שִפטו במו עיניכם

דוד לוין | 07 ביולי 2016
המאמר הוא חלק מגיליון 68-69 של כתב העת "פנים" בהוצאת הסתדרות המורים, אביב-קיץ 2015, בעריכת ד"ר מתן אהרוני וד"ר רוביק רוזנטל. הגיליון עוסק בסוגיות הקשורות בטלוויזיה

ד"ר דוד לוין כותב כי שילוב מידע מצילומי אבטחה במהדורות חדשות טלוויזיוניות מספק מראית עין של אמת עובדתית, אבל פוגע במקצוע העיתונאות

בשנים האחרונות משולבים בכתבות המופיעות במהדורות החדשות בטלוויזיה צילומים ממצלמות אבטחה. על פי רוב מדובר בתחנה השנייה של חומרים אלו, שהגיעו מלכתחילה או במקביל אל אחת מרשויות המדינה שתפקידן אכיפת "החוק והסדר".  בעוד שאנשי מקצוע העובדים עבור ארגונים אלו עדיין טורחים במעבדות לזיהוי פלילי, בחדרי החקירות או במשרדי עורכי הדין על עיבוד החומרים או על פרשנותם,  עיתונות הטלוויזיה כבר חושפת אותם כתוצר חדשותי לציבור הרחב.

סוד הקסם של מצלמת האבטחה

לא ייפלא שהעיתונות יכולה להקדים את אנשי המקצוע בכל הנוגע לעיתוי הפרסום, שכן צורת הטיפול שלה בחומרים אלו שונה. אנשי מקצוע, המנתחים את התמונה לצורך השימוש בה כראיה משפטית, כחומר לוועדת חקירה או לצוות בדיקה,  רואים בצילומים "אינדקס אודות אירוע אמיתי"  (Gates, 2013) ולא את המציאות כפי שהיא. כדי להגיע לדרגה גבוהה של ודאות מבחינת הפרשנות נדרשים תהליכי עיבוד מורכבים הדורשים זמן רב, ונעשים תוך שימוש בטכנולוגיות מגוונות, כמו מערכות זיהוי פנים וזיהוי קול. גם אז אין מנוס ממידה של סובייקטיביות בפרשנות, דבר הגורם להתנצחויות בבתי המשפט.

לארגון התקשורתי די בקיומו של החומר הבלתי מעובד. כיוון שכך, צילומים אלו מתפרסמים מיד כאשר מגיע החומר לידי אנשי התקשורת. החיפזון לפרסם צילומים שכאלו אינו מובן מאליו, כאשר מתבוננים בקריטריונים המסורתיים להגדרת חדשות. ראשית הם אינם נחשבים חדשניים.  מדובר בתוספת של מידע בפרשיות מוכרות וידועות. שנית הם אינם פורצי סף: לעיתים קרובות מדובר באירועים שאין בהם עניין לרבים, כמו קטטת רחוב או גניבה מחנות. שלישית, הם אינם עומדים בכלל הבהירות, לא מבחינה עלילתית ולא מבחינה חזותית. התמונות כשלעצמן עמומות ומטושטשות (מקוויל, 2014).

מהו אם כן סוד קסמן של התמונות שנקלטו ממצלמות האבטחה? מדוע התקשורת מזדרזת לפרסמן? בכוונתי להציע שני הסברים משלימים לתופעה זו. האחד נוגע למעמדו הדועך של מוסד העיתונות המקצועית בימינו, תופעה המלווה בדרישה מתמדת למקורות חדשים של ייצוג מציאות; ואילו השני נוגע למיתולוגיות הנקשרות לראייה המשותפת לעיתונאים ולקהלם.

