30 הערות על שפה וטלוויזיה

רוביק רוזנטל | 07 ביולי 2016
המאמר הוא חלק מגיליון 68-69 של כתב העת "פנים" בהוצאת הסתדרות המורים, אביב-קיץ 2015, בעריכת ד"ר מתן אהרוני וד"ר רוביק רוזנטל. הגיליון עוסק בסוגיות הקשורות בטלוויזיה

ד"ר רוביק רוזנטל מצביע על כך שהטלוויזיה מצויה בפרדוכס: היא אינה אוהבת את השפה, אבל זקוקה לשפה ולדיבור בלתי פוסק כדי לשמר את מעמדה כמדיה טוטלית

1

הטלוויזיה היא סוכנת שפה. היא מעכלת, מטמיעה ומעבדת מנגנונים לשוניים, דרכי שיח, מילים ישנות וחדשות, שפות סתרים ושפות מתפתחות הרווחות בחלל הלשוני. את המוצרים הלשוניים האלה היא מגישה לצופיה כחלק מהתפריט הטלוויזיוני. הצופה אמור לזהות את השפה שכן הוא אביה מולידה, אך במפגש עם הטלוויזיה לשונו מתעצבת ומשתנה. הטלוויזיה מדברת בלשון בני אדם. בני אדם מדברים "כמו שמדברים בטלוויזיה".

2

הטלוויזיה אינה סוכנת שפה בלעדית. היא שחקן אחד בשוק סוכנים מגוון. שותפים בו שחקנים מודעים שיעדם המוצהר הוא עיצוב השפה, כמו גננות ומורים, האקדמיה ללשון, מילונאים, בלשנים מטיפוס מסוים, כוהני דת ואולי גם סופרים ומשוררים. לצִדם שחקנים חשובים לא פחות, שעיצוב השפה הוא תוצר לוואי של פעולתם. אנשי מקצוע, מובילי שפה בקבוצות חברתיות, פרסומאים ואנשי תקשורת.

3

התקשורת נחשבת בדרך כלל המעצבת המובילה של מה שמכונה 'המשלב הבינוני', הקרוי גם בהתאמה 'המשלב התקשורתי'. המשלב הזה מחזיק בשני יעדים שיש ביניהם מתח מובנה: דיבור בשפה פשוטה ובהירה הנגישה לציבור הרחב וקרובה ללשונו הטבעית, ושמירה על נורמות לשוניות וניקיון לשוני. הטלוויזיה היא ענף של התקשורת המשודרת, והיא חלק מרכזי בעיצוב המשלב הבינוני. 

4

הסוכן הבלעדי של התקשורת עד העשורים הראשונים של המאה העשרים, ובמידה רבה עד סוף הרבע השלישי של המאה, היא העיתונות המודפסת. העיתונות המודפסת היא סוכן אורייני. היא מתקשרת עם צרכניה באמצעות טקסטים כתובים ודורשת מהם יכולות מורכבות של פענוח ופרשנות. סוכנת השפה הזו עברה בישראל תהליכים דרמטיים בהיבט הלשוני, עם השתלטות העיתונות המסחרית או עיתונות ההמון על מה שמכונה עיתונות איכות, שהנציג האחרון שלה בישראל הוא עיתון הארץ. העיתונות המסחרית פנתה אל הקורא בעל האוריינות הבסיסית והתאימה את לשונה ללשונו, אך הצליחה לשמור על הקורא בעל האוריינות הגבוהה באמצעים שונים. מבשר המהלך היה אורי אבנרי, מי שהפך אותו למכרה זהב תקשורתי היה דב יודקובסקי.

5

הרדיו הוא אחד משני ערוציה של התקשורת המשודרת. הרדיו משתמש בשני כלים המכוונים אל האוזן: המלל והמוזיקה. בתחום המלל הרדיו הוא הסוכן המשוחח. לבד מכמה איים של שפה פורמלית (ראו להלן: משלב דן כנר) הרדיו, בארץ כמו בעולם הרחב, גיבש ועיצב את הסגנון השיחתי, הכמעט אינטימי. בכך הפך הרדיו לסוכן שפה מוביל, עד היום, שכן הוא פונה אל המיומנות הטבעית של המאזין, מיומנות הדיבור, ואינו דורש ממנו את התיווך האורייני של התקשורת המודפסת. עם זאת הרדיו לא ויתר על נאמנותו לנורמות הלשוניות. הנאמנות הזו חיזקה את מעמדו כסוכן שפה יעיל וקפדן, אך שאינו מנסה עם זאת לכפות נורמות הר כגיגית. יצוין שברדיו הישראלי המהלך הזה לא היה מובן מאליו, והוא הבשיל אי שם בסוף שנות השישים של המאה הקודמת. אבי הרדיו הישראלי המשוחח הוא יצחק רועה.

