המסע המופלא של העברית

רוביק רוזנטל | 07 בדצמבר 2015
הוצג לראשונה בסדרה "עברית יפה שפה" בבית אריאלה, 6.12.15

סיפורה של העברית משתרע על פני אלפי שנים. העברית עברה גלגולים ותהפוכות, יחסים משתנים בין לשון הדיבור ולשון הכתב, שרדה והתעשרה ממגעים עם תרבויות ולשונות, וחוללה מהפכה יחידה במינה: מעבר משפת הקודש לשפה אופפת כל במרחב הגאוגרפי שבו נולדה

המסע המופלא של העברית הוא מסע לשוני היסטורי המתפרש על מעל 3,000 שנה. במסע הזה היו לעברית סיבות רבות להיעלם, להיקבר בחרסים עתיקים ולהישכח. היא היתה שפה של ממלכה קטנה, מפוצלת לשבטים, בדומה לממלכות קטנות מצפונה, מדרומה וממזרחה שיצרו אף הן שפה משלהן אך לא שרדו. זה לא קרה. קרה ההיפך, ולמעלה מזה. העברית שרדה את חורבן הממלכה, הגירוש והגלות שלבשו צורה ופשטו צורה לאורך הדורות, ותוך כדי תהפוכות ההיסטוריה היהודית שבה שוב ושוב והמציאה את עצמה מחדש. בכל שלב חדש נותרו בידיה נכסי השלב הקודם, והיא הוסיפה עליהם עוד ועוד מילים, כללי התנהגות, סגנונות, טקסטים חדשים שהלכו ונערמו זה על זה. ובתוך אלה הותירה נכס צאן ברזל המהדהד את השפעתה על תרבות העולם: התנ"ך.

לא די בהישרדות. התפתחות השפה מצויה במתח בין שני יסודות סותרים: כוחות משמרים של השפה ודובריה; ודינמיקה של שינוי מתמיד. שפה העוסקת בשימור בלבד קופאת ומועדת להתנוונות, שפת המושפעת בלבד נטמעת ונעלמת.

מה הסוד שאפשר גם את הישרדות השפה העברית וגם את הצמיחה המתמדת? ליכולת ההישרדות והשימור חברו כמה תנאים, הנכונים גם ביחס לשפות אחרות המוכרות לנו היום. אפשר למנות בה ארבעה יסודות שכל אחד מהם הוא תנאי הכרחי, ויחד הם יוצרים לכידות ויציבות:

קהילה דוברת. שפה זקוקה לקהילה שתשמור על חיוניותה. שפות שקהילתן נכחדה נכחדו עמה, ותהליך היכחדות שפות נמשך עד היום. קהילות לשוניות רבות איבדו את לשונן הייחודית. לעברית תמיד היו קהילות ששימרו אותה. שבטים, ממלכות, כוהנים ולויים, ישיבות, קהילות גולה וקהילות ישראליות ומודרניות.  הקהילות השתנו במרחב ובאופי חיי הקהילה, אבל הן המשיכו להעביר את לפיד העברית במעין מֵרוץ שליחים היסטורי מתמשך.

כתב ואוריינות. הקהילה היהודית המוכרת לנו היתה תמיד קהילה אוריינית, ולכך תרם כתנאי הכרחי וכמניע אימוץ הכתב הכנעני פיניקי וממנו צמיחת הכתב העברי. קהילה אוריינית היא קהילה שחבריה יודעים קרוא וכתוב, עוסקים בלימוד ומנחילים את השפה לדורות הבאים. האוריינות נמשכת מימי תקופת המקרא המוקדמים, דרך עולם הישיבות, קהילות הערים בתפוצות והיישוב החדש בארץ ישראל: יהודים עסקו בלימוד, כתיבה והוראה.

אתוס משותף. אתוס הוא מכלול של רעיונות ואמונות המנחים את חיי הקהילה ואת חיי היחידים שבתוכה. אין קהילה ללא אתוס, גם אם הוא אינו תמיד מפורש ומנוסח. עם זאת, קהילות יוצרות אתוסים גם אם אינן חברות אורייניות, והן משמרות אותן בשפת הדיבור באמצעות טקסים ופולחנים. ייחודו של העם היהודי שהוא שמר על אתוס משותף גם בגלגולי השינוי ההיסטורי. לאורך הדורות הוא בא לידי ביטוי באמונה באל אחד ובשליחיו, כוהנים כנביאים, ומאוחר יותר באמונה בחכמים וברבנים שלהן הסמכות לפרש את הכתוב. האתוס המשותף היה תנאי הכרחי לכך שטקסטים ימשיכו להיכתב ולעבור מדור לדור,  ואף להיות מובנים ומרכזיים בעיצוב החיים היהודיים. בעידן המודרני קיבל האתוס צביון חדש, כשהוא חובר לאתוסים רחבים יותר, אתוס הנאורות ואתוס הלאומיות. לאתוס ההשכלה ולאתוס הציוני תפקיד חשוב בשלבים המודרניים של התפתחות העברית.

