כיצד מרקדים לפני הכלה?

רוביק רוזנטל | 15 באוקטובר 2014
המאמר מבוסס על הרצאה בפני עובדי משרד הרווחה

השפה מתחבטת בדרך בה יש לקרוא למוגבלים פיזית ושכלית, נכים וחולים במחלות נפש. קריאה לתופעה בשמה מצביעה על הדרה ואף עלבון, ביטויים מכסים פוגעים בהכרת המציאות. העברית, כמו שפות אחרות, מציעה מגוון חלופות

 

השפה מתווכת בינינו לבין העולם. בין המחשבות, הרגשות, הסודות, מה שקוראים "העולם הפנימי", לבין הזולת הפרטי והזולת הציבורי. במסילה הזו שחוצבת השפה מן הפנים אל החוץ מתרחשים אירועים רבים מגוונים. לפעמים מה שיוצא החוצה מתגלה כמכשיר הרס. לפעמים כמיהות ותחושות מוצאות מסילה ללב הזולת. לעיתים קרובות קורה ההיפך. העולם הפנימי השאר נסתר, והשפה אינה חושפת אותו, אינה מעבירה אותו לאחרים, אלא מסתירה אותו עוד יותר, ועל כך אמרו חכמינו, אחד בפה ואחד בלב.

בתוך המסלול הפתלתל הזה יש תחום מטרייה מעניין, שבו היחסים בין מה שאנחנו רוצים לומר לבין מה שאנחנו אומרים בפועל מורכב, וזהו תחום הטאבו החברתי.  תחום טאבו הוא תחום בחיים האדם והחברה שאנחנו חשים בושה, אי נוחות או ייסורי מצפון כשאנחנו מדברים עליו. אנחנו מדברים כאן על תחום המין, צורכי הגוף, המוות, המחלה, הנכות, היחס לקבוצות אתניות זרות או דחויות ועוד.

אסור להגיד כושי

בתחום הרחב הזה מתרחש מנגנון מטריד כאשר אנחנו מתרגמים את מחשבותינו לדיבורים. מישהו קופץ כנגד המילים שיוצאות מן הפה, ואולי עוד לפני שיצאו מן הפה, וצועק: "אסור!". המישהו הזה יכול להיות במקרה של שר בממשלה המשתמש בביטוי "ערבוש" מערכת ציבורית-תקשורתית שלמה שהתגייסה להזכיר לו שאסור לומר ערבוש. המערכת המשפטית כבר פסקה כמה פעמים שאסור להגיד "כושי" לאתיופי, או "הומו" לאמסלם, ובית הדין של ההתאחדות הוריד נקודות ופגע בכיסה של בית"ר ירושלים על דברים אסורים שנאמרו.

לעיתים קרובות מי שצועק "אסור" הוא מוסד שהמילים האסורות פוגעות בניסיונו לשמור על כוחו ולעצב תדמית. לפעמים האוסר אינו מוסד מוגדר אלא המוסכמות החברתיות שאותן כבר הפנמנו, כלומר, ה"אסור" כבר מוטמע בתוכנו. רוב החברות שאנו מכירים מטילות איסורים כבדים על דיבור פומבי אודות ההתעלסות שחווינו אמש עם בת או בן הזוג שלנו. לא נהוג לדבר פומבי על החוויה שחווינו זה עתה עם יציאה מוצלחת בבית השימוש ותחושת ההקלה שנלווית אליה. מה שמשותף לכל המקרים האלה הוא שהפה אינו אומר מה שהלב רוצה לומר.

אז מה עושים? לעיתים קרובות אנחנו פשוט שותקים. אבל לשתיקה יש מחיר. ברגע שאיננו מדברים על משהו, לא רק שאינו נעלם, הוא תופח בחושך והופך למפלצת, וכשהוא פורץ החוצה הוא מעוות או הרסני.

דרך נוספת היא לנדוד לשני מחוזות, מחוז הסטירה ומחוז הסלנג, והמרחק ביניהם אינו רב כל כך. בסטירה כול מותר, או כמעט הכול, כי זה תפקידה, לשחרר את מה שאסור לומר במסגרת שנועדה לכך. הסטירה היא טקסט מסוגנן ויזום, בסלנג קורה אותו הדבר בדרך ספונטנית. בין הסלנג לבין תחומי הטאבו יש מעין הסכם עודפים. שפה תת תקנית משמשת תחום תת תקני. מותר להגיד בסלנג "יא מפגר" כי בסלנג מותר להגיד הכול. אסף חפץ מסביר שמותר להגיד "ערבוש" כשמתכוונים למלוכלך, כי זה "סלנג של שוטרים", ובסלנג הכול מותר. אני מציג כאן את הדברים ללא שיפוט, אבל צריך לזכור שבתרבויות מפותחות דווקא המקפידות על תקינות לשונית, יש לסלנג תפקיד של משחרר לחצים של מותר ואסור.

