מאה הימים הראשונים

רוביק רוזנטל | 05 ביוני 2016
גירסה ראשונה הופיעה בעיתון "מעריב" במוסף מיוחד במלאת 30 שנה למלחמה

המשך מדף 1

מודעי עושה מיני-טרנספר

מלחמת ששת הימים העירה בקרב חלק מהישראלים את חלום ישראל הריקה מערבים. קבוצת עיתונאים שהגיעה למחנה הלגיון בגוש-עציון, שננטש זה עתה, מצאה כוסות בירה על השולחן. הפובליציסט ישראל (שייב) אלדד, שהיה בחבורה, אמר בזחיחות דעת: "נקים להם תנועה ציונית למדינות ערב". "אתה חולם", אמרו לו, והוא הרים קול ואמר: "מי ניצח? אנחנו החולמים, או אתם הריאליסטים?". באותו רגע, מספר מיכאל ששר, נסתתמו טענות האחרים.

חלום הטרנספר לא היה רק נחלת קיצוניים כשייב. המשורר אהרון אמיר מספר שבאחת הפגישות של התנועה לארץ ישראל השלמה עם יגאל אלון, בביתו ברמת-אביב, הסביר להם אלון ש"אילו בעל העין האחת היה נוהג אחרת, חברון היתה מתרוקנת".

החלומות של שייב דווקא קרמו עור וגידים סמוך למלחמה, אם כי לא בהיקפים עליהם חלם. בקצב מהיר ובדיוק מופתי, בהנחיה ברורה מגבוה, נערך מה שכינה מודעי מאוחר יותר "מיני-טרסנפר" ברצועת עזה. משה גורן: "איתרנו את שרידי המצרים שהסתובבו שם, והעברנו אותם באוטובוסים למצרים. באחד המפגשים קיבלתי הוראה מאלוף פיקוד הדרום, שייקה גביש, להתחיל להעמיס על האוטובוסים האלה כמה שיותר פלסטינים מקומיים, בעיקר צעירים. דיין נכח במפגש ושתק. מודעי התלהב".

מודעי סיפר: "את המיון עשה השכ"ב, ובמספרים גדולים. בכל יום יצאה שיירה של משאיות, הגיעה עד התעלה, הורידה אותם במזח ושמנו אותם על סירות. אנשים צעירים, אבל גם מבוגרים עם נשים וילדים. לפעמים המצרים ניסו למנוע את המעבר וירו אליהם, ואז ירינו אנחנו כדי שלא יחזרו. מדובר בעשרות אלפים. הלוואי שיכולנו לרוקן את עזה לגמרי, אבל זה לא היה אפשרי. כל המגורשים היו מצוידים במזון ליום אחד, ואחרי שירדו בצד השני הם פשוט נעלמו בחולות".

לצד הגירוש המסודר למצרים, התפתחה יוזמה ממלכתית נוספת: להעביר תושבים מרצועת עזה לשטחים. "המגמה שעליה דיברו היתה לרוקן את רצועת עזה מערבים", אמר גורן, "והיא באה מבית המדרש של אחדות העבודה. הוקם גוף שהיה אמור לבצע את ההעברה לשטחים. הוא ארגן אוטובוסים וניסה לפתות ערבים בכסף. אבל מהר מאוד התברר שאין לזה סיכוי. עברו כמה מאות, וגם הם חזרו מיד". ששר: "הקונספירציה אמרה שרצוי לפנות כמה שיותר עזתים ליהודה ושומרון. בעזה היתה צפיפות איומה, לא היתה עבודה, אבל התחילו בעיות. אונר"א (ארגון הצלת הפליטים של האו"ם) לא רצו לשתף פעולה, וירדן שמה מקלות".

