אמור לי מי אתה ואומר לך מה אתה

ניסים כ"ץ | 08 ביולי 2016
המאמר הוא חלק מגיליון 68-69 של כתב העת "פנים" בהוצאת הסתדרות המורים, אביב-קיץ 2015, בעריכת ד"ר מתן אהרוני וד"ר רוביק רוזנטל. הגיליון עוסק בסוגיות הקשורות בטלוויזיה

(המשך מדף 1)

אנו רואים אותו מגיע עם בתו ואשתו לבית של היהודים, לבושים בחולצות חג מהודרות והוא מברך בלבביות "חג שמח, פסח כשר". הסבא, פנחס,  שואל: "מי הם? אלו ערבים?" והאמא עונה שאלו האורחים מהגן של טל. מאיה היא חברה שלה. הוא אומר: "אה, סתם גויים". הסבא מתחיל לקרוא בעברית מצוחצחת: "עבדים היינו לפרעה במצרים, ויוציאנו ה' אלוהינו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה. ואילו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו מצרים...", בזמן הקריאה לוקח אמג'ד כיפה לבנה ושם על ראשו. אשתו לוחשת לו בעצבנות ומרירות: "מה אתה עושה?", והוא עונה: "אני מכבד את המסורת שלהם, אסור?" היא עונה לו בכעס ובזעם כבוש "אבל תבין שצריך להחליט מה אתה מכבד ומה אתה לא". הוא אומר לה: "תראי את האליטה, ככה חוגגים כמו שצריך. יושבים מסביב לשולחן כמו בני אדם. זוהי תרבות".

הסבא פונה לאמג'ד תוך כדי שהוא מעוות את שמו "אנג'ן, אתה רוצה לקרוא?" אמג'ד בהתחלה מבוהל: "אני?"; אחר כך שמח: "למה לא? בכיף". הוא מתחיל לקרוא, בהטעמה מקראית יהודית מוגזמת – "רבותינו הגיע זמן של שחרית", שרק מדגישה את הזרות שלו בחברה היהודית מסביב לשולחן. בהמשך הוא מנסה לשיר את "דיינו" מוקדם מן הצפוי בזמן ההגדה וכל הזמן טועה בתזמון שלו.

אם כן, המימזיס שלו את הנורמות והערכים של החברה היהודית הוא מקור הקונפליקט שלו, ומקור הכוח שלו בחברה הערבית. מחיקת הזהות האותנטית של המיעוט והרצון לקבל דפוסי זהות חדשים של הרוב ידועים בחברות שונות שבהם יש דפוסים קולוניאליים, אפליה, כיבוש ודיכוי (סעיד, 2000; פאנון, 2004). המדוכא/ הנכבש/ המנוצל לא רוצה להציל עצמו מן הדיכוי, אלא רוצה להיות כמו המדכא/ הכובש/ המנצל, משום שהאופן שבו הוא מבין עצמו הוא רק על ידי ציור ודימוי הדמות של המדכא. נוצרת אצלו כפילות על ידי הדחקת הסממנים התרבותיים של עצמו, משום שהוא מבין ומפנים את תודעת הכובש, שמשמעה "להיות" או "להיות כמו המדכא". לפיכך הוא מאיין את אישיותו ואת ייחודו התרבותי ומנסה, בלי משים, באופן תת-מודע לאשרר את עצמו מחדש על ידי יציאה נגד הערכים התרבותיים של הקבוצה שלו וקבלת התרבות של המדכא.

התודעה המעוותת של הישראליזציה

השיח של התיאוריה הפוסט-קולוניאלית שימש היטב את מבקריה החריפים של הסדרה (בעיקר ערבים) שהשתמשו בביקורת שלהם במושגים כמו: אוריינטליזם, קולוניאליזם, ישראליזציה וכו', ברוח התיאוריה הפוסט-קולוניאלית.