ואולם, גם הסלנג וגם הסטירה הם תחומים מחתרתיים, לצרות שהם פועלים בגלוי. במרחב השפה התקין, המקובל ושאינו מזעזע את הרקמה החברתית יש דרכים אחרות לפתור את הבעיה, כלומר, לדבר על הטאבו ולהישאר בחיים, לדבר על הטאבו בלי לקרוא בשמו המפורש.

בית כסא של כבוד

הדרך המקובלת בשפות השונות לצרכים האלה נקראת לשון נקייה, או יופומיזם.  יופומיזם פירושו ביוונית: דיבור נאה. הלשון הנקייה היא  שם גג לכל מה שנדבר עליו כאן. "לשון נקייה" היא ביטוי המצוי במשנה: "בן סורר ומורה מאימתי נעשה בן סורר ומורה? משיביא שתי שערות ועד שיקיף זקן התחתון ולא העליון, אלא שדיברו חכמים בלשון נקייה" (סנהדרין ח א). למי שלא הבין, הזקן התחתון הוא שער הערווה. לבית השימוש קוראים במשנה, בין היתר, בביטוי הנקי מאוד "בית הכבוד". למה בית הכבוד? "בית כסא של כבוד, וזה היה כבודו: מצאו נעול, יודע שיש שם אדם. פתוח, יודע שאין שם אדם" (תמיד א א). 

בלשון הנקייה עומדת ביסוד ההבחנה המצויה במקרא בין "כתיב" (מילת הטאבו) לקרי (המילה המותרת). בעת קריאת התנ"ך בבית הכנסת יש לקרוא, למשל, את הפועל שכ"ב לציון יחסי מין במקום השורש שג"ל בספר ישעיהו (י"ג, 16).

הלשון הנקייה קרויה גם "לשון סגי נהור". סגי נהור פירושו בארמית, "רואה די". לשון חכמים: "רבי יהודה אמר, בדורותיו היה צדיק, הא אילו היה בדורו של משה או בדורו של שמואל לא היה צדיק, בשוק סמייא צווחין לעווירא סגי נהור [בשוק העיוורים היו צועקים לחצי עיוור 'רואה די']" (בראשית רבה [וילנא] ל). הוראתו כאן שאנשים בדרגה נחותה משבחים את מי שנמצא בדרגה בינונית כאילו הוא בדרגה הגבוהה ביותר, כלומר, הכול יחסי. ההוראה המקובלת היום מצויה בלשון ימי הביניים. דוגמה נוספת לשיטה מצויה ביידיש, שם קוראים לגבר עקום רגליים וידיים צילייגר. פירושה המקורי של המילה הוא דווקא בחור חזק.

החכמים התלבטו גם בשאלת "השקר הלבן", שהיא צורה משוכללת של לשון נקייה: במקום לדחוף את האמת בפרצוף, אומרים משהו שנשמע טוב, כולם יודעים שמדובר בשקר. אבל הוא לא מזיק, בוודאי מזיק פחות מן האמת. על כך נכתב בתלמוד הבבלי: "כיצד מרקדים לפני הכלה? בית שמאי אומרים: כלה כמות שהיא, ובית הלל אומרים: כלה נאה וחסודה. אמרו להן ב"ש לב"ה: הרי שהיתה חיגרת או סומא, אומרים לה, כלה נאה וחסודה? והתורה אמרה ... מדבר שקר תרחק! אמרו להם ב"ה לב"ש: לדבריכם, מי שלקח מקח רע מן השוק, ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו? הווי אומר: ישבחנו בעיניו".

מלחמה היא שלום

בכל הדוגמאות שהבאתי הלשון הנקייה משרתת את המערכת הבין אישית. תפקידה הוא לא להעליב את הזולת, לא לפגוע בו שלא לצורך.  הנחת היסוד היא שאם נקרא לחיגר ולפיסח, לעיוור  ולכלה מכוערת במילים המדויקות נפגע בהם שלא לצורך. ואולם, יש תחום שבו הלשון הנקייה משמשת לתפקיד שונה בתכלית. היא לא נועדה להגן על החלשים אלא דווקא על החזקים. היא אינה אמצעי של המוסכמה החברתית אלא אמצעי של הממסד. ללשון הנקייה הזו אנו נוהגים לקרוא "מכבסת שפה", ולא במקרה גם כאן מדובר בניקיון, אבל זהו ניקיון המסתיר לעיתים זוהמה גדולה.

