לכל מילה יש סיפור

רוביק רוזנטל | 02 במרץ 2016
המאמר הופיע לראשונה בכתב העת פנים, גיליון 54

במסגרת פרויקט "מילת היום", שיזם משרד החינוך, כתבתי 175 סיפורי מילים, שנועדו לשמש כדרך יעילה, ידידותית וגם חשובה להיכרות עם השפה. המילים מוצגות באתר במדור "סיפורי מילים". מאמר זה מציג את התפיסה שעמדה מאחורי בחירת המילים וכתיבת הביפורים

נפל בחלקי להשתתף בפרויקט "מילת היום", שיזם משרד החינוך לקראת שנת הלשון העברית במערכת החינוך. במסגרת הפרויקט כתבתי 175 סיפורי מילים, שנועדו לשמש את המורים והתלמידים של כיתות בית הספר היסודי לאורך השנה. למותר לציין שהחומר יוכל להמשיך ולשרת את המערכת בשנים הבאות.

במאמר הזה בכוונתי להציג את הגישה והעקרונות שהנחו אותי בכתיבת החומר. הגישה, יש לומר, הוצגה בפני המשרד ובפני הוועדה האקדמית שנקבעה לצורך הנושא והתקבלה, אך הדברים שאציג כאן מייצגים את עמדתי האישית ואת השקפתי הלשונית.

החלק האהוב של השפה

הרעיון העומד מאחורי פרויקט "מילת היום" הוא שלכל מילה יש סיפור; וכי סיפורי המילים הם דרך יעילה, ידידותית וגם חשובה עד מאוד להיכרות עם השפה, במקרה שלנו, השפה העברית. על פי תפיסתי, המילים הן ליבה הפועם של השפה, ודרכה משתקפת השפה על כל גילוייה. כאשר אנו עוסקים במילה "שלום", למשל, אנו יכולים לפרק אותה להגאים ולאותיות, לברר את מעמדה בפרדיגמות השורש והמשקל, לחבר אותה למשפטים, ולעסוק במשמעויות השונות שלה. אנו יכולים להציג שימושים שונים שלה, לצרף אותה למילים אחרות בצירופי לשון או במשפחות מילים, להקשיב להד התרבותי והפוליטי שלה. המילה "שלום" תמיד תהיה שם, מעין יצור שיש לו חיים משלו, גם אם אלה חיים שאנו כדוברי השפה מעניקים לו. דרך המילה משתקפים גילויי הלשון השונים.

דווקא מן הסיבה הזו יש קושי מסוים למדע הלשון לעסוק במילים כמערכת חקר העומדת בפני עצמה. מדע הלשון נוטה, מסיבות ידועות, לתהליכים של פירוק: הפונטיקה בוחנת את הגאי המילה, המורפולוגיה את מבנה המילה, הסמנטיקה את יחסי המשמעויות בין המילים, הפרגמאטיקה את השימושים. הלקסיקולוגיה מתמקדת בחוקים שעל פיהם נכתבים מילונים. המחשבה האומרת שיש לחזור אל המילים ולספר את סיפורן מנסה להחזיר את מה שפורק לגורמיו אל הסיפור השלם, כאשר הידע והמחקר מסייעים לנו לעשות זאת.

לסיפור המילים יש יתרון מתבקש, הקשור לכל מה שנאמר עד כה. המילים הן החלק האהוב של השפה, הן היסוד מעורר הדמיון, ההזדהות והסקרנות. אני כותב זאת גם על סמך ניסיון מצטבר ומתעשר עם קהל דוברי השפה המבוגרים. המילים מחזירות את השפה אל מקומה הטבעי: הנפש, התודעה, הדמיון, הרגש, והקשר בין בני האדם.

