הנורמטיביים החדשים

איתי חרל"פ | 07 ביולי 2016
המאמר הוא חלק מגיליון 68-69 של כתב העת "פנים" בהוצאת הסתדרות המורים, אביב-קיץ 2015, בעריכת ד"ר מתן אהרוני וד"ר רוביק רוזנטל. הגיליון עוסק בסוגיות הקשורות בטלוויזיה

היחס לקהילה הלט"בית בא לידי ביטוי גם בתקשורת של הזרם המרכזי. ד"ר איתי חרל"פ כותב על ייצוג אבות הומואים בטלוויזיה הישראלית

לקראת מצעד הגאווה בתל אביב, ביוני 2014, שהנושא המרכזי שלו היה הורות להט"בית, הופק במימון עיריית ת"א קליפ בכיכובה של הזמרת דנה אינטרנשיונל לשיר ישראלי מוכר הנקרא "ילדים זה שמחה". אמנם נראה ששם השיר הולם את המסר הרצוי, אולם הדימויים שהוא מכיל ערערו את המסר החיובי לו ציפו מזמיני הקליפ. מדובר בין השאר בילד מדמם בעקבות זריקת סוכריות בטקס בר המצווה בבית הכנסת, אמירות של דנה אינטרנשיונל על כך שהיא לעולם לא תעשה ילדים וש"כל בחורה פוסטמה ברחוב יכולה להביא ילד" (מצוטט בלנדסמן 2014). יותר מכך, נבחר שיר שבמקור נכתב כביקורת על מדיניות הילודה בישראל ועל השימוש ברחם "המזרחי" על מנת לייצר כוח עבודה זול ובשר תותחים (Seroussi 2010). ואכן, התגובות השליליות לא איחרו לבוא. באתר Gogay נכתב בין היתר כי "מדובר בקליפ קצר [...] שלא מספק את התוצאה הרצויה. [...] והמסר כי גם לאנשי הקהילה מותר להקים משפחה ולהביא ילד לעולם לא עובר בו היטב" (נאור 2014).

איתי חרלפ 1

כרזה לקראת מצעד הגאווה

איתי חרלפ 2

"ילדים זה שמחה"

המחלוקת בקהילה הלהט"בית

כחוקר תרבות, אבא, הומו וחובב גדול של דנה אינטרנשיונל, הקליפ הזה מאוד העסיק אותי, ופרסמתי סטטוס בפייסבוק בו תהיתי מה מטרתו. התגובות, באופן לא מפתיע, היו סותרות ומגוונות. חלק מהחברים שלי טענו שמדובר ב"הטרונורמטיביות משעממת", שכוונת היוצרים הייתה לתמוך בילודה בקהילה, וכי "מי שרקח את זה פספס כל ביקורת ורצה בעצם להגיד שזה כיף ושמח לעשות ילדים, גם אם מדובר בלהט"ב". מצד שני, אחרים ראו בקליפ אקט החותר במכוון תחת המסר של העירייה, הלועג ל"הומואים שרצים לעשות פונדקאות", מציע "קריאה צינית" המציגה את הילד כ"שה למזבח ההטרו-נורמטיביות" והמצליח לשמר את "האירוניה והביקורת של השיר [המקורי]".

הקריאות הסותרות הללו נובעות, בין היתר, מדיון פנים קהילתי המתקיים בישראל בשנים האחרונות ומתאפיין "במחלוקות בין המביעים שאיפה לקבלה חברתית ולנורמליות, ובין המבקשים לערער על עצם רעיון ה'נורמליות'" (זיו וגרוס, 2003, עמ' 23). מצד אחד, השיח הציבורי בישראל התאפיין בעיקר בניסיון להידמות, או כפי שמציג זאת אייל גרוס, בהומולאומיות, אשר "במסגרתה גופים הומואיים 'מבויתים' מספקים תחמושת לחיזוק הפרויקט הלאומי" (גרוס, 2013, עמ' 104). מצד שני, עומדת העמדה הקווירית, שהיא בראש ובראשונה "עמדה של התרסה כלפי הנורמה המינית והמגדרית והתנגדות לרעיון הנורמליות בכלל" (זיו וגרוס, 2003, עמ' 22), ובהמשך לכך גם קריאת תיגר וערעור "על הסדר החברתי הדכאני הקיים, ש[הצבא ומוסד הנישואין] ממלאים בו תפקיד מרכזי" ויציאה נגד הניסיון להשתלב בו (שם, עמ' 23).

הבנת המתח הזה, המובנה במאבק של הקהילה הלהט"ב, חשובה כאשר אנו ניגשים לבחון ייצוגים של להט"בים בטלוויזיה הישראלית. בזמן שדיונים רבים בייצוגי להט"בים נעים סביב השאלה האם מדובר בייצוגים חיובים או שקריים, נאמנים למציאות או סטריאוטיפיים, המתח בין ההומונורמטיביות והקוויריות מעלה שאלה אחרת: האם הייצוגים לוקחים חלק בצירוף הלהט"בים למיינסטרים התרבותי, האם הם מנכסים אותם להומולאומיות, או לחילופין מציעים אלטרנטיבה קווירית לקיום הלהט"בי.

את המתח הזה, בין קונצנזוס ורדיקליות, בין הומונורמטיביות וקוויריות, ארצה לבחון דרך קורפוס קטן של טקסטים טלוויזיוניים השם במרכזו את ההורות ההומואית בישראל. הבחירה בשאלת ההורות איננה מקרית, כי אם בעולם המערבי המאבק הלהט"בי (או שמא המאבק ההומו-לסבי) נסוב בעיקר סביב שאלת החתונה, הרי בישראל המאבק על המשפחה הלהט"בית נסוב בעיקר סביב השאלה של הילודה, מכיוון שזו תופסת חלק מרכזי באידיאולוגיה הציונית.

עלייתו של האבא ההומו בחברה ובטלוויזיה הישראליות

"אם יצא לכם לאחרונה לראות ברחוב יותר ויותר זוגות גברים דוחפים עגלת תינוק, זה לא במקרה. חלום ההורות ממש לא מדלג על הקהילה הגאה בישראל [...]" ("אבא ואבא", חדשות שבת, ערוץ 10)

אם יצא לכם לראות בשנים האחרונות יותר ויותר דמויות של הומואים עם עגלת ילדים בטלוויזיה הישראלית, זה לא במקרה. אובססיית ההורות הישראלית לא ממש דילגה גם על הדמויות הטלוויזיונית הגאות. יותר מכך, אבות אלו מוצגים לרוב לא רק באופנים חיוביים, אלא לעיתים אף כתופעה מבורכת עם מספר יתרונות על ההורות הנורמטיבית.