בכוונתי לדון בהיבטים אלו בהתבסס על ניתוח מילולי סמיוטי מבני של חמישים כתבות, בהן שולבו תמונות ממצלמות אבטחה. לאחר מכך אעריך את התועלת  שמביא פרסום זה לידע הציבורי. כאן אטען כי העובדה שאנו מוקסמים מהתמונות המחוספסות מסייעת למניפולציה ולעיוות המציאות. כפי שאראה השילוב, שאין מנוס ממנו, של הצילומים בנרטיב סיפורי, מביא להשתלטות הגרסה הממסגרת אותם  על הידיעה כולה, תוך דחיקת גרסאות אחרות לשולי הכתבות. במשפטי הסיכום אטען כי הנסיגה מהעיתונות המקצועית, המבוססת על המילה הכתובה לטובת מראה העיניים, תופעה שהשימוש בצילומי אבטחה הוא האינדיקציה העכשווית לה, אינו תורם לידע הציבורי אלא להיפך.

על עיתונות מקצועית, מילים ומצלמות

הרעיון של העיתונאי כאיש מקצוע, כזה שניתן לסמוך על מילתו בכל הנוגע לתיעוד המציאות, שלט בכיפה בעולם המערבי במשך שנים רבות. העיתונאים נתפסו כאנשים מיומנים ובני סמכא, שיש להם היכולת לספק במו פיהם או עטם "דיווח מלא, נאמן לאמת, מקיף ואינטליגנטי של אירועי היום" (מקוייל, 2014,  195). העיתונות המקצועית אותתה לקהליה שהם יכולים לשחרר את עצמם מהכורח ללמוד על המציאות בכוחות עצמם, והם רשאים להעביר בבִטחה את התפקיד לאנשי מקצוע אלו שישמשו כ"נאמני הציבור" (Schudson, 1999), כיוון שיש להם היכולת להבין ולתווך, מה גם שהם נהנים מזכויות יתר בכל הנוגע לנגישות למקומות ולאנשים.

כאמור, עיתונאים מקצועיים אלו היו מזוהים עם הדיבור או הכתיבה, ואם ליוותה את הדברים תמונה היא נועדה לשמש כעזר חזותי לדברים שנאמרו, אך לא לבוא במקומם.

בארבעים השנים האחרונות המצב עבר שינוי. למרות שמרבית הציבור, לרבות העיתונאים עצמם, עדיין רואה בעיתונות פרופסיה, הולך ומעמיק הפער בין רצונו של הציבור ללמוד על האמת באמצעות העיתונות, לבין יחסו הספקני למילה העיתונאית. 'אמון הציבור' משמש כאן בכפל המשמעות של הביטוי. הן בהתייחס להיבט הטכנולוגי: אמון באמירה הנמסרת בעל פה או בדפוס, והן כמטונימיה לאמינות. השערה זו מתבססת בחלקה על נתוני סקרים שמדווחים על ירידה מתמדת באמון הציבור בעיתונות  בארה"ב ובאירופה, ובשנה האחרונה ובצורה חדה גם בישראל (המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2014). לצד נתונים אלו ניכרת במקומות שונים יציבות באמון בטלוויזיה, כאשר חלק מההסבר הוא האופי האישי בו נמסרות החדשות בטלוויזיה, המאפשר את העברת הדגש מ"אמינות הארגון" ל"אמינות של המתקשר האינדוידואל" – אותו  יכול הקהל להעריך באופן עצמאי תוך שימוש ב"רמזים הסביבתיים" (Kiousis, 2001).

כך או אחרת, בשנים האחרונות התפתחו סוגי דיווח חדשותי של "מידע לעיני הצופים". מדובר באופני דיווח הקוראים במפורש או במשתמע לקהל חסר האמון להשתמש בעיניו ולא באוזניו, וליטול כביכול בדרך זו חלק במלאכה העיתונאית של איסוף העובדות. הרטוריקה העיתונאית המלווה את הכתבות מעודדת אותו לשפוט בעצמו את המציאות ולהתקרב בדרך זו למה שהוא רואה כאמת.

