מאה הימים הראשונים

רוביק רוזנטל | 05 ביוני 2016
גירסה ראשונה הופיעה בעיתון "מעריב" במוסף מיוחד במלאת 30 שנה למלחמה

תחקיר מקיף על מאה הימים הראשונים לאחר מלחמת ששת הימים. הישראלים שהסתערו על הגדה בהמוניהם חשו שאלה ימים גדולים. הפלסטינים היו מבולבלים, מיואשים, אך החלו בשיתוף פעולה. זרעי תנועת ההתנחלות נזרעו באותם ימים, כמעט ללא התנגדות של ממש, והתנועה הלאומית הפלסטינית יצאה לדרך

מחזה האושר המתפרץ שסחף את מדינת ישראל אחרי ששת הימים, התרחש על רקע תפאורה מדכאת. כבישים הרוסים, בתים חרבים, מכוניות שרופות בצידי הדרך ושיירות של פליטים צמאים, בוכיים ומבולבלים, חלקם הולכים אל נהר הירדן שגשריו פוצצו. ברחובות הערים הגדולות בגדה המערבית וברצועת עזה עדיין היו מוטלות גופות שלא פונו. הכפרים יאלו, עמואס ובית-נובא במובלעות לטרון, נמחקו מעל פני האדמה, ומושל רמאללה, סרן אלי צור, דיווח כי "מסתובבות במובלעת בהמות לאלפים, חלקן מתפגרות וחלקן נגנבות על-ידי ישראלים. המובלעת מלאה שעורה שהבשילה, ואם לא תיקצר, נעמוד בפני מכת עכברים קשה. אך את הפליטים שגורשו אי אפשר להחזיר".

העיר קלקיליה נהרסה ברובה, וחלק גדול מאנשיה שגורשו נדד בדרכי הגדה. הסופרת תושבת שכם, רימונדה טוויל, מספרת בספרה "מעצר בית": "בבוקר לאחר הכיבוש אנחנו מתעוררים כדי למצוא שביתנו הוא אי בתוך ים אנושי. מוכת תדהמה, אני מתבוננת מבעד לחלון, באחד המחזות המוזרים והאיומים שראיתי אי-פעם. זקנים, צעירים, משפחות עם ילדים, נשים בהריון, דמויות עייפות ושבורות, אותם פנים מיואשים והמומים. אני מוצאת אישה המסוגלת לדבר מעט ברור יותר. 'אנחנו מקלקיליה', היא אומרת בהשלמה מרה. 'הכריחו אותנו לעזוב. הישראלים אספו את כולם למסגד וציוו עלינו לצאת את העיר מיד'".

ירח דבש קצר

ובכל זאת, השבועות הראשונים לאחר המלחמה היו מה שאליאס פרייג', ראש העיר של בית-לחם משך שנים רבות ובעבר שר התיירות של הרשות הפלסטינית, קורא לו "ירח הדבש של הכובש והנכבש". פרייג' היה חבר מועצת העיר, שקראה לתושבים להישאר לאחר נסיגת הלגיון – והם נשארו. ביום חמישי נכנס הצבא הישראלי לעיר בלי כל התנגדות. ביום שישי נכנס קצין ישראלי לעיר בלי כל התנגדות.

ביום שישי נכנס לעירייה קצין ישראלי צעיר וחיפש את פרייג', ניגש אליו, חיבק אותו ונשק לו. מסתבר שבימי המנדט, כאשר עבד פרייג' במחלקה לעבודות ציבוריות במגרש הרוסים, היה הקצין ילד בן עשר, ונפגע בתאונת פגע וברח. פרייג': "את שמו אני לא זוכר. הוא אמר לי: 'אתה הצלת את חיי'. התנשקנו והוא שאל: 'מה אתם צריכים?'. אמרנו שאנחנו צריכים סולר, להביא מים מהבארות. הביא לנו. ביקשנו סוכר, אורז, קמח, הביא. הביא גם שלוש משאיות לחם ממאפיית אנג'ל, ומכרנו את הלחם לאנשים בשלוש אגורות הכיכר".

מוחמד מילחם, שכיהן כראש עריית חלחול, היה בעת המלחמה מורה בסמינר. "האנשים היו מבולבלים", הוא אומר. "חלחול נמצאת על הכביש הראשי, ובעיירה עברו הטנקים, המכוניות והחיילים של הצבא הירדני בעת הנסיגה. כולם הבינו שהפסדנו במלחמה. במסגד המרכזי נערכה אסיפה של נכבדי העיר, והם נשבעו שלא יעזבו את חלחול. למחרת קמו ועזבו. 40 אחוז מתושבי חלחול עברו את הגשרים בדרכם לירדן. אז הגיעו הישראלים, לא פגעו באף אחד, לא שדדו. החל שיתוף פעולה".

