אמור לי מי אתה ואומר לך מה אתה

ניסים כ"ץ | 08 ביולי 2016
המאמר הוא חלק מגיליון 68-69 של כתב העת "פנים" בהוצאת הסתדרות המורים, אביב-קיץ 2015, בעריכת ד"ר מתן אהרוני וד"ר רוביק רוזנטל. הגיליון עוסק בסוגיות הקשורות בטלוויזיה

נסים כ"ץ מצביע על אפשרויות הטמונות בתיאוריה הפוסט-קולוניאלית להסברת הייצוגים ותפיסת הייצוגים של מזרחים וערביי ישראל בטלוויזיה הישראלית

 

 

למעלה משני עשורים התפתח תחום מחקר רחב אודות הבניית הזהויות בתקשורת הישראלית, אשר ניסה לחשוף את ה"הכחדה הסימבולית" של מזרחים וערבים בישראל. "הכחדה סימבולית" פירושה ייצוג מצומצם או שלילי של קבוצות מסוימות במדיה. מחקרים רבים (פירסט ואלפנט-לפלר, 2004; אבו-ריא, 2001; ישובי, 2001 ; פירסט ואברהם, 2004; Avraham &  First, 2010) חקרו את הייצוגים של מזרחים וערביי ישראל. זאת בהנחה שלתקשורת הישראלית תפקיד מעצב בהבניית התודעה של הנמענים (קמה ופירסט, 2015) אודות הסטריאוטיפים השונים וההשטחה הבנאלית של הקבוצות ה"אחרות", השונות מהדמות ההגמונית הישראלית-הצברית. זו  שנתפסת כדמות התרבותית של "הרוב", שניתן להכניסה לנוסחה חברתית קולעת כ"יהודי-אשכנזי-חילוני-גבר-הטרוסקסואל-בריא", או כפי שקימרלינג (2001) מציג אותה בראשי התיבות ה"אחוס"לים", המהווה דגם של אליטה מכוננת ברוח ה- .W.A.S.P האמריקאי (White Anglo-Saxon Protestant).

מחקרים אלו ניסו לתאר את המצב הקיים של ההטיות השונות כלפי המזרחים וערביי ישראל בטלוויזיה בעידן "הקפיטליזם המאוחר" (ג'יימסון, 2002\1982), שכל מטרתו היא למכור לצופים כדי שיקנו שירותים ומוצרים דרך המושג המכובס רייטינג (מאירוביץ',1985; Bourdieu,1998), תוך כדי שימוש בפרדיגמות ניאו- מרקסיסטיות, סמיוטיות ופוסט-מודרניות.

בחקר הייצוגים של מזרחים וערבים בישראל כמעט ולא נעשה שימוש בתיאוריה הפוסט-קולוניאלית שתסביר את הייצוגים ותפיסת ייצוגים של מזרחים וערביי ישראל בטלוויזיה הישראלית. מטרת מאמר זה היא לשרטט בקצרה את קווי המתאר הכלליים, שבהם ניתן לעשות שימוש בתיאוריה הפוסט-קולוניאלית להסבר הייצוגים ותפיסת הייצוגים של מזרחים וערביי ישראל בטלוויזיה הישראלית.      

התיאוריה הפוסט-קולוניאלית

התיאוריה הפוסט-קולוניאלית רואה היררכיות אתניות וגזעיות כתוצר מאוחר של העידן הקולוניאלי. תיאוריה זו לא טוענת שהקולוניאליזם נגמר. היא פוסט- קולוניאלית במובן של ראיית היחסים האתניים, הגזעיים והכלכליים בין החלקים השונים של העולם כתוצר לוואי של הקולוניאליזם. במילים אחרות, התיאוריה הפוסט-קולוניאלית טוענת שלא ניתן להבין "אתניות" ו"מוכפפות" ללא הבנת הקשר שבו הן נוצרו: קולוניאליזם ולאומיות. 

