הבדיחה על חשבוננו

עמרי מרכוס | 07 ביולי 2016
המאמר הוא חלק מגיליון 68-69 של כתב העת "פנים" בהוצאת הסתדרות המורים, אביב-קיץ 2015, בעריכת ד"ר מתן אהרוני וד"ר רוביק רוזנטל. הגיליון עוסק בסוגיות הקשורות בטלוויזיה

עמרי מרכוס מצביע על כך שבסביבת המדיה הרועשת של חיינו, כשאנחנו מוצפים בכמות לא נגמרת של אינפורמציה, הקומדיה מוכיחה את עצמה פעם אחרי פעם ככלי עוצמתי לתפוס את המשאב היקר בעולם – תשומת לב

 

ישראלי, פלשתיני וגרמני נכנסים לבר בירושלים. וגם דני, מצרי, אמריקאי, אוסטרי, שבדי, בריטי, קנדית, הונגרי, הולנדי ועוד כמה ממדינות נוספות. המשותף לכולם – הם כולם כותבים קומיים מובילים במדינה שלהם, וכולם הגיעו לירושלים בדצמבר האחרון, כי הם מאמינים שקומדיה יכולה לשנות את העולם. כדי לדעת איך זה נגמר תיאלצו לקרוא עד הסוף.

המחשבה על קומדיה ככלי רב עוצמה היא לא חדשה. משחר ההיסטוריה, פוליטיקאים בעלי יכולות קומיות הצליחו לגרום למסר שלהם לעבור בצורה אפקטיבית. והכוונה היא לכאלה שתכננו את זה, לא כאלה שהסתכלו במשקפת סגורה והפכו להיות בדיחה לאומית. הטובים שבהם יודעים לנצל את זה לאמירות מושחזות נגד יריביהם. כשרייגן נשאל בעימות פוליטי כיצד יוכל להיות נשיא בגילו המתקדם (הוא היה בן 72) הוא נתן תגובת מחץ, שיש הטוענים שסייעה לניצחונו והפכה להיות השורה הזכורה היחידה מהעימות המשמים – "אני לא מתכוון לנצל למטרות פוליטיות את גילו הצעיר וחוסר ניסיונו של יריבי".

נאום הבוז של תאצ'ר למפלגה הליברל-דמוקרטית, היה פראפרזה משועשעת למערכון "התוכי המת" של "מונטי פייטון", והוא לא פחות ממופת של רטוריקה אפקטיבית. בנאום, משתמשת תאצ'ר במשך דקות ארוכות בכל המילים הנרדפות והביטויים לתיאור הבר-מינן לקול הצחוק של הקהל.

ולבסוף, כל צרפתי יזכור את העימות שהיה ב-1988 בזכות תשובה משעשעת של הנשיא מיטראן ש"פינצ'רה" למתחרהו ז'אק שיראק את הטיעון וגרמה לו להיראות מגוחך. שיראק ניסה להקטין את הנשיא ואמר לו "ברגע זה אנחנו שווים. אין בינינו הבדל. אתה לא נשיא ואני לא ראש ממשלה. שנינו רק מועמדים", ומיטראן בבוז ענה לו "מקובל עלי", ואז אחרי פאוזה קומית מושלמת הוסיף "אדוני ראש הממשלה". את הצרפתים זה קרע מצחוק.

קומדיה היא השחור החדש

גם בישראל קומדיה היא השחור החדש. לפרקים נדמה היה שהבחירות האחרונות (מרץ 2015) היו תחרות בדחנים. ראש הממשלה לא מצא זמן לפרסם מצע רעיוני, אבל הפיץ מערכונים משעשעים שהראו יכולות קומיות לא מבוטלות. מימין, שר הכלכלה, חבש זקן היפסטרי ומשקפיים וצילם גם הוא לקט מערכונים. מי שיסיט את המבט ימינה עוד יותר יגלה לא פחות ולא יותר את שר החוץ, אדם שאין לחשוד בו בעודף ליצנות, מתעקש לחלק ברחובות גיליונות של עיתון סאטירי צרפתי "שארלי הבדו".

