הבדיחה על חשבוננו

עמרי מרכוס | 07 ביולי 2016
המאמר הוא חלק מגיליון 68-69 של כתב העת "פנים" בהוצאת הסתדרות המורים, אביב-קיץ 2015, בעריכת ד"ר מתן אהרוני וד"ר רוביק רוזנטל. הגיליון עוסק בסוגיות הקשורות בטלוויזיה

(המשך מדף 1)

חשוב גם לשים לב לתוכנית של אוליבר כדוגמה מדהימה לשינוי בחוויית הצפייה. בעוד שבתוכנית הבכורה צפו מיליון וחצי איש על מסך הטלויזיה - ביו-טיוב, כלומר במחשב או בסלולארי, צפו בה לא פחות מתשעה מיליון צופים. כשתשעה מיליון הצופים של התוכנית מאותגרים על ידי המנחה לעשות פעולה – אפשר לצאת מנקודת הנחה שלפחות כמה מאות מתוכם ייקחו את הבדיחה ברצינות גמורה. ומכיוון שהם גם צופים בתוכנית על מסך המחשב או הסלולארי, הם במרחק alt-tab מלפתוח חלון נוסף, להיענות לאתגר, לייצר משהו ולשתף אותו עם חבריהם.

עם ההצלחה של הקמפיין הזה הגיע התיאבון, ובאוקטובר פנה אוליבר לקהל במונולוג בנושא התיעוד של תיקים בבית המשפט העליון. העמדה המסורתית של השופטים היא נגד הכנסת מצלמות לאולם, מכיוון שלטענתם הטלוויזיה תחתוך רק כותרות מדבריהם ותרדד את הדיון. אוליבר חיפש את הדרך לגרום לאנשים לצפות בכל דיוני בית המשפט באורך מלא והגיע עם פתרון גאוני בטמטומו, או מטומטם בגאוניותו. אם האינטרנט לימד אותנו משהו אחד, אמר, הרי זה שחיות מחמד חמודות גונבות את ההצגה. אם זה עובד בשביל יו טיוב עם חתול מנגן בפסנתר, זה יכול לעבוד בשביל בית המשפט העליון.

הפקת התוכנית העלתה לאתר התוכנית את הפרוטוקולים של בית המשפט העליון וגם סרטוני וידאו של כלבים לבושים כשופטים, עורכי דין וסדרנים. אוליבר קרא לקהל בבית לגשת לאתר התוכנית ולייצר מחומרי הגלם - שחזור של כל התיקים החשובים בהם דן בית המשפט העליון. מיותר לציין שתוך שעות התחילו לזרום השחזורים. ההישג המטורף: אוליבר גרם למאות אלפים לצפות בשעות ארוכות של התדיינות משפטית מורכבת ורצינית. גם אם המחיר היה שאת תפקיד השופטים גילמו קוקר-ספניילים וצ'יוואוות.

איך מנצלים את ההמון

את ההצלחה של אוליבר ניתן לייחס לשילוב מבריק של שני ז'אנרים עכשוויים בבידור. האחד הוא שימוש ב"המון". זה לא טריק חדש, אבל היכולת לגייס המונים ולהניע אותם לפעולה בעולם האינטרנטי של היום היא עצומה. אז נכון שעוד בשנות השמונים בישראל הובילו ארז טל ואברי גלעד הפגנה קומית להחזרת סמי וסוסו. אברי גלעד המשיך עם החיבה שלו לעבודה עם המונים כשהנחה את "אחד נגד מאה" בה היו באולפן מאה מתחרים. גל הריאליטי של תחילת שנות האלפיים ניצל את ההמון להצביע.

היום כל מפתח תוכניות תוהה איפה אפשר להכניס שימוש אקטיבי נרחב בקהל. ביפן מנצלים את ה"המון" לתוכניות מתיחות שבהן במקום מתחן אחד יש קבוצה של מאה מתחנים.

באנגליה החליפו את המומחים - חמישים אנשים רנדומאליים בתוכנית בשם The Audience. קונאן אובריאן אפילו ניצל את ההמון כדי לשחזר תוכנית שלמה שלו. התחושה היא של חוויה שונה מהצפייה הפאסיבית לה הורגלנו. הצופה איננו רק עד אילם למה שקורה על המסך אלא מקבל אפשרות או תחושה שהוא חלק מקבוצה של אנשים ויכול אפילו לקחת חלק משמעותי.