הופעתם של אבות הומואים בתקשורת הישראלית לא הופיעה משום מקום. כפי שמראה עמית קמה (Kama 2000) במחקרו, דימויים של הומואים בתקשורת הישראלית היו קיימים עוד מראשית קיומה של המדינה, אולם לרוב בהקשרים שליליים של פשע ומחלות. החל מסוף שנות השמונים, עם ביטול החוק המנדטורי האוסר "משכב זכר" ב-1988, וביתר שאת בשנות התשעים, עם שינויים משפטיים בזכויות של פרטים להט"בים ובשיח הציבורי הליברלי, החלו להופיע בתקשורת הישראלית בכלל, ובטלוויזיה הישראלית בפרט, יותר ויותר ייצוגים "חיוביים" מגוונים ומעוררי הזדהות של להט"בים, ובעיקר של הומואים.

איתי חרלפ 3

"אבא בהריון" (המקור). למטה: "אבא בהריון" (יומן)

איתי חרלפ 4

איתי חרלפ 5

 איתי חרלפ 6

למעלה: אמא ואבאז. למטה: "אבא ואמא" (חדשות שבת)

הרחם והשירות הצבאי

אך עד כמה עשיר היה הייצוג? כנראה בגבולות מאוד ברורים, בגבולות הקונצנזוס או המיינסטרים. רז יוסף טוען, לדוגמא, כי "הכמיהה לנורמליות והשאיפה להיות 'כמו כולם' שאפיינו את הפוליטיקה ההומו-לסבית של הזרם המרכזי, נתנו עדיפות לייצוגי זהות הומוסקסואלית המקובלים על הרוב ההטרוסקסואלי במחיר השתקתם של חברים אחרים, לא קונפורמיסטים, בקהילה עצמה" (יוסף, 2010, עמ' 185). וכיצד אנשי הקהילה יכולים להיות "מקובלים על הרוב ההטרוסקסואלי"? עבור גברים העניין היה די פשוט – על ידי השירות הצבאי, כפי שהעניין בא לידי ביטוי בדרמת הטלוויזיה המצליחה "יוסי וג'אגר"(HOT3, 2002, איתן פוקס ואבנר ברנהיימר) שהעמידה במרכזה מערכת זוגית בין קצין וחייל קרביים. על דרמה זו כתב רז יוסף כי היא מנציחה את גבולות "הסדר הלאומי ההגמוני שבתוכו שואפים הומוסקסואלים שמרנים להיטמע" (שם, עמ' 195).

אם גברים השתלבו בחברה הישראלית דרך השירות הצבאי, הנשים עשו זאת בעיקר דרך הרחם, ובשנות התשעים לסביות ניסו להיטמע בחברה הישראלית ו"להיגאל ממיקומן החריג" דרך הפיכתן לאימהות, מכיוון שבישראל "נשים הן בראש ובראשונה אימהות" (Kadish, 2005, p. 223). אולם החל מסוף העשור הראשון של המאה ה-21 ניתן לראות מספר הולך וגדל של הומואים הבוחרים להביא ילדים לעולם, מצב שאף הוגדר בעיתונות כ"בייבי-בום" (הרמן, 2013). כך שניתן לומר שכיום כניסתם של הומואים לתרבות המרכזית בישראל כבר לא נשענת על הצבא בלבד, אלא על לקיחת חלק בתרבות הילודה בישראל.

אולם מדוע התרבות הישראלית, יותר מאשר תרבויות מערביות אחרות, כל כך אובססיבית בעניין הילודה? כאשר לסלי הייזלטון, לקראת סוף שנות השבעים, ניגשה לחקור את המצב של הנשים בישראל, באופן לא מפתיע היא גילתה שאחד הנושאים המרכזיים המעסיק אותן הוא עניין הילודה. בפרק אותו היא מכנה "פולחן הפוריות", מתארת הייזלטון (1978) חברה אשר מקדשת את הפוריות הן מתוך "הצורך המודע של המשכיות פיסית [ש]הוא חלק מהמורשת היהודית", הן מתוך הצורך להשלים את השורות "אחרי השמדת שליש העם היהודי", והן מתוך "המצב הביטחוני המעורער במדינה" (עמ' 54), או במילים אחרות, מתוך "המאבק הדמוגרפי" מול הערבים והצורך לייצר חיילים לצה"ל.

מסיבה זו מוסד המשפחה בישראל "הוא עניין לאומי מובהק, לפני שהוא עניינו הפרטי של האזרח" (פוגל ביז'אווי, 1999, עמ' 114), כאשר הילודה לא רק מעודדת על ידי המדינה, אלא גם על ידי אנשים פרטיים המרשים לעצמם להתערב באופני ההורות של אחרים (בין אם בני משפחה או זרים), ואף לנזוף בהם כאשר אין להם ילדים. אין זה מפליא, אם כך, שבמדינת ישראל מספר מכוני הפריון, השימוש בטכנולוגיות של פריון וההוצאה הכספית של המדינה על פריון הוא מהגבוהים בעולם (Kadish, 2005 p. 235), ושבאופן כללי ניתן למצוא התלהבות של פרטים רבים בישראל מהרעיון של טכנולוגיות פוריות והרחבתם של מודלים נוספים של משפחתיות (Kahn, 2000 p. 1), מודלים שאותם פוגל ביז'אווי מכנה "משפחות פוסט-מודרניות" (פוגל ביז'אווי, 1999).

מכאן שאת ריבוי המשפחות הלהט"ביות במציאות ובטלוויזיה ניתן ליחס לרצון של הקהילה להשתלב בחברה הישראלית, ואת הרצון של האחרונה להרחיב את המודלים המשפחתיים המביאים ילדים יהודים לעולם. יחד עם זאת, צריך לזכור שגם המבקרים הגדולים של ההומונורמטיביות מצביעים על הפוטנציאל הקווירי שיש במשפחה הלהט"בית, כאשר זו מפרקת חלוקות מגדריות מסורתיות ומפרידה בין אהבה רומנטית, פוריות, ביולוגיה וגידול ילדים (Kadish, 2005 p, 236; Butler, 2002 p. 37). השאלה במאמר זה היא לאיזה כיוון לוקחת הטלוויזיה את ההורות הלהט"בית, לכיוון ההומונורמטיבי, או לחילופין לכיוון הקווירי. וכאן גם עולה השאלה, איזו טלוויזיה בדיוק?

