הישראליות החדשה היא מזרחית

עמית לביא דינור ויובל קרניאל | 07 ביולי 2016
המאמר הוא חלק מגיליון 68-69 של כתב העת "פנים" בהוצאת הסתדרות המורים, אביב-קיץ 2015, בעריכת ד"ר מתן אהרוני וד"ר רוביק רוזנטל. הגיליון עוסק בסוגיות הקשורות בטלוויזיה

ד"ר עמית לביא דינור וד"ר יובל קרניאל מצביעים על הדרך שבה הפכו תוכניות הריאליטי את הישראלי המזרחי לכל כך פופולארי

 

תהליך ארוך שהחל בעליות הגדולות של שנות ה-50 והביא לישראל מאות אלפי עולים מארצות ערב, צפון אפריקה והמזרח התיכון, הגיע בשנים האחרונות לביטוי בולט בתחומים שונים, ובעיקר בתחום המוזיקה הפופולרית, תרבות המפורסמים (סלבס) ותוכניות הטלוויזיה הנצפות ביותר. וכך, פתאום זה נראה מאוד ברור. בעיקר באמצעות מבט על התרבות הפופולרית. הישראליות החדשה היא מזרחית.

כאשר השיר "דרך השלום" של פאר טסי עובר עשרה מיליון צפיות ביוטיוב, זה כבר לא מפתיע אף אחד. אנו כבר רגילים לכך שהמוזיקה הישראלית הפופולרית עברה מהפך מושלם, והיא היום בעיקרה מוזיקה מזרחית, ים תיכונית, כפי שניתן לראות בערוץ המוזיקה הישראלי, הוא ערוץ 24, שהפך למעשה לערוץ מוזיקה ים תיכוני-מזרחי.

במאמר זה אנו מפנים את הזרקור אל ההופעה והייצוג של הישראלי הצעיר והפופולרי בתוכניות הטלוויזיה המובילות, ואל המאפיינים התרבותיים שלו, ורואים כי הם קרובים ודומים למאפיינים המובילים והמקובלים של הישראליות המזרחית.

אין במאמר זה טענה כי אין בישראל אפליה של מזרחים, וגם לא ניסיון לומר כי השתלבותם של מי שמוצאם מזרחי היא מלאה או שלמה. גם לא בתחום התרבות. אנו לא מתיימרים לבחון במסגרת מוגבלת זאת את מלוא ההיקף של התופעה. אולם מהבדיקה שלנו, ומהממצאים שמצאנו, ניתן לראות כי הנוכחות החיובית של מאפיינים מזרחיים בתרבות הפופולרית בישראל נמצאת בעלייה של ממש.

תרבות פופולרית בכל חברה משתקפת בין השאר באמצעות התכנים המוצגים בטלוויזיה שלה. בישראל, כאשר בוחנים את ייצוגי הדמויות המופיעות על המסך הקטן ניתן לראות שינוי מהותי. ההגמוניה המוכרת של דמות האשכנזי הצבר המיתולוגי, הצפוני, הבהיר, מהקיבוץ או מצפון תל אביב (אלמוג, 1997) הוחלפה בתוכניות רבות בדמותו של הישראלי המזרחי מהפריפריה, או בדמות בעלת "תכונות מזרחיות" שהפכו ליותר מוכרות, אהודות ואפילו נחשקות.

שתי זהויות אתניות מרכזיות

בחברה הישראלית ישנן שתי זהויות אתניות מרכזיות: המזרחית והאשכנזית. זהויות אלה מבוססות על חלוקה גסה שמקורותיה בארץ המוצא של העולים שהגיעו לישראל עם הקמתה. במונח "אשכנזים" הכוונה, בדרך כלל, היא ליוצאי ארצות המערב, אירופה וצפון אמריקה, המסמלים את האליטה התרבותית והכלכלית בישראל. אלה הם בני העליות הראשונות, המתיישבים הראשונים, רבים מהם ממזרח אירופה, שהקימו את מוסדות המדינה וניהלו אותם בשנותיה הראשונות. אליהם הצטרפו גם ניצולי שואת יהדות אירופה. במונח "מזרחים" או "ספרדים" נהוג לכלול את יוצאי ארצות המזרח התיכון, המדינות הערביות, צפון אפריקה, שרובם הגיעו לארץ ישראל בשנות ה-50 וה-60 בעליות גדולות. הם נתפסו על ידי האליטה כמייצגים לכאורה תרבות ערבית, נחשלת, פרימיטיבית ואפילו נחותה (אלמוג, 1997; סמוחה, 1991).