רעיון מכבסת השפה הופיע תחילה בהתייחסות לחברות טוטליטריות. הוא קרוי מכבסה מפני שיש בו מהלך של היפוך משמעות: מה שאנו על פי טבעו שחור, נקרא לו לבן. מה שהוא על פי טבעו שעבוד, נקרא לו חירות. מה שהוא על פי טבעו מלחמה, נקרא לו שלום, ולא במקרה כל אלה מזכירים לנו את "האח הגדול" של אורוול. יוצרי המהלך הזה הם מנהיגים מודעים ומתוחכמים, המבינים משהו בפסיכולוגיה של ההמונים. הם יודעים שאם ייצרו את מהלך ההיפוך, יעבירו אותו בצינורות ההשפעה, המידע והתקשורת שלהם ויגבו אותו במשטר הפחדה המסר ייקלט. הם מעריכים עוד שהאדם זקוק לערכים חיוביים, ושלא יוכלו להצליח אם יציבו כנגד ציבור האזרחים סדרת ערכים הנחשבים שליליים כמו מלחמה, שעבוד ושקר.

ג'ורג' אורוול מכוון את רעיון מכבסת השפה כנגד המשטר הקומוניסטי, ששימש דגם לספרו 1984, והוא עושה זאת כקומוניסט מאוכזב. אבל האם מכבסת השפה רלוונטית גם למשטרים דמוקרטיים? התשובה היא שהיא רלוונטית להם עוד יותר מאשר למשטרים טוטליטריים, דווקא מפני שהשימוש בה אינו בדרכי הפחדה אלא בצינורות של שכנוע לכאורה. 

שפת המדינאים, למשל, היא שפה שהכיסוי רב בה על הגילוי, והיא נועדה לשרת את האינטרס של איש מדינה לנהל את ענייניו ללא התערבות והתנגדות ולשלוט על המידע שהוא מעוניין להעביר. זוהי על כן שפה הבנויה על קלישאות רבות, על ניסוחים מוסכמים ועל ביטול כמעט מוחלט של המימד הדינמי והבין-אישי של המדינאות. בשפת העסקים המקובלת יש נטייה לעקר ולהסוות את מכלול הפעילות האנושית הכרוכה בחיי הכלכלה לפעילות פיננסית ולעקרון הרווח. היא מעדיפה למשל את השימוש ב"דורשי עבודה" המקובל בסטטיסטיקה הרשמית על פני המונח העממי-חברתי "מובטל" או "מחוסר עבודה" המתאר את מצבו של "מבקש העבודה".

בכמה תחומים הדילמה קשה במיוחד, והקשים ביותר הם התחום המדיני והתחום הצבאי, שבמקרה הישראלי שלובים זה בזה. ניתן לומר שעד מלחמת יום הכיפורים הצליח השלטון לשלוט בשפה בצמתים החשובים של ההיסטוריה הישראלית על בסיס של הסכמה לאומית  ואמון אותנטי בחוכמתם ובאמת הפנימית של המנהיגים. "כור ההיתוך" למשל נתפס כאידיאולוגיה שלטת ראויה ולא כמהלך טוטאליטארי, לשוני ולאומי, כפי שיש התופסים אותו היום. הטרמינולוגיה הדתית שהולבשה על מבצע סיני, שהיתה מלחמת יזומה בין ישראל ושתי מעצמות, לא התקבלה בביקורת או בהתנגדות.

מאז מלחמת לבנון היחס למכבסת השפה הביטחונית מדינית דו ערכי. יש כלפיו חשד ולפעמים מחאה, ומצד שני קבלה, בעיקר כאשר הציבור מעוניין שיכבסו עבורו את המציאות. ויכוח על מכבסת השפה התחולל סביב שמה של מלחמת לבנון הראשונה, כאשר השם המכובס "מלחמת שלום הגליל" לא התקבל. במלחמת לבנון השנייה כבר היה "מלחמת לבנון" הצירוף המועדף. באינתיפאדה השנייה יצר צה"ל באופן מודע שפה מיוחדת שנועדה להציג בדרך מסוימת את הדרך בה פועל הצבא כנגד הפעילות הפלסטינית. אז נוצר מילון חדש של מונחים שבאמצעותם מתואר העימות. המילון התעצב מכיוונים שונים אך שני השותפים העיקריים שלו היו צמרת צה"ל והתקשורת, באגף המדווח ומפרש את האירועים הבטחוניים והפוליטיים. צמרת צה"ל אחראית למרבית המילון, ובעיקר לחלקו העוסק בפרטי המלחמה ובאסטרטגיה שלה.

צה"ל לא טרח להסתיר את מכבסת השפה. "גם אינסטלטורים משתמשים בביטויים קצת  יותר עדינים כשהם פותחים את האיכסה", טען תא"ל גרשון הכהן במסמך צה"לי פנימי שנחשף  ב"הארץ".