הטלוויזיה כמנגנון אידיאולוגי

הטלוויזיה הישראלית עברה שינויים משמעותיים – מבניים, טכנולוגיים וטקסטואליים - לאורך השנים. אחרי שנים שבישראל שלט ערוץ אחד, ערוץ ציבורי ממלכתי בשם "הטלוויזיה הישראלית", החל בשנות התשעים שלב חדש בטלוויזיה הישראלית, שבו הערוץ השני תופס את הדומיננטה התרבותית (חרל"פ, 2014, עמ' 37). תקופה זו מאופיינת, בין היתר, בדגש על צרכי האינדיבידואל, גם אם אלו לא תמיד תואמים בדיוק לצרכי הקולקטיב. יחד עם זאת, "מרדנות" זו הייתה מאוד מוגבלת, וכפי שנועם יורן מבחין, הערוץ המסחרי, למרות ניתוקו מהמדינה, תפקד כמנגנון אידיאולוגי ככל דבר, או כפי שהוא מכנה זאת, כ"ממלכתיות החדשה", כאשר הוא משרת את האידאולוגיה של המדינה טוב יותר מהערוץ הראשון, הוא מצליח "לשרת את המדינה ואת ההון במידה שווה" (יורן, 2001, עמ' 12).

מכאן חשוב לציין כי ייצוג האבות ההומואים באיכות ובמספר שלא נראו בעבר אינו מתקיים למרות תרבות הטלוויזיה המרכזית בישראל אלא בזכותה. השילוב של אינדיבידואליזם מצד אחד, המאפיין הן את המשפחה הפוסטמודרנית והן את זכויות הלהט"בים, ופולחן הילודה מצד שני, המאפיין את האידיאולוגיה הדומיננטית בישראל, מאפשר למשפחות הלהט"ביות, ובמיוחד למשפחות של ההורים ההומואים, "לחגוג" בערוצים המסחריים. ואם נזכור שהומואים אלו שייכים לרוב למעמד הבינוני-גבוה, האהוב כל כך על המפרסמים, נבין מדוע הם חוזרים שוב ושוב למסך הקטן.

אולם בישראל, כמו בטלוויזיה העולמית, חל ב-2005 שינוי נוסף, ועם כניסת השירותים הדיגיטליים  כמו VOD ו-DVR (דוגמת yes max), והתגברות השימוש באינטרנט, היא נכנסה לשלב הדיגיטלי שלה, המכונה גם פוסט-טלוויזיה או "הטלוויזיה שאחרי" (חרל"פ, 2014, 42). תקופה זו מאופיינת בהגדלת יכולת הבחירה של הצופים והצופות לבחור מתי, באיזו פלטפורמה, כמה פעמיים, באיזה סדר ואיפה לצפות בתכני הטלוויזיה שלהם, דבר שהוביל להפחתת התלות ברייטינג ולהגדלת התלות במיתוג, ומכאן גם לניסיוניות לייצר טקסטים ייחודיים. מכיוון שטקסטים הבועטים במיינסטרים והיוצאים נגדו הם אלו שמושכים תשומת לב, החלו להופיע יותר ויותר טקסטים שיצאו, מי ברמיזה ומי באופן בוטה, נגד האידיאולוגיה הישראלית המרכזית, וחלקם אף אימצו הנחות יסוד פוסט-ציוניות (שם, עמ' 45). אין זה מפליא, אם כן, שאחת הדוגמאות שיוצגו במאמר זה לטקסט היוצא בחלקו נגד המיינסטרים בטלוויזיה הישראלית, מתרחשת דווקא בדרמה של הטלוויזיה בכבלים. אולם את חלקו הבא של המאמר נקדיש דווקא לטלוויזיה בשידור הרחב, הפועלת לחלוטין בגבולות הקונצנזוס, ומחבקת, חיבוק דוב?, את ההורות ההומואית בישראל.

הורות הומונורמטיבית בכתבות חדשותיות בישראל

ארבעים אחוז מהמשפחות בישראל לא חיות את המודל המסורתי של אבא ואמא בזוגיות וילדים תחת קורת גג אחת, ועדיין זה עשוי להיראות לכם מוזר או לא נורמלי אבל בכל שנה מאות ישראלים, גייז וסטרייטים מחליטים לחבור זה לזו וליצור תא משפחתי קצת שונה [...] הערב אנחנו מבקשים מכם באמת לצפות בראש פתוח, כי התוצאה יכולה להפתיע אותכם. ("ילדים תחת חוזה", הסיפור, ערוץ 2)

במילים אלו מקדימה מנחת הסדרה הדוקומנטרית "הסיפור"את הסרט הדוקומנטרי "ילדים תחת חוזה", המתמקד במשפחות המגדלות את ילדיהם בהורות משותפת, לרוב של הומו וסטרייטית. מבנה משפחתי זה לא רק עובר בסרט נרמול ומוצג באופן חיובי, הסרט אף מסתיים באמירה ש"אולי בעתיד השיטה המונוגמית תתפוגג מהעולם והתא המשפחתי יהפוך הרבה יותר דומה למה שראינו בסרט זה". פירוק המשפחה המונוגמית? חתירה תחת החלוקות המגדריות? יכול להיות, אבל מצד שני, לאחר שידור הסרט, בו ראינו איך אחת הנשים לא מוצאת בן זוג להורות משותפת, מסכמת המנחה כי "יש גם בשורות טובות. שני מצאה בן זוג והיא כרגע בהריון".

דוגמא זו היא רק אחת מני רבות של טקסטים טלוויזיוניים הנעים בין יציאה נגד נורמות המשפחה המסורתית, לבין שכפול האידיאולוגיה של המשפחה ההטרוסקסואלית – וכמובן שכפול האידיאולוגיה של פולחן הפוריות בישראל. אחת הדרכים לשמר את הטקסטים במסגרת האידיאולוגיה השלטת היא האינטרפלציה, בלשונו של אלתוסר (2003, עמ' 51) דרכה ממקמים את הצופים כמי שיכולים להשקיף על תופעה "חריגה" מבחוץ, ויותר מכך, כמי שיש לו לגיטימציה לשאול האם מדובר בתופעה חיובית. האינטרפלציה הישירה כאן, הממקמת את הצופים כשופטים, מאפשרת להם לראות את המשפחות הללו כמנותקות לחלוטין מהמודל שלהן, ולא כחלק מרצף בלתי נגמר של מודלים של משפחה.

תופעה זו, שבה מעמידים את ההורות הלהט"בית למשפט, איננה ישראלית. בתוכניות האירוח האמריקאיות עצם ההורות הלהט"בית תמיד מועמדת בסימן שאלה (Clarke and Kitzinger, 2002). אולם במובנים רבים המצב בטלוויזיה הישראלית טוב יותר מאשר בתוכנית האירוח האמריקאיות, מכיוון שלעיתים נדירות ניתן למצוא בכתבות אלו אנשים המתנגדים להורות להט"בית. אולם עצם העלאת השאלה, במישרין או עקיפין, או עצם הידיעה שמדובר ב"תופעה" שיש לתת ל"ציבור הרחב" לעכל, מעמיד את כל ההורים כנציגים האמורים להצדיק את ההורות שלהם, בעיקר דרך ההוכחה שהם נורמליים, או יותר מזה, "כמו כולם".

