות העברי. ועוד לא אמרנו כלום על נהמות.

זה היה כדור מסוכן

המעגל השני של שפת הכדורגל הוא השידור. האב המייסד הוא השידור החי ברדיו. שידור הרדיו החי נועד להחליף את חוויית הצפייה, והוא כמעט עבר מן העולם. אלוהיו המקומי היה נחמיה בן אברהם. באמצעות המילים בן אברהם בעט, מסר, כידרר, עצר, שטף את המגרש בדיבור חד וקצבי.

חוקי השידור בטלוויזיה שונים. בשידור הטלוויזיה, לכאורה, השדר אמור לא להפריע. הרי אנחנו רואים את הדברים בעינינו. שדר שאינו מפסיק לתאר כל פעולה במגרש הוא טיפוס מעצבן. ובכל זאת הטלוויזיה אינה מוותרת על השדר, והוא ממלא כמה פונקציות שהן חלק מחוויית הצפייה, ומכאן חלק מן המשחק.

פונקציה אחת היא לדווח מי עושה מה, להזכיר את שמות השחקנים, להודיע את החלטות השופט, להביא מידע שהצופה עשוי להחמיץ. גם כאן יש כמה אופציות. אצל שדרים בריטיים תיאור המשחק הוא בדרך כלל סיפור שעוד לא סופר. אחד הכישורים הנדרשים מן השדר בתרבות השידור זו הוא לא לחזור על תיאור קודם, למצוא תמיד מילים חדשות. ציטוט בתרגום חופשי של שדר יורוספורט: "רחש בקהל. זה היה כדור מסוכן, שני ירוקים ניצבו מלפנים, בציפייה, וברגע שסולסקיאר הגיע למגע עם הכדור, עטו עליו".

השדרים הישראלים מציעים אופציות מגוונות, אבל בדרך כלל התיאור קמצני יותר: אלף מוסר לבית, גימל בועט, ועכשיו דלת, ויש גם פועל ייחודי המיוחס לרמי וייץ: "הופך".

הפונקציה השנייה, שבלעדיה שדר אינו שדר, היא להתרגש. למה השדר צריך להתרגש? כי אם הוא לא יתרגש, גם אנחנו לא נתרגש. הוא הנציג שלנו במגרש. הטכניקה של הרמת הקול לקראת אירוע אפשרי כמו הבקעה, פנדל וכדומה חשובה לדרמה של המשחק לא פחות מן האירוע עצמו. המשפט "כהן בועט ולוי עוצר" יכול להיאמר בגווני קול ובעוצמות קול שונות, בהארכת המילה "בוע----ט", באנחת רווחה במילה "עוצר". התיבה "נבדל" נאמרת במעין שמחת לאיד, או באכזבה. ועוד לא אמרנו גוווווול, או גוגוגוגוגול, או גולללאסו, או שעעעעער, שעעער, שעעער. מאיר, תירגע. לפעמים יוצאים מהקופסה, למשל, יורם ארבל, מ"ככה לא בונים חומה" ועד "הללויה". גם הבריטים יודעים להתלהב: "או, הגול הזה, או הגול הגדול הזה, מוסטפא אלהאדג'י הדוור, או, הוא יודע מה הוא רוצה, אלהאדג'י, חתיכת שחקן!"

דני אלבס הזה זה שכונה

גם לפרשנים יש שפה, שהרי מהו פרשן ללא שפה? הפרשנים אינם אמורים לתאר, וגם אינם אמורים להתרגש, ואם כן זו התרגשות ספקנית, נייטרלית לכאורה. הפרשנים אמורים להסביר מה ראינו, ולחזות מהלכים עתידיים. הטקסט והטון שלהם מתכתבים עם אלה של השדר ומעניקים רגיעה למוזיקת המשחק. באשר לתוכן, קטונתי, אך אעז ואומר שאקדמיית הכדורגל לא המציאה מגוון רב מדי של פסוקי פרשנות אפשריים. דוגמאות מהארסנל הפרשני: "אחד אפס זו תוצאה שבירה", "הם ימשיכו לשמור חזק ויצאו למתפרצות", "יש אולי שתיים-שלוש הזדמנויות כאלה במשחק" (אחרי החמצה מזעזעת), "הם משחקים ללא רגשי נחיתות", "המאמן שינה את המערך", "הוא משחק עכשיו מימין", "צריך שער שיפתח את המשחק", והשאלה המסקרנת במחצית, לאחר תצוגת משחק מחפירה: "מעניין מה המאמן יגיד להם בחדר ההלבשה". אכן, מעניין.