למשל, רג'א זעאתרה ב-NRG:

"הדמויות של הערבים בסדרה הן די שבלוניות וצפויות; הטיפוס הערבי הראשון הוא תחמן, מעלים מס, גונב מכוניות או סוחר בהן, לא אמין, קמצן, קומבינטור בלתי נלאה ושקרן כרוני. השני לעומתו הוא מתרפס, חסר ביטחון ורווי ברגשי נחיתות. לשני הטיפוסים יש רק פן אחד משותף: שניהם נטולי זהות וכבוד עצמי ולא יודעים להשלים חצי משפט בערבית מדוברת.

גם בקרב נשות הסדרה המצב אינו טוב בהרבה: האמא לא מבינה הרבה מעבר לעלי גפן וטבולה וקצת שידוכים, האישה מובלת על-ידי בעלה גם כשהיא חושבת אחרת, ואילו עורכת הדין הרווקה הפמיניסטית נמשכת דווקא לערסים יהודים ומוכרחה לדבר על אוריינטליזם כבר בפגישה הראשונה. מן הסתם, לצופה הישראלי הממוצע קל יותר לעכל דמויות חד-ממדיות של ערבים, כאלה שאינן דורשות ממנו להתמודד ברצינות עם דעותיו הקדומות הנובעות בדרך כלל מבורות ופחד. כך, למשל, גיבור הסדרה, עיתונאי ערבי בכלי תקשורת עברי, מודע ברמ"ח איבריו לנחיתותו האישית והלאומית. הוא חולם על גפילטע פיש ברחביה, וכל שאיפותיו בחיים מסתכמות בלהיות ולהיראות פחות ערבי ויותר ישראלי. הוא מפנים, משעתק, ממחזר ולועס את נחיתותו בלי הרף. גם המשחק הטוב של נורמן עיסא לא מצליח לנער את הדמות מעליבותה.

"'עבודה ערבית' היא אמנם סדרה מצחיקה (כי הרי תמיד קל להריץ דחקות על המיעוט המדוכא והמודר) אבל בעיקר פאתטית. היא פאתטית לא רק מבחינת ערבי אחד מעורער בזהותו שכתב אותה; אלא גם, ואולי בעיקר, מבחינת אלפי צופים יהודים ישראלים שיכולים להביט לאחר בעיניים רק כשהן מושפלות. איך אמרה הפמיניסטית הערבייה לערס היהודי בדייט הראשון? על זה בדיוק דיבר אדוארד סעיד באוריינטליזם"(זעאתרה,2007, NRG, ללא מספור)

וכך כתב כפאח עבד אלחלים:

"הסדרה משעתקת את הדימוי הנפוץ של הערבי. הגיבור שלה סובל מרגשי נחיתות ואינו מסוגל להשתחרר מהם, אביו חסר תועלת ואינו אמין אפילו ביחסיו איתו, אמו אינה מצליחה לחשוב מבעד לגבולות המטבח, ואפילו את בתו הקטנה משחדים בכסף. חמור מזה הוא השעתוק של רעיונות פופוליסטיים כגון אלה שלפיהם הערבים אחראים למצבם ובמקום לנסות ולשנותו, הם רק 'מתבכיינים' ומאשימים את המדינה. כשמלאכת השעתוק הזאת נעשית דווקא על ידי שחקנים ערבים, לכאורה, היא נתפסת כאמינה יותר. את הסטריאוטיפיזציה המוגזמת המאפיינת את הסדרה, צופים ערבים יכולים לפרש כלעג על הסטריאוטיפים הקיימים, אך המהלך דווקא מעמיק את האמונות והתפיסות הנוגעות לאחר הערבי. רובן מוטעות מטבע הדברים, אך הן רווחות בקרב הצופים היהודים והסדרה עלולה להחריף אותן" (אלחלים, 2007 , ynet, ללא מספור)

בכתבה 'הערבים נגד עבודה ערבית' משרטט זועבי (2007) את קולות הנגד בחברה הערבית לסדרה ואת השימוש שלהם בשפה פוסט-קולוניאלית:

"במילים אלה מנסה איאד ברגותי להמחיש את הפן האחר של הערבי שלא הכרתם – הערבי המנוגד לזה של סייד קשוע. במאמרו 'עבודת ישראליזציה' שפורסם באתר האינטרנט 'ערביי 48', של בל"ד, המפלגה של עזמי בשארה, הוא מתאר את תחושת הדיכוי ביום שאחרי הצפייה בפרק הראשון בסדרה 'עבודה ערבית' המשודרת בערוץ 2. לדעתו, הסדרה מקבעת את הסטריאוטיפים ואת התדמית המעוותת של הערבי בתרבות הישראלית. אלא שהפעם העניינים מקבלים תפנית יותר מסוכנת מכיוון שהתסריטאי והשחקנים ערבים, מה שנותן הכשר לצחוק על הערבי. לפי ברגותי, הסדרה לא משקפת בכלל את החברה הערבית, אלא את התפישה והתודעה של היהודי ואת התודעה העצמית המעוותת שנוצרה על ידי הישראליזציה תוך שימוש בכוח ובהנצחת הפערים.

"ברגותי מתמצת את הצחוקים של היהודים בכך שזה מדגדג את הגזענות המתייפייפת שלהם, כי הערבים לועגים לעצמם ומודים בנחיתות שלהם בסדרה. גם יש לו תיאוריה על המושג 'עבודה ערבית', לפיה צריך לקשור את העבודה הערבית בעבודה העברית שמלכתחילה הונעה על ידי הרעיון ההתיישבותי הציוני, שהיווה בסיס ליישוב היהודי לפני קום המדינה. התנועות החלוציות ותנועת העבודה הציוניות עמלו על הבטחת העבודה העברית 'הטהורה' כחלק מההתיישבות. ההשלכות הגיעו יותר מאוחר: הזנחת הערבים בתוך המדינה כלכלית והבטחת עליונות כוח האדם העברי. בהקשר התרבותי של הקולוניאליסט, נהפכה העבודה הערבית לקללה וסימן לנחיתות"  (זועבי, 2007,  mouse, ללא מספור)

מומי מול אריק איינשטיין

דוגמא שנייה: התוכנית 'ארץ נהדרת' שמשודרת בערוץ 2 וזוכה לאחוזי צפייה גבוהים במיוחד על פי מדדי הרשות השנייה. תוכנית זו היא סאטירה הלוקחת דימויים מן החברה ומקצינה אותם (בלמס, 2007). לאורך כל העונות ובמיוחד בעונתה השביעית האשימו מבקרי תרבות, פעילים פוליטיים ועיתונאים את קברניטי וכותבי התוכנית בגזענות נגד קבוצות מיעוט שונות בחברה הישראלית, ובכללם גם המזרחים והערבים.  

אשתמש בדוגמא זו במערכון ששודר בעונה השביעית בשם 'מומי', בו מתואר שדרן רדיו ב'קול השלום' בשם מומי, המשמיע בתוכניתו מוזיקה מזרחית. לאורך התוכנית הוא מארח זמרים שונים שבאים להציע לו את מרכולתם המוזיקלית, שכן הוא נחשב למוביל טעם ודעת בקרב צרכני המוזיקה המזרחית. השדרן והאורחים שלו מייצגים את התרבות והמוסיקה המזרחית הרדודה ומאופיינים כמזרחים – לבוש צעקני, שיער צבוע והם מדברים בעברית עילגת. במהלך התוכנית נכנס אריק איינשטיין, המייצג את המוזיקה של התרבות הגבוהה, ומנסה להציע להם תקליט חדש שלו, אבל נתקל בהתנגדות עיקשת מצדם.  

הלבוש של השדרן והזמרים ה"מזרחים" הינו צבעוני עד כדי פרובוקטיביות. חולצות בצבע ירוק או לבן בהדפסים רחבים לאורך השרוולים ולאורך פנים החולצה, מכנסי ג'ינס משופשפים ושעונים גדולים. אריק איינשטיין לבוש כמו ילדי הפרחים של שנות השישים בארה"ב. מבחינת הטקסט והמסר הלשוני, שדרני הרדיו משתמשים בשפה נמוכה, עילגת ומשובשת ואילו אריק איינשטיין משתמש בשפה גבוהה, תקנית ואף מצהיר כי הוא מלחין שירים רק של המשוררים הגדולים כגון אלתרמן, עמיחי וחלפי.