להוכיח שהלהט"בים נורמליים

הבעיה המרכזית בגישה זו היא שהיא מניחה שההורות ההטרוסקסואלית היא בסדר, והשאלה היחידה שיש לשאול היא האם ההורות הלהט"בית היא בסדר באותו מובן. אולם התיאוריה הפמיניסטית והתיאוריה הקווירית העמידו את מבנה המשפחה המסורתית בסימן שאלה, ובמקום לנסות לחקות אותה, הם דווקא הציעו לפרק אותה. הרי האידיאולוגיה של האהבה הרומנטית, כפי שטוען מארק פוסטר, הפכה להיות עול כבד עבור בני הזוג הנשואים, כאשר היא מעמידה בפניהם דרישות שקשה מאוד לעמוד בהן (Poster, 1978 p. 204).

תופעה זו מובילה לכך שהיא מאלצת את הלהט"בים ואת יוצרי הטקסט להוכיח שהמשפחות הלהט"ביות הן "נורמליות", ולכן זכאיות להתקיים. ואיך הורים להט"בים מוכחים "נורמליות"? Clarke and Kitzinger מציינים שש אסטרטגיות מרכזיות שהורים להט"בים מציגים בתוכנית אירוח, ביניהן הטענה שמדובר בהורות רגילה ולא להט"בית, שזאת הדרך הטבעית ללהט"בים לעשות ילדים, שמה שחשוב במשפחה זאת אהבה, שיש יתרונות להורות להט"בית על הורות רגילה, ושאם תסתכלו על הילדים תראו שהם ההוכחה הטובה ביותר.

באופן לא מפתיע ניתן למצוא גם בגרסה הישראלית של ההורות הלהט"בית תשובות בכל אחת מהקטגוריות. אולם הנקודה המעניינת היא שבזמן שמי מספק את התשובות בתוכניות האירוח האמריקאיות הם ההורים עצמם, בכתבות החדשות ובסרטים הדוקומנטריים נראה שגם יוצרי הטקסט עושים את כל המאמצים "לנרמל" ולהצדיק את ההורות הלהט"בית.

כך, לדוגמא, על מנת להדגיש שאין כאן "הורות להט"בית" אלא הורות כמו כל הורות "נורמלית", אומר אחד ההורים כי "יש לנו ילדות שהן רק שלנו. כמו כל זוג" ("אבא ואבא" חדשות שבת), ובהמשך, כאשר שואלים מי האב הביולוגי הוא אומר "לא רוצה להתחיל לעשות הפרדות בחיים. כמו כל זוג". אולם גם הכתבה מעוניינת להדגיש את הרגילות של הסיטואציה, כאשר היא בעיקר מתמקדת במעשים היום-יומיים של ההורים (כמו האכלה, החלפה, יציאה מהבית), ואפילו נשמעת נימה של אכזבה של הכתב, כאשר מתברר שאין כאן שום דבר מעניין או שונה.

גם הטענה שמדובר לעיתים בהורות יותר טובה עולה בטקסטים. כך, באחת הכתבות טוען אחד ההורים כי מכיוון שמדובר בילדים לאנשים שעשו הרבה מאמצים להביא ילדים, הילדים "יקבלו 110%" ("אבא ואבא", יומן) והוא אף מקבל תמיכה מאחד ה"מומחים" כאשר זה אומר כי התהליך של ההורים לקראת הורות משותפת, בין הומו לסטרייטית במקרה זה, "עוזר להיות הורה טוב יותר".

הטענה ש"אהבה עושה את המשפחה", אחת הטענות הנפוצות ביותר בתוכניות האירוח האמריקאיות, מופיעה לעיתים קרובות גם בגרסה הישראלית. גם כאן הדבר נעשה הן דרך ביטויים ישירים של ההורים ("בהרבה תשומת לב ואהבה אפשר לגדל ילדים בלי אמא", אומר הורה אחד, [חדשות שבת]), הן על ידי המומחים ("אם הגברים בעצם יודעים לתת מענה לרוב או להרבה מהצרכים ההתפתחותיים של הילד, החיבוק האהבה, הגבולות, [...] אז הילד בעצם מקבל את הצרכים שלו" (חדשות שבת)] והן על ידי הנרטיב המגולם (enacted narrative), המראה שוב ושוב ילדים "עטופים באהבה" על ידי האבות שלהם [תמונות 8-7]. גם צורות ההתגוננות האחרות עולות, כמו עניין ה"טבעיות", כאשר לדוגמא בכתבה על זוג גברים, אחד סיסג'נדר (גבר הנולד במין הביולוגי זכר וחי את חייו כגבר) והשני טרנסג'נדר (גבר שנולד במין הביולוגי נקבה), שהביאו שני ילדים לעולם, אומרת הכתבת כי "גם אם רשויות המדינה יעשו הכל בשביל למנוע זאת, המשפחות האלה ימשיכו לצמוח כאן. הסיבה היא פשוטה, אפשר לומר טבעית" ("אבא בהריון", המקור)

איתי חרלפ 7

"אבא ואבא" (חדשות שבת). למטה: "אבא ואמא" (יומן)

איתי חרלפ 8

ההורות כעניין לאומי

אולם למרות הדמיון בין הנורמליזציה הישראלית והנורמליזציה האמריקאית, יש לישראלים עוד שלושה נימוקים מקוריים, המייחדים את החברה הישראלית. מכיוון שלהיות הורה הוא "עניין לאומי" ונתפס כתרומה לחברה, רבים מקשרים את הזכות להורות בתרומות אחרות לחברה. כך לדוגמא אומר אחד האבות על האיסור של הומואים לקיים תהליך פונדקאות בישראל  כי "במקרה [בן זוגי] ואני קצינים משלמים מיסים, למה אנחנו צריכים לשלם קנס על מה שישראלים אחרים יכולים לעשות כאן בחינם" ("הורות אחרת", היומן). כמובן שאמירה זו מצביעה לא רק התרומה של הזוג למדינה, אלא מנגידה את הדובר לשתי אוכלוסיות מרכזיות בישראל, שעושות הרבה ילדים אבל תורמות הרבה פחות לחברה – חרדים וערבים.

הנימוק השני קשור למשפחה. בישראל. פולחן הפוריות בישראל איננו רק בלחץ ותמיכת המדינה, אלא גם המשפחה, כמנגנון אידיאולוגי מרכזי, לוקחת חלק מרכזי בלחץ, ולכן גם בנימוקים למה זה חשוב שהומואים יביאו ילדים – לשמח את ההורים (ההטרוסקסואלים) שלהם. ואכן בכתבות רבות רואים את הסבים והסבתות המאושרים, שזכו לראות נכדים, כאשר אחת מהן אף מציינת כי "זה הדבר הבסיסי. שכל אחד רוצה המשכיות. ואני מאוד רציתי שלרונן ולאריק יהיה תינוק. יהיה ילד. שהם לא יהיו לבד. שהם לא יהיו עריריים לעת זקנה" ("אבא ואבא" היומן), ובמקום אחר אומר אחד האבות כי "כשיצאתי מהארון אמא שלי שאלה 'מה, לא יהיו לי ילדים ממך?' אז אמרתי לה, עוד יהיו, עוד יהיו" ("אבא ואבא", חדשות שבת).

