מארץ זבת חלב, דבש ומרור לארץ נהדרת

גלעד פדבה | 07 ביולי 2016
המאמר הוא חלק מגיליון 68-69 של כתב העת "פנים" בהוצאת הסתדרות המורים, אביב-קיץ 2015, בעריכת ד"ר מתן אהרוני וד"ר רוביק רוזנטל. הגיליון עוסק בסוגיות הקשורות בטלוויזיה

ד"ר גלעד פדבה כותב על מאצ'ואיזם מתבכיין, עדתיות מגדרית ונשיות גברית ב"ארץ נהדרת"

 

 

 

הגברים ודגמי הגבריות המופיעים בתוכנית המערכונים הישראלית המצליחה "ארץ נהדרת", משעשעים, צבעוניים, מוגזמים, מוקצנים וגסים כפי שהם, אינם מנותקים מהשיח המגדרי הכוחני המאפיין במידה רבה את החברה הישראלית, ומהסכסוכים הלאומיים, העדתיים, המעמדיים, המגדריים והסקסואליים המאפיינים אותה. מאמר זה מבקש לבדוק כיצד הגברים של "ארץ נהדרת" משקפים שלל זהויות גבריות נפוצות ובו בזמן, מעמתים את החברה הישראלית עם מגוון פערים וכשלים חברתיים תוך הצבת מראה ביקורתית מולה ומול פניהם של הצופים המשועשעים ודעותיהם הקדומות.

"ארץ נהדרת" היא אחת מתוכניות ההומור הוותיקות ביותר בטלוויזיה בישראל. התוכנית, המשודרת בערוץ 2 מטעם זכיינית השידור קשת החל משלהי 2003, בנויה במתכונת של מהדורת חדשות פיקטיבית, בהגשתו של אייל קיציס, תוך שילוב בין מבזקי חדשות, דיווחים מהשטח, ראיונות עם אורחים באולפן, עימותים בין מרואיינים, שקופיות משעשעות, משאלי רחוב היתוליים ושלל בדיחות מילוליות, גרפיות וחזותיות.

השימוש הסאטירי בסוגה חדשותית מאפשר ל"ארץ נהדרת" לגעת במבנה הכוחות בחברה, בפוליטיקה ובמגוון תפקידים פוליטיים, חברתיים ותרבותיים, ותואם מבנה עלילתי לא מוגדר המאפיין סאטירה. "בדומה לחדשות, שהן סוגה מוכרת ונצפית, שמסמלת יותר מכול את חוויות התיווך של המציאות החברתית-פוליטית, מאפשרת גם הסאטירה להגיב על הכאן ועכשיו", טוענות ענת פירסט ושרון רמר-ביאל (2007), "אולם בשונה מהחדשות, היא מציעה נקודת מבט מעוותת על אותה מציאות, שהקהל מוכן לקבלה בברכה" (עמ' 28).

סטיב ניל ופרנק קרוטניק (1990) מדגישים כי קומדיה, ככלל, פועלת בתוך "המפתיע, הבלתי הולם, הבלתי סביר והחורג, הטרנסגרסיבי, על מנת לגרום לנו לצחוק" (עמ' 3). הם מסבירים כי רגעים של הקומדיה הטלוויזיונית קשורים להיפרדות מנורמה, בין אם מדובר בנורמה של פעולה, התנהגות הולמת, לבוש קונבנציונלי, או תכונות סטריאוטיפיות" (עמ' 67). באופן ספציפי, רוברט האנקה (1998) מסביר שהלעג לגבריות בתוכניות טלוויזיה הומוריסטיות מוביל לייצוג הגברים בו בזמן כאובייקטים של צחוק וכסובייקטים הנעים בין עמדות סובייקט 'ישנות' ו'חדשות'.

נהג מונית גרוטסקי כבן חורין וכהומו וולגאריס

אחת הדמויות הגבריות הקומיות הפופולריות ביותר ב"ארץ נהדרת", בעשור השני של שנות ה-2000, היא דמותו של נהג המונית אשר בן-חורין (בגילומו של יובל סמו) המסומן כגבר מהסוג הישן, הממוקם בחברה המודרנית החדשה. נהג זה לבוש מעיל ספורטיבי, חולצה קצרה, פאה עם פוני, מרכיב משקפי שמש גדולים. הוא מדבר במבטא מזרחי מודגש ואינו חדל ללעוס מסטיק. המערכונים בכיכובו ממחזרים באופן גרוטסקי מגוון סטיגמות נפוצות לגבי נהגי מוניות, כגון נטייה להשתמטות מתשלום מס ("אתה צריך מונה או מחיר מופקע?"), נהיגה אגרסיבית ("אני מזדהה מאוד עם רוכבי האופניים... אני הורדתי לפחות איזה שלושה-ארבעה רוכבי אופניים"), זילות של נשים ("לפני שבוע אשתי נדרסה. בטעות. שמתי רוורס. מאיפה אני יודע שאת עומדת מאחורה?"), חוסר אחריות (אשר לוגם וודקה לימון באמצע הנהיגה ואף מציע לנוסע לטעום מהמשקה), נהיגה פרועה ("שים קסדה", הוא מושיט קסדה ללקוח שבמושב האחורי, "אם חס וחלילה תהיה תאונה") ופראיות בלתי נשלטת ("אני נוהג כבר מגיל שבע").

