סליחה, כפרה, קורבן

רוביק רוזנטל | 25 במרץ 2015

מה אירע לשלוש מילים המצויות בליבת היחסים בין אדם לאלוהים, במפגש שלהן עם העברית המודרנית

אחד התהליכים החשובים העוברים על מלים מקראיות בדרכם לעברית החדשה הוא החילון, דהיינו, הרחבת המשמעות ולעתים העתקה המלאה משדה משמעות דתי לשדה משמעות שאינו דתי. במרבית המלים המקראיות המעבר אינו דרמטי שכן הן נטועות בעולם קונקרטי ויומיומי, כמו המלה "משק" המופיעה פעם אחת במקרא במשמעות נכסיו של איש האדמה, ומשמשת היום כשם כולל לכל הפעילות הכלכלית. קבוצה לא קטנה של מלים נולדה בהקשר דתי מובהק, והמעבר של אלה אל העולם החילוני מפותל ומעניין. אטען כאן כי המשמעות הדתית הטעונה במלה אינה נעלמת בגלגולה החילוני אלא מהדהדת בו, אך בצורות שונות ומשונות שלא תמיד ניתן לחזות אותן או להבינן. כך בשורת הפעלים הקשורים בשורש קד"ש נוכחת מאוד המשמעות הדתית, וגם בביטוי כמו "כל הקדוש לנו" או "ערכים מקודשים" גלומה המחשבה שהקדוש מצוי מעל ליומיומי. השורש פלש לחיי הציבור כמו ב"להקדיש את חייו" וגם בו מהדהד היסוד הטרנסצנדנטי. "טהור" חדר מחד לתחום המוסרי: טהור הוא מי שפועל ללא דופי מוסרי, אך גם לתחום המאבקים בין עמים וגזעים: טיהור אתני, טוהר הגזע, טיהור יעד אויב ועוד. לעומת זאת "טמא" ו"טומאה" לא הצליחו לחדור לשיח הכללי ונשארו ביטויים דתיים הנושאים טאבו מוחלט.

בשלוש מלים שבהן אדון  המעבר מן הדתי אל החולין מסובך ומפותל יותר והן 'קורבן', 'סליחה'  ו'כפרה'. שלושתן נולדו בהקשר היחסים בין אדם למקום ובשלושתן גלומה משמעות דתית עמוקה. בשלושתן בא לידי ביטוי מעמדו של האדם כחוטא-תמיד העומד אשם מול אלוהיו וראוי לעונש שאותו הוא אמור לקבל, ומדובר בחייו. על מנת לשרוד עליו להקריב קורבנות, כלומר, לתת מרכושו לאלוהים כדי לרצותו, וכפי שראינו אפילו את בנו, ואם יירצה אלוהים יסלח לו, כלומר, יוותר על עונשו, והוא "יכפר" על חטאיו, כלומר ינקה את עצמו ויציל את חייו, אם כי באופן זמני.

קורבן א, קורבן ב

'קורבן' היא מלה מקראית שמקורה בתנועה, בדומה ל'תרומה', 'קרב' וכו'. היא נולדה מפעולת הקרבת הקורבן אל המזבח. הפועל להקריב מופיע במקרא קרוב ל-200 פעם, כמעט כל ההופעות בספרי החומש. המילה 'קורבן' מופיעה כ-80 פעם בנטיות שונות, אך תמיד ביחיד, פרט לפעם אחת, "קורבניהם".

בתהליך החילון התגלגלה המלה ממשמעות קורבן שאדם מביא משל עצמו אל אלוהיו, לשני כיוונים:

  1. ויתור של אדם על משהו קרוב לו ביותר, החשוב לו ביותר, כולל חייו, ומכאן להקריב קורבן במשמעות המודרנית. כאן מהדהדת המשמעות הדתית. מעתק זה דומה למעתק  של מילים מהשורש קד"ש.
  2. האדם הופך כלי שרת של הנסיבות או של הכוחות החזקים ממנו: קורבנות השואה, קורבן של רצח במשפחה, קורבן הנסיבות. משמעות זו שונה ממשמעות 1, כי בה אין שיג ושיח, אין ויתור מודע ואין ציפייה למחילה על עוונות.