הנימוק השלישי, והמורכב ביותר, לא נאמר לעולם במפורש, אבל לחלוטין משתמע מהטקסט, והוא נוגע במוצא של ההורים ובצבע העור של הילדים. כפי שכותבת שהם מלמד "לצד השיח הדמוגרפי הלאומי מתקיים בארץ שיח דמוגרפי אתני פנים-יהודי, המדגיש את חשיבותה של 'איכות הקולקטיב'", והיא מוסיפה כי "כושר ההולדה של נשים מזרחיות הופך לבעיה שיש לרסנה" (2004, עמ' 72) וכי "השיח הדמוגרפי הציוני התאפיין מראשיתו ביחס כפול לגוף המזרחי ה'פורה': הוא רואה בו לעתים פתרון ולעתים בעיה" (שם, עמ' 73). אשכנזים, לעומת זאת, שהיו ההגמוניה המועדפת, לא הביאו מספיק ילדים לעולם.

אולם הסיבה שאשכנזים הביאו פחות ילדים נובעת בדיוק מהיתרון היחסי שלהם, על פי התפיסה שלהם את עצמם, הרציונליות שלהם. "באופן פרדוקסלי" כותב רז יוסף "הדבר שהופך את הגברים היהודים האשכנזים ללבנים - שליטה בגוף וביצרים המיניים - מעמיד בסכנה את המשך הקיום והילודה של הגזע היהודי הלבן. [...] [וזה] בניגוד לאחרים המגדריים או הגזעיים שלו, שכל כולם הם גוף ללא רוח" (2010, עמ' 53). במילים אחרות, בזמן שהמזרחים (כמו הערבים) הם גוף ללא רוח או מחשבה, הם פשוט מביאים ילדים לעולם, ובכך מסכנים את הצביון האירופי שהמדינה הציונית עטתה על עצמה, האשכנזים הם "רוח ללא גוף" ולכן לא יולדים מספיק.

האבות הגאים בטלוויזיה הישראלית אינם מוכרזים תמיד כאשכנזים, אולם האשכנזיות, או הלובן, של הורים אלו מובהק מאוד. יותר מזה, הצורך של האבות למצוא ביצית של אישה לבנה, ולא סתם לבנה אלא "בלונדינית, עם עיניים כחולות", כפי שמתבטא אחד האבות ("אבא ואבא" היומן), מחדד את הצורך שלהם בייצור ילדים בהירים – גם כאשר אחד ההורים הוא כהה יותר או/ו מזרחי.

נקודת הקיצון של מהלך זה מתרחשת באיור "תמים" בו מנסים להסביר לצופה ההדיוט כיצד עובד עניין הפונדקאות בישראל. בציור גרפי ברור מוצגים שני גברים, ללא תווי פנים אך עם פרצוף בהיר, המסמנים את זוג ההורים ההומואים, תורמת הביצית, המוצגת גם היא ללא תווי פנים, אך עם שיער בהיר ופנים לבנות, והפונדקאית, אשר מציגים רק את הבטן שלה, ההריונית, וצבע עורה כהה (תמונה 9). אמנם לצבע העור של הפונדקאית יש הצדקה תרבותית (באותה תקופה רוב הנשים הפונדקאיות היו הודיות), אולם ההבחנה כאן ברורה מאוד – בזמן שהאבות ותורמת הביצית, המעבירים את הידע הגנטי, הם בהירים ובעלי פרצוף (רוח), האם הפונדקאית היא כהה וחסרת פנים (גוף).

איתי חרלפ 9

"אבא ואמא" (חדשות שבת)

אם כך, נראה שהומואים פתרו בעיה דמוגרפית רצינית. לא רק שהם מביאים ילדים יהודים לעולם, ותורמים למאבק הדמוגרפי הכמותי מול הערבים, הם גם מביאים ילדים אשכנזים/בהירים וככה הם גם "מנצחים", או לפחות תורמים, למאבק הדמוגרפי ה"איכותי". יותר מכך, מדובר בהורים הפועלים באופן רציונלי, מחושב, וחלקם אף משלמים מאות אלפי דולרים, על מנת להביא ילדים לעולם, ולא סתם אנשים "חייתיים" או מיניים שנכנסו להריון בטעות. והרי זאת אחת התכונות המרכזיות הבדילות בין המעמד הבורגני המכובד והמעמדות הנמוכים המופקרים, כפי שטוען מרק פוסטר: "דת החסכנות חלה לא רק על כסף אלא גם על נוזל זרע. האקט המיני הוא תמצית ההתנהלות הלא-עסקית בשל הקונוטציות שהוא נושא: תאווה, התלהבות ואובדן שליטה בתשוקות. הבורגנות הגדירה את עצמה בתור המעמד של ההכחשה העצמית המוסרית וכניגוד למעמד הפועלים המופקר ולמעמד האצולה החושני"       (Poster, 1978 p. 169)

הדרך להפוך לאב

בנקודה זו אני מבקש לפצל את עצמי בין היותי חוקר לבין היותי מושא מחקר. במהלך שנת 2006 הייתי בתהליך להפוך לאב דרך הורות משותפת. בזמן החיפושים אחר אם לבני והניסיון להיכנס להריון, ליוותה אותי תוכנית טלוויזיה בשם "אמא יקרה לי". באחת הסצנות ליווה אותי צוות הצילום למרפאה בה מסרתי את הזרע שלי, וזה הדיאלוג שהתקיים:

מיקי חיימוביץ': יש בטח זמן לימיט שצריך להגיע ל[מרפאה]

איתי חרל"פ: תוך שעה מרגע הפליטה.

מיקי חיימוביץ': והשותפה שלך? מה הפרוצדורה אתה עכשיו?

איתי חרל"פ: היא תבוא [יותר מאוחר] עושים הזרעה. זה רופא וזה מאוד טכני.

מיקי חיימוביץ': לגמרי. אתה בא, שם את החלק שלך בעסקה והולך.

"פרוצדורה", "טכני", "עסקה" – כל הביטויים המרחיקים את תהליך הכניסה להריון מיחסי המין ה"מלוכלכים" והלא רציונליים. אמנם במהלך הצילומים נאמרו גם דברים יותר רגשיים ופחות מכניים, אולם נראה שלא במקרה שיחה זו לא ירדה בחדר העריכה. היא מציגה את ההורות ההומואית באופן כל כך חיובי. היא רציונלית, היא מחושבת כלכלית (ולרוב מדובר גם בילדים שלא יזדקקו לתמיכת המדינה), והיא מולידה ילדים אשכנזיים, או לפחות בהירים. ברובם.