הטענה היא שהתפיסה של המערב את האוריינטלי, המזרח, השחור או האחר והנחות, היא תוצר של קולוניאליזם שנעשית מנקודת מבט של המערב. את הפילוסופיה של  התיאוריה ניתן למצוא אצל הוגים כמו פרנץ פאנון, מישל פוקו ואחרים, אבל ראשיתה של התיאוריה בעבודתו של אדוארד סעיד (2000). בספרו "אוריינטליזם" מראה סעיד כיצד האחר והאוריינטלי מתואר על ידי המערב באופן קבוע כאמוציונלי, פראי, אנרכיסטי, אקזוטי, קמאי, חשוך ושבטי. התמונה שכל הספרות והתרבות המערבית מייצרת היא כזו שמגדירה את המזרח כיחידה תרבותית אחת. הטענה של סעיד היא שהתרבות המערבית אינה מתארת מציאות קיימת אלא היא מבנה מציאות בינארית (של ניגודים בינאריים) שבה המזרח מתואר כיחידה תרבותית הומוגנית.

הומי באבא (1994) שהמשיך את עבודתו של סעיד טוען שאין זה מדויק לדבר על דיכוי תרבותי של עולם המערב נגד המזרח בתקופה הקולוניאלית, אלא יש מפגש תרבותי, שבו כולם משפיעים על כולם, והתוצאות הן פרי הכלאה בין הצדדים. בניגוד לתזה הפוסט-קולוניאליסטית, שנשענה על הדיכוטומיה של מזרח מול מערב, טענתו של באבא היא שהשלטון הקולוניאליסטי ספג ערכים ומאפייני תרבות מהחברה הנשלטת. בנוסף, הנחיל השלטון הקולוניאליסטי למקומיים חשיפה לתרבות אחרת והגדרה מחודשת של זהותם העצמית.

לדידו של באבא יש לקרוא את הסטריאוטיפ במונחים של פֶטישיזם ומורכבות. הפטיש מייצג את המשחק המתנהל בעת ובעונה אחת בין המטאפורה כתחליף (יוצר היעדר והבדל) והמטונימיה (הרושמת את החסר הנתפש מתוך מגע אתו). הפטיש, או הסטריאוטיפ, מאפשר גישה לזהות, שמאופיינת במונחי שליטה ותענוג, אבל לא פחות גם במונחי חרדה והגנה, שכן בהכירה בהבדל ובהכחישה אותו, הרי היא צורה של אמונה מרובת פנים וחדורת סתירות. הסטריאוטיפ מופיע כצורה של אמונה רבת פנים וסותרת, שמביאה את ההבדל, ובעת ובעונה אחת גם מכחישה או מסווה אותו. למשל: השחור הינו הפראי (אוכל האדם), אבל גם הצייתני והאציל שבכל המשרתים (מגיש האוכל); הוא התגשמותה של מיניות ייצרית שלוחת רסן, אבל גם תמים כילד; הוא מיסטי, פרימיטיבי, צר מוח, אבל גם הפיקח והמיומן ביותר.

באופן זה ניתן להסביר את ייצוגם של מיעוטים שונים (סוציולוגיים, תרבותיים, מגדריים ולאומיים) בטלוויזיה הישראלית כגון: מזרחים, ערביי ישראל, רוסים, אתיופים, נשים ועוד.

לענייננו, מאמר זה עוסק בייצוגים של מזרחים וערביי ישראל בטלוויזיה הישראלית. החלוקה של ערביי ישראל ומזרחים תהיה על פי חלוקה של סטריאוטיפים חיוביים ושליליים. מחד גיסא, ערביי ישראל מיוצגים כעוכרי ושונאי ישראל, גיס חמישי, פרימיטיבים וברברים, אויבים בתוכנו, לכלוך והזנחה, עוני ומצוקה כלכלית. המזרחים מוצגים כנבערים מדעת וכסילים, חסרי תרבות והשכלה, ברברים. ומאידך גיסא, מזרחים וערבים מיוצגים גם בייצוגים חיובים. למשל, אקזוטיים, מכניסי אורחים, חמים ואוהבים, מבינים בבישול ובאוכל ומלאי שמחת חיים.

חקר הייצוג של מזרחים וערביי ישראל

התיאוריה הפוסט-קולוניאלית בהקשר הישראלי לא רואה את המזרחים וערביי ישראל רק כתופעה מעמדית (סבירסקי וברנשטיין, 1993, 1981 ; Al- Haj, 2003) או כתוצר של התנאים הפוליטיים-תרבותיים-כלכליים (הרצוג, 1986) או בהגדרה הפלורליסטית (סמוחה, 2014 ,2001, 1993,1998, 1984), המאפשרת מידה מסוימת של ניעות חברתית, ותהליך של גיבוש הריבוד המעמדי-עדתי בתוך החברה הישראלית. התיאוריה הפוסט-קולוניאלית מציעה את המזרחים והערבים בישראל כזהות מדומיינת מחד גיסא, ואמיתית מאידך גיסא. בגלל היותה מדומיינת בתוך חוויות תרבותיות היא הופכת להיות אמיתית וקיימת (חבר, שנהב ומוצפי-האלר, 2002; בשארה, 1993).