מערכון זה משתמש במסמנים שונים כדי להקצין את ההבדלים בין התרבות הגבוהה לתרבות הנמוכה, כשלהבדלים אלו יש מאפיינים ברורים של גזע ואתניות ברוח התיאוריה הפוסט-קולוניאלית, כשהדבר נעשה על ידי שימוש במאפיינים מתזת הניגודים הבינאריים. במילים אחרות, המערכון משתמש בסטריאוטיפיזציה שלילית של המזרחים ברוח הפוסט-קולוניאליזם שמציג סעיד.

גם במקרה זה השתמש מבקרי טלוויזיה בשפה פוסט-קולוניאלית בביקורת שכתבו. למשל,  מבקרת התרבות  של ynet, אריאנה מלמד, ציינה כי:

"הם הביאו אל המסך אוסף של תחמנים, שקרנים, נצלנים, אנשים שנעים בעולם על דלק של אלימות מילולית, בורים גמורים, עילגים איומים, קומבינטורים חסרי מנוח, על גבול הסוציופתיות. שאולי 'הישראלי היפה', ליטל מעתוק, החברות הנאמנות של ליטל מעתוק, מומי ושיראל, וההוא שימכור לכם כל דבר, לרבות אמא שלו, במחיר מבצע. מה משותף לכולם? זיהוי ברור, ודאי וחד משמעי – כמזרחים. 'ארץ נהדרת' לא המציאה את הגזענות הישראלית. היא לא יצרה מכוח עצמה סטריאוטיפים חברתיים חדשים – אין בנמצא תוכנית טלוויזיה שיש לה הכוח לעשות כן. היא רק בחרה, בעונה הזאת, להתכתב עם הסטריאוטיפים הטבועים בחשיבה של צופיה, כלומר, להפוך את המבטא המזרחי הכללי של הדמות הנלעגת – תמיד נלעגת וכמעט תמיד מזרחית – למכרה הזהב שמצדיק את קיומה המתמשך... ועכשיו, ברשותכם, נעשה תרגיל בסיסי בהבנת גזענות באשר היא. קחו את אוסף התכונות האלה: טמבלים, עילגים, רמאים, נצלנים, אלימים – ובמקום 'מזרחים' תדביקו אותן ל'יהודים'. נכון שזה לא רק מעליב אלא גם פוגע"?

(מלמד, 2010, ynet, ללא מספור)

גם השחקנית חנה אזואלי-הספרי כתבה על "ארץ נהדרת" בשפה פוסט- קולוניאלית:

"'ארץ נהדרת' זו מערכת של אנשים מוכשרים מאוד, אשכנזים וגזענים. נקודה!... ואם יש משהו שמבטא בעיניי גזענות זה המערכון שהם עשו על אריק איינשטיין והשדרן מומי. מצד אחד, הם צודקים. יש חוסר איזון מוחלט בין הזמר המזרחי לבין – אוי ואבוי! – עולם הרוק הקסום של מאור כהן וחבריו. אבל את מי הם שמים בצד השני של הדיכוטומיה? את אריק איינשטיין, שהוא מופלא. הדיכוטומיה הזו היא גזענית. מה, אריק איינשטיין וחוה אלברשטיין בצד אחד והזמר המזרחי זה חרא? זו גזענות. נקודה. אין במוזיקה מזרחית – ואני גם שונאת את ההגדרה הזו, כי למשל מגרב זה מערב – דברים יפים? זה אשכרה מערכון שכתבו אנשים גזענים!" (בר חיים,2010, NRG, ללא מספור)

(המשך בדף 3)


תגיות :
תמונה ראשית
מאמרים קודמים