אך האם ניתן להתחמק מייצוג מסוג זה? האם יש דרך להציג את ההורות הלהט"בית, או ההומואית, בישראל בלי ליפול למלכודת הנורמליזציה או הסנגוריה על ההורות הזאת? בחלק האחרון של פרק זה הייתי רוצה להצביע על אלטרנטיבה אחת אפשרית, אשר אולי לא מצליחה לפתור את כל הבעיות שהוצגו כאן, אך בהחלט מעלה אלטרנטיבה מעניינת לייצוג המנרמל של ההורות ההומואית.

(המשך בדף 3)

הורות קווירית מאתגרת? "אמא ואבאז" כמקרה מבחן

הסדרה "אמא ואבאז" מעמידה במרכזה משולש של זוג הומואים, ארז (יפתח קליין) וסמי (יהודה לוי), ואישה סטרייטית בשם טליה (מאיה דגן), אשר הביאו יחד ילד לעולם. הילד הוא ילד ביולוגי של האב והאם (שניהם בעלי מראה אשכנזי מובהק) ובן הזוג של האב הביולוגי (מזרחי) מתפקד כאב נוסף, למרות שעל פי החוק אין לו שום זכות על הילד.

 לצד הקבלה של הסדרה בחיבוק ע"י מבקרים ומבקרות רבים (יצחקי; וולך), ניתן היה למצוא תלונות בקרב הומואים שצפו בפרק הראשון ולא אהבו את הרעיון שהאב הביולוגי של הילד, ארז, רוכב על אופניים לגן העצמאות (אזור שהיה ידוע עד לאחרונה כאזור קרוזינג) לקבל מציצה בדיוק בזמן שטליה, האם, אמורה להיכנס לחדר הלידה. רבים חשו שמדובר ברגרסיה לייצוגים ישנים של הומואים, או כפי שאחד הצופים כתב בפורום אינטרנטי: "מה זאת הטמטומת הזאת - האבא כל כך חסר ביטחון אז בזמן שמאיה (דגן) יולדת הוא לא יכול לעמוד בזה, והולך לקבל מציצה מאיזה בחור רנדומלי בפאקינג גן העצמאות, כאילו האייטיז עדיין כאן. כמה שטחיות מגובה בדעות קדומות?" (מתוך "פורום בנים בלבד", פורום תפוז).

הטשטוש בין שם הדמות (טליה) לבין שם השחקנית (מאיה) בתגובה האחרונה איננו מקרי, והוא מצביע על האופן שבו הצופה קורא את הטקסט, כעדות רפרנציאלית למציאות המאירה על ההומואים באשר הם שם, ולא על הדמות ספציפית או אפילו על הטקסט כמבנה תרבותי. אולם אולי יש לקרוא סצנה זו לא כתיאור רפרנציאלי (ואנכרוניסטי) של חיי הומואים של תל אביבי, אלא כאמירה פרפורמטיבית המכריזה על הפעילות של הטקסט. שליחת הגיבור לגן העצמאות, שעבור הומואים רבים מסמן את המטונימיה לתרבות ההומואים בטרם המהפכה המינית בישראל, כאילו אומרת שהטקסט לא מתכוון להתחנף לצופיו, הומואים והטרוסקסואלים כאחד, והוא איננו מתיימר להציג הומו "קל לעיכול" על מנת שנוכל לתת לו את רשיון ההורות (טריגר, 2006). במילים אחרות, יש כאן פעולה קווירית אשר מציעה אימוץ מתריס של סטראוטיפים שליליים על מנת לתקוף את השאיפה להיטמע בחברה הההטרוסקסואלית.

על מנת לחדד את הייחודיות של אמא ואבאז כדאי להשוות את הסדרה לטקסטים אמריקאיים דומים. "אמא ואבאז" אמנם מתאר סיפור לא נפוץ בתרבות האמריקאית, של הורות ביולוגית משותפת ומתוכננת בין הומו לסטרייטית, אולם יחסים בין גברים הומואים ונשים הטרוסקסואליות הפכו להיות מוטיב מרכזי בטקסטים פופולריים רבים (Allan, 2007 p. 57), כאשר אחד הנרטיבים החוזר על עצמו הוא של אישה בהריון וגבר הומו לצידה, המעוניין להיות אב. לרוב, על מנת שהוא יוצג כאב ראוי ונורמטיבי הוא צריך לידו אישה אשר לא מתאימה לאימהות והוא עצמו צריך לעבור תהליך של דה-סקסואליזציה, דהיינו הסתרת אלמנטים של מיניות.

כך, למרות הפוטנציאל הקווירי של מערכת יחסים חברית, ואף מערכת הורית, הבנויה מאם סטרייטית וגבר הומו, טקסטים תרבותיים רבים בוחרים דווקא לשכפל תפיסות דומיננטיות בחברה, כאשר הנחת היסוד שלהם שגבר הומו לא יכול להיות בו זמנית מיני ואב אחראי, ובמקביל אישה לא יכולה להיות אשת קריירה ואם טובה בו בזמן (שם, עמ' 71).

עניין האבהות כפרפורמנס

הסדרה "אמא ואבאז" מחליטה באופן מודע ומכוון לצאת ממעגל קסמים זה. תחילה מדובר באם עובדת ורציונלית שעשתה בחירה מודעת ואף מצהירה שאין לה שום עניין בהורות מתוך זוגיות הטרוסקסואלית. שנית, במקום לטשטש את המיניות של האבות ההומואים היא מבליטה אותה. תחילה דרך שליחתו של האב הביולוגי לקבל מציצה בגן העצמאות [תמונה 10], דרך דיבור מאוד מיני של הדמויות המרכזיות והמשניות (כולל שיחות על איברי מין ומין אנאלי), ועד בנייתו של נרטיב בו דווקא האבא הלא מתפקד, ארז, הוא זה שאט אט מאבד את החשק במין עם גברים, ולרגע אף מפנטז שיש לו "גן הטרוסקסואלי". באחת הסצנות הוא אף מסרב לשכב עם סמי, שרוצה לחדור אליו [תמונה ח11], מתוך התחושה שזה יפגע בגבריות שלו ולכן באבהותו. אולם הסדרה מציגה באופן מובהק שדווקא ההומו המיני, שלא רק שאיננו מוותר על המיניות שלו, הוא גם מחצין אותה, הוא האב הטוב והמסור יותר.