גסות הרוח, המיזוגֶניות (שנאת הנשים) והמאצ'ואיזם המתבכיין של אשר הם הכוח המניע דמות זו והם שעומדים בבסיסם של המצבים המשעשעים שבהם הוא מככב. האנקה (1998) משתמש במונח "הומו וולגאריס אנונימוס" על מנת לתאר קריקטורה טלוויזיונית אופיינית של הבחור המאצ'ו: "הסגנון המילולי שלו, בעבודה ובבית, הנו חסר טקט; השקפותיו שוביניסטיות; תגובותיו אינטנסיביות ומעידות על כך שבראש ובראשונה הוא שקוע בעצמו" (עמ' 84).

השעתוק של ה"הומו וולגאריס אנונימוס" נשען על ההנחה שגברים מסוימים יעדיפו לא להכיר בשוביניזם שלהם ולא להצרין מחדש את משמעות הגבריות שלהם. זאת מאחר שהרהור עצמי ביקורתי לגבי צורת גבריותם נתפס בעיניהם כוויתור על זכויות יתר שלהם כגבריות, "כולל נטייתם להונאה, לגאוות יתר, להתנהגות אנוכית ולהתעלמות מרגשותיהן של נשים ומהדברים המטרידים אותן" (שם, עמ' 86).

לפיכך, אין זה מפתיע שהתכונה המאפיינת ביותר את דמותו של נהג מונית ישראלי בדיוני זה היא יחסו הגס והמתנשא כלפי חני אשתו. אשר אינו עומד בחובותיו המשפחתיות והאבהיות ושוכח, למשל, לאסוף את בנו אבישי מהגן. בקומדיות מצבים מסוג 'המאצ'ו הנלעג' ('mock-macho'), הגבריות, באמצעות ייצוג פרודי שלה, הופכת לנראית לעין, מה שמאפשר להציב אותה בסימן שאלה. כך הגבריות נתפסת כספקטקל קומי. "באופן פרודי", מסביר האנקה       (1998), "קומדיות מצבים מסוג 'המאצ'ו הנלעג' רומזות שהגבריות היא מופע או פעולה שפעם נפגשו עם הנורמה ההגמונית, אך כעת אינן מצליחות להתחבר אליה" (עמ' 90).

 שני מאצ'ואים עד כדי גיחוך אף מככבים במערכוני "משפחת פילוס" ב"ארץ נהדרת", המציגים שני זוגות שנוהגים לבלות יחד בצפייה בטלוויזיה ובטיולים ובבילויים ברחבי הארץ ובחו"ל. ההתנגשות בין מנהגיהם העממיים הגסים של הפילוסים ובין נציגי קבוצות אחרות, גורמת לרוב המצבים הקומיים שהם (והצופים) חווים. כאשר משפחת פילוס מגיעה לצימר בצפון הארץ, למשל, היא נתקלת בצמד מארחים אשכנזים רוחניים ושקטים. הגברים המומים מכך שאין בחדר שלהם טלוויזיה, טלפון או עיתונים. בהמשך, הגברים המשועממים מצליחים להוציא במרמה מכשיר טלוויזיה מביתם של בעלי הצימר התמימים כדי לצפות במשחק כדורגל נחשק ולתדהמת מארחיהם הרוחניים, האורחים אף מפרקים את הדלת של בקתת האירוח כדי להבעיר אש לחימום.

הבדלים קיצוניים אלה בין גבריותם המחוספסת של האורחים ובין גבריותו המעודנת של המארח עומדים בבסיס הקונפליקטים המייצרים סיטואציות הומוריסטיות. ר"ו קונל (2009) מסבירה שבכל זמן נתון, התרבות המקומית מפארת ומרוממת צורה אחת של גבריות. בה בעת, אותה תרבות דוחקת מפניה את סוגי הגבריות האחרים. כלומר, קבוצה מסוימת של גברים מכוננת את עצמה כהגמוניה תרבותית, תובעת לעצמה עמדת מפתח בחיי החברה ובדרך כלל מצליחה לשמר את עמדת הכוח שלה לאורך זמן. לפיכך, קונל מצביעה על קיומה של גבריות הגמונית. גבריות זו הנה מקבץ של פרקטיקות מגדריות, שבעזרתן היא מנסה להצדיק את בכירותה ואת שליטתה על כלל הגברים.

