ילדים רואים טלוויזיה: הבעיה והאתגר

דליה לירן-אלפר | 07 ביולי 2016
המאמר הוא חלק מגיליון 68-69 של כתב העת "פנים" בהוצאת הסתדרות המורים, אביב-קיץ 2015, בעריכת ד"ר מתן אהרוני וד"ר רוביק רוזנטל. הגיליון עוסק בסוגיות הקשורות בטלוויזיה

ד"ר דליה לירן-אלפר כותבת על טלוויזיה לילדים, וגם טלוויזיה וילדים: מבט מחקרי על הנושא בישראל

 

העניין שלי בילדים ובטלוויזיה ניעור אי אז בתחילת שנות ה-90, כאשר בנותיי היו בגיל בית הספר היסודי. באותה תקופה ילדים בישראל צפו בממוצע כ-3-4 שעות ביממה. עולמן הטלוויזיוני של בנותיי וחבריהן כלל את התוכניות הפופולריות בטלוויזיה החינוכית ואת שידורי הילדים בערוץ 1. ילדים צפו גם בצוותא עם הוריהם, כאשר התכנסו בשעות הערב סביב "מדורת השבט",  ערוץ הטלוויזיה הציבורי היחיד. שם צפו בתוכניות אמריקאיות, בדרך כלל, ופגשו דמויות של ילדים ב"שולחן לחמישה" או ב"אבא חורג, אמא חורגת", ולפעמים  גם בתוכניות מקור שלעיתים הבליחו בהן  ילדים .

היחסים בין הילדות והתקשורת השתנו בחמישים השנים האחרונות במבנים חברתיים שונים כגון ערכים, זהויות, משפחה וקהילה (ליוינגסטון, 2002), שינויים שהקרינו וחוללו בתורם שינויים מעמיקים בתרבות, בערכים וברכישת זהויות. הילדים, שבעבר היו קבוצה מובחנת מן המבוגרים, חשופים כיום לאמצעי התקשורת מגיל צעיר מאוד. אמצעי התקשורת מגלים להם, טרם זמנם, את סודות עולם המבוגרים  ומכאן  מתרחש תהליך של "אובדן הילדות".

הטלוויזיה השתנתה, הילדות השתנתה

במחקרו פורץ הדרך טען פוסטמן (1986), כי הטלוויזיה היא המדיום  שגרם יותר מכל ליצירת  המצב החדש ולטשטוש ההבחנות בין מבוגרים וילדים. הטלוויזיה השפיעה על מאזן הכוחות בבית והובילה למעורבות גוברת של הילדים בהתנהלות המשפחה ובתהליכי קבלת החלטות, לשינוי מילדים תמימים ופגיעים לילדים אקטיביים, ל"מומחים" ולבעלי ידע וסמכות בחברה ובמשפחה - Olson. And Rampul, 2013 ,Schor,2004, עוד על הרקע ההיסטורי למחקרי ילדים ותקשורת ראו Wartella & Reeves 1985.

הסוגיה המרכזית שהעסיקה את חלוצות המחקר (בדרך כלל היו אלה נשים) בתחום הטלוויזיה והילדים, ובמיוחד בישראל, הייתה כיצד לחנך ילדים ל"צריכה ביקורתית של טלוויזיה", וכיצד ללמד "אוריינות מדיה" ( למיש, 2006).  "מדיה", לטעמן, כוונה  בעיקר למדיום הטלוויזיוני. מחקרים אלה סקרו מגוון רחב של חששות וסיכונים של הטלוויזיה לילדים ובחנו  את השפעותיה של הטלוויזיה על ילדים ( לדוגמה למיש, 1994).

עברו למעלה מעשרים שנה  וצעירים גדלים בסביבה תקשורתית עמוסה באמצעי תקשורת חדשים. ילד אמריקאי צורך יותר משבע שעות מדיה,  ועדיין כמחצית מזמן זה הוקדשה ב-2010  לצפייה בטלוויזיה (Rideout, Fouer & Roberts, 2010). הצפייה המשותפת ילדים- הורים  נעשית נדירה יותר ויותר, הנגישות של הילדים לטלוויזיה גבוהה מבעבר ולרובם יש טלוויזיה בחדרם.

