בין טהרנות לעילגות

רוביק רוזנטל | 19 במאי 2016
נוסח ראשון של המאמר הוצג בכנס איל"ש, 15.10.06

הדרך היחידה לצמיחת השפה, הידורה ועושרה, הוא בדיאלוג בין נציגי השפה מטעם המדינה, מטעם הציבור ומטעם עצמם, לבין מחיי השפה, שאינם אדם זה או אחר, אלא התינוק הישראלי שנולד לפני שעה קלה, ואשר ידבר עברית כל חייו

רבים מן העוסקים בחקר השפה והוראתה שייכים בלי דעת לקהל לא מוגדר שאפשר לקרוא לו "נציגי השפה העברית עלי אדמות". הקבוצה הזו מכילה מורים ללשון לסוגיהם, עורכים לשוניים, יועצי לשון במוסדות שונים, בלשנים שימושיים בתואר ובמקצוע, ולעתים אנשים מן היישוב שסביבתם רואה בהם סמכות לשונית. בעוונותי הסתפחתי לחבורה הנכבדה הזו בשלב כלשהו של חיי, ותוך זמן לא רב נחשפתי להווי הכמעט-יומיומי של המעמד החדש.

ניסוי וטעייה או ניסוי ותהייה

מכתב דואל. "במשפחה שלנו מתקיים ויכוח לאורך שנים:  האם אפשר  לומר הכביסה תולה, או רק או הכביסה תלויה? אנא עזור לנו ליישב את הויכוח!"

טלפון לביתי באחד מימי השבוע, השעה 1630. "שמי אילן ואני עובד במשרד עורכי דין זה וזה. התגלע בינינו ויכוח: האם מותר לכתוב במסמך רשמי את הביטוי 'יומולדת' במילה אחת?"

טלפון נרגש ומבוהל: "איך אומרים, ניסוי וטעייה או ניסוי ותהייה?"

שאלה מודאגת מידיד: "קראתי לחברה שהקמתי 'תובנות' ופתאום אמרו לי ש'תובנות' איננה מילה תקנית. האם עלי לשנות את שם החברה?"

אימייל: איך אומרים, "חדשות לבקרים" או "חדשים לבקרים"?

מה נכון, שמונָה עשרֶה, שמונֶה עשרֶה, או שמונָה עשר?

איך אומרים, אפילו במלעיל או אפילו במלרע, דווקא במלעיל או דווקא במלרע?

שאלה בטלפון מאם עברייה: "הבת שלי עונה היום על שאלון בצבא. מי שמצליח יוצא לחופש, רק אתה תושיע אבל אני צריכה את התשובה עכשיו: מה זה "שגר פגר"?"

באה הסכין של העברית

ככל שחלפו השנים במעמד החדש התברר לי שבעניין הסבוך הזה, עניין ה"מה נכון לומר" או "מה נכון לכתוב", מתגלית בין הישראלים שניות הגובלת בפיצול אישיות. מצד אחד, הישראלי המבקש סעד לשוני מעוניין בתשובה שתייצג עבורו את העברית הנאה, התקינה, הנעדרת פרצות. הוא מאמין שיש עברית כזו, שהיא ספונה היכן שהוא, אולי באיזו כספת שמורה היטב, ואצלי המפתח. אני אכנס רגע לאולם הכספות, אשלוף עבורו את התשובה האחת והיחידה הקיימת ומעתה יסתיימו סבלותיו או מריבותיו. כאשר אני משיב, לא פעם ולא פעמיים, שקיימות כמה תשובות אפשריות, שאין במקרה מסוים צורך להכריע בין "נכון" ל"לא נכון" התגובה היא לעתים של כעס, אכזבה ואפילו בוז. בשביל זה משלמים לי?

אבל יש גם צד שני, והוא לכאורה סותר את הראשון, כפי שאומרים, בזווית של 360 מעלות. ישראלים לא אוהבים שמתקנים אותם. הם מתעבים נציגי שפה. אחת הקוראות שלחה לי בעניין זה מכתב ארוך ובו סיפרה על נסיעה מאורגנת להרי טורקיה שהתקלקלה בגלל שני מטיילים שעסקו בעקשנות בתיקון השפה של המשתתפים עד שמשתתפים כמעט השליכו את השניים לתהומות. אני עצמי, שאינני מן המתקנים מיוזמתם ובוודאי אינני מן הטהרנים זוכה שוב ושוב לתגובה כשאני מגיע למפגש, "עכשיו אני צריך להיזהר בכל מילה שאני אומר", או "זה מה זה מלחיץ לשבת על ידך". נציג השפה הרשמי יותר ופחות נתפס כמעין שוטר קפדן ומעצבן שרצוי לעבור לצד השני של המדרכה כשהוא מתקרב, או כמו שאומרת אחת מגיבורות שרה שילה ב"שום גמדים לא יבואו": "באה הסכין של העברית: אחד שמתקן את הדיבור, ואחד שמתקנים לו אותה".