מתוך גישה זו שמחתי כמובן לאתגר הכתיבה. בהערה אישית אומר שאני עוסק בסיפורי מילים לאורך שנים רבות בספרים, במילונים, במדורים בעיתונות ובמאמרים, והחומר הרבה שהצטבר אצלי סייע לי בעבודה. עם זאת, כדי להסביר את הדרך בה נכתב סיפור של מילה נדרשת דווקא מלאכת פירוק. הפירוק היה השלב השני בעבודה על הכנת הפרויקט, שכללה שלושה שלבים:

  1. בחירת רשימת המילים
  2. איסוף חומר לכל מילה על פי מרכיבים שונים של הסיפור המתהווה
  3. כתיבת הסיפור

השלב הראשון נעשה בשיתוף עם הוועדה האקדמית המייעצת. בבחירת המילים עמדו לנגד עינינו שני שיקולים, שיש ביניהם התנגשות מסוימת. שיקול אחד דחף לבחירת מילים מוכרות ופשוטות, כאלה שהילד מכיר היטב, ולכן נוח יהיה לו להתחבר אליהן. הסיפור הנלווה למילים המוכרות האלה אמור להפתיע ולהעשיר אותו, דווקא מפני שהוא מתייחס למילה כמובנת מאליה. השיקול האחר היה שהפרויקט אמור להעשיר את אוצר המילים של הילד, ולכן יש לבחור במילים מוכרות פחות, ובאמצעות הסיפור לקרב את הילד למקומות שלא הגיע אליהם קודם לכן. הרשימה נקבעה בתהליך של מיון, והיא כוללת אכן מילים מוכרות יותר ומוכרות פחות. בכל מקרה, נבחרו מילים שהפוטנציאל הסיפורי שלהן גבוה.

בשלב השני נכנסתי לאיסוף החומר. החומר התארגן באמצעות טבלאות קבועות לכל מילה, וכלל מרכיבים שונים שחשבתי שיוכלו להועיל ולהעשיר את הסיפור. איסוף החומר באמצעים המופלאים של עידן המחשבים הוא נוח יחסית. לצד הספרות הענפה, המילונים, וכן הכרכים הרבים של כתב העת החשוב "לשוננו לעם" (הנקרא היום "העברית"), מציע המחשב עזרים ששימשו אותי באיסוף, וכבר עשיתי בהם שימוש רב בכתיבה קודמת ובהכנת המילונים. אלה הם, למשל, פרויקט השו"ת; אתר "שירונט", שבו עשיתי שימוש רב; אתר רב-מילים ועוד. תמלילי פזמונים ושירי זמר הם אמצעי לשוני מצוין, מאחר ששפתם פשוטה, חלקם מוכרים לילדים ויש להם לחן. ועוד לא אמרנו דבר על אוצר המידע הגלום בגוגל. צריך לדעת, כמובן, מה לחפש.

להלן דוגמה לטבלה לאחת המילים, והיא "כוכב":

 

רכיב

תוכן

המילה

כוכב

תצורה

מילה מקראית שנוצר ממנה שורש מאוחר: ככ"ב

הגדרה

גרם שמיימי; וגם שמו של כוכב חמה

רובד

מקראי

אטימולוגיה והערות היסטוריות

המילה קיימת בשפות שמיות שונות כגון אוגריתית, אכדית,   אתיופית וארמית. כוכב כשמו של כוכב חמה מופיע בספר היצירה (ד ד)

גלגולים סמנטיים

משמעות המילה התגלגלה בעברית החדשה מגרם שמיימי לאדם   בולט בתחומו, בהשפעת האנגלית (star); כוכב הוא גם שם של צמח בר קטן, על פי   צורתו

טקסט מקראי

במדבר   פרק כד: "דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל".   רש"י מפרש:  "כתרגומו, לשון   דרך קשתו (איכה ב 4), שהכוכב עובר כחץ"

בראשית   פרק לז 9: "וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו   וַיֹּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ   וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי".

טקסט פוסט-מקראי

(בדרך   כלל לא צוין טקסט פוסט מקראי למילה מקראית)

טקסט חדש

"לכל אחד כוכב   יש בשמיים / כוכב המתגלה עם   רדת יום. / אחד מאיר פחות,   שני כפליים, / אבל לכל אחד כוכב   ברום" (לכל אדם כוכב, גלעד בן שך, אילן ואילנית)

"רק כוכב   הצפון עוד בוער, / רק כוכב הצפון   עודו ער, / כחייל נאמן הוא   ניצב בפינה / במשמרת שלישית,   אחרונה" (דידי מנוסי, כוכב הצפון)