לילדי ישראל מוצעים כיום 17 ערוצים ייעודיים לילדים. הילדים (בני 4-17)  צופים בטלוויזיה יותר משלוש שעות ביום. למעלה מ-55% מבני 6-12 העידו שזו פעילות הפנאי האהובה עליהם ביותר. בחדרם של שני שליש מהילדים הישראלים ממוקמת טלוויזיה (וייסבלאי, 2009). ועדיין, ואולי יותר מאשר בעבר, ילדים ובני נוער בוחרים לצפות בתוכניות למבוגרים, אם  מסוגת הדרמה  הפופולרית דוגמת "זגורי אימפריה" (2014), ואם בשלל תוכניות הריאליטי המשודרות ב"פריים טיים". בתוכניות אלו הם פוגשים מגוון דמויות של ילדים,  רובם מייצגי המיינסטרים הנורמטיבי ורק לעיתים רחוקות "ילדים אחרים", לדוגמה, הילד הנכה ב"מעורב ירושלמי" (2004-2010), הילד האוטיסט ב"פלפלים צהובים" (2010, 2014) והילד הערבי ב"מתים לרגע" (2014).

הטלוויזיה השתנתה, הילדות השתנתה. הסביבה התקשורתית השתנתה והתגוונה במדיה חדשים ובריבוי מסכים. צמח דור דיגיטלי החי בעידן של היצף במידע והחוקרים שואלים שאלות מורכבות יותר על מכלול היחסים בעולם טכנולוגי משתנה בין הטלוויזיה לבין הצופים הצעירים (ליוינגסטון, 2002 Buckingham 2011, Lemish, 2013). חלק מהשאלות הישנות ממשיכות להעסיק את החוקרים: השלכות הצפייה בטלוויזיה על ההתנהגות בהיבטים של  אלימות ומין (Eyal, Raz & Levi, 2014), צריכת מוצרי מזון לא בריאים וחשיפה לחומרים מזיקים וממכרים כאלכוהול, סיגריות, סמים Murray 2007, Lorch, 2007), צפייה ודימוי גוף - Eyal, & Te’eni-Harari, (2013),  כמו גם דיון בטלוויזיה בהקשר המשפחתי, הטלוויזיה והבניית המציאות החברתית פוליטית, טלוויזיה והתפתחות קוגניטיבית ולמידה. במקביל עלו שאלות אחרות, חדשות, או כאלו שקיבלו דחיפות יתרה, והן נסבות סביב נושאים כגון ההתמסחרות של הילדות, האם הילד הצופה הוא צרכן או "קורבן" של הכלכלה העולמית    ,Buckingham)  2011), האם הגלובליזציה של התכנים הולכת ומתרחבת? ו"ילדי טלוויזיה" לעומת "ילדי מחשבים ורשת", בין השאר Lemish 2007, 2013.

במאמר אסקור בקצרה את ממצאי המחקר שהנערך בישראל מתחילת המאה ה-21 על טלוויזיה לילדים וגם טלוויזיה וילדים, על רקע המחקרים הרלוונטיים בעולם, ולסיכום אציג כמה תובנות והרהורים על העתיד של טלוויזיה לילדים ועל טלוויזיה וילדים בישראל.

הפקה, קהלים, טקסט

ממצאי המחקר בתחום טלוויזיה וילדים יוצגו בהתאם למודל למחקרי תרבות שהתווה בקינגהם  (Buckingham, 2008). בקינגהם ממקד את המחקר בשלושה מוקדים ("מומנטס") בתהליך התקשורת: הפקה, קהלים וטקסטים. המודל הדינמי מתאר את התרבות כזרימה מעגלית, בהתבסס על הטענה שמשמעות לא זורמת בכיוון אחד מהמוען לנמען,  כפי שתואר במודל התקשורת המסורתי של שאנון וובר מ-49', אלא מתהווה תוך יחסי גומלין בין קהלים, טקסטים והפקה.

הפקה

במוקד הדיון בהפקה לילדים ניצבים ההיבטים המוסדיים והטלוויזיה לילדים במונחים של תעשייה. מעטים הם מחקרי ההפקה הביקורתיים, כאשר המוקדמים שבהם עסקו בעיקר בבעלות, בשיווק וברגולציה, בהתבסס על מונחים של כלכלה פוליטית (Buckingham. 2008). דפנה למיש ערכה מחקר מקיף שכלל ראיונות עם 135 מפיקים טלוויזיה לילדים מ-65 מדינות וסיפקה לנו מבט ביקורתי ומעמיק על התעשייה ותהליכי הייצור של דימויים מגדריים. בין השאר היא התייחסה לשני הלאווים הגדולים, סקס ומיניות, ולבסוף הציעה שמונה עקרונות לייצור פורטרט מגדרי נאות יותר (Lemish 2010).