באופן ספציפי, גברים כמו אלה המככבים ב"משפחת פילוס" משתייכים למעמדות מוחלשים, לאחר שהסדר החברתי הקפיטליסטי דחק אותם לשוליים. קונל מכנה זאת "גבריות של הידחקות לשוליים" ומסבירה כי המשתייכים לסוג גבריות זה, לוקחים את רעיונות של הגבריות ההגמונית ומעבדים אותם מחדש לפי ההקשר החברתי הספציפי שלהם. העוני והנחשלות של אותם גברים מייצר מעין "גבריות של מחאה". ביטויי המחאה הילדותיים-משהו במערכון הצימר כוללים, בין השאר, עלייה על המיטה בלי לחלוץ נעליים, הוצאת רכוש ללא רשות מבית המארחים ואף עקירת דלת ממקומה. על אף שגברים שנדחקו לשוליים, כמו הפילוסים, בזים לגבריות הבורגנית ההגמונית (לימודים-השכלה-קריירה), הם בוחרים דווקא להקצין את ערכי הגבריות ההגמונית ולייסד גבריות כוחנית, מוחצנת, גסה, קולנית ואלימה במיוחד. במילים אחרות, במקום לערער על ההנגדה הבורגנית השמרנית בין סוגי גבריות שונים, ואולי אף להציע גבריות מעודנת ו"נשית", הפילוסים מקפידים להקצין את גבריותם באופן מטורזן, פושטקי, "גבר-גבר" ו"ערסי" למדי.

גברים מזרחים כהומואים נשיים צבעוניים

מקרה מורכב יותר של התנגשות בין הגבריות ההגמונית ובין גבריות אלטרנטיבית הוא מערכוני "לירד ולארד", בכיכובו של צמד הומואים מזרחים נשיים (בגילומם של אלי פיניש ומריאנו אידלמן), כלומר, דמויות המהוות מיעוט תרבותי מבחינה אתנית, מגדרית וסקסואלית. באופן סטריאוטיפי למדי, לירד ולארד לובשים גופיות צבעוניות החושפות שרירים ושרשראות ופונים זה לזה בלשון נקבה בטון דיבור נשי תוך כדי מחוות גוף מוגזמות. בחלק מהמערכונים הם מופיעים בבגד גוף אדום צמוד, או בשמלות צבעוניות ונוצצות של דראג קווינס. כשהם מבקרים במשרד הפנים על-מנת להנפיק תעודת זהות חדשה במקום זו שאבדה להם, למשל, הם פונים אל הפקיד בחולצה המכופתרת בלשון נקבה, כשהם מתנים באוזניו את תלאותיהם: "תראי, איפה לא חיפשנו. אצל זהבה גבות, בשירותים של ה'ביף', במספרה של הנרי אורקבי, אפילו על הרצפה בשיעור קבלית אצל הרבנית".

הפקיד מבקש לרשום 'איבד את תעודת הזהות' ולירד מוסיף: "ואת הכבוד שלה [היא איבדה] לפני שנתיים בקפריסין". לארד מחזיר מכה: "מי שמדברת, יא פחונית. את הרגת את איביזה". לירד לא מוותר: "חמודִיזָה, את הפלת את כל יוון". לארד  אף מכנה את חברו "קומקומית" וכשהשניים נכונים סוף-סוף למלא את השאלון, לירד תוהה בקול: "בסעיף 'מין' צריך לפרט הכל?"  לארד מתנגד לכך: "לא נראה לי, אלא אם כן יש לכם עוד שבועיים לשמוע". כשהפקיד מודיע לו שעליו להצטלם, לארד מכווץ שפתיים באופן נשי ומכריז: "כן, הרבה אומרים לי". בהמשך המערכון, הוא מציג בפני הפקיד תמונות שבהן הוא מאופר והפקיד מסרב לקבל אותן. אחר-כך הוא מציג בפני הרשויות תמונות בהן הוא חושף את שריריו ומתקשה להשלים עם סירובו של הפקיד להשתמש בהן: "מה זאת אומרת, הפספורט זה רק פרצוף?", הוא מתקומם, "אז בשביל מה אני עובדת בג'ים אם לא רואים ת'בודי?"