צירופי לשון

כוכב הצפון. כוכב השחר. כוכב לכת.   כוכב נולד. כוכב נופל. כוכב עָבָר. כוכב עולה. כוכב על. כוכב קולנוע. כוכב שביט.   כוכב שֶבֶת. כוכב תקשורת.כוכבו דָעַך. כוכבו דָרַך. אבק כוכבים.    בצאת הכוכבים.  חוזה בכוכבים.   חמישה כוכבים. מלחמת כוכבים. נולד בלי כוכב. נפל מכוכב אחר. עובד כוכבים ומזלות.   ראה כוכבים. בין כוכבי. כוכב ים

מילים מאותו שורש

כוכבון, כוכבית (גם כסימן, גם אסטרואיד, בספר "הנסיך   הקטן"), כוכבנית; במדרש קראו לנגה כוכבת; פעלים: כיכב; שמים מכוכבים

מילים נרדפות ושדות סמנטיים

ירח, שמש, גרמי שמיים

הומונימים ושמות פרטיים

בר כוכבא; כוכב הרוחות (אתר בגליל)

 

בין הסליחה והלב

בתהליך הפירוק-חיפוש גלומות, כאמור, אפשרויות שונות שישרתו את הסיפור. זה המקום לחזור ולהבין את האפשרויות האלה.

המילה היא יחידה דקדוקית. היא משתלבת בפרדיגמות הדקדוקיות, השורש והמשקל, הנטיות והגזרות, ומשקפת אותן. היסוד הדקדוקי של המילה הוא חלק מהסיפור, ושילובו בסיפור מפרק את השרירותיות לכאורה שבמבנים הדקדוקיים לעצמם.

למשל, המילה 'סליחה' היא שם הפעולה של הפועל 'לסלוח', והשורש שלה הוא סל"ח. כאן הקשר בין המילה לבין השורש שקוף. לעומת זאת, המילה 'לב' עלולה לבלבל אותנו. מדוע אנו אומרים בריבוי 'לבבות' ולא 'ליבּות', ומה הקשר בין 'לב' לבין שם התואר 'מלבב'? הפרדיגמה הדקדוקית משייכת את 'לב' לגזרת הכפולים, ומלמדת אותנו שבמילה הקטנה הזו מסתתרת ב' נוספת. נרצה, היא צצה לה בלבביות, נרצה, היא מתחבאת בלבּנו, באמצעות הדגש החזק באות ב'.

או, למשל, מילה פשוטה כמו 'שוב', כלומר, הדבר חוזר על עצמו. השורש הוא שו"ב, והוא קשור לחזרה למקום שבו כבר היינו. ברור לנו ש'שוב' קשורה ל"שובי שובי ספינתי" או ל"אם תשוב אלי". אבל שיטוט נוסף מספר לנו שתנועת U אינה חלק בלתי נפרד מהופעות השורש, ובין השי"ן והבי"ת אפשר לשים כל תנועה שנרצה. נשים A, והבן האובד שָב הביתה. נשים E ונבקש מאלוהים, השֵב ימינו כקדם. נשים O ונקבל משוֹב, שהקשר בינו לבין שוב כבר אינו כה שקוף.  נשים I ונקבל את זכות השיבה, ואם נעלים את התנועה בין שני עיצורי השורש נקבל את חוק השבות.

הגמישות הדקדוקית הזו מספרת לנו הרבה יותר מאשר דקדוק, היא מלמדת אותנו שאנחנו חושבים באמצעות שורשים ונטיותיהם. היא מלמדת אותנו את המבנה הייחודי של השפות השמיות, הקושר מילים באמצעות גרעין משמעות המצוי בשורש ומתממש בנטיות. הטענה שהשורש הוא פונקציה דקדוקית-מבנית היא טענה חלקית ואף עלולה להטעות. ללא גרעין משמעות שיטת השורשים קורסת, ואיתה המבנה השמי כולו.

