הקו האמוני והצד הגאולי

רוביק רוזנטל | 30 בדצמבר 2015
הרשימה פורסמה לראשונה במוסף התרבות של מעריב, 26.9.1997

הציונות הדתית רואה היום את גידולי הפרא שצמחו מתוכה, אבל הכל התחיל מחבורת תלמידי הרב קוק, שיצרו שפה מיוחדת, על פי שניים מטובי בניה: חנן פורת ויואל בן נון

אם יש את נפשך לדעת את המעיין שממנו נובעים נחלי ארץ ישראל השלמה, לך אל מרכז הרב, אל הישיבה המיתולוגית שבה צמחו בשנות השישים קבוצות תלמידי הרב צבי יהודה קוק. מהקבוצה הקטנה הזו צמח גוש אמונים, צמחה תנועת ההתנחלות, צמח גוש עציון, צמחה סבסטיה ובעקבותיה ההתיישבות בשומרון. הבחורים הנלהבים של אז הם היום בני חמישים ויותר, ובניהם כבר הספיק ללכת בעקבותיהם ולהתנחל, הם הספיקו להתווכח ולריב ביניהם ואפילו להתפלג למפלגות שונות, אבל עניין אחד לא השתנה - השפה. השפה האמיתית המזינה את תנועת ההתנחלות. שניים מבניה ייצגו שתי גירסאות של השפה הזו, הקרובות ושונות בעת ובעונה אחת.

ח"כ חנן פורת והרב יואל בן-נון רחוקים  זה מזה. פורת נע בפוליטיקה תקופה ארוכה, על הציר שבין המפד"ל והמפלגות הלאומיות, השקפת העולם שלו לא הזדעזעה ולא השתנתה במהלך השנים אלא התחזקה. בן-נון עבר זעזוע מטלטל לאחר רצח רבין, ובעקבותיו הוציא את עצמו מכל פעילות ממסדית. פורת אדם בטוח בעצמו, בן נון ספקן. פורת הולך על גבול הקיטש, בן נון נזהר מכל התבטאות נרגשת מדי, לא מדויקת.  ובכל זאת, הם מדברים באותה שפה, שפת ה"מרכזניקים".  הציטטות  מחנן פורת לקוחות מראיון שנתן ביולי 1997 ליאיר לפיד ב"סופשבוע", ומשיחה שקיים זמן לא רב אחר כך עם יואב לימור לאחר נפילת נדב מילוא, שהיה חברה של בתו אמנה. יואל בן-נון שוחח עם רינו צרור בהעיר, וכן קיים אתי ראיון רחב יריעה בכתב העת "פנים" שבעריכתי, על תולדות תנועת ההתנחלות.

התוכחה התורית והעוצמה הפנימית

שפת המרכזניקים היא שפה סגורה. כלומר, היא משתמשת בשפה העברית, במלים עבריות ואפילו לועזיות, אבל יש בה קודים שמאפשרים לאנשיה לתקשר זה עם זה ולהשאיר את המתבונן בענן מיסטי קל. השפה הסגורה הזו מתמקדת בעיקר בקבוצת שמות תואר שניחוח חוכמת ימי הביניים דווקא נודף מהן.

בן-נון, למשל, מביא בראיון את שמות התואר הנפוצים ביותר בשיח הפנימי של אנשי מרכז הרב, שהדביק את תנועת ההתנחלות כולה:

"הצד הגאולי בתפיסת שלום עכשיו": גאולי, מלשון גאולה. חידוש. מלון אבן-שושן אינו מכיר את המלה.

"המפד"ל כולה התייצבה על הקו האמוני. אמוני, מלשון אמונה. המקור המוקדם ביותר הוא בספרות ימי הביניים, והרב קוק אימץ אותו: "כל ערך התוכחה התורית בנוי הוא על התשובה האמונית".

"לחולל תנועה רעיונית אמונית" - המונח "רעיוני" היה אהוב מאוד על התנועות החלוציות וראשי תנועת העבודה. מקורו בספר הכוזרי.

"היו לו גם כוחות פיסיים וגם רוחניים" - חנן פורת. הראשון שהשתמש במונח "רוחני" היה אבן גבירול, כניגוד ל"גשמי".