לצד שפת הפרשנים המקצועיים ראוי לשים לב לפרשן הרחוב, שהוא בעצם כולנו, ששפתו משוחררת יותר, אבל לא בהכרח קולעת פחות. לפרשנות הרחוב נציגים בין פרשני הטלוויזיה. שלמה שרף מציע גירסה מתונה: "מילא, לא הולך הפס", "אני לא מבין את המאמן הזה, מה הוא עושה, תסביר לי, מה הוא עושה?", וסימן ההיכר המקצועי שלו שרף: "לא שיטה ולא שמיטה, רק השפיץ של הנעל קובע". פרשן למשימות מיוחדות, סאלבה ברזילאי, אינו מהסס לתת פומבי לזרם התודעה: "יא אללה, אני אומר לך, פששש", ואתה מתלהב אתו למרות שלא אמר דבר. "בטח שהוציאו את פיקֶה, הוא עייף, אתמול באה אליו שאקירה, למלון, יה אללה". "אני אומר לך דני אלבס הזה זה שכונה". "שכונה", לענייננו, היא אחת התרומות המרכזיות של שפת הכדורגל לשפה הכללית, ומתארת דרך ניהול מרושלת, חסרת כללים אף כי מלאה באנרגיות, מתאים לשלל מצבים בחיי הציבור.

לעיתונות המודפסת חיסרון בכך שהיא באה לאחר האירוע, כשהתוצאות ידועות, ההתרגשות חלפה והדיווח המפורט חסר ערך. התשובה היא בדברי פרשנות, ציונים לשחקנים, מידע נלווה, טריוויה וסטטיסטיקה, וגם ביצירה לשונית ייחודית: כותרות מוספי הספורט. לכותבי הכותרות במוסף הספורט שמורה הזכות להתפרע, לחרוז חרוזים, לשחק במשחקי אסוציאציות ולשבש קלישאות במודע. תרבות הכותרות הזו, שראשיתה בעיתון "חדשות הספורט", השפיעה על תרבות הכותרות הכללית בעיתונות, בעיקר במגזינים, והיא נמשכת עד היום. דוגמאות משבוע אחד במוסף הספורט של "הארץ": "הן עלו על הגל, הוא ירד ממנו" (כותרת על תחרות שיט בינלאומית), "פעמי משיח" (משחק מילים עם שמו של הספורטאי נמרוד משיח), "ירדו מהאולימפוס" (על שינויים בקבוצה היוונית אולימפיאקוס), "כאן משחקים בכיף" (על קבוצת כדורסל מצליחה, בעקבות "כאן גרים בכיף"). מדי קיץ אנו שומעים על "המלפפון החם של הקיץ", המתכתב עם הביטוי "עונת המלפפונים", המתייחד אצלנו לתחום הספורט, ומתייחס לכדורגלן שהקבוצות מתקוטטות על שירותיו. משחקי מילים בכותרות עיתונות הספורט אינן אופציה משנית, הן הנורמה.

דרדלה וגליצ'ים

משהו מעניין קרה בשפת השדרים והפרשנים, והדברים נאמרים בחיוב מפורש. הם שינו את שפת הכדורגל. הכדורגל הוא אחד התחומים היחידים בתרבות הלשונית הישראלית שבו עברנו מן הלעז אל העברית. הכדורגל השכונתי-מנדטורי של שנות החמישים היה עמוס באנגלית-פלסטינית הקרויה גם פּינגליש. תיאור המשחק בשיח האוהדים והשדרנים כלל מונחים כמו פנדל, קורנר, בק, ליבֶּרוֹ (מילה איטלקית), סטופֶּר, אאוט, פס ודאבל פס, דריבל, פאלש (מילה גרמנית), ווליי, אופסייד,  פאוּל (או בירושלמית פאוֶול), גול, לַיימֶן (שהוא line-man, הקוון). בירושלים המציאו פועל עבור ביצוע בעיטה חופשית: "להפריק", בעקבות free kick. למשחק הגנה צפוף קוראים (וקראו, ויקראו) בונקר.