דוגמה לכך הוא השורש העברי אמ"ן. השורש הזה קושר יחד מילים במרחב שאינו מוכר בשפות אחרות. אנו מוצאים בו את ה'אמונה', את ה'אמנות' ואת ה'אמינות'. המחקר קושר גם את המילה 'אמת' לשורש אמ"ן, כהליך פונטי שבו נבלעה האות נ' במילה המקורית המשוערת 'אמנת'. אפשר למצוא בשורש הזה את ה'אומנת' ואת ה'מאמן', את גוש אמונים עם נאמני ארץ ישראל, את ה'אמון' ואת ה'מהימנות', ובקיצור נאמר 'אָמֵן', שהיא אחת המילים הנפוצות ביותר שתרמה העברית לשפות העולם. תרגום לאנגלית, למשל, מגלה שהקשר הזה רחוק מלהיות מובן מאליו. מה קושר בין truth, belief, art, couch, reliability ו-amen? מטריית משמעות הנפתחת מעל המילים האלה רחבה. מה שקושר ביניהן הוא ביטחון, יציבות, ידיעה שדבר מה נכון. השורש אמ"ן הוא עמוד שדרה לשוני של הדברים הנכונים.

חשוב להדגיש במקרים הרלוונטיים את קיומם של שורשים הומונימיים, שורשים זהים שהקשר ביניהם מקרי, תוצאה של גלגולים פונטיים בהיסטוריה של השפה. על כן יש להדגיש שאין קשר בין שעת ערב לבין ערב רב, שתי וערב וערבות בנקאית. ער"ב הוא שורש הומונימי רב פרצופים. עם זאת יש ויש קשר בין הערב היורד כאשר השמש שוקעת במערב, כפי שיש קשר בין השמש הזורחת והמזרח, והנה כבר צומח לו סיפור.

המילה היא יחידה פונטית. היא רצף צלילים המקושרים בתנועות אוויר. לכאורה, זהו רצף שרירותי. מדוע עלינו לשבת על מילה דוקרת כמו 'כיסא' או 'כס' או 'כורסה'? אולי היה נוח יותר לשבת על מילה רכה יותר, למשל, 'דביבון'? היסוד ההסכמי בשפה אינו מאפשר לנו לחשוב על כך. הוא כן מאפשר לנו לחוש שהצליל הוא חלק ממשמעות המילה. במקרה של מילים אונומטופאיות (ובעברית: מילות תצליל) יש לכך גם בסיס היסטורי. 'בקבוק'  ו'פקק' מתארים את חליצת מכסה הבקבוק וקול המים המתבקבקים ממנו. 'רשרוש', מילה שהמציא חיים נחמן ביאליק כמעט במקרה, נולדה מצליל הנייר או העשב המרשרש. המילים 'אמא', 'אבא', 'דד' נשמעות כמלמולי תינוקות.

לעיתים הקשר בין הצליל והמשמעות נשען על תחושה סובייקטיבית. הדמיון והרצון למצוא קשרים נסתרים יוצרים את הקשר, אף אם אין לו בסיס במחקר הלשוני. המילה 'תימהון' נשמעת לנו מרוחקת ונפעמת. המילה 'תם' קצרה ופסקנית. המילה 'ציפור' מצפצפת, מרפרפת ומעופפת, המילה 'ארררריה' שואג. צליל המילים 'אהבה', 'שנאה' ו'חרדה' מעיד לכאורה על משמעותן. 'אהבה' זורמת ומתחככת, ב'שנאה' מתקוטטות השין והנון. 'חרדה' היא רצף עיצורים קשים, והנה היא משלבת בין 'חיל' ו'רעדה', בין 'דחילו' ו'רחימו'. האם רק נדמה לנו שיש קשר? ואולי להיפך, השפה אונומטופאית יותר ממה שנדמה לנו? אין לחשוש בדיון מאסוציאציות ומהפעלת הדמיון, אם כי לא ראוי גם לבלבל בין הדמיון היוצר לבין מה שיש לו בסיס מדעי ומוסכם.

דג רקק מול דג שמן

מקור לא אכזב לסיפורי מילים הוא עולם הצירופים. הצירוף הוא מפגש בין מילים. כאשר המילים נפגשות לצורך משימה משותפת חד פעמית, כלומר, ליצור משפט או היגד, אנחנו מדברים על צירוף חופשי. כאשר שתי מילים או יותר נפגשות בשלב כלשהו של קיום השפה, הופכות ליחידה אחת ומתחילות לצעוד בצוותא, אנו רואים בכך ניב, צֶרֶף, צירוף כבול בחלק מהמקרים, או אִמרה.