אם הקלישאה טוענת ששלטון שומרים על ידי חלוקת "לחם ושעשועים" אין ספק שבבחירות האחרונות השלטון סיפק לפחות חמישים אחוז. נכון שזה לא פעם ראשונה שקומדיה היא נשק, אבל יש משהו הזוי בראש הממשלה שבוחר לא להתעמת עם אף אחת מהטענות נגדו, אלא בטקטיקה המשלבת הפחדות מהשמאל עם קומדיה מטופשת. מדינה שמרגישה שהבחירות הן גורליות מצביעה לראש ממשלה שמספר בדיחות לשוניות סטייל ה"ביבי-סיטר".

הדבר לא נעלם מעיני התקשורת הבינלאומית, שגם ככה לא מבינה את האלקטורט הישראלי, ואפילו ג'ון סטיוארט ב"דיילי שואו" נשא מונולוג נדהם על התופעה.

ומי שעדיין לא מאמין שקומדיה היא הרבה יותר מבדיחה, מוזמן לשוחח עם מנהיג צפון קוריאה שכמעט פתח מלחמת עולם בגלל "ריאיון סוף", קומדיה אווילית של סת' רוגן על  המשטר בדיקטטורההאסייתית, או לבקר במערכת המדממת של שארלי הבדו, שפרסום קריקטורה של מוחמד הסתיימה בטבח רצחני של מערכת העיתון.

בסביבת המדיה הרועשת של חיינו, כשאנחנו מוצפים בכמות לא נגמרת של אינפורמציה, הקומדיה מוכיחה את עצמה פעם אחרי פעם ככלי עוצמתי לתפוס את המשאב היקר בעולם – תשומת לב. במציאות המודרנית המורכבת, הטעונה, המסובכת, אין כמו קומדיה כדי לפרק את המצב הבלתי אפשרי לגודל נגיס. התוצאה היתה ירידה בקרנה של מהדורת החדשות ועלייתה של חיה חדשה – מנה של קומדיה על עניני השעה עם דעה מגובשת ומנוסחת היטב. טלוויזיה שגורמת לצופה להיות מבריק בבוקר שלמחרת, בפינת הקפה במשרד, על ידי ציטוט של מה שהוא שמע יום קודם.

נדמה שאין מישהו שמזוהה עם הדבר יותר מאשר ג'ון סטיוארט ותוכניתו ה"דיילי שואו". סטיוארט לקח את פורמט מהדורת החדשות, פירק ובנה אותו מחדש. מתחת לרדאר, בערוץ לא משמעותי, הוא בנה במשך שנים קהל גדול ומסור בצורה קיצונית. מנהל בכיר בערוץ תיאר את הקהל של ג'ון סטיוארט ככזה ש"יספוג כדור עבורו". סטיוארט פרח בשנות הנשיאות של ג'ורג' בוש. דור חדש מצא בו את הקול השפוי, שיודע לנסח בבהירות את הגיחוך בהיגיון של הנשיא. יחד עם תוכנית הספין אוף של ה"דיילי שואו", דו"ח קולבר, ששודרה מיד אחריה, הפכה כל רשת "קומדי סנטרל" למקום משמעותי לצריכת חדשות בקרב הצעירים והמשכילים בארה"ב מקום שפוליטיקאים מהשורה הראשונה ומנהיגי מדינות זרות רואים כבמה לגיטימית לריאיון.