נציג משטרת השפה  הוא גם יושב בקהל ועט עליך במהלך הרצאה בענייני לשון כאשר אתה סוטה ימינה ושמאלה  מאותה מלכה חסודה או אוצר ממון ספון בכספות, "העברית הנכונה". זה יכול להיות שימוש מקרי ב"ראיתי אותם" במקום "ראיתי אותן", ב"בהם" במקום "בהן" ואפילו חטא איום נוסח "עברתי בצומת הזאת שוב". אבל אין מדובר רק בתיקון הדיבור. טוקבקיסט שחתם בשם "ישראל, ישראל" עט עלי על שהשתמשתי במדורי במילה "אגב" במקום בצירוף  "דרך אגב".

מתרגמת מובילה ועטורת פרסים סיפרה לי שהיא לוקה בבעת מסוג שאינו מוכר בספרות הרפואית: בעת עורכים לשוניים. אלה מתרגמים לה בעקביות כל סינור לסינר ומזרון למזרן, מכריעים עבורה בין החלופות "מפני ש", ו"משום ש" על פי מה שהם סבורים שהוא הנכון ואין בלתו, מחליפים "אי אפשר היה" ב"לא היה אפשר", ואת הביטוי "נורמאלי" המירו בעת העריכה ל"רגיל".  המאבק של כמה מתקנים בשימוש במלים לועזיות מזכיר את ימי גדוד מגיני השפה.

אמור כך ואל תאמר כך

לשונאי ידען ובעל השפעה נוהג לתקן באופן עקבי ובכל הזדמנות כל מי שמעז להוציא דבר לעז מפיו, ומגיש לו מייד זר של חלופות עבריות לבחירה. במפגש שבו השתתפנו שנינו העזתי להשתמש במילת הלעז המחפירה "או קיי", ומיד זכיתי לתזאורוס: בסדר. נכון. הריני מאשר. לאחרונה נוהגים כותבי הכתוביות בעברית בטלוויזיה לתקן טעויות מזדמנות של הדוברים, ואפילו להציב מילה עברית במקום המילה הלועזית בה השתמש המדבר, שעשוי להיות איש משכיל ורהוט, והרי לכם פיצול אישיות בשידור חי. עוד זה מדבר, וזה מתקן אותו בכתובים.

דוקטור ג'קיל מאמין שבכספת שוכן מטיל הפלטינה הבורקת וחסרת הפגמים הקרויה עברית נכונה, או אולי זו היפהפיה הנמה במבצר עתיק. מיסטר הייד סבור שהעברית הנכונה היא המצאה של ממסד עלום המעוניין לשלוט בו ולרדות בו. הממסד הזה התגלם בעבר בדמות המורה חסידה או המורה שמריהו, ולשירותו עמד ספר תקנות אימתני בדמות "ודייק", שבו נכתב שוב ושוב, "אמור כך – ואל תאמר כך". שם לימדו אותנו צמד הכותבים בלשון חמורה את התהום הסמנטית הפעורה בין למה ומדוע, בין עלול לבין עשוי ובין פרשׂ בשׂין ופרס בסמך. את המורה חסידה, שהתברר לי בדיעבד שהיא דמות לא בדויה ואפילו נערצת,  שכחנו, אבל "ודייק" ממשיך להלך אימים על תלמידי העברית שבגרו. הישראלי של אותן שנים לפחות חש שהוא מדבר  וכותב תמיד, ללא יוצא מן הכלל, בעברית משובשת, וכי השגיאה הבאה כבר עומדת על דל שפתיו.

יש להם את ההרגל הזה

על מה מעידה השניות הזו? נוח יהיה לומר שהיא מעידה על כך שקיים פער טבעי בין משלבים. זו נוסחת הפלא המרגיעה: יש משלבים, המשלב הגבוה הוא טירה  מופלאה על חוף אגם, המשלב הבינוני הוא בית דירות בעיר בשרון, המשלב הדיבורי הוא שיכון זנוח בפריפריה, והסלנג פועל בפאתי הכבישים ובחוף תל ברוך. לא תגור מילה במשלב זולתה, והרי לנו מצפן במים הסוערים. שא עיניך אל המשלב הגבוה מן המשלב שבו אתה נוהג לדבר, ואם לא תגיע לדרגתו, לפחות  תדע לאן עליך להגיע. הנוסחה המפתה הזו מניחה שככל שהמשלב גבוה יותר כך הוא נכון ותקין יותר, ועכשיו, צא ולמד.