מילים פושטות צורה ולובשות צורה כשהן צצות בתוך צירופים. כך, למשל, משייטת לה המילה 'דג' בין הצירופים, וכבר מזמן איננה סתם דג. הדג המסתמל במילה יכול להיתפס כשתקן, ומכאן "אילם כדג". הדג יכול להיתפס כעונש, ומכאן: "גם אכל את הדגים המסריחים וגם גורש מהעיר". הדג יכול להיתפס כדימוי לשלטון, כמו בביטוי "הדג מסריח מהראש". הדג יכול להיתפס כדימוי למעמד ולכוח: "דג רקק" מול "דג שמן", "הדגים הגדולים אוכלים את הקטנים", ולמי שצריך "מראים מהיכן משתין הדג". הדג יכול להיתפס כדימוי לבן זוג עתידי: "יש הרבה דגים בים". הוא יכול להיתפס כסחורה פחותת ערך: "לֵך תמכור דגים בשוק". "דג מלוח" על פי צורתו הוא עניבה מוארכת הנכרכת סביב הצוואר, בדרך כלל אצל גבר. "דג קר" הוא אדם שאינו חושף את רגשותיו.

מילים נעות ונדות בעולם המשמעויות. הנדודים האלה הם סיפור של דורות ותרבויות, וגם של נשמת היוצר שבאדם. בשפות של שבטים נידחים, שפות ללא כתב וללא מפגש עם שפות ותרבויות אחרות, נמצא תופעה שיש בה לכאורה סתירה פנימית. יש בהן בדרך כלל מספר מועט של מילים, יחסית לשפות הגדולות, שפות התרבות. ואולם, בתחומים מסוימים יש בהן ריבוי ופירוט יתר, לפחות בעינינו, של מילים שונות למצבים קרובים.

בשפת קוואיו המדוברת באיי שלמה יש ל"אנחנו" כמה צורות: "שנינו", "אנו המעטים", "אנו הרבים", ולכל צורה כזו שתי צורות משנה: "אנחנו כולל אותך", לצד "אנחנו לא כולל אותך". בשפת צ'ינדאל של בני באנטו מכיל כל פועל את הזמן הספציפי בו התרחש: מוקדם יותר הבוקר, אתמול או שלשום. בשפת בריק שבניו-גיניאה, telbener פירושו "לשתות בערב", ו-kitobanaפירושו "לתת שלושה חפצים גדולים לאדם בעת השקיעה". בשפת טויוקה שבמזרח האמזונס יש סיומות המעידות על הדרך בה קיבל הדובר את המידע. diga ape-wiפירושו "הילד שיחק כדורגל, אני מניח", בעודdiga ape-hiyi פירושו "הילד משחק כדורגל כי ראיתי אותו".

מספר המילים המועט בשפות אלה מעיד על העולם הסגור יחסית של דוברי השפה. ריבוי המילים על שטח מצומצם מעיד על הצורך ליצור מילים נפרדות לכל תופעה, כאשר יש לה חשיבות בעולם הדוברים. ככל שהשפות מתפתחות, הן משילות מעצמן את הריבוי. אותה מילה תתאים מעתה ליותר ויותר מצבים, למסומנים פשוטים יותר. מאידך, מרוט יתר, לפחות בעינינו,יק כמעט במקרה, נולדה מצליל הנייר או העשב המרשרש. מספר המסומנים הבסיסיים ילך ויגדל שכן דוברי השפה נזקקים לכסות באמצעות לשונן יותר ויותר תחומים ועניינים.