שלוש טקטיקות של עיתונות טלוויזיוניות בת זמננו כוללות במשתמע הזמנה זו, והשימוש בצילומים ממצלמות אבטחה היא אחת מהן.  בכולן מיוצגת ה"אמת" בצורת תמונות בעלות דרגה גבוהה של גרעיניות (grainy) , שהן לעיתים גם  בלתי יציבות או חסרות מיקוד (focus). דווקא החתירה תחת האסתטיקה הטלוויזיונית היא שטוענת אותן ב"כוח רטורי" (Schudson, 1989), הנובע מעצם תחושת המציאות והאותנטיות שאלו משדרות.

שלושתן כאחת, כפי שאראה, גם מעניקות לצופים עמדה שליטה הנובעת מעמדה של רואה ושאינו נראה, ומעמד של מספר, או קרובה לזו של המספר. ניתן לארגן שלוש פרקטיקות אלו במדרג, מהנמוך אל הגבוה, על פי מידה עולה של מתן החופש לציבור לשפוט במו עיניו.

פרקטיקה ראשונה: שימוש במצלמה סובייקטיבית

סגנון העיתונות החדשה, המדגיש את ממד העדות האישית של העיתונאי כמקור למידע, על חשבון ה"קור" של איש המקצוע, חלחל אל המסך הקטן. בגִרסתו הטלוויזיונית, שיש המכנים אותה "עיתונות מופע" (Kampf&Liebes 2013), מתבטא סגנון זה בצירוף לכאורה של הצופה אל הכתב היוצא למשימתו, כך שיוכל לחוות במקביל אליו את המראות. מילות הקישור בהן משתמשים מגישי הטלוויזיה כהכנה לכתבה השתנו עקב כך, מ"כתבנו יצא והוא מדווח", ל"הצטרפו אל כתבנו שיצא". לעיתונאי הטלוויזיה מתלוות מצלמות שהשתכללו מאוד בשנים האחרונות, והפכו להיות קטנות וניידות. אחדים מהכתבים דואגים אף לצלם את עצמם כאשר הם אוחזים במצלמה אישית שכזו.

אופן הצילום מאפשר לצופים למקם את עצמם במרחק מהרקע, מהדמויות ומהחפצים, בדומה לזה שהעיתונאי ממוקם בו.  הם יכולים לעקוב אחר הגעת העיתונאי לשטח, שלעיתים מוגדר כמסוכן מאוד עבורו, שומעים את הקול הפנימי שלו המעיד על חששות מהעתיד לבוא, ופוגשים, כביכול במקביל אליו, אנשים ומצבים שלעיתים הם מאיימים. הצילום הרוטט והרועד מייצג הליכה בהולה או מצב נפשי. בפס הקול נשמעות נשימות כבדות, והקול המדווח נשנק לעיתים ממאמץ או מפחד. אופן זה של צילום משתף, ממזג את עיני הצופים עם נקודת המבט של העיתונאים – בחזקת ראו בעצמכם עד כמה מסוכן,  מסובך ואולי מרגש להשיג את המידע.

כך, למשל, כאשר מתקרב למצלמה אדם המנסה להפסיק את הצילום, יכולים הצופים לחוש את האיום שחשים העיתונאים וצוות הצילום, ועוד יותר מכך כאשר זה הולם במצלמה או מניח עליה את ידו. מותם של צלמים ועיתונאים תוך כדי עבודתם מומחש לעיתים באמצעות תמונה המופקת ממצלמה שתמונתה מיטשטשת ומתערפלת, דוגמת צילום מותו של הצלם הפלסטיני סמאח אל ערייאן באוגוסט 2014.

פרקטיקה שנייה: מצלמה נסתרת

לשימוש במצלמות נסתרות יש היסטוריה ארוכה, עוד לפני שאלו הגיעו אל העיתונות הטלוויזיונית. מצלמות ריגול ממוזערות מוכרות עוד מראשית שנות הארבעים של המאה העשרים. בשנות  ה-60 הן שימשו בשידורי הטלוויזיה, במקומות שונים בעולם, אביזר מרכזי בתוכניות מתיחות, או בכאלו שעמדו על המוזרויות האנושיות. בשנים האחרונות,  עם שכלול המצלמות, מִזעורן והעלאת איכות הצילום בהן, החלו מצלמות נסתרות לשמש בחדשות ובתוכניות תחקיר פלילי וצרכני.