לשימוש החכם בהמון הוסיף אוליבר את הזעם החברתי-אקטיביסטי של תנועות המחאה מהשנים האחרונות. גם כאן הוא ממש לא הראשון לעשות את זה. מייקל מור עושה את זה בקולנוע כבר שנים (רוג'ר ואני, באולינג לקולומביין ועוד), אבל בכל העולם יצאו תוכניות הסאטירה מהאולפן וניגשו לגופים המרגיזים. כך למשל בבלגיה, תוכנית סאטירה בשם Basta חסמה עם קונטיינר את שביל הכניסה לחברת טלפונים סלולארית שנודעת בשירות הלקוחות המחריד שלה. כדי להבהיר את המסר שלהם, מנחי התוכנית נעלו את עצמם בקונטיינר ותיזזו טלפונית את מנהלי החברה בשיטת – טעימה ממה שאתם עושים לנו.

באוסטרליה חבורת ה-Chasers ערכו בתוכנית הסאטירה שלהם מבחן רחוב לספר ה"סוד".  על מנת לחדד את הנקודה שהפוליטיקאים המקומיים לא אומרים את מה שהם חושבים – הם גזרו בלוני קומיקס ענקיים ורצו מאחורי פוליטיקאים כדי להעמיד את המחשבות המטופשות שלהם מעל לראש.

נקודה דומה הראו קומיקאים בריטים בתוכנית The Revolution Will Be Televised כאשר ניסו להכניס משאית עמוסה בחרא לתוך הפרלמנט כדי להתלוצץ על חשבון העובדה שלנבחרי הציבור נגמר החרא שהם מאכילים את הציבור.

אמנם השינוי החברתי שמחוללת הקומדיה בתוכניות בסגנונו של אוליבר הוא ברור, אבל הוא מתרחש גם בסדרות מתוסרטות. אם דמות היא מצחיקה – יש נכונות של הקהל לקבל אותה ואפשר לראות את התרומה שלה למוכנות של החברה האמריקאית לקבל רעיונות חדשים. אחרי הכל, דמויות מסוימות היו אצלו בסלון, כלומר על מסך הטלוויזיה.

אם לקחת דוגמה מהזמן האחרון, הקומדיה הפופולארית ביותר בארה"ב "משפחה מודרנית" מציגה זוגיות הומוסקסואלית. זה איננו הנושא המרכזי בסדרה, אלא עובדת בסיס. במקרה או שלא במקרה, מאז תחילת שידור התוכנית זינק מספר האמריקאים התומכים בעיגון זכויות הגייז להקמת משפחה.

נכון שאי אפשר לומר האם הטלוויזיה משקפת את המציאות או משנה אותה, אבל היא בוודאות מעלה תופעות על פני השטח, נותנת להן לגיטימציה ואחרי זמן הקהל מקבל אותן כעובדה. הקומדיה היא כלי עוצמתי שעוטף בסוכר גלולות לא פשוטות לבליעה.

כך היה בתחילת שנות השבעים. אמריקה התאהבה בדבר תקדימי, אשת קריירה לא נשואה שגולמה על ידי מארי טיילר מור בתוכנית הנושאת את שמה. הנושא הנפיץ של הזכות לעשות הפלה קיבל דחיפה רצינית אחרי שקרול ברנט החליטה להפיל בסיטקום שלה באמצע שנות השבעים. ב-1977 בילי קריסטל הכניס ללב הפריים טיים דמות של גיי בפארודיה "בועות" ששודרה ברשת ABC. הפופולאריות של הסיטקום משפחת קוסבי ברשת NBC גרמה לאוכלוסיות רבות בארה"ב להיחשף לצד של הקהילה השחורה, שלא היו מגיעים אליו בשום דרך אחרת ובכך למוסס גזענות מוטמעת.

בתחילת שנות התשעים רעשה ארה"ב כאשר מרפי בראון הביאה ילד והייתה לאם חד-הורית. הדמות של אלן דג'נרס יצאה מהארון בסיטקום הנושא את שמה והרשימה ארוכה מאוד. אפילו הלהיט של העונה האחרונה בארה"ב, הקומדיה "טרנספרנט" על הורה שמחליט לשנות את מינו – מחוללת שינוי מרשים וקבלת האוכלוסייה הזאת בדרך בוגרת ורצינית יותר מאשר לפני כן. אז אם יש הסכמה שקומדיה יכולה לשנות, אז איך עושים את זה?