דמויותיהם של לירד ולארד הנן דמויות קאמפיות (תיאטרליות, צבעוניות, נשיות, הומואיות ומשעשעות) הממוקמות בתוכנית טלוויזיה מיינסטרימית בטלוויזיה מסחרית, הפונה, בראש ובראשונה, אל קהל הרוב ההטרוסקסואלי. האטון הייז (2003) טוען כי ייצוגים קאמפיים של הומואים בתוך המיינסטרים הטלוויזיוני הנם בעייתיים מאחר שהם מבטאים את הסטריאוטיפ העתיק של ההומו כליצן החצר, יצור נשי מוזר שהתפקיד שלו קודם כל לשרת, לענג ולשעשע את הסטרייטים. באופן מגוחך למדי, גברים הומואים מזרחיים נשיים מוצגים במערכוני "לירד ולארד" כחומרניים, ביצ'יים, תאבי שליטה על סביבתם, בלתי-אינטליגנטים, טרודים ללא הרף במחשבות מיניות ומחליפים ביניהם בדיחות רדודות טיפשיות. לכאורה, זהו המחיר הנדרש מהומואים (בגילומם של שני שחקנים סטרייטים) תמורת הכללתם בסדרת מערכונים בטלוויזיה המיינסטרימית: ציות לתבנית המשפילה של ההומו הנשי הסטריאוטיפי המבדח, לו נדרשו גם "אבותיהם הרוחניים" של לירד ולארד, צמד הרקדנים "אקטיבי" ו"פסיבי", שפיזזו בעבר עירומים למחצה ומלווים בתנועות נשיות מודגשות את הופעתה של הזמרת הבדיונית מאיה בומבילה בעונות הראשונות של "ארץ נהדרת".

מאידך, פרשנות קווירית נגדית עשויה לחגוג את הנראות ההומואית הנשית בכלל, ונראות (נדירה יחסית) זו של הומואים מזרחיים על מסך הטלוויזיה בישראל. זו מצטרפת לייצוגים של הומואים נשיים מזרחים ודראג קווינס ממוצא מזרחי בסדרות מעטות למדי, כמו "ג'וני", "אחד העם 1" ו"אחד העם 101". דקות המסך המוקדשות לצמד לירד ולארד מאפשרות נוכחות סמלית חיונית להומואים שאינם מתביישים בהומואִיוּתם, בנשיותם ובמזרחיותם, כמו גם בתרבות המועדונים הלא-אינטלקטואלית ואף גאים בהיותם שריריים, מעוצבים, מטופחים ומסוגננים באופן אוחצ'י (הומואי נשי) גלוי בלי להשתעבד לאיזושהי מסיכה ייצוגית גברית.

מבחינה זו, ניתן לזהות במערכוני "לירד ולארד", כמו גם בקומדיית-המצבים "ג'וני" משנות ה-2000 המוקדמות, התנגדות מסוימת למנגנוני האכיפה התרבותיים של התקינות הפוליטית, והתרסה נגד מנגנוני ההכפשה והביזוי האתני, המגדרי, הסקסואלי והחברתי בתרבות הישראלית מרובת הניגודים (פדבה 2012).

לימור שיפמן (2008) טוענת שהגיבור הקומי בטקסטים טלוויזיוניים הינו בעל פוטנציאל לפוליסמיוּת אידיאולוגית מפני שהקהל צוחק בה בעת אתו ועליו. אף על פי שהפוליסמיוּת היא נתון קבוע של הדמויות ב"קנון הקומי" הישראלי, שיפמן טוענת כי לאורך השנים, ניתן להבחין ברב-משמעיות הולכת וגדלה בדמויות המזרחיות הטלוויזיוניות (עמ' 211). לפיכך, ניתן לטעון כי במקום לנסות להיטמע אל המיינסטרים הפנים-קהילתי והחוץ-קהילתי, הצמד לירד ולארד מבטא בגאווה זהות הומואית ייחודית ומקורית, שמסרבת להיכנע לתכתיבים הסטרייטים ומדגישה את היותה "אחרת", אירונית, משחקית וצבעונית.

לפי פרשנות אלטרנטיבית זו, לירד ולארד הן לא בהכרח דמויות המציבות את הקהילה ההומואית באור מגוחך, אלא מפגינות הומור עצמי בריא המעיד על הביטחון ההולך וגדל של הקהילה הגאה שמסוגלת להכיל ולעכל ביקורת עצמית משעשעת ומשועשעת. אף כי נראה שיוצרי המערכון בקיאים בשפתם ובגינוניהם של הומואים נשיים בתל-אביב, קהל היעד המיידי והעיקרי של מערכוני "לירד ולארד" אינו הקהילה הגאה אלא הרוב הסטרייטי שחלק ניכר ממנו שמרני למדי. בעיניים הומופוביות, צמד מאנפף ומעכס זה הוא קריקטורה שאינה מעוררת כבוד או הערכה כלשהם כלפי המוצגים בה.

(המשך בדף 2)


מאמרים קודמים