איתי חרלפ 10

אמא ואבאז

איתי חרלפ 11

אמא ואבאז

הרעיון שדווקא האב הלא ביולוגי והמיני מתפקד באופן מוצלח יותר כאב, לא רק מנתק את הקשר בין הביולוגיה להורות, מעלה בסדרה נושא נוסף – ההורות כפרפורמנס. בזמן שארז מתקשה להבין את תפקידו כהורה, נראה סמי כמי שנכנס לתפקיד זה בקלות. אולם הרעיון שהוא נכנס לתפקיד הזה יותר טוב מהאב הביולוגי מעלה בסימן שאלה את טבעיותו של התפקיד. יותר מכך, מספר פעמים ארז מטיח בסמי שהוא רק "משחק אבא" ושהוא עושה זאת מכיוון שהוא לא האב הביולוגי. בשלב מסוים הוא אפילו מציין כי "כל המאמץ הזה שלך, זה מזויף. זה פשוט מזויף [...] אולי אם לא היית רוטט כל הזמן גם אני הייתי יכול להרגיש משהו".

הרעיון שברגע שמישהו אחר "משחק" את האב, האב הביולוגי לא יכול "להרגיש משהו" כלפי הילד, מעלה את הטענה שכל עניין האבהות איננו אלא פרפורמנס, והוא איננו נובע מקשר טבעי או ביולוגי. אם נישען, כטענתה של באטלר על אופיו הפרפורמטיבי של המגדר, הרי התפקוד כאבא או אמא הוא חלק בלתי נפרד מהפרפורמנס המגדרי, ולמעשה אולי יש לראות הפעולות ההוריות כצורה של פרפורמטיביות אשר מייצרת הורות ולא נובעת ממנה.

אשכנזי אבל חמוד

עניין נוסף אותו בוחנת הסדרה באופן מעניין הוא הנושא העדתי. לעומת אופיים האשכנזי של רוב האבות בחדשות ובסרטים הדוקומנטריים, ולמרות הניסיון למחוק או לטשטש את השאלה העדתית, הסדרה "אמא ואבאז"עוסקת בעניין זה באופנים גלויים וסמויים, אם כי לא תמיד ברור מה עמדתה בנושא – האם היא נופלת למבט הקולוניאליסטי המאפיין את שיח הפוריות בישראל, או חושפת אותו ויוצאת נגדו.

העיסוק באתניות עולה בראש ובראשונה דרך דמותו של סמי, המוצג באופן מובהק כגבר מזרחי, המוקף בחברים מזרחיים, ואמא המגולמת על ידי אחת השחקניות המזוהות ביותר עם תרבות מרוקו, ריימונד אבקסיס. אותה אם, המתקשה לקבל את אורח חייו של בנה (אולי כייצוג סטריאוטיפי של אמא מזרחית וקצת פרימיטיבית) איננה רואה את בנו של סמי כנכד שלה. המשפט הראשון שהיא אומרת, כאשר היא רואה תמונה שלו הוא "אשכנזי אבל חמוד".

במובנים רבים סמי משכפל סטריאוטיפים רבים של מזרחיים באופן כללי, ושל הומואים מזרחיים באופן ספציפי. כך, מצד אחד בזמן שארז הופך להיות פחות ופחות מיני, מציע סמי מיניות מתפרצת, ונראה שהוא משכפל את התפיסה ההגמונית האשכנזית אשר "סימנה את הגוף המזרחי כאחר המיני והמגדרי של אידיאל הגוף הציוני-אשכנזי" וייצרה "פיקציות אידיאולוגיות [...] על ה"טבע" המיני של הגבריות המזרחית" (יוסף, 2010 עמ'111). אולם סמי איננו רק היפר מיני, הוא גם נשי מאוד, ובכך הוא משכפל סטריאוטיפ נפוץ נוסף, הנער המזרחי המעודן וה"נשי" (שם, עמ' 116). יותר מכך, למרות שבאופן די חריג מוצג אב הומו מזרחי, האבא הביולוגי הוא האב האשכנזי, ובכך פולחן הילודה ממשיך כביכול בשלו, כאשר האב האשכנזי הוא זה שנבחר להעביר את הגנים הלאה.

אולם הסדרה לא עיוורת לבחירה זו, ונראה שהיא אף מוטרדת מכך. בפרקים הראשונים מודאג ארז שהבן שלו לא דומה לו, והדבר שהכי מטריד אותו זה שהילד מתולתל. הוא כל כך מוטרד מהעניין עד שהוא מחליט לתלוש לו שערה מהראש על מנת לעשות לה בדיקה גנטית. את האובססיה של ארז לשיער של בנו ניתן אולי לייחס לפחד שלו שמדובר בבן ביולוגי של גבר אחר, אולם לא ניתן להתעלם מהעובדה ששיער מתולתל בחברה הישראלית הוא אחד המסמנים המרכזיים, או אחת הסינקדוכות הבולטות, למזרחיות. במילים אחרות, ארז לא רק מוטרד שבנו איננו בנו הביולוגי (עד כדי כך שהוא מסרב בהתחלה להצהיר עליו אבהות) הוא בעיקר מוטרד שבנו מתולתל, זאת אומרת מזרחי. כאשר הוא מציין בפני סמי שהוא חושב שהוא לא האב הביולוגי, סמי עונה לו בחצי חיוך שזה נכון והוא (סמי) האב הביולוגי. את ארז זה ממש לא מצחיק, ובמובנים רבים נראה שזה הסיוט הכי גדול שלו.

יותר מכך, הסדרה מציגה את היחסים בין טליה ארז וסמי כיחסי ניצול, כאשר השניים הראשונים, ההורים הביולוגיים האשכנזיים, "מנצלים" את האב הלא ביולוגי המזרחי, או רואים בו "כוח עבודה זול". באחד הפרקים טליה אף אומרת לסמי שהוא צריך לסחוב את הילד, "כי בשביל מה אתה כאן". יחס זה לסמי, שלכל אורך הסדרה דווקא מוצג כהורה האחראי והמסור ביותר, מובלט לאורך כל הסדרה, ובכך הוא אולי חושף את אחד המהלכים המרכזיים של הציונות בהם  "גופים מזרחיים נוצלו ככוח עבודה זול". (שם, עמ' 110).

האם "אמא ואבאז"מבקר את השימוש בגוף המזרחי? האם הוא משכפל אותו? יותר מכך, האם הסדרה לוקחת חלק בפולחן הילודה או בוחנת אותו במבט חדש? התשובות לשאלות אלו אינן חד משמעיות. אולם בניגוד לטקסטים רבים, שבשם הרצון לנרמל את ההורות ההומואית מעדיפים להעלים את השאלות הקשות, שלא לדבר על התשובות, "אמא ואבאז" בוחרת לעמת את צופיה לא רק עם המיניות של האב ההומו, ולא רק עם הממד הפרפורמטיבי של ההורות, אלא גם עם הקשר ההדוק בין פריון לאתניות וגזע, שהחברה הישראלית לרוב מנסה לטשטש ולהסתיר.