מה שמעניין אותנו כאן הוא אם כך יכולתה של שפה מודרנית, כגון העברית, להרחיב את תכולת המשמעות של כל מילה בתוכה בדרכים שונות. סיפורה של מילה הוא בין היתר סיפור ההרחבה של המשמעות הזו. ההרחבה יכולה להיות נמדדת או מסופרת בכמה מבחנים. האחד הוא מנגנון סמנטי: איך אירעה הרחבת המשמעות, מה הצידוק שלה, מה גורם לנו לקבל את ההרחבה הזו; האחר הוא מהלך היסטורי: מתי התרחשה העברת המשמעות, מה הם היחסים בין המשמעות החדשה למשמעות הקודמת לה?; ויש גם מבחן השימוש: מתי ובאילו תנאים אנו מעדיפים משמעות אחת על חברתה? והמבחן התרבותי: איזה משחק משחקת המילה במרחב התרבותי שבו אנחנו פועלים?

הבה ניקח תמונה יומיומית: אדם יושב על כיסא ליד שולחן, לראשו כובע, לפניו מונח תיק ולרגליו נעולות נעליים. ועכשיו נשייט במרחב המשמעויות ונגלה שאנחנו חברים בארגון, למשל, ממשלה. ה'שולחן' כבר אינו רהיט אלא שרשרת של דיונים, שהרי "הצעת החוק לאיסור ייבוא כפתורים מוזהבים מתאילנד הונחה על שולחן הממשלה". ה'כיסא' הוא עצם התפקיד. חברי הכנסת רבו על 'כיסאות', אבל זה לא אומר שאין להם איפה לשבת. זה אומר שהם רוצים תפקיד מכובד יותר ממה שהעניק להם הבוחר, והריב שלהם הוא כידוע "כיסאולוגיה ולא אידיאולוגיה".

ויש עוד. פלוני חיים סגן-כהן ישב אתמול ליד השולחן ב'כובע' של מזכיר הממשלה, ואולי היום הוא יושב ב'כובע' של יועץ משפטי, שכן ה'כובע' הוא התפקיד או הפונקציה. ה'תיק', כמובן, הוא המשרד הממשלתי, אבל לא מעט שרים זכו גם ל'תיק' במשטרה. על שר זה, וגם על שר אחר, אומרים שהוא "נכנס לנעליים גדולות", ומתייחסים לכושרו למלא את התפקיד. על השרה מרכלים שהיא "לובשת את המכנסיים" בבית, כשהמכנסיים הם סימן לגבריות מנהלת; בעוד בעלה "הפסיד את התחתונים" בהימורים.

מסעות כאלה נערכים בעולם המשמעים שוב ושוב, והסיפור הוא העניין. הרי הכיסא, או כס המלכות, או כס המשפט, היה גם מעמדו הרם של היושב עליו כבר בימים קדומים; והשמלה בתנ"ך היא סמל למנהיגות, שנאמר, "שמלה לך, קצין תהיה לנו". רהיטים ובגדים הם העולם הפשוט שממנו אנו הולכים ומרחיבים והולכים אל העולם הממוסד, אל המבנים החברתיים, ואל הדרך בה העולם מנוהל.

דוגמה חשובה לתהליך הזה היא המילה 'חבר',המילה של המדינה, המגלמת את  השבטיות הישראלית לדורותיה. היא משלבת בתוכה את משמעויות   friend    (ידיד קרוב), member  (שייך לארגון משותף), וכן comrade (שותף למלחמה, למאבק או לחיים) שמקורה רוסי; חבר הקיבוץ היה גם חבר לחיים, חבר הסתדרות היה חבר למאבק, חבר ההגנה היה חבר לנשק, ובכלל, ככתוב בתלמוד, כל ישראל חברים. כשדובר על "חבר אגד" כבר נוסף למלה דוק של אירוניה, ולימים היא אף העלתה אבק של מאפיונריות. "חבר" זכה לחיי נצח בחסדו של ביל קלינטון: "שלום, חבר". בחברה הצרכנית כל ישראל חברים במועדוני לקוחות למיניהם, ואלה צומחים בשיטת  "חבר מביא חבר". בעולם הפיננסי "חבר בורסה" מתחבר למסלקת המעו"ף והוא יכול להיות חבר מוביל, חבר מוגבל או חבר נלווה. החבר המשיך ושרד את המעבר לתרבות הווירטואלית, ועתה יש לכל אדם המכבד את עצמו אלפי חברים בפייסבוק, בדרך כלל כאלה שמעולם לא ראה את פניהם או שמע את שמעם עד ש"הציעו לו חברוּת". 