עם הקמת המדינה דובר על כור היתוך שמטרתו הייתה למחוק את השייכות האתנית, כחלק מהטמעת הקבוצות אל תוך קולקטיב הומוגני אשר מורכב מבני אותו לאום (שנהב, 2004). העולים החדשים המזרחים נדרשו לעבור תהליך של דה-סוציאליזציה שבמסגרתו ישילו מעליהם מנהגים תרבותיים מסורתיים "נחשלים" ובמקביל לו, תהליך של רה-סוציאליזציה שבו יאמצו להם מערכת ערכים שנתפסה כמערבית, כדי "להתקדם" ולהיות שווים לאשכנזים (קחטן, 2013). התרבות הישראלית ההגמונית בשנות קום המדינה ועשרות שנים לאחר מכן הייתה אשכנזית במובהק. גם התרבות הגבוהה, וגם התרבות הפופולרית.

האשכנזי לאורך השנים הציג את המזרחי כנחות מבחינה תרבותית וחברתית: בלתי ביקורתי, מונע בידי אינסטינקטים, מסורתי, פרימיטיבי ואנטי דמוקרטי (שוחט, 2001;  שנהב 2004). האשכנזיות הוצגה לאורך השנים כאידיאל נורמטיבי, ניטרלי ומובן מאליו, כמי שמגדיר את הנורמה אשר לעומתה נמדד ומיוצר האחר. ייצוג זה הודגש וחוזק בטקסטים רבים כולל בקולנוע, בספרות וכדומה. שוחט (2001) מדגימה כיצד זה נעשה בקולנוע הישראלי. למשל, בסרטו של נתן אקסלרוד "דן קישוט וסעדיה פנצ'ה" (1956), דן האינטלקטואל מייצג את האליטה האשכנזית, וזאת מול סעדיה שהוא הפועל המזרחי. בסרט "חסמבה" (1971) המבוסס על ספרו של יגאל מוסינזון מוצגת חברות הצעירים הצברים האשכנזים כשהיא נלחמת ברשע שהוא איש העולם התחתון המזרחי. חלוקה זו, מסבירה שוחט, משעתקת את החלוקה העדתית בשוק העבודה: הצעירים האשכנזים כוונו דרך קבע למקצועות "צווארון לבן", בעוד המזרחים נותבו למקצועות "צווארון כחול".

במאמר זה אנו טוענים כי התהליך ההגמוני שתואר לעיל, והוסבר על ידי חוקרי תרבות וסוציולוגים, השתנה לאורך השנים כאשר דמות הצבר האשכנזי שסימלה את הישראליות הנחשקת (אלמוג,1997) הוחלפה בדמותו העממית של המזרחי. טענה זו מתבססת על השינוי שחל בשנים האחרונות בייצוג הטלוויזיוני של "דמות המנצח" המוקרנת בתכניות ריאליטי, וכן על דמותו של הגיבור הישראלי בתוכניות הדרמה בטלוויזיה. לתפיסתנו, ניצחונם הבולט והעקבי של דמויות הנחזות להיות מזרחיות לאורך השנים בתכניות אלה מייצר שינוי חברתי ותרבותי בתודעה הקולקטיבית בישראל.