רוב שמות הפעולה החדשים הם בבניין פיעל, שהוא מטבעו בניין המעצים את הפעולה. חלקם מתארים פעולות אופייניות למהלכי הצבא, כגון "חישוף": הסרת כל אובייקט לאורך הדרך המאפשר מסתור למחבלים או למטענים, בעקבות הביטוי האנגלי clearing. "שיטוח" הוא מהלך דומה אך רחב יותר וכולל הורדת מבנים. השימוש ב"מבנים" במקום בתים, או ב"ציר" במקום דרך מחזק את האופי האינסטרומנטלי של תיאור הפעולות. זכור הוויכוח האם יש לומר "חיסול" או "סיכול ממוקד", כאשר כאן נבחר סיכול ממוקד כמכבסת שפה גלויה. אחרי זמן מה חזרו הצבא והתקשורת ל"חיסול".

מן הצד השני היה מאבק גלוי במכבסת שפה מכיוון אחר של המפה הציבורית-פוליטית בתקופת ההתנתקות. השם הזה נבחר בקפידה כדי להציג את המניע למהלך, להתנתק מהאוכלוסייה הפלסטינית. המושא או הקורבן של המהלך היו מתנחלי גוש קטיף, המשתמשים באופן מופגן במילה "גירוש" וסופרים את הזמן מאז על פי "הגירוש".

צריבה תודעתית

תופעת שפה אחרת באותה תקופה היא השפה המדעית-ניהולית מאפיינת את דור המפקדים החדש, וככל שעולים בסולם הפיקוד התופעה בולטת ביותר. היא פרי מהלך ארוך של חדירת מדעי ההתנהגות לצה"ל ומדיניות של שליחת מפקדים גבוהים ללימודים. דוברים צבאיים בולטים כמו עמוס מלכא, עמוס גלעד ובמידה רבה משה יעלון שונים שינוי בולט מדורות מפקדים שכמעט לא פיתח רטוריקה ודרך הצגת טיעונים מסודרת. מפקדים בכירים לשעבר כמו אריאל שרון, רפאל איתן, יצחק רבין ועזר ויצמן היו לעתים בעלי סגנון אישי מובהק, אבל דיברו בשפה ישראלית בגובה חדר האוכל הצה"לי, מלווה בצ'פחות מילוליות ופה ושם בדימוי מפתיע. הם לא הרגישו צורך להסביר את עצמם או לעטוף את הפעילות הצבאית בעטיפה כלשהי, ובזו למלים גבוהות.

הביטוי "צריבה תודעתית" האהוב על משה יעלון, למשל, מתייחס למלחמה כאל מעין מעבדה פסיכולוגית שבה פועלים זה כנגד זה תודעות וקוגניציות והן המניעות את הפעולה, מחשבה שאינה בהכרח מופרכת. השימוש ב"צריבה",  מושפע כאן משפת המחשבים שבה צריבה היא העתקת קבצים ואותות דיגיטליים לתקליטור. מלות "המלחמה המדעית" יצאו מכל מחבוא אפשרי. "הכלה", שפירושה עצירת כוחות האויב, עיכובם או ביתורם, הגורמים לו לרכז את מאמציו בחזית מסוימת, ובאנגלית  ,containment נשמעה למרות שרוב הציבור לא הבין את משמעותה, אך היא השתלבה באפקט הרציונלי שניסו לשוות לה. קבוצת מלים המסתיימות ב"וּת" העניקו למלחמה את המימד המופשט המתבקש. "עוצמתיות" (לעומת "נשבור להם את העצמות", מדדו ועד רבין), "מידתיות", דהיינו, פעילות הבנויה על איזונים מתמידים נלקחה מלשון עולם המשפט; "עצימות" שנלקחה מאבק המילונים במשמעות אינטנסיביות.  "מוכנות" היתה מלה פופולרית בתקופה של טרום מלחמת בוש-סדאם, כאשר איש לא ידע מה ילד יום, ובאותה תקופה אך הבטיח אחד מראשי פיקוד העורף "הגנה דו שכבתית" לתושבי הערים במקרה של מתקפת טילים: פטריוט למטה, חץ למעלה. 

הדיון הפוליטי-בטחוני מלא גם הוא ביטויים עמומים הנשמעים מנומקים ומורכבים, אך מסתירים את הפחד של הפוליטיקאי הישראלי מכל הכרעה אחרי שבר אוסלו. הסכם שלום ואפילו הסכם כלשהו מרתיעים את הפוליטיקאי הישראלי, ובחלל המדיני מסתובבות מלים כמו "הבנות", "טיוטה", "מסגרת", "אופק מדיני".

(המשך בעמוד 2)


תגיות :
תמונה ראשית
מאמרים קודמים