התופעה לא נעלמה מעיניו של הנשיא ג'ורג' בוש, שניסה לגרום לבדיחה להיות קצת אתו ולא על חשבונו. ב-2007 הוזמן סטיבן קולבר להנחות את ארוחת הערב השנתית של הכתבים הזרים בוושינגטון. עשר הדקות שקולבר נתן שם הן מופת של קומדיה שכל כותב קומי חקק על לוח לבו. בעוד בדרך כלל המנחה נוטה להתלוצץ בעדינות עם מנהיג העולם החופשי שיושב על הבמה לצידו,  קולבר פשוט "צלה" את בוש על הישגיו הדלים בלי טיפת רחמים אבל עם הרבה הומור. צפייה בקטע מראה איך פניו של הנשיא בהתחלה מחויכות ולאט לאט חודרת בו ההבנה שאין כאן ויצים חביבים אלא סכינים חדות במיוחד, ופרצופו המתכרכם מסגיר את הזעם. עם סיום הנאום נתפסה במצלמות הגברת הראשונה מסננת קללה לא נשיאותית בעליל.

החידוש בפיאסקו הזה הוא העובדה שזה הפך לאירוע פותח מהדורות חדשות בכל העולם. אם לצטט את יהונתן גפן "הליצן היה למלך. הנביא נהיה ליצן". הקו הברור שהיה בין ליצנים ומלכים מתמוסס. סקרים שפורסמו באותה שנה הראו שהצעירים נטשו במספרים גדולים את מהדורות החדשות לטובת הפילטר הסטיוארטי-קולברי.

איך עושים קומדיה מהכלכלה

ג'ון סטיוארט לא בא לספר בדיחות. הוא משתמש בבדיחות ככלי אפקטיבי כדי להעביר מסר מגובש וחד. התחושה שעוברת לצופה היא שסטיוארט הכין את שיעורי הבית והוא שולט בחומר יותר מכל פוליטיקאי מולו. סיום הקדנציה של בוש ותחילת עידן אובאמה גרמו לחשש שעכשיו, כשיש נשיא כלבבו, יקהו שיניו של סטיוארט  – אבל החשש התבדה במהירות.

המשבר הכלכלי של 2008 גרם לסטיוארט לעשות מהלך אמיץ ותקדימי. כזה שקומיקאים לפניו פחדו ממנו כמו ממחלת מין – הוא עשה קומדיה מנושאים כלכליים. סטיוארט לקח את משבר הנדל"ן, על כל מונחיו ונגזרותיו והנגיש אותם לאדם הפשוט. יותר מזה, ג'ון סטיוארט גם נכנס בעמיתיו בתקשורת בדרך שבה הם סיקרו בעבר את וול סטריט. הוויכוח שלו עם הפרשן הכלכלי הצבעוני של רשת msnbc ג'ים קריימר גלש הרחק מתחומי התוכניות.

התחקירנים של ג'ון סטיוארט עברו על תיקי הארכיון של קריימר, שנהג להמליץ באופן חד משמעי על מניות. התחקיר הראה כיצד באופן עקבי ולאורך שנים הוא המליץ על מניות כושלות, תיקן בדיעבד את המלצותיו כאילו מעולם לא נתן אותן, והמשיך עם הגישה ההזויה הזאת בלי שאף אחד ממנהליו הבחין בכך. הקטע היה פצצת מצרר של קומדיה ואמירה מרתקת על האיש, על מומחים כלכליים שכמותו, ואפילו על החברה האמריקאית כולה. (לינק)

השימוש בארכיון לצורכי קומדיה הפך להיות סימן ההיכר של סטיוארט. ב-2010 חלה מהפכה שקטה מאחורי הקלעים של התוכנית, כשנכנסה לשימוש תוכנה בשם snapstream שסיפקה תמלולים של כל תוכניות החדשות, כך שבמקום צי של תחקירנים שישבו על כל נושא, יכול אדם אחד ללחוץ על קונטרול f ולקבל את היסטוריית ההתייחסויות של כל פוליטיקאי לאורך ציר הזמן. ג'ון סטיוארט זיקק לדרגת אמנות את היכולת לשבת באולפן ולתת מונולוג משובץ בקטעי וידאו, בהם הפוליטיקאים נותנים הצהרות וכאלו שהפוכות להן. הוא תמיד הקפיד שתהיה שורה תחתונה משמעותית ולא להישאר כבדיחה על פליטת פה לא מכוונת של פוליטיקאי או סיפור שולי.