שק החבטות של תפיסת המשלבים הוא הסלנג. על פי תפיסות שאינן נחלת רבים אך קולן נשמע הסלנג, שהוא מעין משלב, הוא משחית השפה. הוא קורא תיגר על התקן, הוא חודר בעורמה למשלבים גבוהים ממנו ואינו מאפשר להם למלא את תפקידם.  אין לי כל כוונה להיות עורך הדין של הסלנג במשפטים הציבוריים הנערכים לו, אבל במקרה זה הסלנג בהחלט חף מכל פשע.  הסלנג אינו מאיים על התקן ואינו מבקש לקעקע אותו, אלא להיפך, הוא זקוק לשפה נורמטיבית כדי להתקיים. הרי הסלנג היא אותה קריאה סמויה של הדובר: "עכשיו אני מבקש לדבר באופן לא נורמטיבי מפני שבאמצעות הדיבור אני רוצה לשבור מחיצות, להתרגש, לגדף או להשתעשע. אתם שם למעלה, שמרו על התקן, כדי שיהיה לי מה לקעקע". הסלנג הוא מרד זמני ולא מחייב בנורמות בלי לערער על תוקפן.

תשובה אחרת לפיצול האישיות המטריד הזה מצויה בכתבי בלשנים שונים שעסקו בנושא, והיא ההבחנה בין "תקן" לבין "סטנדרט". היא מבטלת לכאורה את התגיות "נכון" ו"לא נכון", וקובעת תגית חדשה: מה שזכה לתו של כשירות על ידי גורם מוסמך כלשהו הריהו "תקן", ומה שלא זכה לתג כזה אך מקובל על הבריות הריהו "סטנדרט". אפשר להמחיש את הפער הזה בסיפור שמביא חיים בלנק בספרו "לשון בני אדם": "מורה אחד טען באוזני מנהל בית הספר, שהצליח לעקור מלשון תלמידיו את כל השיבושים השגורים בפיהם. כשבא המנהל לבדוק את אמיתות הדברים נוכח שלשונם של התלמידים נקייה אמנם משיבושים רבים, אלא שהם מתעקשים לומר "יש לי את זה" ו"אין לי את זה". משפנה למורה והביע את תמיהתו ענה הלה: "מה לעשות? יש להם את ההרגל הזה, וכנראה לא הצלחתי לעוקרו".

הצרפתית של המשפחות הטובות בפריס

ההבחנה בין סטנדרט לתקן היא הבחנה תיאורית מעניינת, אך היא אינה פותרת את הבעיה. לכל היותר היא מצמצמת את החזית: מעתה נעים חיינו במתח שבין ה"סטנדרט" לבין ה"תקן". ואולם, היא אינה מעניקה לנו יכולת הכרעה וניווט, ואינה מבהירה מתי יכול סטנדרט להפוך לתקן, מהם קני המידה האמורים לעמוד לנגד עיניהם של אנשי התקן, ומהם אמצעי  הביקורת של הדוברים בשפת הסטנדרט לנוכח השפה האידיאלית-לכאורה הגלומה בתקן.

תפיסת המשלבים ותפיסת ה"סטנדרט – תקן" כגורמים המכוונים אותנו יכולה אולי להתאים לתרבות לשונית אידיאלית, שבה נוצרת במהלך הדורות שפה נורמטיבית מוסכמת, הזוכה לחיזוק על ידי מוסדות החברה למיניהם, יש כאלה המציינים כדוגמה את  "האנגלית של המלך", "הצרפתית של המשפחות הטובות בפריס",  או "ההולנדית המחונכת".

