ספורט בטלוויזיה: פולחן בזמן אמת

יאיר גלילי ואילן תמיר | 07 ביולי 2016
המאמר הוא חלק מגיליון 68-69 של כתב העת "פנים" בהוצאת הסתדרות המורים, אביב-קיץ 2015, בעריכת ד"ר מתן אהרוני וד"ר רוביק רוזנטל. הגיליון עוסק בסוגיות הקשורות בטלוויזיה

המשך מדף 1)

צפייה בזמן אמת לעומת צפייה נדחית: המקרה הישראלי

המחקר הנוכחי, כפי שיובא להלן, מצטרף לקורפוס הולך וגובר אשר מתמקד בתקשורת הספורט כז'אנר תקשורתי עצמאי, בעל מאפיינים ייחודיים והשפעה עצומה על החברה כולה. באמצעות ראיונות עומק עם אוהדי ספורט, ביקשנו להתחקות אחר סירובם של אוהדי ספורט לדחות סיפוקים, והתעקשותם לצפות בשידורי הספורט בזמן אמת בלבד, מה שמכונה שידור לינארי. במילים אחרות, מטרתו של המחקר הייתה להבין מדוע, בניגוד לכל הז'אנרים האחרים, כולל חדשות, אוהדי הספורט מסרבים לצפות במשחקים בצפייה נדחית, שלא בזמן אמת. ניתוח הראיונות יאפשר, לטענתנו, להבין טוב יותר את אהדת הספורט ותפקידה של התקשורת כגורם מתווך.

המדגם כלל 30 אוהדי ספורט ישראלים, כולם גברים יהודים בין הגילאים 24 ל-39, שנדגמו באמצעות טכניקת כדור שלג (חבר מביא חבר). לצורך המחקר הנוכחי, אוהדי ספורט נבחרו כמי שמגדירים את עצמם כאוהדי ספורט, צופים בקביעות בלפחות משחק אחד בשבוע (בטלוויזיה או באמצעי אחר) וקוראים על בסיס יומי מדורי ספורט (בעיתון או באינטרנט). כל המרואיינים שיתפו פעולה, ואף אחד מהם לא סירב לענות על אחת או כמה מהשאלות. השאלות התייחסו להרגלי הצפייה של האוהדים וכמובן לאפשרות שייצפו במשחקים לא בזמן אמת.

ממצאי המחקר העלו שלוש תֶמות עיקריות שיוצגו להלן: התפיסה של הספורט כפרקטיקה דתית, קרבה אינטימית הדומה לברית זוגית, והאמונה בדבר יכולתו של הצופה להשפיע על המשחק.

הספורט כפרקטיקה דתית

ממצאי המחקר הצביעו על הסברים מגוונים לתופעה. חלקם מתמקדים בהקשר החברתי של הספורט, ואחרים בהיבטים ובחוויות אישיות של האוהדים. ההסבר המרכזי לסירובם של אוהדי הספורט לצפייה נדחית קשור לאימוץ פרקטיקות דתיות, המכוונות את אוהדי הספורט להתגייסות המונית לשם קיום טקס הצפייה, במקביל להמוני חברי הקהילה האחרים. אוהדי הספורט מרגישים מחויבים לכללי הקהילה, ולכן אינם מרשים לעצמם לחרוג ממסגרות הזמנים של הטקסים הקהילתיים. בדומה לאדם מאמין אשר מתחיל את התפילה, החג או הצום במועדים מוגדרים וברורים, אוהדי הספורט רואים את עצמם מחויבים ללוחות הזמנים הספורטיביים, גם כאשר אלו דורשים מהם הקרבה. ולהלן ציטוטים מן הראיונות המדגימים זאת:

"כמו שאתה מרגיש מחויבות למדינה שלך, להבדיל, כן, אתה מרגיש מחויבות לקבוצה שלך, לעודד אותה. אין מצב שרק אני לא אראה ואדע מה עם הקבוצה. אתה יודע שעוד רגע כולם ידברו על זה. מה, אני לא אהיה חלק מהסיפור?"