הקומדיה משנה את העולם

להגשמת החזון של הקומדיה ככלי לשינוי חברתי התכנסה בירושלים בדצמבר האחרון (2014) קבוצה גדולה של אנשים מכל העולם. JJJ: Comedy for a Change, בהפקת בני מורן ובחסות קרן שוסטרמן, קיבץ את מנכ"ל ה-BBC הבריטי, סגנית נשיא בכירה ברשת ABC, סן נשיא בכיר בוורנר בראדרס ועוד עשרות כותבים קומיים בכירים מ-15 מדינות. המפיק הראשי של הדיילי שואו עם ג'ון סטיוארט ומקביליו בכל אירופה.

במשך יומיים קסומים הם חלקו מניסיונם וחשבו איך אפשר להפוך את העולם הזה למוצלח יותר. לא במושבים ארוכים ותיאורטיים אלא בפרקטיקה מרתקת. מולי שגב הוביל את שבירת שיא העולם בחדר הכותבים הכי בינלאומי – שכתבו ביחד מערכון ל"ארץ נהדרת". בחדר ליד הופגשו ארגונים חברתיים עם כותבים קומיים ועם גרפיקאים לייצר קמפיינים מבוססי קומדיה למטרות החברתיות שלהם. באולם המרכזי נדב אייל ועידו רוזנטל דיברו על הקומדיה בפוליטיקה ובחברה. נועה תשבי עשתה בליינד דייט מול הקהל עם כל הכותבים הקומיים במטרה לפצח את ה-DNA הקומי של המדינה ממנה באו ולשמוע רשמים על ישראל. ראש העיר ניר ברקת התעמת מול רד אורבך (Red Band) על חשיבות ירושלים, עימות שנגמר בעשרות ג'וינטים מדומים עפים אל הקהל.

אבל האירוע המרכזי שמשך אליו את תשומת הלב של התקשורת העולמית קרה כמה שעות אחרי – שיחות השלום הלא דיפלומטיות. מה קרה כששני קומיקאים ערבים התעמתו עם ליאור שליין וגיא מרוז לשיחות שלום כמו שהן אמורות להיות – הכל על השולחן. התוצאה הייתה מרגשת ואינטליגנטית, אבל בעיקר מצחיקה מאוד. מל ברוקס אמר פעם שהמשוואה לקומדיה היא טרגדיה פלוס זמן. שיחות השלום הלא דיפלומטיות הוכיחו את זה. הסכסוך המדמם על הקרקע פשוט קורא לטיפול קומי, שיזכיר לנו כמה מגוחכים המנהיגים בכל הצדדים, כמה אוויליים כל הדברים שמטעינים את מעגל הדמים האינסופי הזה. אפילו כשבאמצע הפאנל היתה הפסקת חשמל כללית בכל ירושלים – הקהל ביקש וקיבל את ההמשך. לאור פנס בודד וללא מערכת הגברה נמשכו השיחות.

אז אולי לא שינינו את העולם, אבל דווקא מירושלים יצא קול שפוי. צד אחר של ישראל, שהראה כמה שימוש חכם בקומדיה יכול להפוך את העולם לטוב יותר.

נדמה שיותר משעם ישראל שמר על הקומדיה – שמרה הקומדיה על עם ישראל. לעם היהודי יש היסטוריה ארוכה ביותר וגם בטרגדיות התברכנו, לכן זה לא מפתיע לגלות שגדולי הקומיקאים של העולם המערבי יצאו מבית הכנסת – מהאחים מרקס ועד לניל סיימון, מוודי אלן לג'רי סיינפלד, מג'קי מייסון לג'ון סטיוארט, מג'ואן ריברס לשרה סילברמן, מרוזאן בר לאמי שומר.

יש לנו מסורת מפוארת של שימוש בקומדיה, עכשיו הזמן לנצל אותה ולהפוך את העולם למקום טוב יותר. מול הבורות, הגזענות, האלימות והציניות שמקיפות אותנו. זה אולי הנשק האחרון שיש לנו. אני לא מציע לקחת את הקומדיה ברצינות, אלא להוסיף לרצינות שלנו קצת קומדיה.

עמרי מרכוס הוא מנכ"ל הסטארט-אפ "פרויקט הגנום הקומי", ממייסדי הכנס הבינלאומי Comedy for a Change  וראש הקריאטיב בפלטפורמת הווידאו. Electric Sheep  


תגיות :
תמונה ראשית
מאמרים קודמים