באנגלית יש בין השתיים  הבחנה לשונית: victim לעומת sacrifice.  נכון שבעברית יש נטייה לריבוי משמעויות לאותה מלה, אך יש גם מקרים לא מעטים של בידול משמעות. על מה מעידה העובדה שלא נערך כאן בידול?

תשובה אחת היא בלשנית. לפיה, ההבחנה הזו אינה קיימת בגרמנית ובפולנית, שהשפיעו על העברית. בשפות אלה שתי המשמעויות זוכות לאותה מלה: Opfer בגרמנית ו-ofiara בפולנית. אבא בנדויד סבור שיש מילים מתאימות בעברית להבחנה ומציע לקרוא ל-victim חלל, הרוג, טרף וכדומה.

למה הצעות בן דויד לא התקבלו? אולי המרחק בין המונחים אינו רב כל כך? תשובה דתית אפשרית לכך היא שהאדם מקריב קורבן גם אם אינו יודע שהוא עושה זאת, שהרי בתפיסה הדתית העמוקה אין קיום לשרירות; ההסבר החילוני לאיחוי הזה הפוך: גם בקורבן שמובא לאלוהים אנו מגישים לפניו יצור אין אונים, אם זה שה, ואם זה הבן יצחק, וראה מיתוס עקידת יצחק. גם כאן יש שרירות למעשה, ולכן המונחים קרובים זה לזה.

טוב, סולח ומתנצל

השורש סל"ח מתייחס במקרא לאלוהים, ולעתים רחוקות לכוהניו ולנביאיו. הסליחה היא חלק מדין הדברים הדתי: אלוהים מתכוון או מתבקש לסלוח, דהיינו, לוותר על עונשו של האדם או של העם החוטא. הפועל מופיע 48 פעמים במקרא, וכן פעם אחת כתואר: סַלָּח. בתהלים נכתב: ''כִּי־אַתָּה אֲדֹנָי טוֹב וְסַלָּח'': אלוהים שאחת מתכונותיו היא היכולת לסלוח. תכונה כזו אינה נתונה לאדם. המלה 'סליחה' מופיעה בנטיות שונות שלוש פעמים בלבד, פעם ביחיד ופעמיים ברבים, בספרים מאוחרים.

מילת האחות התלמודית של 'סליחה' היא 'מחילה'. בתלמוד היא מתייחסת לאלוהים, אבל גם לתחום היחסים בין אדם לחברו. 'סליחה' לא נעלמה מלשון חז"ל, וכך במסכת תענית אומר רבן שמעון בן גמליאל על יום הכיפורים שהוא יום טוב ''משום דאית ביה סליחה ומחילה''. כך גם באחד מפיוטי הסליחות: ''סלח לנו אבינו כי חטאנו, מחל לנו מלכנו כי פשענו''.

עם השנים עברו 'סליחה' ו'מחילה' הרחבות ושינויי משמעות. בתחום הבין אישי 'סליחה' איננה ויתור על עונש אלא ציפייה שהזולת לא יחשוב על המבקש מחשבות רעות, שהן מעין עונש פסיכולוגי. לעומתה 'מחילה' זכתה ברבדים המאוחרים יותר בבלעדיות במשמעות הדתית של ויתור על עונש, 'מחילת עוונות', ומכאן הגיעה אל השפה המשפטית: בקשת מחילה היא בקשה לוויתור על עונש. לצד הבידול הזה יש כבר בתלמוד שימוש ב'למחול' במשמעות ויתור בכלל, כמו בפסוק הידוע במסכת כתובות: ''נשיא שמחל על כבודו - כבודו מחול''. כך היא משמשת בביטוי הידוע שמקורו ביידיש: ''מוחל טובות''.