דמות המזרחי שבעבר נתפסה כדמות שוליים, מוחלשת, נלעגת ובלתי נחשקת, הפכה בשנים האחרונות לדמות אהודה, פופולרית, מושכת, מועדפת ואפילו נחשקת. שוב ושוב דמות זו מנצחת בתכניות הריאליטי הנצפות ביותר בישראל כגון "האח הגדול" (קשת, ערוץ 2) ומקבלת מספר רב של מסרונים, אהבה והערצה בפורומים אינטרנטיים. מאפייני הערצה אלה, שהיו מנת חלקם של דמויות הגיבור האשכנזי בעבר, הופכים יותר ויותר לתופעה רחבה המשויכת דווקא לדמויות הנחזות להיות מרקע מזרחי, ובעלות תכונות אופי ואישיות המשויכות בדרך כלל לציבור המזרחי.

טלוויזיה ותכניות ריאליטי כמשקפים מציאות

טקסטים פופולריים הוכרו על-ידי חוקרי תרבות כמלמדים אותנו על עצמנו ועל האחר          (Esposito and Love, 2008; Kellner, 1995; Lipsitz, 1998). טקסטים אלה יוצרים ומייצגים משמעות תרבותית ואידיאולוגית בנוגע לגזע, מגדר, מעמד ומיניות (Kellner, 1995). הייצוג אינו רק משקף אלא גם מכתיב משמעות. ניתוח השסע העדתי בטלוויזיה         (Lavie-Dinur & Karniel, 2013) ובקולנוע (שוחט, 2001) הישראלי מאפשר לבחון כיצד תכנים אלה מייצרים ומחזקים סטריאוטיפים בחברה. לאחרונה, עם התחזקות סוגת תכניות המציאות (ריאליטי), מתרחב מחקר התקשורת ומתמקד בייצוג ובייצור של הסטריאוטיפים המשתקפים ממנה. שכן, תכניות הריאליטי נתפסות ככאלו אשר מנהל קשר מיוחד ורב משמעות עם המציאות שבחיינו האמיתיים.

"בשנת 1992 ריאליטי היה חידוש, בשנת 2000 זה היה חידוש, בשנת 2010 זו דרך חיים... עשר שנים מאז הבכורה של הישרדות, הז'אנר הפך מתענוג אסור לבידור האמריקאי בהתגלמותו" (Poniewozik and others, 2010).

בתחילת 1990 נחשף העולם לראשונה לסוג חדש של ז'אנר בטלוויזיה: תכניות הריאליטי. תיעוד המציאות התחיל עם תכניות כמו "השופטת ג'ודי" ונמשך בתחילת שנות ה-2000 בתכניות כמו: "האח הגדול" ו"הישרדות", אשר היו האבטיפוס של תכניות הריאליטי. תכניות המציאות פרצו לראשונה בארה"ב ואט אט החלו להתפשט ברחבי העולם. יותר מעשור לאחר פריצת הז'אנר, הוא עדיין פורח ומשגשג (Beck & others, 2012). נכון למאי 2012, בארה"ב הופקו 13 תכניות "האח הגדול" ו-24 תכניות "הישרדות", בעקבותיהן הגיעו "אמריקן איידול", "הרווק", "אקס פקטור", "הקארדאשיאנ'ס", "טופ מודל", "העולם האמיתי" ועוד, והז'אנר הפך לנצפה ביותר בארה"ב ולאחר מכן במדינות רבות בעולם.

בק ואחרים כותבים בספרם כי במהותו, ז'אנר הריאליטי הוא צילום אנשים אמיתיים שעוסקים בפעולות ובאינטראקציות לא מתוסרטות. הפורמט של הריאליטי הוא נוסחה מנצחת שהועתקה ממדינה למדינה. אמריקה הלטינית שאבה השראה מארה"ב, ארה"ב בתורה העתיקה פורמטים מגרמניה, קנדה גם כן המציאה פורמטים שונים של תכניות מציאות וכך נוצרו פורמטים לוקאליים וגלובליים כאחד. חוקרים טוענים כי הצפייה בריאליטי גורמת לאנשים לחוש סיפוק, בין השאר בגלל היכולת שלהם להשפיע על המתרחש, כמו בתכניות מוזיקה למשל, וכי היא גם מספקת צרכים חברתיים וסוציאליים, כמו לצפות באינטראקציות חברתיות ולספק סקרנות על חיי אחרים (Beck & others, 2012).