"איזה מצחיק אתה. זה לא חשוב אם אתה פיזית לבד. אולי בעצם כן. נכון. כמעט תמיד עדיף ביחד, אבל גם כשאני לבד אני לא ממש לבד. יש תמיד עם מי להסתמס. כולנו בסירה הזאת. תאר לך שאני מקבל הודעה על משחק שעוד לא ראיתי. זה כמו לראות תמונות מטיול שלא היית בו בכלל".

"זה סוג של חיבור ללא תנאים. אנחנו יודעים שמה שלא יהיה, יש משחק. זה העוגן המשמעותי בלו"ז של כולנו. אתה בטח שואל את עצמך מה יקרה אם מישהו לא יראה את השידור של המשחק? זה פשוט לא יהיה רציני. אני לא מאמין שיש אוהד אמיתי שירשה לעצמו לא לדעת בכלל מה קורה".

"עבדתי בנגרייה בתור עוזר נגר והוא [הנגר] שחרר אותנו כבר אחרי שהתחיל המשחק... ואמרתי בוא הנה זה דבר שקורה פעם בארבע שנים, אתה מחכה לזה כל כך הרבה ובסוף אתה מפספס את כל הטקס של הפתיחה וזה משהו שממש מבאס. נראה לך שהתחלתי לראות מהתחלה. ממש. הצטרפתי לחבר'ה. מה הטעם לראות את מה שכולם כבר ראו".

"איזה עיסוק יכול להיות כל כך חשוב שאפספס חצי שעה מהמשחק. אבל גם אם פספסתי חצי שעה אני אתחיל לראות מאיפה שאני רואה... אני לא אראה אותו מההתחלה, אני לא אראה שידור חוזר ולא אקליט משחק כדורגל. אין לזה שום ערך לראות את זה בהקלטה. אני לא יכול לראות את זה אחרי כולם. זה יגרום לי להרגיש חוסר. של מה קרה, מה היה, איך היה. זה הקטע של הספורט. כולם ביחד".

אוהדי הספורט למעשה מנהלים דיאלוג מתמיד עם הקבוצה ובעיקר עם שאר אוהדיה. בשונה מאירועי תרבות אחרים, אוהדי ספורט הם חלק בלתי נפרד מהאירוע (בן-פורת, 2007). הצפייה בשידורי הספורט, לפיכך, משולה לתפילה המונית אליה שותפים כל חברי הקהילה. היעדרות מהתפילה משמעותה התנתקות מהקהילה, מצב שממנו מבקשים אוהדי הספורט להימנע כמעט בכל מחיר. במובן הזה מתחברים הממצאים לתפיסות הקלאסיות שמשוות את הספורט לדת (Novak, 1994) וככזה, אין זה מפתיע כי מאמיניו נרתעים משינויים שעלולים לפרק את תחושת השייכות. 

במילים אחרות, האחדות הקהילתית בבסיס אירועי הספורט חזקה במיוחד (Cooper & Tang, 2012). ולכן, הספורט, שאמנם נתפס כסוכן מרכזי לקידום טכנולוגיות תקשורתיות     (HD ו- D3 למשל), הופך לפתע למוסד שמרני כאשר הטכנולוגיה מאיימת על לכידותה של הקהילה.

זוגיות עמוקה ואינטימית

מעבר לכך ניתן לזהות יחסים של קרבה, ממש אינטימית, בין אוהדי הספורט וקבוצתם. הרגשות העזים שחווים אוהדים תועדו היטב במחקר (Elias & Dunning, 1986), אך מעניין שרבים מתוכם הגדירו את זיקתם לקבוצה במונחים של זוגיות עמוקה ואינטימית. המחויבות לקבוצה הוצגה על ידי האוהדים כמרכיב מרכזי בחייהם. הם לא ינטשו את אהבתם, כלומר הקבוצה, גם ברגעיה הקשים. על כן תפסו אוהדים רבים את היעדרותם מהמסך בזמן השידור ממש כבגידה. יש אפילו שהסבירו את נוכחותם האדוקה מול המסכים בזמן השידור כאמצעי להשקיט את המצפון על כך שלא הגיעו למגרש לתמוך בקבוצה. כך או כך, ההנחה היא שהזוגיות מחייבת ודורשת הקרבה ופשרה שאותן מוכנים אוהדי הספורט לקיים. רובם לא מוכנים לחיות במצב שהם האחרונים לדעת מה בדיוק קורה ולכן יצפו בזמן אמת בשידור, גם אם נכנסו למשחק באיחור.