זוהי לא קומדיה קלאסית, זוהי לא עיתונות כפי שהיכרנו – זו חיה חדשה: קומית-ג'ורנליסטית. הטכניקה המרשימה הזאת הגיעה לשיא ב-2011. מושלת אלסקה לשעבר, שרה פאלין, טענה שהיא לא החליטה לגבי ריצה לנשיאות, ולכן מותר לה לאסוף תרומות לעמותה שלה. שבועיים קודם לכן, הבת שלה, מתמודדת בריאליטי, אמרה בתוכנית בוקר שפאלין חד משמעית החליטה והיא ממתינה בגלל סיבות שונות. למעשה, היא הפילה את אמה בסעיפים לא פחות מפליליים. כלי תקשורת בכל העולם שרגילים לצטט סקופים של ה"ניו יורק טיימס" וה"וושינגטון פוסט", מצאו את עצמם נותנים קרדיט לתוכנית קומית.

אבל במציאות הטלוויזיונית של היום זה לא פשוט להחזיק את הבשורה היומית הזאת לאורך זמן. עם הזמן ניכרו סימני העייפות גם בסטיוארט וגם בקולבר. אי אפשר להאשים אותם. אחרי הכל, לאן עוד יש לשאוף אחרי שב-2010 הוציאו כמעט רבע מיליון בני אדם להפגנת ענק בוושינגטון תחת הכותרת "ראלי להשבת השפיות". זו היתה הפגנת כוח של "הרוב השפוי", שביקש לרענן את זיכרון האומה המשוסעת שכולנו בני אדם. המפגינים הגיעו מכל רחבי אמריקה – מי במטוס, מי ברכב, מי ברכבת - לאירוע ששיגר מסר קומי וחזק והיה המאורע הפותח בכל מהדורות החדשות. אפשר לומר שהראלי הקומי הזה היה ההשקה הרשמית של השלב הבא באבולוציה הקומית– והוא הגיע מקירבם ממש.

רכבת הרים רגשית

לא רחוק מהם בשלט, ברשת HBO הקומיקאי הבריטי ג'ון אוליבר קיבל תוכנית שבועית בשם Last Week Tonight שעלתה לאוויר ב-2014. אוליבר, שהתחיל את הקריירה האמריקאית שלו ב"דיילי שואו", ניצב מול אתגר לא פשוט – לעשות תוכנית שבועית שאמנם נראית בדיוק כמו סטיוארט וקולבר (אדם יושב מאחורי שולחן במשך חצי שעה ומספר בדיחות על אקטואליה) אבל הצליח לחלוטין להמציא מחדש את הגלגל.

החידוש אצל אוליבר הוא כפול. לפני הכל, אוליבר חידש בבחירת המטרות אליו הוא מפנה את חיציו. הוא לא הלך על המטרות הרגילות והקלות. פוליטיקאים רפובליקנים או משטרה רשלנית, שהטיפשות וחוסר המודעות שלהם הופך אותם למתת אל קומית. אוליבר עושה דברים אחרת. רגע לפני המונדיאל בברזיל בקיץ האחרון בחר אוליבר להתמקד בדרך הצינית שבה פיפ"א מנצלת את המדינות המארחות, והפנה זרקור לנושא שהיה ידוע אבל מעולם לא עשה כותרות. הקטע מעביר את הצופה רכבת הרים רגשית בין חיוך לזעם, בין צחוק לעצב עמוק, בין שמחה שסוף סוף מישהו מטפל בזה לייאוש של התובנה שכלום לא ישתנה.