צריך להחליף את הרצוג

אלוף חיים הרצוג, הפרשן הנערץ של ששת הימים, החל לעסוק בענייני הממשל הצבאי בגדה כבר בשנת 63', כאשר הקים אגף של הממשל הצבאי בצה"ל, בעקבות הניסיון שהצטבר לאחר מלחמת סיני. הוא הביא אנשי מינהל וכלכלה, שעבדו בתחום בהתנדבות, או כאנשי מילואים, והכינו תוכניות היערכות. הרצוג סיפר: "בנינו את הממשל הצבאי הטוב ביותר שיכול להיות. הרבה יותר יעיל מאשר ממשלת ישראל. ממשל הוגן, ליברלי ואנושי".

כשפרצה המלחמה קיבל מיד מינוי מדיין כמושל הצבאי של הגדה. דיין אמר לו: "אני רוצה שערבי ייוולד, יחיה וימות בגדה בלי שיראה ביורוקרטיה ישראלית. מה הם עשו שהם צריכים לסבול כמונו...".

הרצוג פרש את מפקדתו במלון "אמבסדור", ולפי עדותו, "הכל התארגן בצורה יוצאת מהכלל. תוך שלושה ימים הגדה המערבית חזרה לפעילות אדמיניסטרטיבית נורמלית, חשמל, מים. קברנו את המתים שהתגוללו ברחובות". בשטח, הדברים נראו אחרת. מנחם ארקין, שעבר כקצין ממשל באזור שכם, מספר על מה שהתרחש במפקדה של הרצוג: "כולם הסתובבו סהרוריים. לא היה איש שהתמצא, שיכול היה לתת הנחיה כלשהי. חיכינו שעות רבות עד שהרצוג הגיע. 'עשו מה שאתם מבינים ומוצאים לנכון לעשות, והתקשרו עימנו', הוא אמר לנו. התייאשנו ועזבנו".

עוזי נרקיס היה מעשי יותר. "כולנו התמלאנו דאגה. הרצוג היה איש נבון שכותב ומדבר יפה, אבל לא מסוגל לגלגל עניינים כאלה. בא אלי אריק רגב, אחד המפקדים הכי מוכשרים שהיו לנו, ואומר: 'אתה לא מתאר לך מה יש בשטח, קטסטרופה'. אמרתי לו: 'מה אתה מציע?' אמר לי: 'צריך להחליף את הרצוג'. באתי לדיין והוא שאל: 'מה אתה מציע?' אמרתי: 'קח אליך את הרצוג כיועץ, אני אלביש על עצמי את התפקיד'. וכך היה". הרצוג: "היתה באמת החלטה להעביר את משימות הממשל לפיקוד מרכז. אמרו שאין שום היגיון שיהיה מכשיר מעולה כמו הפיקוד, ובמקומו נקים גוף נפרד. הכל היה בהסכמה איתי, ואין לי טענות לעוזי או לאף אחד אחר".

מרגע זה הפך נרקיס למושל הצבאי בפועל, ולמעשה, לראש ממשלת השטחים, כאשר לצידו מרכז את העבודה אל"מ רפאל ורדי. הרצוג מונה כיועץ לדיין, ועסק עוד כמה שבועות בוועדות מדיניות שונות. ב-18 באוגוסט מינה דיין את אל"מ שלמה גזית ליו"ר ועדה חדשה, שעסקה בתיאום הפעילות בשטחים. לימים הוגדר תפקידו כמתאם פעולות בשטחים.

חנן פורת רוצה הביתה

איש לא שיער באותם ימים את מפת ההתנחלויות העתידית. אפילו אנשי גוש-אמונים לעתיד חששו לחלום עליה בפומבי, ובכל זאת, גם היא יצאה אז לדרך. שבוע אחרי המלחמה נפגשו בני גוש-עציון שננטש ב-48', בשבעה לנפילתו של אחד מהם במלחמה, מאיר שנור. זו היתה חבורה שנפגשה מאז ילדותה, רובם יתומי הגוש, ש-140 מחבריו נטבחו ב-48'. "היינו עולים כל שנה לבית הקברות", מספר חנן פורת שנולד בכפר-עציון. "מביטים על העץ הבודד בגבעה שליד הקיבוץ, וחולמים על חזרה לגוש. במפגש לזכר מאיר טבעתי סיסמה פשוטה: 'אנחנו רוצים הביתה'. הרמנו צוות פעולה שאני ריכזתי, וקבענו שצריך להיפגש עם אשכול ודיין. הפגישה עם דיין היתה מאכזבת מאוד. הוא הסתכל עלינו בציניות. הפגישה עם אשכול התמהמהה, ואנחנו התחלנו לארגן גרעין".