דקדוק יציב ומנוסח. לכל שפה יש דקדוק. דקדוק היא מערכת הכללים הלשוניים שהדוברים משתמשים בהם באופן אוטומטי בשפה. למשל, בשפתנו אומרים "העגבניות האדומות", באנגלית לא תהיה לצירוף המשמר את המבנה העברי the tomatoes the reds משמעות, כפי שאנו לא נאמר 'האדומות עגבניות' כדרך האנגלית ושאר שפות אירופה. גם דרך יצירת המילים בעברית ובערבית שונה מאוד מדרך היצירה בשפות אירופה, שלא לדבר על שפות מזרח אסיה. הדקדוק אינו מערכת מוכתבת, אלא הדרך האורגנית שבה מתחברות המילים זו לזו ויוצרות משמעות. ניסוח הדקדוק הוא שלב מאוחר, המוכר לנו בעת העתיקה רק ביוונית ובשפות הודיות. לרוב השפות המדוברות היום בעולם אין דקדוק מנוסח. ניסוח הדקדוק מאפשר לעצב ולייצב את השפה, לשמר את עקרונותיה, לקבוע כללים מחייבים ולהנחיל את השפה לדורות הבאים. 

כל אלה הם כוחות שימור. היכן הם כוחות החידוש?

שפה מתחדשת בתהליכים טבעיים. חלקם מתרחשים בתוך גבולות השפה הקיימת: דובריה ומשמריה מעשירים את אוצר המילים שלה ומרחיבה את עולם המשמעים בתוך אוצר המילים הקיים, מוסיפים מבנים תחביריים ומעדכנים את כללי הדקדוק. כך למשל שימשה המילה יחס במקרא במשמעות שושלת משפחתית, בלשון חכמים היא הרחיבה את משמעותה ליחסים בין בני המשפחה. בלשון ימי הביניים הורחבה משמעותה לזיקה בין גורמים שונים, בעיקר בטיעונים לוגיים. בעברית החדשה היא התרחבה גם למגעים וזיקות שבין אדם לחברו.

לצד זה, שפה מתפתחת ומשתנה במגע מתמיד עם לשונות אחרות. המפגש נוצר באמצעות מגע ישיר עם דוברי שפה אחרת, כיבוש, חיים רצופים של קבוצת מיעוט בסביבת רוב הדוברת את שפתה, והתפתחות טכנולוגית המחישה את תפוצת שפות מסוימות. במקרה של העברית יש למפגש עם שפות רבות לאורך ההיסטוריה תפקיד מרכזי ומכריע בצמיחות השפה, ביכולת שלה להשתנות ולהתגמש, ובכך לחזק את שרידותה.

לפני נצא למסע נברר איך קוראים לנוסע, או לנוסעת. המקרא אינו מכיר בשמה הזה של השפה. במקרא מופיעה כמה פעמים התיבה 'שפה יהודית', כמו נחמיה פרק יג: "גַּם בַּיָּמִים הָהֵם רָאִיתִי אֶת־הַיְּהוּדִים הֹשִׁיבוּ נָשִׁים אַשְׁדֳּדִיּוֹת עַמֳּנִיּוֹת מוֹאֲבִיּוֹת: וּבְנֵיהֶם חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית וְאֵינָם מַכִּירִים לְדַבֵּר יְהוּדִית וְכִלְשׁוֹן עַם וָעָם". באחת מנבואותיו מנבא ישעיהו שהמצרים יקבלו את שפת התורה ואומר: "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיוּ חָמֵשׁ עָרִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מְדַבְּרוֹת שְׂפַת כְּנַעַן וְנִשְׁבָּעוֹת לה' צְבָאוֹת". בספר היוֹבְלים שנכתב לאחר חתימת המקרא מופיעה לראשונה התיבה "לשון עברית". הופעה המציגה את העברית כלשון היהודים מתקופה זו היא בספר בן סירא. המשנה מתייחסת לכתב העברי, בהנגדה לכתב היווני, בעיקר דיני גיטין, בתלמוד 'עברית' בהתייחסות לדיבור או לכתב נפוצה יותר. הצירוף המלא 'לשון עברית' קונה אחיזה בלשון ימי הביניים.