השידורים ברדיו ובעיקר בטלוויזיה הפכו את השדרים והפרשנים למתווכים של עברית מהוגנת, אף כי פשוטה, כיאות לשפת אמצעי התקשורת בכלל. קרן, קוון, נבדל, מגן ובלם, עושה משחק, החוליה הקדמית וחוליית הקישור, עבירה, בעיטה חופשית, מסירה ומסירה כפולה, חוץ, בעיטת יעף ומספרת, הגנה צפופה, וכמעט תמיד "שער" ולא "גול". רק הפנדל נשאר בלתי מנוצח, לצד המונח הרשמי והמסורבל "בעיטת אחת עשרה". פנדל הוא יצור לשוני מוזר בפני עצמו, מעין גירסה ביידיש של penalty, כאשר ד' מוחדרת לפני ל' כמו בשמות שיינדל ומנדל. השדרים מתפנקים לעיתים עם "דרדלה", בעיטה חלשה ומרושלת, ועם "גליצ'ים".

לא מתווכח עם שופטים

לשחקנים ולמאמנים יש שפה. לשפה הזו מרכיב נסתר ומרכיב גלוי. המרכיב הנסתר הוא "שפת חדר ההלבשה", או מגרש האימונים, או אסיפות הקבוצה. כולם רוצים להיות זבוב על הקיר באימוניה של קבוצה העומדת לרדת ליגה, או לחילופין בשיחת הקדושים של ברצלונה. מצלמות הטלוויזיה עוקבות  אחרי שחקן היורד מהמגרש בפקודת המאמן כדי לקלוט את הקללה שיטיח במאמנו מאחורי הגב. הטלוויזיה הישראלית שידרה יום אחד משחק רדיוס. השקט ביציעים חשף את המיקרופונים לצעקות השחקנים זה לזה. "תמסור", "כאן, כאן", "למה", "עכשיו, עכשיו", שלא לדבר על קללות קצרות וממוקדות. גם צעקות המאמנים לשחקנים נשמעו היטב: "בוא לאמצע!" (לשחקן עצלן), "לך אִתו!" (לשומר רשלן), "תרימו את הראשים!" (לשחקן האגואיסט). אולי עדיף למען שמירת קסמו של המשחק לא להיחשף לשפה הזו.

השפה הגלויה לציבור היא סוגה לשונית ייחודית, לא רק ישראלית, שניתן להגדירה "דברים ששחקנים ומאמנים (ופה ושם מנהלי קבוצות) אומרים לטלוויזיה אחרי משחק (או במחצית)". לסוגה הזו כמה כללים מנחים:

  • לעולם אל תאמר מה שאתה באמת חושב;

  • לעולם אל תאמר מה שלא נאמר כבר לפניך עשרות פעמים;

  • לעולם אל תנקוט עמדה בסוגיה כלשהי;

  • שמור על קוד ההיפוך, כלומר, אמור ההיפך ממה שברצונך לומר, וכך יבינו כולם למה אתה מתכוון באמת.

אז אל תאמר "אני לא מסכים עם הוראות מאמן", אמור: "אני ממלא אחרי הוראות המאמן". המאמן כבר יבין.

אל תאמר "השופט הזה עיוור ואין לו מושג", אמור "אני לא מתווכח עם שופטים". השופט כבר יבין.

אל תאמר "איזה גדול אני", אמור "הניצחון הוא של כל הקבוצה". האוהדים כבר יבינו.

אל תאמר (אם אתה מאמן) "איציק חירב לנו את המשחק", אמור "אני לא מאשים את איציק". איציק כבר יבין.

אל תאמר (אם אתה מנהל) "עוד משחק אחד והמאמן הזה עף כמו טיל", אמור "אנחנו נותנים למאמן גיבוי מלא". המאמן כבר יבין.

ואחרי כל זה, אפשר לנסות ולחזור לשפת המשחק הלא מילולית, הראשונית, ואולי בכל זאת להתענג על צפייה ללא קול, ללא רעש, ללא פרשנות. לחוות את הצירוף, את הדיוק, את הפריצה, או העימות, את הזינוק, את האנרגיות השוטפות את המגרש. בכיף, אבל לשם כך העונג צריך להיות מושלם, והבעיה היא שברצלונה יש רק אחת, שהרי בימים אלה הכדורגל העולמי אינו אלא הערת שוליים לתזמורת של גווארדיולה. אין ברירה, כדי לשרוד משחק שלם בין הפועל זַרנוּגה ומכבי בּוֹיבֶּריק אנו זקוקים לרעש. הרבה רעש.  


1
עוד בנושא
מאמרים קודמים