המסע המופלא של העברית

רוביק רוזנטל | 07 בדצמבר 2015
הוצג לראשונה בסדרה "עברית יפה שפה" בבית אריאלה, 6.12.15

3

התחנה השלישית היא ימי הבית השני. זו אחת התקופות המרתקות והחידתיות במסעה של העברית. לכאורה יש כאן המשך של הלשון המקראית, למעשה מדובר בתקופת מעבר שהנסתר בה רב על הגלוי. דוברי הדיאלקט היהודי הוגלו מן הארץ, והציבור שנותר בה לא היה ככל הנראה ציבור אורייני, והוא דיבר בדיאלקטים שונים. נותרו בה רבים מדוברי הדיאלקט הגלילי, ועל פי השערה גם דוברי דיאלקט דרומי.

דוברי העברית המשכילים עזבו לבבל וצאצאיהם שבו ארצה כעבור כיובל שנים, אולם הם כבר היו דוברי ארמית. בארץ נותרו קבוצות לא משכילות שדיברו דיאלקטים שונים, רובם צפוניים, השונים מהדיאלקט הירושלמי. הארמית באותם ימים הייתה הלשון הבינלאומית ושפת הפקידות, והמסחר בכל מקום התנהל בארמית. בעבר הירדן כנראה רוב האוכלוסייה כבר דיברה ארמית. הלשונות הכנעניות המקומיות, כדוגמת המואבית והאדומית, נזנחו. דוברי העברית היו מוקפים בדוברי ארמית, ומכיוון שהעברית והארמית שפות אחיות, דוברי העברית הבינו ארמית בקלות ויכלו להשתמש בה.

הגולים ארצה והקימו מחדש את בית המקדש, וגם המשיכו ליצור סיפורים ודברי נבואה. אלא שמערכת היחסים בין לשון הדיבור לבין העילית הישנה-חדשה השתנתה. על מערכת היחסים הזו יש דעות שונות ואף מנוגדות. יש טענה ששפת הדיבור בארץ ישראל הייתה בליל לא מוגדר, בדיאלקטים שונים, שאנשי עזרא ונחמיה שהחשיבו מאוד את המגע עם העם אפשרו ליסודות ממנו להיכנס לכתבים המאוחרים. קשה לקבל את הטענה הזו, שאינה מכירה באפשרות של מערכת אלטרנטיבית, ואינה מציעה אפיון של ההשפעות השונות. טענה רווחת ובעלת תוקף רב יותר היא שהדיאלקט הצפוני-גלילי, השונה במאפיינים רבים מן הדיאלקט הירושלמי, הפך בשנות הגלות לשפת הדיבור השלטת. גולי בבל ששבו לארץ שדיברו כאמור בארמית פגשו כאן את דוברי הדיאלקט הגלילי.

נוצרה אפוא שפה רבת דיאלקטים ורבת השפעות מלשונות הסביבה. כותבי הספרים המאוחרים רצו להמשיך את השפה המקראית, אבל לשון המקרא חדלה לחיות, והעברית היתה עתה מגוונת יותר, חדורה השפעות חדשות. דניאל וחלק מעזרא נכתבו ארמית, והארמית צצה מכל פינה לשונית בספרים המאוחרים כשהיא משאירה עקבות ברורים באוצר המילים ודרכי יצירת המילים. על מגילת אסתר נכתב שהיא "ארמית במסווה עברי". בספרים אלה נמצא גם מילים פרסיות שהגיעו אליהם ככל הנראה בתיווך ארמית, כמו פתגם, זמן ודת. המילה 'מלכות' מבשרת את הסיומת העברית –וּת, שהתפשטה בלשון חז"ל במקום המילה המוקדמת 'ממלכה', ומשמשת היום אך אין לה כל גילויים בעברית של בית ראשון.