בשנים האחרונות ניכרת נטייה גוברת לבחון את שדה ההפקה בהתייחס לחששות מהתמסחרות גוברת של תרבות הילדים. בצד הצגה מסורתית של השוק כעוין לילדים (Wasko, 2008), אימצו אחרים גישה יותר מעוררת תקווה, והדגישו כי לעיתים תכופות המפיקים מאותגרים ונדרשים להתחשב בצרכים וברצונות של הילדים (2013 Steemers).

יובל גוז'נסקי (2012) ערך מחקר הפקה נרחב וניתח את השינוי בתפיסת היַלְדּות בארבעת העשורים הראשונים של שידורי הטלוויזיה לילדים בישראל. במסגרת המחקר רואיינו 20 יוצרים ויוצרות מרכזיים שפעלו בתקופה המדוברת בשבעת הערוצים המרכזיים: הטלוויזיה החינוכית הישראלית, מחלקת הילדים והנוער של הטלוויזיה הישראלית, ערוץ הילדים, ערוץ פוקס-קידס/דיסני, ערוץ הופ, ערוץ ניקולודיאון וערוץ לוגי. על בסיס ראיונות אלו, מציע מחקר זה לחלק את ההיסטוריה של הטלוויזיה לילדים בישראל בשנים 1996-2010 לשלוש תקופות מרכזיות: 1966-1989 - עידן הערוץ היחיד, 1989-2000 - עידן "הבלעדיות החדשה" ו-2000-2010 - עידן התחרות.

בין המסקנות המרכזיות של גוז'נסקי: תקופת היַלְדוּת מחולקת בשדה הטלוויזיה לילדים לקבוצות גיל הולכות וקטנות, כאשר לכל קבוצת גיל, בטווח של שנתיים-שלוש, מוצע ערוץ שידורים נפרד. במידה רבה, הוא טוען, זו הפרדה שנוצרת כצורך מסחרי. השינוי המשמעותי ביותר בשדה, להערכתו, הוא בתפיסת השידור: משידור ממלכתי-ציבורי ישראלי הנחשב לנכס תרבותי וחברתי, למבנה של שידורים פרטיים-מסחריים רבים, בשירותם של תאגידי מדיה גלובליים.

עוד הוא מסיק שמתקיים תהליך של שינוי, משידור המתיימר להיות אמצעי חינוכי של הילדים בהתאם לתפיסת העולם של הממסד ההגמוני, לשידור המבקש להיות בעיקר אמצעי בידורי. גם תפיסת היַלְדוּת משתנה: משידור לימודי המתיימר לפעול עבור הילדים, בהתאם לתפיסה המחנכת, לשידור אשר נועד לשימושם של הילדים, בהתאם לתפיסה של הילד כצרכן.  מערכת החינוך הממוסדת לא נתפסת עוד כמי שמהווה את קבוצת הביקורת של השידורים, אלא ההורים, במיוחד הורים לילדים בגיל הרך. הם אלה שהשידור צריך לקבל את אישורם, הן כצרכנים והן כקובעי הגבולות של הטעם.

כאשר הטלוויזיה הציבורית והחינוכית שרויה במאבקי הישרדות היא הותירה את ההפקה לילדים צעירים ולפעוטות, רובה ככולה בידי גורמים מסחריים. לפי תמיר פאול, מנכ"ל משותף בערוץ הופ!, "הערוצים הפרטיים מציעים היום מענה לצורך שמילאה בעבר הטלוויזיה החינוכית. הערוצים הפרטיים עושים זאת היום בצורה יותר מתוחכמת ויותר עדכנית" (דרוב- היישטיין, ג. 2004). הגורמים המסחריים נהנים מתקציבים וכוחות מקצועיים ונתמכים בהכנסות של מרצ'נדייס (ברנשטיין אצל חלוץ, 2015).

