מאה הימים הראשונים

רוביק רוזנטל | 05 ביוני 2016
גירסה ראשונה הופיעה בעיתון "מעריב" במוסף מיוחד במלאת 30 שנה למלחמה

המשך מדף 2

הוא היה היחיד שלא פחד

ההחלטה הדרמטית לפתוח את הגשרים היתה דוגמה מצוינת לדרך שבה התנהלו העניינים. הממשלה הקימה מערכי שליטה, ועדות שרים, ועדת מנכ"לים, אבל בשטח נקבע כל עניין – קטן כגדול – בידי משה דיין. שר הביטחון ניהל את השטחים בסגנון המערב הפרוע, הסתובב ממקום למקום ושלף החלטות, כל אחת מפתיעה מקודמתה. מיכאל ששר, שמאוחר יותר היה יועץ התקשורת של דיין: "הוא היה היחיד שלא פחד. כל האחרים הסתגרו כמו קיפודים. הוא היה היחיד שחי את הערבים וחש אותם".

בניגוד לירושלים, שסופחה בהחלטה גורפת זמן קצר לאחר המלחמה, פעלה הממשלה בגדה המערבית ובעזה ללא תיאום, תוך מאבקים פנימיים. למעשה, אי-אפשר היה להעביר בה החלטה בעלת משמעות. חייליו של רן כהן, שחנו בנען לאחר המלחמה בדרכם מזרחה, פגשו את השר ישראל גלילי, איש אחדות העבודה וחבר נען. גלילי נתן להם סקירה כללית מאכזבת. כהן פנה אליו ושאל: "אנחנו יושבים בחרמון, ברמה, עד הירדן ועד שארם א-שייח'. מה יהיה?" גלילי ענה: "להגיד לך את האמת? אני לא יודע. נגיב לפי ההתפתחויות".

בספרו "המקל והגזר" כותב שלמה גזית: "הוויכוח והמחלוקת בין ראש הממשלה לבין שר הביטחון נמשכו במשך כל תקופת כהונתו של לוי אשכול. מערכת היחסים בין שני אישים אלה התאפיינה בעיקר ב'שמירת הדברים בבטן', כשכל אחד מהם התלונן באוזני מקורביו. מדי כמה חודשים היתה מתקיימת בין השניים שיחת נפש, אשר ציננה את הרוחות עד למשבר הבא. ייתכן שהתוצאה החשובה ביותר מכך היתה שלא גובשה מדיניות ארוכת טווח כלפי השטחים ואוכלוסייתם".

רק שני שרי ממשלה טרחו והביאו תוכנית מלאה. הראשון היה יגאל אלון. ב-13 ביולי 67' הניח על שולחן הממשלה מסמך תחת הכותרת: "עתיד השטחים ודרכי הטיפול בפליטים". זוהי, כמובן, "תוכנית אלון" המפורסמת, המקיפה והמפורטת, שהדגש בה הוא על האינטרסים הישראליים ועל התיישבות ישראלית עתידית. אולם רק מעטים יודעים שבתוכניתו לא שלל אלון מדינה פלסטינית עצמאית, שיהיה לה אפילו חיבור רציף וחופשי בנמל חיפה לצורכי מסחר, במידה שלא יתאפשר חיבור הגדה עם ירדן.

מישהו מבין יידיש?

בעל התוכנית השנייה, שעבד בשטח לכאורה ללא תוכנית, היה דיין, שהגיש לממשלה תוכנית באוגוסט. בניגוד לאלון, דיין לא תמך בירדן כגבול ביטחון, אלא בקו הרכס ובשומרון וביהודה, והתנגד להפרדת השטחים הפלסטיניים – הוא תמך באוטונומיה. אף אחת מההצעות לא אומצה כמקשה אחת על-ידי הממשלה.

רענן וייץ, מנהל מחלקת ההתיישבות בסוכנות, בא אל אשכול עוד ביום השני של המלחמה וביקש רשות לשלוח צוותי איסוף מידע ותכנון אל הגדה. בספטמבר הגיש הצעה מהפכנית. הוא הציע לספח את הבקעה, וליישב בה 32 אלף יהודים ב-30 ישובים בתוך עשר שנים. בתוכנית הגה וייץ גם את מה שהיה אחר-כך לגוש קטיף, כלומר, כחמישה יישובים באזור רפיח. אולם הוא התנגד לכל סיפוח נוסף, והציע לפתור את שאלת הפליטים באופן רדיקלי, ולבנות מרכזי מגורים – עירוני וכפרי – באל-עריש, כדי ליישב שם את פליטי עזה. בגדה הוא הציע לבנות ערים ולקלוט לא רק את הפליטים שנותרו, אלא את פליטי הפזורה הפלסטינית כולה – מירדן, מסוריה ומלבנון. בתוכנית הוא הציע מפורשות להקים מדינה פלסטינית, במידה שלא יושג הסכם עם ירדן. דיין התנגד בלהט, וטען שמדינה פלסטינית לא תוכל לקלוט את הפליטים מבחוץ, ולכן אין לה זכות קיום.