במסע שלנו אני מציע שתים עשרה תחנות. בכל תחנה אפשר יהיה להצביע על יסודות משתנים של שימור וגורמים משתנים של שינוי.

1

התחנה הראשונה במסע שלנו היא תקופת הדמדומים הטרום מקראית. אנו יודעים מעט על שבטי ישראל וממלכתה בארץ ישראל לפני ימי הנביאים והשופטים. סיפורי הנדודים מחרן ולמצרים אינם יוצרים קו זמן המאפשר לנו לקבוע מתי ואיך התגבשה השפה המשותפת. אנחנו יכולים להעריך שנדרשו כמה מאות שנים כדי ליצור שפה מגובשת ועשירה דייה שתאפשר את יצירת המקרא, וכי היא נוצרה כאן בארץ ישראל. חשוב לזכור שהעמים שחיו בכנען כבר היו בעלי רפרטואר ספרותי עשיר, כפי שמלמדות יצירות קנוניות ממסופוטמיה ומאוגרית, ועושר התרבות שהתגבשה בכנען עומד גם ברקע היצירה המקראית.  

לשפה שהתגבשה באותן מאות חברו השפעות לא מעטות, מן האכדית, הבבלית וכנראה גם המצרית, שהשאירו חותם על אוצר המילים והיוו בסיס ליצירת התחביר המקראי. מן האכדית אפשר להצביע על מילים כמו היכל וסולם כהשפעה ישירה, וכן שמות החודשים העבריים. מכתבי תל עמארנה מן המאה ה-14 לפני הספירה חושפים כבר שפה מעורבת, אכדית-כנענית. סיפור משה בתיבה מכיל כמה מילים מצריות שחדרו לעברית בתקופה הקדומה, כמו אחו, יאור וסוּף. ואולם מבנה השפה הקדומה ודרך יצירת המילים קרובים לשפות הצפון-מערבית, ביניהן המואבית, האוגריתית ובמידת מה הארמית והסורית.

האם יש רגע מכונן שבו הקהילות הארץ ישראליות גיבשו שפה אחת? ככל הנראה זה לא קרה. בארץ ישראל התפתחו דיאלקטים של שפה מדוברת, שעל חלקם יש לנו לא יותר מהשערות. באחד מהם, הדיאלקט של יהודה, החלה להתפתח לשון בינונית וגבוהה ויצירות ספרותיות. הדעה הרווחת היא שהשירה המקראית הקדומה נוצרה בתקופה הקדם-מקראית, היא נמסרה מפה לאוזן ושולבה במקרא.

2

התחנה השנייה היא ימי איחוד השבטים והקמת הממלכה. בתקופה הזו שהשתרעה על פני מחצית האלף הראשון לפני הספירה, גובשו סיפורי התנ"ך, חלקם כשפת סיפור, חלקם על פי מתכונת פואטית כגון דברי הנביאים. את חוקרי העברית הטרידה וממשיכה להטריד השאלה מהי השפה המדוברת העומדת ברקע כתיבת התנ"ך עד גלות בבל, ומה היחס בינה לבין שפת התנ"ך. חוקרים לא מעטים שעמדו נדהמים מול האיכות הספרותית של סיפורי המקרא והנבואה טענו בלהט שלא יתכן שמדובר כאן במשלב גבוה של שפה מדוברת, בנוסח המוכר לנו היום בשפות העולם. העילית התרבותית דיברה בשפה גבוהה ומורכבת, העם בשפה פשוטה המכילה מאפיינים שונים. החוקר יעקב שביט טען במאמר בהארץ שכותבי התנ"ך לא ציפו שבני הדור יבינו אותם, וכיוונו את לשונם לדורות הבאים. הראיה החותכת לכאורה היא סדר הזמנים במקרא, הנשמע מוקשה עד היום גם לקורא המודרני. יש בו לכאורה היפוך של עבר ועתיד, באמצעות הוספת ו' לפני הפועל.  במשפט מספר בראשית הפותח את סיפור מגדל בבל נכתב "וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם". במשפט שלושה פעלים בעתיד, וכולם מייצגים שפת עבר, וכך זה לאורך המקרא כולו. לעיתים מופיעה ו' לפני צורת עבר והיא מתייחסת לדברים העתידים להתרחש. לכאורה, לא יתכן שאדם מן היישוב יחליף כך עתיד בעבר ועבר בעתיד.