מחדשי השפה ניסו לשווא להחזיר ל'סליחה' את משמעות הוויתור על עונש, והציעו לקרוא כך לחנינה, כמו בידיעה הבאה בעיתון הצבי בשנת 1900: ''הממשלה הצרפתית הציעה לפני מורשי העם הצעת חוק לתת סליחה לכל הפשעים שנעשו בנוגע למעשה דרייפוס''. 'סליחה' נותרה בעלת משמעות דתית מובהקת רק ברבים: ''סליחות'' הם פיוטי בקשת כפרת עוונות המושרים לקראת יום הכיפורים.

למרות החילון נותרה ''סליחה'' מילת טעונה, והיא נקשרת לתרבות היהודית-נוצרית העתיקה, העמוסה רגשי אשמה והתנצלויות. זה הרקע לכך שיש לסליחה תפקיד נכבד במימד העמוק של הפוליטיקה הישראלית. אחרי מלחמת ששת הימים כתב אפרים קישון את ספרו הידוע ''סליחה שניצחנו'', ולצדו הדהדה הטרוניה המתחסדת של גולדה כלפי הערבים: ''לא נסלח על שגרמתם לנו לרצוח את בניכם''. היא צצה בקמפיין הסליחה מבני עדות המזרח של אהוד ברק. את ''שלום חבר'' החליפה סיסמה אכולת רגש אשם של מחנה השלום הישראלי: ''סליחה, חבר''. הביטוי ''לא נשכח ולא נסלח'' צץ בהקשרים רבים, מן השואה ועד רצח רבין. הקרבה בין סליחה לשכחה היא שוב מפגש משמעויות בין מילים לא נרדפות: השכחה היא פועל יוצא של הסליחה. הקשר בין השתיים מקורו ב''המלך ליר'' של שקספיר: Forgive And Forget.

עם החייאת השפה קיבלה 'סליחה' את תפקידה כמילת התנצלות. כאן ניכרת השפעת השפות האירופיות למיניהן, והפעם התאחדו כולן יחדיו:  הקשר בין סליחה במובנה הדתי-פילוסופי לבין מילת ההתנצלות היומיומית קיים באנגלית - Excuse me, בגרמנית ובעקבותיה ביידיש: אנטשולדיגונג, הסרת אשמה (Schuld בגרמנית פירושה אשמה), ובצרפתית Pardon. בסלנג הישראלי אפשר היה לשמוע בעבר את 'פארדון', בעוד היום מתגברת תפוצת 'סורי', היא  'Sorry', מצטער, האנגלית. המעבר הזה נעשה בעברית כמו בשפות המשפיעות בתהליך של קיצור: 'סליחה'' היא חלק ממשפט נימוס ארוך, שנושרים ממנו חלקיו הלא חיוניים:

''סליחה, מה השעה'': אני מבקש ממך סליחה על שאני גוזל מזמנך.

''סליחה, לא שמעתי'': אני מבקש סליחה על כך שאני מאלץ אותך לחזור על המשפט שנית.

''תצטרכו לסלוח לי...'': החלק החסר: ''על כך שאני עומד להבריז''. גם כאן תרגום שאילה מביטוי מקביל באנגלית:  ?May I be excused, שאותו אומר מי שעומד לצאת באמצע אירוע.

בשלב הבא התרוקנה 'סליחה' לגמרי מתוכנה כמילת התחשבות ונימוס והפכה מילת חיפוי לגסות:

''סליחה, אני הייתי קודם'': אני עומד לנשל אותך מן התור.

''סלח לי, אדוני'', ''לא, אתה תסלח לי'', ''סליחה, סליחה!!!!'': דרכים שונות לקטוע מישהו בברוטליות במסגרת שיחה אינטימית או פומבית.