המצלמה הנסתרת מחוברת על פי רוב אל גופם או בגדיהם של עיתונאים זוטרים או תחקירנים, הנשלחים תחת מסווה אל שדה הדיווח התקשורתי. מטרתם היא להביא ראיות מפלילות למעשי עבירה. מכמה מקרים שהגיעו לדיון ציבורי מסתבר כי אלו שנושאים אותן מוּנחים לנקוט את כל האמצעים כדי להשיג את המידע המבוקש,  לרבות יצירת פרובוקציות והתגרות במי שנחשבים כעבריינים.

גם פרקטיקה זו, כקודמתה, משתפת ואף ביתר שאת את הצופים במעשה איסוף החומר. ראשית, יש בה מידה פחותה ביותר של  מעורבות אנושית. העיתונאים המצלמים את עצמם כשהם אוספים את החומרים, שולטים כל העת במילותיהם על הנרטיב, ובמידה מסוימת על אופן הצילום. לנושאי המצלמה הנסתרת, לעומת זאת, אין לרוב כל סמכות פרשנית. הם משמשים כלא יותר ממנשא נייד למצלמה, המתעדת באופן אוטונומי את המראות והקולות. את המידע המוקלט והמצולם הם מוסרים לעיתונאי בכיר היושב באולפן מרוחק. זה מלווה את ההקרנה בפרשנות משלו, ומקיים בסופה דיון.

שנית, מידת ההעצמה של הצופים גוברת. בעוד שצילום המעקב אחר העיתונאים המתעדים את עצמם הוא בגדר מעשה גלוי, כאשר חלק מהמשתתפים מאתגרים מעת לעת את המצלמה, בצילומי המצלמה הנסתרת נמצאים המצולמים על פי רוב במצב ידיעה שונה, הן מהמצלמים והן מקהל הצופים הנמצא ביכול ליד המגיש, כששניהם בעמדה של עליונות ביחס לשאר הנוכחים באתר הצילום.

שני אלמנטים אלו, "ללא מגע יד אדם" ו"הימצאות במצב של נקודת מבט מועדפת", מאפיינים גם את המסר המשתמע מהשימוש בצילומי מצלמות האבטחה.

פרקטיקה שלישית: מצלמת האבטחה

גם אופן תיעוד זה, בדומה למצלמה הנסתרת, הגיע אל עולם העיתונות מתחומים אחרים, תחום המדע ותחום מניעת הפשיעה. המערכת הראשונה של מצלמות אבטחה הפועלות במעגל סגור הופיעה בגרמניה הנאצית בשנות הארבעים, מתוך רצון לעקוב ולנתח את מסלול המעוף של רקטת יו 2. החל משנות ה-70 של המאה העשרים החלו להופיע בעולם המערבי מצלמות כאלו במסגרת המלחמה בפשיעה, ומאז נקבע מקומן בכותל המזרח של אמצעי האבטחה. הן נתפסות כמעין "קליע קסם, ביטוי של יעילות מושלמת, גולת הכותרת במערך מורכב של אבטחה שמטרתו להבטיח שמיכת ביטחון שתגן על אנשים מפני פשיעה" (Goold, Loader & Thumala,  2013).

עיקר כוחן של מצלמות אלו הוא בכך שהן מתכתבות  עם הרעיון של "הרואה ואינו נראה". הן ממוקמות בכל מקום, אך למעשה ב"לא מקום", כלומר לא תמיד באופן שבני אדם מסוגלים לראותן. גם אם הן נוכחות חזותית בשדה הראייה האנושי הן נתפסות כחלק מהמובן מאליו. מצלמות האבטחה יחד עם מפתחות, חלונות, דלתות ומערכות אזעקה משמשות ביומיום חלק ממערך של "אבטחה בנאלית".  

(המשך בדף 2)


תגיות :
תמונה ראשית
מאמרים קודמים