בערבית נוצר כידוע חיץ כמעט מקודש בין הערבית הספרותית, המקובלת בין כל דוברי הערבית, לבין הלהגים המרובים של הערבית המדוברת. תקופה ארוכה היו שניסו לקרוא לעברית המופתית של העת החדשה "לשון הספרות". גם המודלים בתרבויות הלשוניות שהזכרתי נסדקים במהלך הדורות, כולל בערבית. העברית החדשה ודאי אינה יכולה להתאים למודל הזה. העברית חיה ומתפתחת  בתנאים של מעבדת לחץ, שבה היקף השאלות הדורשות קביעה נורמטיבית רב, ולמעשה אי אפשר להשתלט עליהן אלא רק לדלוק אחריהן. כך במקרים בהם חסרה קביעה נורמטיבית מלכתחילה, שכן הבעיה לא עלתה על שולחן הדורות הקודמים. כך במקרים בהם המשתמשים בשפה יוצרים באופן טבעי מילים וביטויים בכל התחומים, הלקסיקלי, הדקדוקי והתחבירי. אלה דורשים תשובה: נכון או לא נכון, ראוי או לא ראוי, ואין מי שיעניק אותה בזמן קצר, ועד שניתנת התשובה, הצורה החדשה כבר התקבעה בשפה.

אוצר המקורות היהודיים, המהווה את  בסיס העברית החדשה, אמור לספק תשובות נורמטיביות, אבל זו אשליה. המקורות משאירים שאלות רבות מאוד פתוחות או ניתנות להבנה לכאן או לכאן, ויש בהם יוצאים מהכלל רבים. המוצא הדחוק "שבשתא כיוון דעל – על" הוא מוצא מעגלי שדבק בו אבק התחסדות. לפי כלל זה מה שמופיע במקורות הוא הנכון והתקין, ואם מה שמופיע במקורות אינו נכון ואינו תקין על פי מה שקבעו מכונני התקן, הריהו שגיאה נסלחת. ואולי עדיפה תשובה שונה, שאפשר להחיל אותה לפחות על חלק מן המקרים: אם במקורות מצאנו יוצאים מן הכלל, הרי שליוצא מהכלל יש לפחות אבק תקינות. אם סופרי כל הדורות חיו בשלום עם "שגיאה" מסוימת, מדוע לא נוכל גם אנחנו לחיות אתה?

לכך יש להוסיף את המעמד המיוחד שזוכה לו שפת הדיבור בהתפתחות העברית החדשה. התפיסה היהודית המסורתית  הורישה לנו הנחה מובנית כי שפת הדיבור משנית לשפת הכתיבה, מופע משובש שלה, השאלה זמנית של כלים לשוניים לצורך שימוש והחזרה. מנהיגי מהפכת העברית החדשה גרסו לעומת זאת, שפיתוח והנחלה של שפת הדיבור העברית היא המפתח לתחייתה של העברית. המפתחות האלה שניתנו לשפת הדיבור נותרו בידיה והיא לא אצה להחזיר אותם לשפת הכתיבה. ההצלחה היתה מעל ומעבר לחלומות המנהיגים, ולא ברור אם הם היו מאושרים לנוכח תוצאותיה. שפת הדיבור, דהיינו, השימוש הטבעי והמשתנה של דוברי העברית היתה לנווט הסמוי והגלוי של השפה. היא מכוונת כבר מזה שנות דור את היוצרים בעברית, היא מכוונת את שפת התקשורת, היא הבסיס לתקשורת האינטרנט שהשפעתה על השפה עצומה ועוד תגדל. היא קובעת אם מילה חדשה שנוצרה בממסד מסוים, ברחוב או באקדמיה, תיקלט.

כאן אתם ודאי מתקוממים. הרי שפת הדיבור בהגדרתה במאפיינים ידועים של גמגום, חזרות ושיבושים תחביריים, האם אלה יכולים להיות מופת או מורה הוראה? זו טענה נכונה, אבל היא מחייבת אותנו להבחין בין עיקר לטפל. הטפל הוא האופי הלא סדיר של שפת הדיבור, והוא נובע מתהליכים קוגניטיביים יותר מאשר מן הלשון עצמה. העיקר הוא, ששפת הדיבור היא הזירה שבה השפה חיה ומתפתחת. היא מציבה אתגר מתמשך למקבץ הכללים והחוקים של השפה העברית המצוי בספרי הדקדוק לדורותיהם ובכללי האקדמיה. ספר הכללים הזה רחוק מלהיות סגור וחתום, ובאותם מאות ואולי אלפי פתחים קטנים וגדולים דוברי השפה הם גורם מכוון ואפילו מכונן. שם גם מצויה אי הנחת שלנו, התחושה שהשפה מתעתעת בנו, שאיננו יודעים מה נכון, ובעצם, על פי השניות אותה הצגתי, שהכל לא נכון על פי דוקטור ג'קיל, והכל נכון על פי מיסטר הייד.

המשך בדף 2


תגיות :
תמונה ראשית
מאמרים קודמים