חלק מחברי הממשלה, בעיקר ותיקי מפא"י, לא רצו להתמודד עם המצב החדש. היה צורך לפתוח את בתי הספר בשטחים בספטמבר, אבל דיין ושר החינוך דאז, זלמן ארן, לא דיברו זה עם זה. נרקיס החליט לקדם את העניין בעצמו. "באתי אל המשרד של ארן במוסררה, ונאמתי לו על החינוך בגדה. שאלתי אותו: 'מה לעשות? הם צריכים ללמוד תנ"ך וביאליק? לפתוח את בתי-הספר לשנות את ספרי הלימוד?'. ארן הביט בי ומלמל לעצמו שוב ושוב ביידיש: 'יש לי רעיונות משלי, איך הוב מיינונגען'. בסוף ההרצאה אמר לי: 'אתה יודע רוסית?' אמרתי שלא 'ויידיש?' אמרתי שלא. אמר: 'אוי ואבוי', ובזה נגרמה הישיבה והוא קם והלך. ארגנתי עם ראשי המשרד ישיבה גדולה, ודיברנו בקיצור והחלטתי: פותחים ב-1 בספטמבר. עוזבים את הנושאים העבריים, אבל מוציאים את דברי הבלע מספרי הלימוד. וכך היה".

הפלסטינים דווקא בעד סיפוח

דווקא בין הפלסטינים צצו יוזמות מפתיעות. נרקיס: "יום אחד בא אלי עו"ד ארווין שימרון, שגויס לממשל, ואמר לי: 'אני רוצה שתקבל קבוצה של אנשים מרמאללה'. הגיעו שבעה איש, ביניהם הטרוריסט לשעבר עבד א-נור ג'נחו ועו"ד עזיז שחאדה. הם אמרו לי: 'יש לנו רעיון, ואנחנו מאמינים שיצליח. בואו נבחר כמה ערים – בית-לחם, רמאללה, אל-בירה ויריחו. אתם תצאו משם ותשאירו בידיכם רק ענייני בטחון, כספים וחוץ, את כל היתר אנחנו נעשה'. כשבאתי  עם זה לדיין, הוא כמעט גירש אותי מהחדר. 'עוזי, אתה לא מבין שזאת התחלה של מדינה פלסטינית?', הוא אמר לי. אחר כך נרצחו ג'נחו ושחאדה בידי הפתח".

דיין פסל את יוזמת אנשי רמאללה, מתוך תפיסה שבה היה עקבי לאורך כל הדרך. הוא התנגד לכל ארגון גג של פלסטינים, אבל אפשר להם עצמאות מוניציפלית מלאה. אליאס פרייג' מאשר שישראל לא התערבה מעולם בהחלטות עיריית בית-לחם, וזו אפילו הרחיבה סמכויותיה לעומת התקופה הירדנית. לצד כל ראש עיר היה מושל, שתפקידו היה לפקח ולקשר, אבל חופש הפעולה בערים היה רחב. יוזמות האוטונומיה כשלו, וכמוהן כשלו יוזמות ההסתפחות.

קבוצה של מאות נכבדים מאזור בית-לחם ביקשה להסתפח לישראל בעקבות ירושלים. מיכאל ששר: "המניע שלהם היה כלכלי, והם גם פחדו. עוד בזמן המלחמה, כשעברתי בבית-לחם, יצאה אליי נזירה לכיכר כנסיית המולד, חיבקה אותי ואמרה לי: 'כמה טוב שבאתם'. שאלתי אותה למה. 'אין לך מושג מה היתה האווירה כאן לפני המלחמה', היא ענתה לי. המוסלמים אמרו: 'בשבת נהרוג את היהודים, ביום ראשון את הנוצרים'". פרייג' סירב גם ליוזמה זו. "מי שרצה את זה אמר שבית-לחם היא פרבר של ירושלים. אני אמרתי, בית-לחם היא עיר מיוחדת, וצריך לשמור עליה. בית-לחם יש אחת בעולם. כאן נולדה הנצרות" .