בישראל, אנשי תעשיית הטלוויזיה לילדים, ובראש ובראשונה לפעוטות, מנסים לייצר רושם של איכות, כאשר נקודת המוצא של הערוצים המסחריים לפעוטות, כמו למבוגרים, היא כלכלית. מוטי אבירם, לשעבר במאי בחינוכית ובהמשך בערוץ הופ!, מתריע על תהליך של שחיקת התוכן: "... בזמנים הטובים של החינוכית היא ניסתה לזהות צורך ולענות עליו. כל תוכנית נעשתה בתיאום עם אנשים בשטח. הייתה מחלקת מחקר, מחלקת הפקה ומחלקת קשר עם מוסדות חינוך... היום שני הגופים, החינוכית והכללית, עוסקים בהישרדות יותר מאשר בכל דבר אחר, ואנשי השיווק הם שמכתיבים את התוכן". גם שושנה צחור־ הניגסבר, לשעבר מפיקה בטלוויזיה החינוכית, מספרת ש"ההשקעה הייתה אחרת והגישה הייתה אחרת. רוב המפיקים הגיעו מעולם החינוך. התהליך היה שיטתי, עם פיקוח צמוד. בהפקה הפרטית זה שונה. גם הקצב היה אחר. אז הלכנו עם דברים לעומק, בלי החפיפניקיות של היום". ומה יש לנו היום? מזכיר מוטי אבירם: "הטלוויזיה המסחרית מכוונת להשיג את המכנה המשותף הרחב וליצור תוכן שיגרום לילדים ללחוץ על השלט... גם הפיקוח של הגופים המשדרים על התכנים הוא ברמה המשפטית ולא ברמה הערכית" (דרוב-היישטיין, 2004, שם) .

קהלים

חוקרי הטלוויזיה לילדים תרמו תרומה בולטת למחקרי תרבות ומדיה, להבנה כיצד תהליכים חברתיים-תרבותיים מתרחשים וכיצד קהלים מפיקים משמעות והנאה -Buckingham, 2008.

הטענה שנבחנה ואוששה במחקרים רבים היא שילדים מגדירים ומבנים את זהותם באמצעות שיחה על טלוויזיה, כאשר בתהליכי הביקורת שהם מפעילים על ייצוגים, סוגות ונרטיבים באים לידי ביטוי הידע שרכשו על טלוויזיה ואוריינות המדיה שלהם (Hodge & Tripp, 1986). מחקרי קהלים נקטו בשיטות אתנוגרפיות המבוססות על תצפיות, ראיונות ושימושים שילדים עושים במדיה במסגרת הביתית. לדוגמה: פאסקייה, 2001/2006, בקבוצת השווים ובבתי הספר.

האמונה הרווחת בציבור, בעיקר עד סוף שנות השמונים, בנוגע להשפעת הטלוויזיה על ילדים, ראתה בצופים הצעירים קהל פגיע ונוח למניפולציה, הנתון להשפעותיה המזיקות של הטלוויזיה. ההתייחסות לוותה לעיתים בפאניקה מוסרית מפני חיקוי התנהגויות אלימות והפנמת תהליכי חשיבה וסטריאוטיפים על קבוצות חברתיות (גרבנר וגרוס, 2006).

זרם מחקרי אחר, עדכני, ממעיט בדיון במדיום על השפעותיו השליליות ומאמץ גישה הממוקדת בקהל וביכולות הביאוריות הייחודיות שלו (ליוינגסטון, 2002). גישה זו רואה בילדים קהל פעיל ופרשני, שעושה שימוש בתכנים הטלוויזיוניים למִשמוע עולמו החברתי-תרבותי (לדוגמה: טובין, 2000 Buckingham, &Sefton-Green, 2003).

מטרת מחקרים אלה היא להראות כיצד הילדים משלבים את תכני הטלוויזיה בחיי היומיום, כיצד הם מקנים משמעות לתכנים הנצפים, וכיצד התכנים משמשים אותם במימוש מטרותיהם החברתיות (קמפף, הוק-טגליכט, בלום-קולקה , 2006).

הפוטנציאל היצירתי והביקורתי של ילדים בגיל בי"ס יסודי התגלה בהבדלים הניכרים בין כתיבת חיבורים לכתיבת תסריטים (לוין,  2000). החיבורים ביטאו את ה"אני" הנורמטיבי. התסריטים התמודדו עם פחדים, הפגינו ידע קולנועי וטלוויזיוני, ערבבו ז'אנרים, לעגו לדמויות נעלות והפגינו מודעות לקיומם של במאי, צלמים, קונבנציות כתיבה (שם, שם). כמעט כל הילדים בחרו לכתוב על דמויות אחרות ולא על "ילדים רגילים". גם כשילדים מופיעים בתסריטים, הם לא התנהגו כילדים וסביבות ההתרחשות היו דמיוניות ומוקמו בזמנים אחרים. התסריטים העלו נושאים הנוגעים בפחדים מפני מפלצות, אויבים בלתי מנוצחים ועוד. לוין טוען כי הילדים התמודדו עם פחדים דרך התסריטים ודרך גיבורי העל  (על עולמות הבדיון וצפיית ילדים ראו: Götz, Lemish, Aidman, & Moon 2005).

(המשך בדף 2)


תגיות :
תמונה ראשית