על הטענה הזו חולקים אחרים. לטענתם אין אפשרות או מניע להניח שסיפורי המקרא נועדו לגניזה לדורות הבאים, ואני אוחז בדעתם. אופיים של הטקסטים המקראיים הוא סיפורי-רטורי. הסיפורים המיתיים-היסטוריים כתובים כדרך שמספר בעל פה פונה לקהל מאזינים כדי לשכנע אותו בגדולתו של האל ובמעמדם של שליחיו. דברי הנבואה, שיש בהם יסודות פואטיים, נועדו לחדור ללבבות הציבור ואנחנו יכולים לדמות את הנביא עומד ונושא את המשא שלו בפני ציבור בכיכר העיר. ללא הצורך לעצב את עמדות הציבור, לבנות נראטיב, אין לסיפורים האלה טעם ותפקיד.

יתר על כן, מה שנשמע לנו היום כשפה גבוהה ומליצית אינו נשמע כך בהכרח לבני דור המקרא. הקושי העיקרי שלנו בקריאת התנ"ך אינו אוצר המילים ואפילו לא מבנה המשפטים המקראי, שהוא תמציתי ופשוט יחסית, אלא כאמור מערכת הזמנים. חקר השפות השמיות מגלה לנו שאין מדובר בהיפוך שרירותי אלא במערכת זמנים שונה, המצויה גם בשפות קרובות כמו שפת אוגרית. ו' אינה מהפכת אלא היא חלק מהמערכת הזו, והמערכת משקפת לפחות בחלקה תפיסת זמן הבנויה על יחסיות ולא על זמן מוחלט. תפיסת זמן יחסית מוכרת לנו משפות אירופה, מול מערכת הזמן המוחלט של העברית החדשה, שהיא ביסודה מלשון חכמים, שאליה עוד נגיע.

אני לא תומך חלילה בתרגום התנ"ך לעברית ימינו, אבל קריאה בספר בראשית בליווי שינוי מחשבתי קל תספר לנו את הסיפור הבא: "אברהם השכים בבוקר, חבש את חמורו ולקח את שני נעריו אתו ואת יצחק בנו, ביקע עצי עולה והלך אל המקום אשר אמר לו אלוהים". מכירים? כך מתחיל סיפור העקידה, ופרט לזמנים הוא כתוב בעברית עכשווית ממש.

ומה באשר לאוצר המילים? במקרא כ-8,000 מילים, היינו, ערכים מילוניים נפרדים. האם מדובר במילים גבוהות ומליציות? ממש לא. חלקן נשמעות לנו מליציות היום כי אינן בשימוש, רובן מוכרות לנו היטב, משמשות בחיי היומיום ובתקשורת. אוצר המילים של התנ"ך מכסה לפי  אסכולות שונות בין 10% ל-20% מהשפה המודרנית, אבל בדיבור יומיומי שלנו כשני שליש מן המילים הן מקראיות. אלה מילים המכסות תחומי חיים רחבים המשותפים לתנ"ך ולנו כאנשים מודרניים. גם שיעור ניכר ממטבעות הלשון העברית המודרנית מקורן במקרא, מ"מצא חן בעיני" ו"חולה אהבה", ועד "גולת הכותרת" או "היה נר לרגליו". הסיבה לנוכחות המרשימה הזו היא שהתנ"ך משקף תרבות חיים שלמה, ומתייחס לשדות סמנטיים המשמשים אותנו גם היום. איברי גוף כמו פנים, עיניים, פה, רגליים ובטן ואפילו כליות וטחורים מופיעים במקרא. בני משפחה כמו אב, אם, אחות ודוד, כולם שם. נופי הארץ: הר וגיא, ים ונחל. מוסדות השלטון: ממשלה, שרים, שוטרים וקצינים העבירו את זמנם בישיבות עבודה וניהול חיי הציבור כבר במקרא. התנ"ך מספק שמות לרגשות בסיסיים כמו אהבה, שנאה, קנאה, כעס ופחד. סיפורי המקרא פיגורטיביים, אין בהם כמעט מילים מופשטות, ומשפטיהם קצרים ומגובשים. קחו למשל את חמשת המשפטים הבאים מתחומי חיים שונים:

  • כואב לי הראש
  • אחיו ביקר את אמו
  • הנוף מפסגת ההר יפהפה
  • אני אוהב/אוהבת אותך
  • שר הביטחון הכריז שפני מדינת ישראל לשלום.

אין מילה אחת בחמשת המשפטים האלה שאינה מקראית. ואם אנחנו משתמשים במילים האלה בחיי היומיום, אין כל סיבה להניח שהן לא היו מוכרות לבני הדור ההוא.

(המשך בדף 2)