4

התחנה הרביעית היא תקופת התנאים. לאחר חתימת המקרא, 200 לפני הספירה, נחתם גורלה של שפת יהודה. היא חדלה לשקף שפה חיה, ונחתמה יחד עם המקרא בספרי התנ"ך ובמידה רבה בספרים החיצוניים שלא נכנסו אליו. עד מרד בר כוכבא שלט בארץ ישראל הדיאלקט הגלילי, ועתה הוא שימש גם כמשלב בינוני וגבוה. התוצר העיקרי שלו הוא המשנה, אך בתקופה זו נכתבו טקסטים רבים נוספים שהרחיבו את ההיכרות שלנו עם הדיאלקט הזה, שהפך לשפה מעין עצמאית.

ההבדלים בין השפה המשנאית לבין השפה המקראית גדולים, כמעט בכל היבט: באוצר המילים, במבנה המשפט המקובל, ובמידת מה גם במורפולוגיה. שפת המשנה מעניקה לעברית יכולות חדשות. הרטוריקה המקראית מומרת בדיאלוג, בהידיינות, בהיקשים. היא מתאימה יותר כשפת לימוד. היא מעניקה לעברית מבנה זמנים נהיר יותר, וכמו כן העשירה שפת המשנה את העברית באלפי מילים חדשות. על 8,000 המילים המוכרות מן המקרא נוספו כ-8,000 מילים חדשות לפחות.

הבה נקשיב למובאה הבאה ממסכת עדויות, שיש הרבה מה ללמוד ממנה גם מבחינתה תוכנה: "עקביא בן מהללאל העיד ארבעה דברים. אמרו לו: עקביא, חזור בך בארבעה דברים שהיית אומר, ונעשך אב בית דין לישראל! אמר להן, מוטב לי להיקרא שוטה כל ימי, ולא ליעשות שעה אחת רשע לפני המקום, שלא יהיו אומרים 'בשביל שררה חזר בו'". מערכת הזמנים פשוטה: העיד, אמר, חזר, ובעתיד - נעשך. השיח גמיש ושווה לכל נפש. רוב המילים כבר מופיעות במקרא, אבל יש כבר שימושים חדשים: 'המקום' כמילה נרדפת לאלוהים או לשכינה; 'אב בית דין' כראש מערכת המשפט. למילה המקראית 'שביל' נוספה ב' ונוצרה מילת היחס המשנאית 'בשביל'. מונחי יסוד כמו גירושין, נישואין ופיטורין מקורם ארמי. בטקסט מילים שאינן מופיעות במקרא, כגון הפועל הנפוץ 'חזר', וכן צירוף הלשון 'חזר בו' במשמעות שינה את דעתו. גם המילים 'מוטב', 'שררה' ו'שוטה' אינן מופיעות במקרא.

השפה המשנאית יצרה בעברית זוגות מילים נרדפות. 'עץ' המקראית מול 'אילן' המשנאית, 'אוויל' המקראית מול 'טיפש' לצד 'שוטה' התלמודיות; 'ארוחה' מול 'סעודה' ו'יבם' מול 'גיס'. במקרים אחרים משתלטת מילה נדירה במקרא על שפת המשנה ומעלימה את המילה המקראית. כך השתלטו 'זמן' על 'עת' ו'דין' על 'משפט'. 

השפה המשנאית נפתחה להשפעה מסיבית של שתי שפות על העברית. הארמית כבר הרימה את ראשה במילון המקראי, והיא מהווה גורם מרכזי בעיצוב שפת המשנה. לצד מילים ארמיות שעברו שינוי התאמה לעברית כמו זמן ודת שהזכרתי לעיל, אין לתאר את שפת המשנה, וגם את שפתנו היום בלי מילים המשמשות אותנו כנתינתן. אבא ואמא, אתר, קושיה, הלוואי, דווקא ומילא, ברי ושמא ועוד מאות רבות. פעלים כמו לסייע, לעסוק, לשפר ולשעבד הגיעו מן הארמית.