שר הביטחון משה דיין, שהסתער על השטחים במרץ ובסקרנות, יצר קשר ישיר עם ראשי הערים, והיה צץ אצלם תכופות, בעיקר אצל מוחמד ג'עברי בחברון וחמדי כנעאן בשכם. עוזי נרקיס, אז אלוף פיקוד המרכז, סיפר: "דיין היה מטלפן אליהם, אומר: 'מה שלומך חמדי? מזמן לא נפגשנו, אני בא אליך בשבת'. הוא התעניין במיוחד בערים שבהן היו עתיקות. היינו באים לבית-ג'אללה, הולכים לראש העיר, הם היו מזמינים אותנו לאכול, ואחרי האוכל פורשים מפה עם עתיקות. דיין היה בוחר מה שרצה, ורושם צ'ק. איש מהם לא העז לפרוע את הצ'ק. הם היו תולים אותו במסגרת בלשכתם".

ממה אתה מפחד היום?

עזה היתה שונה. סגורה, רחוקה מהעין הישראלית, עמוסה בפליטי חסרי זהות. אלוף במיל' משה גורן, שהיה עוד בשבת שלפני המלחמה בין עשרות הגנרלים חסרי התעסוקה שחיפשו ג'וב, נקרא אל דיין בבוקר ה-6 ביוני, ומונה למושל הרצועה. בעזה מצא גורן אנשי או"ם בתהליכי פינוי, תשתית מים וחשמל מרוסקת, שרידי צבא מצרי שלא סיים להתפנות והמון מוקשים. "הנהג שלי שאל אותי: ממה אתה מפחד היום, ממוקשים או מצלפים? אם אתה מפחד ממוקשים – ניסע לאט. אם אתה מפחד מצלפים – ניסע מהר".

סא"ל יצחק מודעי, לימים שר האוצר של מדינת ישראל, שנכנס לעזה כמפקד קרבי, התמנה למושל הראשון של העיר. הוא מצא במשרד המפקד המצרי כוס קפה חם – המפקד נטש זמן קצר לפני שנכנס. מודעי רוקן את בתי הסוהר מכל האסירים שהיו בהם, אך אחרי זמן קצר השב"כ מילא אותם מחדש. 

צה"ל נטל על עצמו את המשימה לשמור על מחסני האו"ם, אחרי שאנשי האו"ם התפנו ברובם, אבל אז צץ דווקא האלוף מתי פלד, ראש אג"א, עם יוזמה חדשה – הוא הורה לגורן לאסוף ציוד ממחסני האו"ם ולהעביר אותו לידי צה"ל. כמה ג'יפים לבנים נלקחו, ואל גורן הגיע מברק מסגן מזכיר האו"ם, ראלף באנץ'. "אתה אחראי אישית", כתב לו באנץ', "להחזיר את הציוד שלקחתם מהמחסנים". גורן: "למזלנו היו גם ניסיונות ביזה של פלסטינים על מחנות האו"ם. עלינו על המחנות, הרגנו 14 חבר'ה, ויכולתי לכתוב לבאנץ' ששמרנו על המחסנים מפני ביזה מקומית". הג'יפים הלבנים הוחזרו, כמובן.

דיין פותח שער

בלשכות פיקוד מרכז הצטבר תור ארוך של ישראלים, המבקשים לטייל בשטחים. לאחר כמה ימים הופיע דיין במקום ושאל את נרקיס: "מה התור הארוך הזה ליד הבוטקה?". אלוף הפיקוד השיב: "נותנים רשיונות". דיין פסק מיד: "לא צריך רשיונות. שייכנסו". בבת-אחת נפתח מעבר דו-סטרי בין ישראל לשטחים.

פתיחת השטח נתנה את האות לחגיגת המפגש הגדולה. הישראלים הסתערו על הגדה המערבית בהמוניהם, ועל כל מטרה אפשרית. בני הדור שלחם בתש"ח חזרו לאתרים שהכירו. מנחם תלמי, כתב שבוע אחרי המלחמה ב"מעריב": "בתחושה של ציפור דרור אתה מעפיל אל הר הצופים ואל הר הזיתים. אתה גולש לצפונו של ים המלח, ומשוטט לאורכו של הירדן הדרומי. אתה מציץ אל קבר רחל ואל מערת המכפלה, ונוסע אל באר-שבע דרך חברון. לטרון, בית-חורון, טור מלכא ובית ג'אללה – איזו שיכרון! וגוש עציון שוב אינו שבוי. ימים גדולים של ארץ שחזרה לגדולתה".

דיין ורבין עיון

רבין, דיין ונרקיס בעיר העתיקה מיד לאחר כיבושה, Government Press Office (GPO)

רן כהן, לימים חבר כנסת ושר, אז מג"ד צנחנים בסיני, ערך עם הגדוד שלו סיור בגדה המערבית. "זו הייתה מכת ההתוודעות שלי עם העם הפלסטיני הממשי. חצינו ערים, כפרים ויישובים. אני עצמי, שהגעתי לישראל מבגדד, חזרתי אל הצבעים, הריחות, השפה האבק ברחוב. התווכחתי עם האנשים שלי. אמרתי להם: 'לא יעזור. זה עם, ואנחנו נחיה בשכנות איתם". הנהג שלי, יוסי טורק, אמר לי: "מה עם? לערבי כאן יש שורה של עגבניות, שורה מלפפון. הוא צריך מדינה? הוא צריך סלט!'".