לזהות זו יש מאפיינים כלכליים, פוליטיים, חברתיים ותרבותיים, שכולם שזורים אלה באלה. היא תוצר של מנגנוני שיח ופרקטיקה של אי שוויון אתני וכלכלה פוליטית. זהות מזרחית וערבית מופיעה כמוקד של משמעות המגדיר גישה ליחסי כוח בתוך תהליך היסטורי מתמשך.

יהודה שנהב (2003) היוצא מתוך הגישה הפוסט-קולוניאלית מאמץ הגדרה רדיקלית שהמשיג אלבר ממי (1974) למושג "מזרחים", ומכנה אותם "יהודים-ערבים". על פי טענה זאת, כשם שישנם יהודים-אירופאים שהגיעו מארצות אירופה, כך ישנם יהודים-ערבים שמוצאם מארצות ערב. שנהב (2003) מבקש להראות את הציונות כפרקטיקה אידיאולוגית עם שלוש קטגוריות סימביוטיות הפועלות בו זמנית: לאומיות, דת ואתניות. הדת לפי שנהב   (2003) היא המסמן הלאומי אצל המזרחים. כדי להיות שייך לשיח הציוני-לאומי, היה על היהודים-ערבים להיות יהודים דתיים. הדת במובן זה, לטענתו, היא אמצעי גיוס של המזרחים ללאומיות היהודית, משמע, הציונית, אך בו בזמן, מסמנת אותם גם כקבוצה אתנית נפרדת (שנהב, 2003). במובן זה הפכו ה"יהודים-ערבים" לסמני הגבול של הזהות הקולקטיבית הישראלית, הן מבחינה סימבולית והן מבחינת מיקומם על פני המרחב הגיאוגרפי בסמוך לגבולות הלא ברורים של המדינה. המזרחים, שלא כמו "האחר הערבי", היו בשל יהדותם "האחר הקרוב", זה שהוא גם חלק בלתי נפרד מאיתנו (חבר, שנהב ומוצפי-האלר, 2002).

עזמי בשארה (1993), היוצא גם הוא מתוך גישה זו למשל, טוען כי מדינת ישראל אינה מדינת "כל אזרחיה" אלא מדינת היהודים, ומכאן שהמשמעות של תהליך ההיסטוריוגרפיה יהיה דחיקת הערבים אל שולי החברה היהודית, בניגוד חריף למגמת הישראליזציה, כפי שמציג סמוחה (סמוחה, 2014 ,2001, 1993,1998, 1984).

ישראליזציה משמעה שערביי ישראל הולכים ומשתלבים בחברה הישראלית, מקבלים את זכות הקיום של מדינת ישראל כמדינה יהודית. הם מחשיבים את אזרחותם, נאמנים למדינה, מאמצים דרך חיים ומחשבה ישראליים, מדברים עברית, חשופים לאמצעי התקשורת והתרבות הישראלית, משווים את עצמם עם יהודים, מקיימים איתם מגע, מגדירים את זהותם במונחים ישראליים ורואים את עתידם עם עתיד הארץ.

בניגוד ל’ישראליזציה’ מתפתחת גם ‘פלשתיניזציה’, שמשמעה שהאזרחים הערבים מחליפים את זהותם הישראלית בזהות פלשתינית, ורואים את שייכותם ואת נאמנותם לעם הפלשתיני כקודמת ומחייבת יותר מאשר זיקתם למדינת ישראל. הם מטפחים תרבות פלשתינית במקום ישראלית ותומכים בעמדות אש"ף להשמדת ישראל ולהקמת פלשתין.  העמדה הדיכוטומית של ‘ישראלזיציה’ או ‘פלשתיניזציה’, שאותה מציג סמוחה, מייצגת לפי בשארה, בהמשך לעמדה של באבא,  דיכוטומיה שהיא קולוניאליסטית במהותה. לפיכך, ניתן להשתמש בתיאוריה הפוסט-קולוניאלית לגבי הייצוגים יכולים להעניק הסברים מגוונים נוספים של הייצוגים של המזרחים והערבים בטלוויזיה הישראלית. אציג שתי דוגמאות מרכזיות:

בעיות הזהות של אמג'ד

דוגמא ראשונה: הסדרה "עבודה ערבית" ששודרה בעונתה הראשונה במהלך שנת 2008-2007 בפריים טיים בערוץ 2. הסדרה נכתבה ע"י סייד קשוע, פובליציסט ב"הארץ" וסופר. הסדרה מתארת את חייו של אמג'ד, ערבי מוסלמי, עיתונאי המסקר את החברה הערבית עבור עיתון ישראלי גדול בשפה העברית. אמג'ד נשוי לבושרה, עובדת סוציאלית במקצועה. לזוג בת אחת, שמה מאיה, והם מצפים לילד נוסף (בן, שייקרא איסמעיל).

לאמג'ד, שהוא דמות קומית ובמידה מסוימת אנטי גיבור, יש בעיית זהות: הוא מנסה להשתלב באליטה היהודית-ישראלית אך נקרע בין שני העולמות, היהודי והערבי. אשתו בושרה לעומתו היא דמות מגובשת ונטולת בעיות זהות. היא דעתנית ועצמאית ומנסה להחזיר את אמג'ד לשורשיו הערביים. מאיר, חברו של אמג'ד, עובד עמו בעיתון כצלם. מאיר מדריך את אמג'ד בניסיונותיו להשתלב בחברה היהודית ועושה זאת בדרך קומית וסרקסטית. מאיר מתאהב באמל, חברתה הפמיניסטית של בושרה, שעובדת ב"אגודה לזכויות האזרח" לאחר ששבה מלימודי תואר שני בעריכת דין מבוסטון שבארה"ב.

אמג'ד ובושרה גרים סמוך לבית הוריו של אמג'ד בכפר, כאשר הוריו מייצגים את בני הדור הוותיק והילידי, ואילו אמג'ד ואשתו מייצגים את הערבים שנולדו וגדלו מדינה היהודית. הקונפליקט בין פערי הדורות הוא שיוצר את המתח בסדרה לאור ההתערבות וההתערות של הערבים בחברה היהודית המתקדמת והמודרנית. למעשה, המתח הנוצר בין שני הדורות הוא בין ה’ישראליזציה’ של אמג'ד אל מול ה’פלשתיניזציה’ של משפחתו המסורתית. לאורך כל הסדרה אמג'ד מנסה בכל כוחו ‘להתייהד’, קרי, לקבל את כללי המשחק, את נורמות ההתנהגות והאופי של היהודים ובכך מתנכר למשפחתו ולאופי המסורתי של משפחתו. הוא מנסה להתערות בכוח בחברה היהודית האשכנזית, תוך מחיקה מתמדת של הזהות הערבית שלו ואימוץ זהות יהודית על ידי תהליכים קיצוניים של דה-סוציאליזציה של ערכים ונורמות שלאורם גדל, ורה-סוציאליזציה של ערכים ונורמות של בורגנות יהודית מודרנית.

לאורך הסדרה הוא רואה ביהודים קבוצת סטטוס גבוהה ויוקרתית יותר מקבוצת הסטטוס שלו, ובכך מתנכר למשפחתו ולמנהגים השונים הקיימים בביתו. לשם כך הוא מתעמת עם מורשת העבר שלו, מתנגד לה ויוצר בתוכו כפילות של זהות מנוכרת הן מהצד היהודי והן מהצד הערבי. כך למשל, בסצנת ליל הסדר, שהייתה בפרק החמישי בעונה הראשונה של הסדרה, אמר אמג'ד לאשתו שמבחינתו להיות מוזמן לבית של אשכנזי בלב ההגמוניה בירושלים זה חלום שהתגשם. הוא מעיר את בתו משנתה ומתחיל ללמד אותה לקרוא בסדר פסח, והיא מתחילה לשיר: "אילו הוציאנו ממצרים ולא עשה בהם שפטים דיינו, אילו עשה בהם שפטים ולא עשה באלוהיהם דיינו". אשתו בהלם. כשזה מגיע לתור שלו הוא רוקד איתה ושר בהתלהבות "אילו עשה באלוהיהם ולא הרג את בכוריהם דיינו". כמוצא שלל רב. הוא שר את שירת "דיינו" קורן מאושר.

(המשך בדף 2)


תגיות :
תמונה ראשית
עוד בנושא