פורת וכמה מחבריו היו תלמידי ישיבת מרכז הרב, שממנה התפתח לאחר שנים גוש-אמונים. יואל בן-נון סבור שגוש-אמונים נולד למעשה מיד אחרי המלחמה. בראיון לכתב-העת "פנים" סיפר ש"אירוע הלידה היה בקיץ 67', בכינוס הגדול בבית-וגן. על ההזמנה היו חתומים חנן פורת, ישראל אריאל ויוחנן פריד. המפגש נולד על רקע ויכוח בחוגי ישיבת מרכז הרב, אם הגיעה השעה לצאת מהישיבה ולשוטט בארץ, לחולל תנועה רעיונית אמונית, שתבטא את המשמעות הגאולית של ששת הימים". פורת ומשה לוינגר, מציין בן-נון, ייצגו את הפן המעשי-התיישבותי. אריאל ופריד העדיפו להפיץ את הרעיון בעם. בוויכוח ניצחו אנשי המעשה.

בתוכנית העלייה לגוש-עציו, תמך גוף חדש, "מטה הפעולה להחזקת השטחים". ב-16 ביוני כתב אהרון אמיר, משורר בעל השקפות כנעניות, מאמר בשם "הכול" שפורסם ב"מעריב": "ייצא איפא הקול מכל קצות המחנה. ומקצה אל קצה תעבור הקריאה: 'הכול!'. גם יהודה וגם שומרון. גם גולן וגם סיני". בעקבות המאמר החלו להתקבץ סביב אמיר אנשים מתחומים וממגזרים שונים, ביניהם אליקים העצני, המלחין יחזקאל בראון, הפרופסור הראל פיש, ואפילו חבר הכנסת הערבי המפ"מי לשעבר, רוסתום בוסתוני. 

הקבוצה הקימה את מטה הפעולה, סייעה, בין היתר, לאנשי גוש-עציון, וזרעה זרעים  ראשונים לקראת ישיבה בחברון. העצני: "הלכנו לירושלים אל הרב יחזקאל סרנה, שהיה ראש ישיבת חברון, ודיברנו על לבו. הוא שכב חולה, וסיפר לנו שהמבנה של ישיבת סלבודקה בחברון הוא בשכירות, ואין אפשרות לחזור אליו. הוא עצמו כבר לא ישתתף בעלייה, אבל עודד אותנו וסיפר שפגש את בן-גוריון ליד מערת המכפלה, ושמע ממנו שחייבים ליישב את חברון ביהודים". המטה הפיץ כרוז בבתי-הכנסת, וקרא ליהודים לסייע. אנשיו נפגשנו עם כמה אנשי רוח חשובים, כמו נתן אלתרמן ומשה שמיר, ובהדרגה נזרע הזרע ל"תנועה לארץ ישראל השלמה", שהפכה לתנועה אידיאולוגית ופעלה בנפרד מהמטה.

נרקיס בונה גשר

ההתנחלויות נהגו בחדרי-חדרים ולא השפיעו על חיי היומיום בשטחים. שם נטבעה אז סיסמת הצומוד הפלסטינית, כלומר: 48' לא תחזור, אנחנו נשארים כאן. פלסטינים רבים שברחו מבתיהם ביוני לא נמלטו לירדן, אלא למקומות מסתור בשדות ובהרים, והחלו לחזור לבתיהם בשלב מוקדם. יריחו החלה להתמלא בחוזרים. אורי בן-ארי, מפקד גדוד שריון 104 שכבש את יריחו, מצא עיר ריקה: "לאחר זמן קצר התמלאה יריחו מחדש. התושבים יצאו מהמרתפים, מהמטעים, העיר חזרה לחיים. כך היה ברמאללה, בירושלים, בכל מקום". גם פליטי קלקיליה החלו לחזור לבתיהם ולשקם את העיר ההרוסה.