אפילו נושאים חבוטים, כמו מוסד מיס אמריקה שכבר עברו תחת מכבש של תוכניות קומיות שונות – קיבלו טיפול 10,000 מתנת אוליבר. הוא לא חבט כמתבקש בדוגמניות הלא מבריקות, אלא עשה עבודת תחקיר מקיפה על ההצהרה של הארגון כי הוא מחלק המלגות הגדול באמריקה. תחקירני התוכנית ישבו שעות ארוכות וחשפו את ערוותם, כשהראו את החשבונאות היצירתית של המארגנים שלהם שנוקבים בסכום הפוטנציאלי המקסימלי, למרות שאין שום דרך בעולם שייאלצו לשלם. למעשה הם כמעט לא משלמים דבר. (לינק)

הקטע שעשה לאחרונה על מס הכנסה היה, תאמינו או לא, דווקא בעד מס הכנסה. הוא רענן את זיכרון הצופים על תפקידו הציבורי החשוב (הגדיר את מס ההכנסה כישבן של המדינה – כזה שנותן את התמיכה לכל פעילות הגוף), על העובדה שהאנשים שם אינם אויב, ותקף את המערכת הפוליטית שמצד אחד מקצצת בתקציבי התפעול ומצד שני מסרבלת בכוונה, מסיבותיה,  את תהליך הגבייה.

אבל המהפכה האמיתית של אוליבר היא במקום אחר. אם ג'ון סטיוארט הוא אבי הקומי-ג'ורנליזם בטלוויזיה, הרי שאוליבר הוא זה ששִכלל טכניקה של קומי-אקטיביזם המשתמש בקהל לצורכי העצמת הבדיחה.

ניתן לראות את הזרעים לשימוש בהמונים לצורכי קומדיה כבר אצל סטיב קולבר, שרץ לנשיאות ארצות-הברית ב-2007 בחסות "דוריטוס". בניגוד לתוכניות קומיות ש"הריצו" מועמדים רק בתוכנית עצמה כבדיחה, קולבר לקח את העניין ברצינות תהומית. הוא גייס תרומות וחסויות, מילא את הטפסים – הכל כדי להראות את השחיתות בתהליך הבחירה האמריקאי המסתמך על ועדות תרומה Super Packs. אחד משדרני הcnn תיאר את הקמפיין ההזוי כמחק גדול שמטשטש את הקו בין סאטירה ומושאי הסאטירה עד ששדרני החדשות לא יודעים אם הם מדווחים על דבר חשוב או בדיחה מתוחכמת.

ג'ון אוליבר לקח את הטכניקה צעד קדימה. הוא לא רק מלמד, מטיף ובעיקר מצחיק את הקהל כמו סטיוארט, אלא גם מתעל את הזעם או התסכול שנוצר אצל הצופה בתהליך, ובאמצעות הרשתות החברתיות גם מפעיל את הקהל שלו על מנת לעשות מעשה.

ביולי 2014 יצא אוליבר נגד מה שהוגדר במדיה האמריקאית כ"נושא המשעמם בעולם". תקנות תעבורת רשת האינטרנט. במשך 11 דקות מבריקות שטח אוליבר את משנתו לגבי השערורייה שתשפיע על כל אמריקאי ומדוע התאגידים הגדולים מנסים להעביר חקיקה בחסות האדישות הציבורית. ואז הגיע התופין האמיתי. ג'ון אוליבר פנה בפנייה אישית נרגשת לטוקבקיסטים. "ערב טוב מפלצות", פתח. הוא ביקש מצופיו להיכנס לאתר רשות התקשורת האמריקאית, לאזור שבו אפשר לשלוח פניות על יוזמת החקיקה – ולירות כל חץ מהנדן המילולי שלהם על מנת להרוג את הרעיון באיבו. האתר קרס תוך פחות משעה. היוזמה נגנזה חלקית ולבסוף התפוגגה.

(המשך בדף 2)


תגיות :
תמונה ראשית
מאמרים קודמים