גם בעזה הועלתה יוזמת סיפוח. משה גורן: "ראש העיר, רשאד א-שאווה, הציע עסקה: 'אני מוכן להכריז על הכרה במדינת ישראל ועל רצון העזתים להסתפח אליה בשלושה תנאים: אחד, יש לי שטחים בסביבות יפו ואני רוצה שתרשמו אותם על שמי. שתיים, תשיגו לי פספורט אמריקאי. ושלוש, תגרשו מפה את כל המצרים'. באתי לדיין וסיפרתי לו על היוזמה. דיין אמר לי: 'עזוב את זה'".

ערפאת עושה סיפתח

חבורת אנשי גוש עציון הצליחה הרבה יותר ביוזמתה, ובקלות מפתיעה. אנשיה החלו להיערך לעלייה בלתי חוקית על הקרקע. הובטח מימון של יהודים מחוץ לארץ. במפגש בעין-צורים השתתפו אנשי הקיבוץ הדתי , ועלתה השאלה אם לעלות בכל מצב ומהר, גם ללא אישור ממשלתי, או ללא הכשרה. פורת: "אני הובלתי את הקו שאסור להתמהמה, ומה שלא נצליח לעשות בתקופה הזו אולי לא נצליח לעשות מאוחר יותר. היו שטענו שאסור בשום אופן לעלות ללא אישור. לבסוף החלטנו לראות מה יאמר אשכול, ואז להחליט".

הלחץ על אשכול עשה את שלו. ב-22 בספטמבר הגיעו אליו אנשי גרעין גוש עציון.  אשכול הביט בהם בבדיחות דעת מסוימת, ואמר: "נו, קינדערלאך, אתם רוצים לחזור הביתה? תחזרו הביתה". פורת: "הסתכלתי עליו ואמרתי: 'אדוני ראש הממשלה, לא מדובר כאן בטיול כיתה'. והוא אומר שוב: 'קינדערלאך , תחזרו הביתה'. מן הפגישה הלכנו מיד אל רענן  וייץ, שנתן הוראה לקנות לנו ציוד. לפתע התפרץ לחדר אברהם הרצפלד ואמר: 'תפסיקו רגע עם החשבונות, תביאו יי"ש, ותתחילו לשיר 'מלאו אסמינו בר'". ב-26 בספטמבר היו 25 חברי הגרעין בכפר עציון, באישור ובמימון ממלכתי.

"גוש עציון הוא החטא היחיד שאני מכה עליו", הודה מאוחר יותר רענן וייץ בעצב. "חנן פורת התכשיט ארגן את היתומים ובא אלי. התפתיתי, אבל היתה לי תוכנית לחבר את הגוש לחבל עדולם בלי שום כפר ערבי". לוייץ היה קשר ארוך שנים עם הגוש. אביו, יוסף וייץ, היה רוכש הקרקעות מטעם קק"ל, והקים את הגוש בשנות ה-40. עכשיו רתח וייץ האב. הוא ראה בהתיישבות הזאת סכנה ואיום. הוא גם סירב להזמנה להשתתף בטקס הנחת אבן הפינה הפומבית, וכתב למתנחלים: "אני לא נותן את ידי לקלקל את אפשרות השלום". "הוא צדק", אומר וייץ. "לו הייתי יודע לאיזו מפלצת חנן פורת ומה שהוא מייצג יהפכו, לא הייתי נותן להם יד בשום פנים ואופן. אם לא נעשה שלום אין לנו עתיד".

וכך, על כוס יי"ש ובדיחות ביידיש, בלא כל התנגדות, החלה תנועת ההתנחלויות. באותם ימים ממש החלו להתגנב אל השטחים, בקבוצות לא גדולות, אנשי הארגון הפלסטיני פתח, שהתרכזו במחנות הפליטים, בעיקר בסוריה. הם החלו מיד לגייס אנשים, ולבנות את מערך הכוח בגדה. בגבעת חיים ביצעו אנשי פתח פיצוץ. אחד מאנשי החוליה, פלסטיני שהגיע מסוריה, נתפס. העיתונות דיווחה על "כנופיית אל פתח שחוסלה בהרי שומרון".

יאסר ערפאת, הוא אבו-עמאר, שכבר היה אז לאגדה, הפך למבוקש מספר אחת בשטחים. גרעין העימות נזרע, אבל הוא פרץ בכל עוזו רק 20 שנה לאחר מכן, בדצמבר 87', כאשר הגדה המערבית ועזה זרועות התנחלויות, ואנשי הפתח יוזמים מאבק עממי בצבא הישראלי. איש לא חזה את התסריט הזה בימי ירח הדבש של קיץ 67'.


מאמרים קודמים