המילה 'חבר' מספרת לנו עוד סיפור חשוב: מילה היכולה לשאת כמה משמעויות, אבל היא מכילה משמעות נוספת, והיא סך כל המשמעויות המהדהדות בה.

לכהן, להקדיש ולתרום

המילה היא יחידה היסטורית. היא קיימת בזמן, נוצרת בתקופה מסוימת, חיה לאורך דורות, משנה פנים ושימושים. במקרה של העברית ניתן לנו אוצר בלום: אנו יכולים לסמן את מיקומה של המילה על הרצף ההיסטורי של השפה העברית לרבדיה, ולהעיר הערות על שינויי המשמעות שחלו בה לאורך הדורות.

בקבוצה חשובה בתהליך הזה אנו מדברים על חילון, כלומר, הענקת משמעות מודרנית-חילונית למונח ספוג דתיות. פעלים כמו "לכהן", "להקדיש" או "לתרום" התרחבו בעברית המודרנית לציון משמעות חילונית-אזרחית של ענייני הציבור. המילה "שירות" יונקת את משמעותה מעבודת המקדש, אם כי כבר בתלמוד התרחבה לעבודת המשרת או העבד. "קורבן" היא מילה דתית מובהקת שעברה חילון ומשמשת בחיי הציבור. כך, למשל,  במשפט על אם שכולה ש"הקריבה את בנה על מזבח המולדת", או על אדם ש"הקריב קריירה מקצועית למען משפחתו".

הרחבת המשמעות של ביטויים ששימשו בעבר את החיים הדתיים לצורכי התקשורת היום-יומית בחיים הציבוריים, נעשתה בדרך כלל באופן מודע, ולכן אפשר להצביע כאן על חילון מכוון. כך במילים כמו 'שביתה', 'שאילתה', 'אזכרה', 'עצרת', 'מעמד'. 'משכן' אומץ כשם למעונות רשמיים, כמו משכן הכנסת ומשכן הנשיא. מילים כגון 'ועד', 'כנסת', 'חרם' ועוד נלקחו מלשון חכמים, ונותקו מההקשר של הסמכות הדתית שהיתה גלומה בהן.

בתחומי התרבות והחינוך זכו מילים רבות שמשמעותן דתית להרחבה לחיי הכלל בתהליך של חילון. כך המילה 'תורה' במשמעות תחום דעת, 'משנה' במשמעות מורשת אינטלקטואלית, וכן 'סוגיה', 'נוסח', 'בעיה' ו'גירסה', הלקוחות מתחום לימוד התלמוד. כך גם צירופים כמו "הקשה קושיה" או "תירץ תירוץ". עולם הרוח הכללי זכה בביטויים מהתחום הדתי כמו 'הארה', 'השראה', 'שכינה' ("גלתה שכינה מחצרו של קיבוץ", אמר אבא קובנר). המילה 'קיבוץ' נלקחה מעולם המונחים של החסידות אל לב הסוציאליזם החילוני. 'שחרית' ו'מנחה' הפכו אירועים תרבותיים לכל, 'מעריב' היה מתפילה לשם פרטי של עיתון,  'מוסף' הגיע מן התפילה אל תחום התקשורת, 'הדרן' הגיע מן התפילה אל אולם הקונצרטים.

המילה משקפת את היחסים המורכבים והדינמיים בין העברית לשפות שכנות. עיסוק בסיפורי המילים מגלגל את ה'פרדס' אל הפרסית, ומגלה קשר מפתיע בין פרדס התפוזים לגן העדן, פרדייס. באמצעות הסיפור אפשר להתוודע אל התופעה הנרחבת של תרגומי השאילה. המילה 'כוכב' שהוצגה בדוגמה לעיל מספרת על תרגום שאילה  קלאסי, שבו הכוכב בשמים הופך לכוכב בשמי התרבות והבידור וחיי הציבור בכלל, בעקבות קישור דומה שנעשה באנגלית. להבדיל, זה מה שקרה למילים 'בוץ' (בלאטע) ו'דייסה' (קאשע)  שזכו בהשפעת היידיש להרחבת המשמעות מן הבוץ הנוצר לאחר הגשם, או הדייסה המתבשלת במטבח אל החיים באמצעות הדימוי. בוץ הוא מצב שקשה להיחלץ ממנו, דייסה היא כאוס שאי אפשר לפתור אותו.