לזירה נכנס השחקן החדש: היוונית. העברית באה במגע עם היוונית החל מן המאה הרביעית לפני הספירה, עם כיבושי אלכסנדר מוקדון, והמגע הזה נמשך עד תקופת הכיבוש הערבי במאה השביעית לספירה. נותרו ממנה ונגזרו במהלך הדורות מאות מילים כמו בסיס, סנדל, אוויר וסימן. לצידן מילים שהמבנה היווני בולט בהן כמו פולמוס ובולמוס, אצטדיון, אנדרלמוסיה, תאטרון ורבות אחרות. מן המילים האלה ואחרות נגזרו במהלך התפתחות השפה פעלים כמו לסמן, לבסס, להתפלמס ולהתפייט, ומילים חדשות כמו אווירון. גם הלטינית תרמה את חלקה לשפת המשנה, במילים כמו אסלה, לבלר, קנס ווילון. עם זאת, שפות אלה, יוונית ולטינית, לא השפיעו על הדקדוק המשנאי המיוסד על המבנה השמי. מזלה של שפת המשנה שהיו לרשותה מאות שנים של שפה חיה וטבעית, שביססו אותה כרובד עצמאי בגלגוליה של העברית.

5

התחנה החמישית היא תקופת האמוראים, שנות היצירה של התלמוד והמדרשים. גם דינה של שפת המשנה היה לגסוס כשפה חיה. יהודים בארץ ישראל ובבבל עברו לדבר בשפת הסביבה, בלינגואה פרנקה של אותם ימים, הארמית. השערה רווחת היא שהשפה בה דיברו היהודים כשפה עממית היתה שפה היברידית, ארמית-עברית. טענה מחמירה יותר היא שהיהודים דיברו ארמית בלבד, אך בדיון ההלכתי העשיר עירבו את העברית כשפת המקרא, שהוא התשתית לשיח החכמים, וכך נוצר ערבוב השפות המפורסם של התלמוד.

במסעה של העברית אנחנו נוסעים בזמן לאורך מאות שנים של שפה מעורבת, הנשמרת בטקסטים העוברים מדור לדור באמצעות מערכת החינוך והלימוד והדגש על הגֶבֶר היהודי האורייני. השפה הזו מחזקת את מה שהעניקה לשון המשנה: גמישות תחבירית, אוצר מילים ושורשים מתרחב, מטבעות לשון ועוד. בתקופה זו גדל מאוד ארסנל מילות המושג, המאפשרות שפה מכלילה. הפועל הנפוץ לכַפֵּר זוכה למונח ביניים במקרא, 'כיפורים', ולמונח מופשט ומכליל בלשון חכמים: כַּפָּרה, ובמדרש: כפרת העוונות. אם נכתב במקרא על דרך הסיפור "ויעקוד אברהם את יצחק בנו", אנו מוצאים במדרשים את הצירוף 'עקידת יצחק'. במאות החמישית והשישית מתפרץ מעיין נוסף, והוא הפיוט הקדום, המעשיר את השירה בכלים ובאמצעים חדשים.

כדי להדגים את המציאות הלשונית בארץ ישראל באותם ימים, אחתום את החניה בתחנה המסעירה של לשון חכמים במובאה מן התלמוד הירושלמי: "ד' לשונות נאים שישתמש בהם העולם, ואלו הם: לעז [יוונית], לזמר, רומית לקרב, סורסי [ארמית] לאיליה [קינה], ועברי לדיבור [בפרשנות – דיבור צח, דיבור של לשון הקודש]".

6

התחנה השישית היא ימי הביניים המוקדמים. את תום ימי לשון חכמים וראשית ימי הביניים בהיבט התרבותי והלשוני אנחנו מונים מימי הגאונים. הגאונים היו ראשי הישיבות בבבל ובארץ ישראל החל מן המאה השביעית ועד המאה ה-11 ונחשבו לסמכות ההלכתית העליונה. עמרם גאון מישיבת סורא ערך את סדר עמרם גאון המהווה עד היום את התשתית להגדה של פסח. סעדיה גאון מאותה ישיבה כתב ספרי הלכה ופירושים רבי השפעה. נטרונאי גאון, שרירא גאון ואחרים תרמו טקסטים מכוננים לאורך התקופה הזו, בת מאות השנים.