דברי סיכום

לסיכום, ניתן להסביר את ההבדלים בין הייצוג ההטרונורמטיבי של האבהות הגאה בחדשות וביצירה הדוקומנטרית לבין הייצוג הקווירי, או לפחות הלא מתחנף, שמאפיין את ההורות ב"אמא ואבאז",  דרך ההבדלים הז'אנריים (חדשות מול דרמה), המוסדיים (ערוצים מסחריים מול ערוץ כבלים), האישיים (תפיסות עולם שונות של היוצרים) או דרך ההבנה שקיים ספקטרום הנע בין הנורמטיבי לקווירי, כאשר רוב הטקסטים אינם נמצאים באחד הקצוות, אלא אי שם באמצע.

אולם חשוב לזכור שבניגוד לדיונים על ייצוגים שאפיינו את מחקר הטלוויזיה החל משנות השבעים וקיימים עד ימים אלו, הן בשיח האקדמי והן בשיח הפופולרי, ונמדדו במונחים של חיובי ושלילי, מאמר זה מראה שלעיתים דווקא הייצוג השלילי, לכאורה, יכול להיות בעל אלמנטים משחררים לקבוצת המיעוט שאיננה מעוניינת להשתלב דרך נירמול. מצד שני, לייצוג החיובי, המציג הורות הומואית כדבר טוב ואפילו כדבר שיש לשאוף אליו, יכול להיות אפקט אלים כלפי אלו שלא רוצים ילדים או לא יכולים להיות הורים, ומה שנחסך לאורך שנים רבות מהומואים מחוץ לארון - הלחץ של החברה וההורים להביא ילדים או נכדים - הפך להיות מנת חלקם של רבים מהם. 

רשימת מקורות

אלתוסר, ל' (2003). על האידיאולוגיה. תרגום: אריאלה אזולאי. תל-אביב: רסלינג.

גרוס, א' (2013). הפוליטיקה של זכויות להט"ב: בין (הומו) נורמטיביות ו(הומו) לאומיות לפוליטיקה קווירית, מעשי משפט, ה', 141-101.

הייזלטון, ל' (1978). צלע אדם: האישה בחברה הישראלית. תרגום: נעמי גל.  ירושלים: עידנים.

הרמן, ד' (2013), האופנה החדשה בתל אביב: הומואים עם עגלות תינוק, הארץ, 20.2.2013. נדלה ביום 18.2.2015 מתוך http://www.haaretz.co.il/news/education/1.1934420

וולך, ל' (2012). אמא ואבאז מוצלחת ועושה שירות תודעתי ללהט"ב וואלה 23.11.2012. נדלה ב 18.2.2105 מתוך http://e.walla.co.il/item/2589394

זיו, ע' וא' גרוס.  (2003) בין תיאוריה לפוליטיקה: לימודים הומו-לסביים ותיאוריה קווירית. בתוך: יאיר קדר, עמליה זיו ואורן קנר (עורכים), מעבר למיניות: מבחר מאמרים בלימודים הומו-לסביים ותיאוריה קווירית. (עמ' 44-9). תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

חרל"פ, א' (2014). דרמה בשלושה חלקים (ופרולוג): היסטוריוגרפיה של הדרמה הישראלית בטלוויזיה" מסגרות מדיה 12. 29-52.

טריגר, צ' (2006). משפחות חורגות ו'רישיון להורות', המשפט, 22, 44-51.

יוסף, ר' (2010). לדעת גבר: מיניות, גבריות ואתניות בקולנוע הישראלי. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

יורן, נ' (2001). ערוץ 2: הממלכתיות החדשה. רסלינג: תל אביב.

יצחקי, ז' (2012). אמא ואבאז מפרקת באומץ את הקלישאות. עכבר העיר 23.11.2012. נדלה ב 18.2.2105 מתוך http://www.mouse.co.il/CM.television_articles_item,790,209,70999,.aspx

לנדסמן, נ' (2014), הביציות החסרות של דנה אינטרנשיונל, הארץ, 15.6.2014. נדלה ביום 18.2.2015 מתוך http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2349445

מלמד, ש' (2004). 'כעבור עשרות שנים מועטות נהיה כולנו בני עדות המזרח...': אמהות, פריון והבנייתו של 'האיום הדמוגרפי' בחוק גיל הנישואין". תיאוריה וביקורת 25. 97-69.

נאור, ל' (2014). מדוע נגנז הקליפ הרשמי לאירועי הגאווה בתל-אביב? GoGay, 10.6.2014. נדלה ביום 18.2.2015 מתוך http://gogay.co.il/item.php?id=18061

פוגל-ביז'אווי, ס' (1999). משפחות בישראל בין משפחתיות לפוסט מודרניות. בתוך: דפנה יזרעאלי ואחרות (עורכות), מין, מגדר ופוליטיקה. (166-107). תל אביב: קו אדום, הקיבוץ המאוחד. 

Allan, J. (2007). And baby makes three…: Gay men, straight woman, and parental imperative in film and television,” in Barnhurst, K. G. (Ed.) Media Q: Media/Queered: Visibility and its Discontents. (57-72) New York: Peter Lang.

Butler, J. (2002). Is kinship always already heterosexual?" Differences: A Journal of Feminist Cultural Studies 13(1). 14-44.

Clarke, V. and C. Kitzinger. (2004) Lesbian and gay parents on talk shows: Resistance or collusion in heterosexism?" Qualitative Research in Psychology 1(3). 195-217.‏

Kadish, R. (2005). Israeli lesbians, national identity, and motherhood." In Chava Frankfort-Nachmiasand Erella Shadmi (Ed.)  Sappho in the Holy Land: Lesbian Existence and Dilemmas in Contemporary Israel. (pp. 223-50) New York: State U of NY P..

Kahn, S. M. (2000) Reproducing Jews: A cultural account of assisted conception in Israel. Duke University Press.‏

Kama, A. (2000) From terra incognita to terra firma: The logbook of the voyage of gay men’s community into the Israeli public sphere," Journal of Homosexuality, 38(4), 133-162.

‏Poster, M. (1978). Critical Theory of the Family. New York: Seabury Press.‏

Seroussi, E. (2010). World music before world music: Rereading Israel’s Habrera Hativeet (“Natural Gathering”) after thirty years," The First International Conference on Analytical Approaches to World Music. <http://www.aawmconference.com/aawm2010/images/1aawmseroussipaper.pdf >

ד"ר איתי חרל"פ הוא מרצה לטלוויזיה וקולנוע באוניברסיטת תל אביב והמכללה האקדמית ספיר. יו"ר ארגון חוש"ן (חינוך ושינוי), ארגון ההסברה של הקהילה הלהט"בית בישראל


1
תגיות :
תמונה ראשית
מאמרים קודמים