"אם אני לא רואה או מתעדכן ממש בזמן אמת במשחק זאת תחושת פספוס מטורפת. דמיין שאתה עכשיו בצבא, נשאר בשבת ולא יכול לצאת הביתה, למרות שתכננת לבלות סוף שבוע מושלם עם חברה שלך. ואז בדיוק הודיעו לך שאתה נשאר בשבת ולא יוצא לשום מקום. אז זאת בערך התחושה. אבל פי אלף יותר גרוע".

"לפעמים כשאתה אוהב מישהו, נגיד אשתך, אתה צריך לאהוב אותה גם ברגעים הפחות טובים, ברגעים הקשים. להיות איתה ולתמוך בה. ככה זה עם הקבוצה. זה גם סוג של אישה שנייה, לטוב ולרע. צריך להיות איתה גם כשמנצחים וגם כשמפסידים. הדגש בכל מקרה הוא להיות איתה. לא נוטשים".

"הריגוש של ההבקעה, של הגול, המתח לפני והמהלכים שקורים זה משהו שקשה לתאר. צריך להרגיש. איזה שחקן עולה למגרש, איזה שחקן על הספסל, את ההבעות פנים של כולם. זה לא משהו שאפשר להחמיץ. אני חייב לראות את זה כשזה קורה. היית מדמיין לא להיות בחתונה של עצמך?"

אוהדי הספורט מביעים גילויי אהבה ברורים ומוחצנים כלפי הקבוצה. הנאמנות עבורם היא ערך עליון. נאמנות זו מחייבת את האוהדים לצפות במשחק כשהוא מתרחש. אוהדים חשים בושה או אשמה על כך שלכאורה בגדו בקבוצה ולא ראו את המשחק בזמן התרחשותו. לפיכך החשיבות שבצפייה בזמן אמת הופכת משמעותית ותדחה כמעט הכול. במובנים רבים היא משמשת מעין מבחן נאמנות עבור הזוגיות.

השפעה על המשחק

התמיכה הבלתי מסויגת של אוהדי הספורט בקבוצתם נדונה רבות במחקר (Giulianotti, 2002). אוהדים משקיעים משאבים רבים ומקריבים הרבה על מנת לזכות באפשרות לתמוך בקבוצתם. התחושה שמלווה רבים מהם היא כי נוכחותם בזמן האירוע משמעותית מכיוון שביכולתם לדחוף את הקבוצה ולסייע לה. במילים אחרות, אוהדי הספורט מאמינים כי הם מסוגלים להשפיע על המשחק. ממצאי המחקר הנוכחי ממחישים כי אוהדים, גם באופן לא מודע, מאמינים כי הם עצמם משפיעים על המשחק גם כשהם לא נוכחים בו, כלומר בעת הצפייה בשידור. הביטוי המובהק לכך הוא האמונות הטפלות הרבות שמלוות את האוהדים בזמן השידור. עבור חלקם מדובר בטקס מחייב, הקשור באופן ישיר להתרחשויות על המגרש. החל ממקום ישיבה על הספה, דרך מאכלים, ועד לתנוחה הספציפית בה יראה האוהד את השידור, לעיתים אפילו עד חוסר נוחות וכאב פיזי.

"אין מצב שאראה את המשחק מוקלט. זה כמו לראות גוויה, בחייך. אני חייב לראות מה קורה כל הזמן [...] בדרך כלל אני רואה את המשחק בחדר השינה. שם יש לי אנרגיות טובות יותר. מאז שאני שם, לא זכור לי שקיבלנו בראש [הובסנו]".

"יש לי אס.אמ.אס קבוע שאני מוציא לפני תחילת משחקים. לא יודע, זה מרגיש לי שזה עובד. ברור לי שזה שטויות אבל אני עושה את זה. גם במהלך המשחק יש לי את השטויות שלי. אני למשל מסדר את השלטים של הטלוויזיה בצורה מסוימת, מעדיף לשבת בצורה מסוימת וכאלה [...] מה יש לראות אם המשחק כבר נגמר. אותי זה כבר לא מעניין".