מרבית הישראלים שטפו את השטחים במסע קניות אדיר. פרייג': "בשבת הראשונה, ב-10 ביוני, באו היהודים וקנו כל מה שהיה בעיר. אצלנו הכל היה מיובא, במחירים נמוכים. אחרי שבוע המדפים היו ריקים". החקלאים ניסו בכל מחיר למכור את עודפי התוצרת החקלאית, בעקבות סגירת המעברים לירדן. מיכאל ששר, שהיה קצין העיתונות של הממשל הצבאי באותה תקופה, ניהל יומן, אותו פרסם אחר-כך בספר בשם "מלחמת היום השביעי". ששר כותב ביומנו: "בדרך מחברון לירושלים עומדים פלאחים רבים בצידי הדרך ומוכרים פירות. הם ממש מתחננים שיקנו מהם שזיפים, תפוחים ואפרסקים כמעט ללא מחיר".

המפגשים יצרו סיטואציות מפתיעות. נרקיס: "אני בא עם דיין לביקור אצל מוחמד ג'עברי, ראש עיריית חברון. מתחילה שיחה קלה, ואני רואה דמות מוכרת בין הפלסטינים. אני אומר לו: 'אתה חברוני?' אומר לי: 'כן'. אני אומר לו: 'ב-14 בינואר 48' היתה התקפה גדולה שלכם על גוש עציון. אני מפקד הגוש'. האיש מתחיל לרעוד, ואני אומר לו: 'אל תפחד, אני לא אעשה לך כלום. אתה עמדת על סלע בצד הדרומי ונופפת בכאפיה שלך כדי לעודד את הלוחמים'. האיש נשאר פעור פה".

"19 השנה שחלפו מאז 48'", אומר מילחם, "נראו לנו פתאום כ-19 שניות. באו יהודים שהצלנו אחרי הטבח בחברון ב-29'. הגיע משפחת סלומון מחברון ושאלו אותנו: 'האם הישראלים עשו לכם משהו רע?' הגיעו סוחרים ישראלים, שלפני המלחמה נשארו חובות בינם לבין הסוחרים בחלחול, באו לשלם את החובות או לבקש תשלום. לא היו שום בעיות".

טקסי נישואין במסגד

מערת המכפלה התמלאה במתפללים יהודים. דיין כותב ביומנו "אבני דרך": "עשרות אלפים, זקנים וצעירים, בני כל העדות, נהרו למקום, התפללו, סיירו, מיששו את המצבות והתפעלו מממדי הענק של אבני הגזית בנדבכים ההרודיאניים. הרבנות הצבאית ערכה טקסי נישואין בלי לשים לב שהימצאות יין במסגד היא פגיעה חמורה בדת המוסלמית". בראשית אוגוסט קבע דיין לראשונה את סדרי התפילה והביקור במערת המכפלה. בנבי מוסא הזדרזו נשים צדיקות והדליקו בחדר הקבר נרות שעווה רבים, למרות שלפי המסורת אין יודעים את מקום קבורתו של משה.

אבל לא רק הישראלים נהרו לשטחים. בעיקר בעלי המכוניות שבהם, תושבי הערים, הגיעו לכל פינה במדינת ישראל. חלקם כדי לבלות, לרחוץ בים שלא היה להם 19 שנה, רבים כדי לצפות במקומות שבהם גרו, הם או אבותיהם, לפני 48'. מילחם גר בילדותו בשכונה הירושלמית שייח'-ג'ראח. הוא הלך לראות את בית ילדותו, את בית המסחר שוורץ, את בית הקולנוע אוריון, אליו הלך בנערותו. "הדור של ההורים שלנו, שהיו לו בתים בחיפה וביפו, לא רצה לבוא. זה הכאיב להם מדי. אנחנו, שהיינו בגיל העשרה, הלכנו לבקר. היתה תחושה שהכל חוזר לחיים משותפים של יהודים וערבים, כמו לפני 48', כאילו המלחמה כלל לא התקיימה".

רימונדה טוויל חזרה לעיר הולדתה עכו. "הגעתי לרחוב שבו עברה עלי ילדותי", היא כותבת. "הכל היה כל-כך מוכר וכל-כך זר. מיהרתי אל הבית שבו גרנו; הנה היא, הדלת המוכרת. הסתערתי עליה, מתדפקת בזעם, ציפיתי שהיא תיפתח לקראתי. לא היתה תשובה. התמוטטתי על המדרגות, מתייפחת החובר אונים. לפתע הופיעה קבוצת תיירים, נדחפים קדימה לקנות כרטיסים. המומה, לא הבנתי מה מתרחש. מי הם? מה עושים כאן? ואז נפתחה דלת הבית, מישהו דחף לידי כרטיס וביקש עשר לירות. ואז הבנתי מה קורה: ביתי הפך למוזיאון".

המשך בדף 2


מאמרים קודמים