"זה ישנה את כל המבנה הפנימי שלנו, את עוצמתנו הפנימית". המלה "פנימי" תנ"כית - אבל במובן "הגשמי", כמו "הבית הפנימי" של בית המקדש. המשמעות המופשטת שלהן נטבעה בהגדרה של ספרים בתורת הקבלה: "ספרים פנימיים", והרמב"ם משתמש ראשון במונח "פנימיות".

בכל המשפטים האלה יש האנשה של תהליכים פסיכולוגיים (בשפה החילונית), כלומר, הפרדה בין הגוף והנפש, בין "הגשמי" ו"הרוחני" והעדפה ברורה של "הרוחני". קצת קשה למתבונן החילוני לחבר בין השפה המופשטת, המרחפת הזו לבין העיסוק המיוזע בהצבת קרוונים על גבעה חשופה, או דימוי המתנחל הגס, בעל הזקן הלא מטופח, הכרס והאלימות הכבושה. מנקודת ראותם של פורת ובן-נון גם יחד אין סתירה. בן-נון: "ראינו את האספקט של הגאולה בהתרחבות הגבולות, בעוצמה המדינית והצבאית". 

מהו הריתמוס הציוני

מעשה ההתנחלות נובע ממה שקורא חנן פורת אצל לפיד בצירוף הנשמע מערבי מאוד "מהות הריתמוס הציוני". גם על המלה "מהות" לא שמעו כותבי התנ"ך והמשנה, וראשון השתמש בה הרמב"ם: "זה התואר הוא המורה על מהות הדבר ואמיתתו". החשיבה המקראית או התלמודית היתה ארצית מאוד, ודווקא שפת ימי הביניים הושפעה מהבסיס הפילוסופי היווני, כלומר מסוג של עבודה זרה. כאשר מדבר  יואל בן נון על המחתרת הוא משתמש בשם תואר אחר, "שבתאי", כפי שהוא מכנה את יהודה עציון. ויש עוד ועוד תארים: תורני (לא, זה לא קשור לשאלה מי תורן היום כמו שסבורים חילוניים רבים, אלא לתורה הקדושה), הלכתי ועוד ועוד.

גם בן נון וגם פורת אוהבים מלים גדולות, מז'וריות, כמו "עם" ו"אומה". אצל בן-נון אפשר למצוא את "השורש המשותף, האחדות הכוללת", "הגיעה השעה באופן חריף לסגור את הגמרות", "עוצמה צבאית ומדינית". המלה עוצמה אהובה מאוד על המרכזניקים, ודווקא בהקשר רוחני. פורת: "זה ישנה את עוצמתנו הפנימית", "עוצמת הרצון של הקיום היהודי". פורת מדבר על "גדולת האדם", על "חרפת עם", על "יסודות דתיים עמוקים". על בתו הוא אומר "היא בחורה בעלת כוחות נפש גדולים". שניהם נוטים לדבר על מושגים מופשטים כאילו היו אלה בני אדם. "אני רואה הרבה רמייה, הרבה שקר", אומר בן-נון, או "יש יותר נינוחות". גם בכל המאפיינים האלה, עד כה, אנשי גוש אמונים הם ממשיכיהם הלשוניים של הרמב"ם הרבה יותר מאשר של כותבי המקרא והתלמוד, ומצד שני הם מזכירים בשפתם את ברל כצנלסון ומאיר יערי.

מה תבקש נפשי עוד?

שפת מרכז הרב סגורה מכיוון אחר על ידי קודים דתיים. אצל חנן פורת הדבר מתבטא בשימוש במונח "אלוקי" החוזר שוב ושוב בשני הראיונות. ההסכמה באוסלו "מנוגדת לתהליך האלוקי של שיבת ציון היהודית", ועל ניסיונות השכול שעבר הוא אומר "מי אנו ומה אנו שנדע מה השם אלוקינו שואל מאתנו". "חשנו שההיסטוריה כיד אלוהים הוכיחה את צדקתה של תנועת האורות", מספר בן-נון על הימים שאחרי ששת הימים. האיחוד הלשוני בין ההיסטוריה ואלוהים אינו רק לשוני, זו תפיסת עולם שאינה מוכנה להתייחס להיסטוריה באופן פתוח, וזאת למרות השימוש החוזר ונשנה במונח "היסטורי".