במסעה של העברית ראויים כאן לציון שני עניינים. שפת הדיבור העממית של יהודי אגן הסהר הפורה נודדת מן הארמית אל הערבית, ויוצרת קרקע לצמיחת מאוחרת יותר של שפות יהודיות-ערביות. תרומתה המרכזית של התקופה במסעה של העברית היא מהלכים מכוננים בניסוח הדקדוק העברי, וביצירת התשתית למילונאות העברית. הגאונים היו הראשונים שתיארו את דקדוק לשון המקרא, והניחו את אבן היסוד להבנה הדקדוקית הרווחת בימינו. בתקופה זאת חוברו המילונים הראשונים של הלשון העברית. רב סעדיה כתב את "ספר צחות הלשון", ובו כללים דקדוקיים עבור המשוררים, את החיבור "שבעים מלים בודדות" שבו פירש מילים יחידאיות במקרא וכן את "האגרון", מילון עברי מצומצם שיש רואים בו את ראשון המילונים העבריים. מנחם בן סרוק שפעל בספרד כתב את "מחברת מנחם", שהיא המלון העברי-עברי הראשון לשפת המקרא. בן דורו דונש בן לברט שתרם תרומה מכרעת לדקדוק התפרסם בכתב ביקורת חריף על מחברת מנחם. מהוויכוח ביניהם אנחנו ניזונים עד היום בהבנת הדקדוק העברי.

בתקופת הגאונים פוצחה לראשונה מערכת השורשים והמשקלים. הגאונים הבינו, שרוב המילים העבריות מבוססות על שורש עיצורי ועל משקל, הבנה המשרתת אותנו עד היום בהבנת אוצר המילים שלנו ובעיצובו. בעניין זה רצוי להבהיר דרך חשיבה נפוצה אך שגויה. השפה העברית, בדומה לשפות השמיות האחרות, לא נוצרה על ידי מדקדקים שקבעו את שיטת השורשים. שפה טבעית אינה נולדת על שולחן כתיבה. לצד רוב המילים בעברית הקלאסית הגזורים משורש או שנגזר מהן שורש פעיל יש אלפי מילים חסרות שורש. ככל שחלפו השנים הוטמעו גם המילים האלה ברובן בשיטת השורשים, ואחרות זכו לפיתוח בדרכים מקבילות.

דומה שתרומתה המרכזית של התקופה במסע היא ההכרעה במחלוקת בעלי המסורה על הניקוד הטברני כניקוד המקובל בקריאת המקרא, ודחיית הניקוד הבבלי והארץ ישראלי. בימי החכמים רווחו שלוש שיטות ניקוד: בנוסף לשיטה שמוצאה בעיר טבריה, שהציגה את סימני הניקוד המוכרים לנו כיום, פותחו גם הניקוד הארץ ישראלי והניקוד הבבלי, שיטות ניקוד עם סימנים שונים מהמוכרים לנו כיום, המייצגות הגיות שונות. בניקוד הבבלי, למשל, לא נמצא ההבדל המוכר לנו בין הסגול והפתח, וכך המילים כֶלֶב ושַחַר נהגו באותן תנועות. היום רוב הישראלים אינם מכירים את רזי הניקוד, שהרי קמץ, פתח וחטף-פתח נשמעים לנו כאותה תנועה, אולם בעבר לכל אחד מהם היה צליל שונה, והניקוד משקף למעשה מבטא קדום יותר של השפה העברית.

בימי הגאונים הכריעו בעלי המסורה במחלוקת בין התומכים בכל אחת משיטות הניקוד, והזוכה המאושרת הייתה, כידוע, מסורת הניקוד של טבריה.  זו לא הייתה רק הכרעה טכנית שאפשרה קריאה אחיזה של התנ"ך. הניקוד הטברני, שהוא גם המלא והמפורט מבין שלוש המסורות, מניח תשתית לדקדוק העברי עד ימינו. הוא משקף שינויים היסטוריים בשפה ובו בזמן מעניק לנו בסיס לדקדוק סינכרוני, המציג מערכת קוהרנטית, אף כי עמוסה בחריגים וכללי משנה. באותה תקופה מתבססת הבנת המבנה העברי השמי של משקלים ושורשים, המשרת אותנו עד היום בצמיחת אוצר המילים.

(המשך בדף 3)


מאמרים קודמים