''סליחה!'' בטון כעוס, ובהדגשה של ''חה'': אתה ראוי לכל גינוי על מה שאמרת או עשית זה עתה.

''סליחה??!'': תמהון סרקסטי.

''סליחה על הביטוי'': שיטה של אנשי ציבור להשתמש בטקסט לא תקני.

צריך אותו לאלף כפרות

פירושה של המילה 'כפרה' זהה לכאורה ל'סליחה' ו'מחילה', ואכן בתפילת יום הכיפורים נמצא השילוש "סלח לנו, מחל לנו, כפר לנו". אבל אלו אינן מלים נרדפות במלוא מובן המילה.

הפועל 'כיפר' מופיע במקרא כ-100 פעמים. משמעותו: ניקה על חטאו, אך בניגוד ל'סלח' הוא מצוי גם בסוגיות ביחסי אדם וחברו. המילה 'כפרה' מופיעה לראשונה במשנה בכמה מקומות, כמו בדיון בסנהדרין פרק ו משנה ב בפרשת עכן: "תהא מיתתי כפרה על כל עוונותי; רבי יהודה אומר, אם היה יודע שהוא מזומם, אומר: תהא מיתתי כפרה על כל עוונותי, חוץ מעוון זה. אמרו לו: אם כן, יהא כל אדם אומרים כך כדי לנקות את עצמן". בלשון חז"ל המילה 'כפרה' נפוצה מאוד, ובדרך כלל במשמעות הדתית החמורה. זו ודאי אחת הסיבות לכך שהיא לא עברה את סף החילון בקלות כמו 'סליחה' או 'מחילה'.

הרעיון של קורבן המכפר על החטא קיים בלשון חז"ל, ומכאן התגלגלה משמעות משנית של 'כפרה': תחליף. 'קורבן' יכול להיות תחליף לחוטא, כלומר לחייו, אדם יכול להצהיר שהוא תחליף לאדם אחר, רעיון מאוחר אך נפוץ מאוד בתרבות אשכנז. גם תרנגול שחוט יכול להיות תחליף כזה, רעיון ימי ביניימי דווקא. כלומר, היהדות בעורמה של דורות הגנה על עצמה מרעיונותיה שלה. התרבות היהודית העממית נתנה לבושים לשוניים שונים לרעיון הכפרה כתחליף, כמו "שיהיה לכפרות", וביידיש: "אויף כפורס", עבור כפרות, "אני צריך אותו לאלף כפרות". בלדינו נוהגים לומר כשדבר מה בבית נשבר: כפרה לעוונות.

בתרבות הצפון אפריקנית נאמר על מישהו שאתה אוהב: "כפרה עליק", או "נמשי כפרה עליק" (תלך כפרה עליך), ובעברית "כפרה עליך". הפירוש: אני אוהב(ת) אותך כל כך, שאני מוכן לעמוד במקומך ולכפר על עוונותיך. מכאן הפכה  'כפרה' כמילה עצמאית, במלעיל, לביטוי של קירבה וידידות רבה. היא התגלגלה לשיח הישראלי בעיקר במשמעות זו על גלי העלייה הצפון אפריקאית, ושמרה על הביטוי המלעילי. כן הפכה סימן היכר למזרחיים המדגיש את היסוד הרגשי שלהם לעומת מה שנתפס כעמדה רציונלית ומרוחקת.

אין כאן חילון במובנו הקלאסי, אלא יש כאן תהליך של ריכוך ועידון, שאיפשרו למלה לחדור ולהחליק  אל השיח העממי הישראלי. המלה החמורה ביותר הפכה למלה הנוחה והידידותית ביותר, כשבין הדתי הקפדן והדתי העממי מפריד מקומו של הטעם. זוהי עורמתה של התרבות של מה שקרוי בזלזול מסוים "מסורתיות", ואולי כפרה היא סמלה הלשוני הבולט ביותר.


1
תגיות :
תמונה ראשית
מאמרים קודמים