השפה המרכזניקית סגורה גם על ידי מאפיינים נוספים. האחד, נוהג ידוע של ציטוט פסוקים. נראה שהנטייה של המרכזניקים לצטט תוך דיבור קטנה בהרבה מזו של החרדים, ויש בכך ביטוי לחשיבה או דימוי עצמי עצמאי יותר. ובכל זאת, אומר פורת ללפיד , 'יש פסוק "אלף שנים בעיניך כיום אתמול"' ובן נון מזכיר שלרמב"ם (שוב הרמב"ם) יש עקרון לפעול רק "מדעת רוב ישראל". אצל שניהם נשמע לעתים מין ניגון חסידי. בן נון מתאר את התחושה אחרי מלחמת ששת הימים: "גם ארץ ישראל השלמה, גם ירושלים, מה תבקש נפשי עוד?", ופורת מספר איך "היינו מגלגלים שיחה בשבת תוך כדי ישיבה בסעודה".

בן נון מפתיע בראיון בפנים כשהוא מדבר על כוונת הרבנים שדיברו על דין רודף, והשאלה היא, הוא אומר, האם התכוונו "למייסע", מלה אידישאית המקבילה כמובן למלה העברית "למעשה". לעומת זאת יש מעט מאוד מטפורות ומשלים בדברי השניים, בוודאי בהשוואה לשיח המזרחי, שבו המשל והדימוי הפלסטי הם יסוד לשוני. "לבנות מבפנים, וכשהכוס תתמלא היא תישפך על גדותיה", אומר בן נון, ופורת מדבר על מותו של חייל יהודי במשל מצמרר משהו: "כמו עץ שיש לו תאים מתים, שדווקא הם מעניקים לו את זקיפות הקומה". שניהם משחילים מלים גבוהות בשיחה חופשית, כמו "חשבתי שיוסי שריד בודה דברים מלבו" (בן נון) או "הסכמי אוסלו צופנים מציאות שהיא אסון" (פורת).

להיות לארג'ים ולעשות שריר

ובכל זאת, גם עם פורת וגם עם בן נון אפשר לדבר, להקשיב להם ובדרך כלל להבין אותם, מה שקשה לומר על דוברים חרדיים רבים, או על רבנים גדולים מעובדיה יוסף ועד הרב שך. בין היתר תורמים לכך פתחי האוורור בשפת המרכזניקים, המחברים אותם לשפה העברית החילונית והעכשווית. המפתיע הוא השימוש הרב ששניהם עושים בסלנג. על יחסו לחילוניים אומר פורת "היכולת שלנו להיות יותר לארג'ים כלפיהם", ובן נון מפתיע ברגע שבו למד להעריץ או לוינגר ולחשוש ממנו: "סוף סוף מישהו עושה פה שריר". הרב צבי יהודה קוק העדיף לדידו "להנחות את הפעולות בשלט-רחוק מהבית", וזאת בימי חיתוליה של הטלוויזיה הישראלית.

שניהם גם מחבבים מלים לועזיות, ובמקומות לא צפויים. "יש לו וקטור חיובי" (פורת), "זה לא נחשב פקטור הלכתי" (בן נון), "הכל נמדד בפרמטרים של שליחות" (פורת), או השילוב הבלתי אפשרי "התהליך האלוקי והפרגמטיזם", שפורת אינו רואה ביניהם סתירה. גם לבן נון וגם לפורת משפטים ספורים בעברית מודרנית לגמרי, נטולת כל מטען "רוחני" כמו "דיין חשב במונחים עמומים, פונקציונליים", אומר בן נון, או "אני חושב שקריאת מפת המציאות שלך שגויה" (פורת). האם פתחי האיוורור האלה מעידים שבכל זאת חנן פורת ויואל בן נון וחבריהם חושבים בדרך קרובה לחשיבה החילונית, הלא "מתנחלת", המודרנית יותר ממה שסבור האדם הסביר? קשה למדוד את הדברים, אך מהיכרות עם שני האנשים ועם הנושא נראה לי שהמרחק רב, והשפה משקפת אותו היטב.

ובכל זאת מספק בן-נון בראיון לצרור חומר לשוני למחשבה על השפה העברית הפוליטית: "בעברית שלום זו מלה של קודש. אנחנו איבדנו את הקוד הזה. אנחנו אומרים ביי". דברי אלוקים חיים, או כמו שאומרים, מהפה שלו לאלוקים.


1
תגיות :
תמונה ראשית
מאמרים קודמים