שריקת הסיום

במשך שנים ארוכות נתפס הספורט כסוכן מרכזי לקידום ועידוד חדירתן של טכניקות וטכנולוגיות תקשורתיות. החל משידורים ישירים, דרך שימוש במסכי טלוויזיה רחבים ועד לאימוץ ממירים ומסכים HD. המחקר הנוכחי מבקש להתייחס לספורט כאל גורם שמרני אשר מונע מטכנולוגיות תקשורתיות להיכנס לשעריו ולהפר את האחדות הקהילתית שכל כך מאפיינת אותו.

בעידן טכנולוגי רב ערוצי, שבו מדורת השבט הטלוויזיונית מתפרקת למספר מדורות מקבילות, נותר הספורט ז'אנר ייחודי אשר מצליח, על בסיס קבוע, לקבץ את צופיו המרובים לנקודת זמן אחת משותפת, במונחים של אירועי מדיה (Dayan & Katz, 1994). אמת היא שיש לאוהדי הספורט שצופים במשחקים מהבית יתרונות יחסיים על פני אלו הצופים במגרש, בעיקר בעת האחרונה עם השיפורים הטכנולוגיים הרבים (Galily, 2014), אולם הצופים בבית לא ירשו לעצמם למצות את היתרונות שמציעה להם הצפייה הביתית עד תום.

התיאוריה הקלאסית של  השימושים והסיפוקים (Uses and Gratifications) התמקדה בהבנת הצרכים שממלאת התקשורת עבור צרכניה (Katz & Gurevitch, 1976). בהתייחס לממצאי המחקר הנוכחי, ניתן ללמוד כי ככל שהצרכים האינטגרטיביים גבוהים יותר, כך מתגבר הצורך לצפות במשחק בזמן אמת.

רשימת מקורות

בן-פורת, א. (2007). הו, איזו מלחמה מענגת: אוהדי כדורגל ישראלים. חיפה: פרדס.

Cooper, R. Tang, T. (2012). Gender, Sports, and New Media: Predictors of Viewing during the 2008 Beijing Olympics. Journal of Broadcasting & Electronic Media, 56, 76-77

Dayan, D & Katz, E. (1994). Media Events: The live broadcasting of history. USA: Harvard University Press

Douglas, T. (2012). Olympics: Media's biggest ever event? Retrieved December 15, 2014, from http://www.bbc.co.uk/news/entertainment-arts-18984628

Elias, N., & Dunning, E. (1986). Quest for excitement: Sport and leisure in the civilizing process (Vol. 288). Oxford: Blackwell

Galily, Y. (2014). When the Medium Becomes “Well Done” Sport, Television, and Technology in the Twenty-First Century. Television & New Media, 1527476414532141

Gantz, W., Wang, Z., Paul, B. & Potter, R. F. (2006). Sports versus all comers: Comparing TV sports fans with fans of other programming genres. Journal of Broadcasting & Electronic Media, 50 (1), pp. 118-95‏

Giulianotti, R. (2002). Supporters, followers, fans and flaneurs. Journal of  sport and social issues, 26 (1), pp. 25-46

Katz, E. & Gurevitch, M. (1976). The secularization of leisure: Culture and communication in Israel. London: Faber

Novak, M. (1994). The joy of sport. Maryland: Madison books

Poulton, E. (2004). Mediated Patriot Games: The Construction and Representation of National Identities in the British Television Production of Euro 96'. International Review for the Sociology of Sport, 39 (4), pp. 437-455‏

Topic, M. D. & Coakley, J. (2010). Complicating the Relationship Between Sport and National Identity: The Case of Post-Socialist Slovenia. Sociology of Sport Journal, 27 (4), pp. 371-389‏

ד"ר יאיר גלילי הוא סוציולוג יישומי ומרצה בכיר לתקשורת וניהול במרכז הבינתחומי הרצליה, ודיקאן המכללה ע"ש זינמן במכון וינגייט לשעבר. ד"ר אילן תמיר הוא מרצה בכיר וראש ביה"ס לתקשורת באוניברסיטת אריאל. 


תגיות :
תמונה ראשית