השטח הפלסטיני קבע מהלך ישראלי ששינה את פני השטחים מקצה לקצה – פתיחת הגשרים. בהוראת דיין פוצצו ארבעת הגשרים על הירדן בזמן המלחמה. לא היה  מוצא מהשטחים לירדן, והצטברו בהם עודפי תוצרת חקלאית, שאיימו על השוק הישראלי הרווי. על אום-צוץ, מעבר רדוד בירדן ליד בית-שאן, החלו משאיות ירדניות להעביר סחורות מהשטחים, בקצב של עד 100 ליום. מחלקה של חיילי נח"ל דתי שישבה באזור, התנדבה אפילו לארגן את המעבר, וחילקה לעוברים פתקים בנוסח "ב"ה, מוחמד רשאי להעביר ארגז עגבניות לירדן ולחזור".

נרקיס: "יום אחד טלפן אלי זוניק שחם, שהיה מפקד השומרון, ואמר: 'אתה רוצה לראות דבר פנטסטי? בוא מחר בשמונה בבוקר לשדה דב'. טסנו לאום-צוץ, נחתנו וחשכו עיני. ליד הנחל עומדות משאיות שעליהן מועמסים יבולי הגדה, עוברות את הירדן, שעומקו שם היה 30-40 ס"מ, וממשיכות לתוך ירדן. אני אומר: 'זוניק, השתגעת? מי אישר לך את זה?'. הוא עונה: 'אתה, עכשיו'. חשבתי רגע ואמרתי לו: 'אתה צודק'. טלפנתי בלילה לדיין, ואמרתי לו: 'משה, אתה רוצה לראות דבר פנטסטי? בוא מחר בשמונה לשדה דב'. עולים על הליקופטר, מסתכלים – חשכה עינו. הוא אומר לי: 'השתגעת, מי אישר לך את זה?' ואני עונה: 'אתה, עכשיו'. דיין חשב רגע, ירד איתי אל הנהר, לקח תפוח, נגס בו והבין שזה אמיתי. ואז הוא אמר לי: 'למה אתה לא עוזר להם? לך ובנה גשר'".

ביומנו כתב דיין: "המראה היה מרהיב. כמו בסרט מערבון, אלא שבמקום עדרי בקר ועגלות סוסים, המה אפיק הנהר מכוניות משא וטרקטורים הגוררים עגלות". עדיין לא היו מגעים באמצעות משרד החוץ והמוסד, ואנשיו של נרקיס החליפו צעקות עם הצד השני של הנהר. בסופו של דבר, בתיווכו של חמדי כנען, נבנה דרומה יותר גשר דמיה, ואחר-כך גשר אלנבי.

הגשרים נפתחו, ועל פתחיהם החלו להתדפק הפליטים של אתמול. בשלב הראשון מנע צה"ל כל הסתננות חוזרת. רבים ניסו לחזור. הלחץ הבינלאומי גבר, והממשלה החליטה על מבצע יזום להחזרת הפליטים. המפא"יניקים הוותיקים נכנסו לפעולה, והשרים זלמן ארן ופנחס ספיר היו הדוחפים העיקריים להחלטה. מוחמד מילחם מאשר שחלק גדול מהאנשים שיצאו בעת המלחמה לירדן חזרו. בכל זאת, נותרו בירדן פליטים רבים וצמחו מחנות חדשים. המבצע הצליח באופן מוגבל, ולדעת אבא אבן, דיין היה אחראי לכך. הוא לא רצה במבצע, והכניס לו שורת סייגים, שהוציאו ממנו את העוקץ. במבצע, שהושלם ב-1 בספטמבר 67', חזרו 14 אלף איש מתוך 21 אלף שהותר להם לחזור.

המשך בדף 3


מאמרים קודמים