מפגש הלשונות יצר גם את תופעת המילים שיש בהן קשר בין-לשוני של משמעות וצליל. כך נוצרה שיטה הזו של יצירת מילים חדשות על שני בסיסים, שאין ביניהם קשר אטימולוגי: עברי ולועזי. השיטה הזו היתה אהובה מאוד על מחדשי המילים כבר בתקופת ההשכלה, ובהמשך בראשית  תחיית הלשון. מנדלה מוכר ספרים חיפש שם לציפור ששמה הגרמני kanarie, והיא נקראה כך מפני שמקורה באיים הקנריים, וקרא לה "ציפור כינורית", "שקולה נעים כקול הכינור". מכאן קצרה הדרך ל"כנרית".  יוצרי העברית חיפשו מילה לתרשים דיון, פרוטוקול בלועזית, המוביל אל המילה היוונית protocollon שפירושה, העמוד הראשון, ונקבעה המילה המורכבת "פרטי-כל".

השיטה עבדה מצוין בתחומים גלובליים כמו מוזיקה, רפואה, חימיה. למחלת הראכיטיס קראו רככת, הדמיון בין השם הלועזי לתופעת הרכות העצמות הקשורה במחלה היה מפתה. לפלצטו במוזיקה קראו "סלפית" ועוד כהנה. התהליך התרחש בהצלחה במילה הנפוצה "משקפיים", המזכירה  גם את השורש העברי שק"ף וגם את המילה היוונית scopeo. יוצר המילה יהודה לייב חזן מצביע על הקשר הזה כשהוא מתאר את יצירת המילה. כך נקבעה מאוחר יותר המילה 'דיבוב' עבור dubbing, וכך 'להיט', שחידשה רבקה מיכאלי, המזכירה את המקבילה האנגלית 'hit'. הטרטורים הצבאיים נולדו בהשפעת torture, ואחד ההסברים לפריסה הרחבה של שם התואר 'מגניב' הוא דמיונו למילה האנגלית magnificent.

המילה היא יחידה תרבותית. המשמעויות שנטענות בה לאורך השנים הופכות לבסיס הקודים התרבותיים שלנו. נֶשֶׁר, למשל, הוא עוף דורס גדול הניזון מאכילת פגרים, ששמו ניתן לו ככל הנראה על פי הקרחת שעל ראשו, שהשיער נָשַׁר ממנה.  הנשר הוא מלך העופות כבר בתלמוד, ומכאן מקומו בתרבות מובטח.  הָרַמְבָּ"ם נקרא "הנשר הגדול", בעקבות ספר יחזקאל; לפניו קראו כך במדרש למלך הבבלי נבוכדנצר.

המלך דוד קונן על שאול ויהונתן: "מנשרים קלו, מאריות גברו"; הפסוק הזה נכתב על אנדרטאות רבות ברחבי הארץ, ובהמנון הפלמ"ח שרים עד היום בעקבות ספר משלי: "נתיב לנשר בשמים". מבצע הבאת יהודי תימן לישראל בשנות החמישים נקרא בעקבות ספר שמות "על כנפי נשרים". העיירה נשר נקראת כך על שם מפעל המלט בשם זה, שהוקם בה בשנת 1923, ורק מקור השם "בירה נשר" לא נמצא עד כה.

לאחר איסוף החומר ניגשתי לכתיבת הסיפורים. בחרתי בכתיבה סיפורית, בחירה מובנת מאליה לכאורה, אבל לא כך הוא. אפשר היה לבחור גם בכתיבה מובנית העוקבת אחרי פירוק המילה לגורמיה, או בכתיבה מעין-עיתונאית הכתובה בכותרות. אבל סיפור הוא סיפור, ולא ראוי לקלקל אותו בסגנון ההולך נגדו במקום לזרום אתו. מילים אלה מופיעות, כאמור, באתר, במדור 'סיפורי מילים'.


1
תגיות :
תמונה ראשית
מאמרים קודמים