לאחר הצלחתן בארה"ב ובעולם המערבי, הגיעו תכניות הריאליטי גם לישראל. לפי נתונים המתפרסמים בקביעות באתר הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, בכל ערב משודרת לפחות תכנית ריאליטי אחת בערוצים המסחריים ותכניות אלה זוכות ברובן להצלחה מרשימה ברייטינג (ויימן, כהן ובר סיני, 2009). "את לוחות הרייטינג של השנים האחרונות מובילות בקביעות תכניות ריאליטי ובהן ‘הכוכב הבא’, ‘המרוץ למיליון’, ‘האח הגדול’, ‘כוכב נולד’, ‘משפחה חורגת’, ‘סופר נני’, ‘הדוגמניות’' ‘לרדת בגדול’ ועוד". לטענת החוקרים, סוד ההצלחה של תכניות הריאליטי טמון בקרבה שלהן למציאות, בחדשנותן, בסיפוק תחושת המציצנות של הצופים, קלות ההפקה והייצוא וכפי שטענו גם החוקרים הקודמים: אשליית ההשתתפות. לפי הנתונים השבועיים של הוועדה הישראלית למדרוג, נכון לשבוע של ה- 25.01.15, המובילים בטבלת המדרוג הם "הכוכב הבא 2", "המרוץ למיליון 5" ו"ארץ נהדרת" (אתר הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, 2015).

אנשים המקרינים אותנטיות

עם נוכחותן הגדלה והולכת של תכניות המציאות, מחקר התקשורת התמקד בייצוג ובייצור של הסטריאוטיפים המשתקפים מהן, במיוחד נוכח טבען של תכניות אלה הנמצאות בזיקה מתמדת ומרובת משמעות, למציאות היומיומית.

תכניות ריאליטי במהותן מבוססות על משתתפים שאמורים להיות אמיתיים כמו בחיים גם בנסיבות שאינן טבעיות. מחקרים מראים כי מנצחי ריאליטי לרוב הם אנשים המקרינים מידת אותנטיות גבוהה. Hill (2002) טוענת כי תכנית הריאליטי "האח הגדול" פופולרית בשל המציצנות הטמונה בה. אחרים טוענים שהיא פופולרית בשל היותה אינטראקטיבית, כאשר הצופים מחליטים על המנצחים והמפסידים.מעבר להנאה ישנו הממד החברתי - אנשים צופים כי כולם צופים בזה, כולם מדברים על זה. הקהל מחפש אחר רגעים של אותנטיות, כאשר אנשים אמיתיים הם 'באמת' עצמם בסביבה שאינה אמיתית.תכניות מסוג זה למעשה עובדות על המתח שבין 'הופעה' ל'אותנטיות', והצופים והמשתתפים מתבקשים לחפש אחר רגע האמת בסביבה טלוויזיונית מובנית ומבוקרת מאוד.

לפי Frau-Meigs (2006) הפורמט של תכניות ריאליטי מאשש את הנטייה של הטלוויזיה להתערב, לדחוף את האף לחייהם הפרטיים של אנשים, ממשיך הדרך של תכניות הטוק שואו והדוקו דרמות. הן מפיצות את הרעיון/תפישה שהמשתתף 'הוא דמות', המתמוטט לתוך רעיון אחד של איש-פרסונה-אישיות (Person-Persona-Personality). הוא/היא חייבים להתנהג בטלוויזיה כמו בחיים האמיתיים, על המסך כמו ברחוב. חוקי המשחק מדגישים את ההכרח 'להיות עצמך' בציבור כפי שברשות הפרט. בהתאם לכך, המשתתפים שיודחו ראשונים יואשמו שלא היו כנים ואמיתיים מספיק.

(המשך בדף 2)


תגיות :
תמונה ראשית