6

אם העיתונות המודפסת היא הסוכן האורייני, והתקשורת הרדיופונית היא הסוכן המשוחח, הטלוויזיה היא הסוכן הטוטלי. האפקט שיוצרת הטלוויזיה בנוי על הטוטליות של קליטת האותות באמצעות חושי הראייה והשמע, שאינה קיימת בעיתונות המודפסת וברדיו, ותביעה לבלעדיות הקליטה בזמן נתון, שאינה נדרשת ברדיו. הטוטליות מייצרת סביבת משתמשים שהיא קובעת עבורם – עבורנו – את סדר היום, את סדר הפנאי, את מעמדם של גיבורי התרבות, את להקת הידוענים. היא ממליכה מלכים ומפילה אותם. היא מַבנה את עולמו של מי שמתוך דל"ת אמותיו אינו יוצא לכיכרות ולנופי העולם, אלא נשאב אל מסך הפלאים ואל העולם המדומה שהוא מציע. כוחה העצום, אף כי נבעים בו סדקים בעשור האחרון, אמור לבוא לידי ביטוי גם בתחום השפה.

7

על הטוטליות של הטלוויזיה מאיים השחקן החדש בתחום תקשורת ההמונים, האינטרנט, שחברה אל הטכנולוגיה הסלולרית ואף הטמיעה אותה. אם הטלוויזיה היא הסוכנת הטוטלית, האינטרנט היא הסוכנת של שורשי העשב. הטלוויזיה היא כלי תקשורת מודרני, האינטרנט מייצרת עולם פוסט מודרני. הטלוויזיה טוטלית ונצלנית, האינטרנט בנויה על עקרונות של שיתוף, אינטראקטיביות והיעדר היררכיה. במאמר מוסגר, הצלחתם של ענקי האינטרנט כמו גוגל ופייסבוק לשלוט על היקום האינטרנטי בנויה על כך שהם מקבלים את העקרונות דלעיל ואפילו מעצימים את מימושם, ומכאן בונים את כלי השליטה.

מכאן גם שתי הטלטלות שטלטלה האינטרנט את השפה. האחת, היא שברה את חומת הברזל בין השפה הכתובה לשפת הדיבור: באינטרנט, בעיקר בתקשורת הבין-אישית וברשתות החברתיות, "כותבים כמו שמדברים". השנייה: היא אתגרה ואפילו שברה את העקרונות המבחינים בין תקשורת ההמונים לתקשורת הבין-אישית. באינטרנט הפרטי הוא ציבורי, האינטימי הוא נחלת הכלל, והציבורי הוא עניינו הפומבי של היחיד.

8

מדוע אם כן יש לטלוויזיה קושי לממש את כוחה בתחום עיצוב הלשון? בהכללה גסה, מפני שהטלוויזיה אינה אוהבת שפה. השפה מפריעה לה, נכון יותר, ליוצריה. הטלוויזיה אינה אוהבת טקסטים ארוכים, אינה אוהבת מילים מסובכות, אינה אוהבת ראשים מדברים. בטלוויזיה (כמעט) אין משוחחים שיחה של ממש. בטלוויזיה (כמעט) אין נושאים מונולוגים. הדיבור (בדרך כלל) לא מצטלם. נזיר כפרי שתקן בהר נידח מצטלם טוב עשרת מונים מפילוסוף דגול המרצה את משנתו. תמונה שווה אלף מילים, תמונת טלוויזיה שווה כפל כפליים.

הטלוויזיה מבקשת משפטים קצרים, דיבור קצבי שכמעט ואינו מדגדג את קליפת המוח. זמננו תם. הבנו. סאונד בייט ועוד סאונד-בייט כי אותו נזכור, כי הוא יצוף ויישמר מתוך רצף התמונות התזזיתי והרעשני שבו תוקפת אותנו הטלוויזיה. לכן שפשפנו את עינינו מול הצלחתו של ברנאר פיבו בתוכנית השיח הצרפתית שכבר ירדה מן המסכים. ככה זה. הצרפתים אוהבים לפטפט גם בטלוויזיה, כמו בקולנוע. לנו יש את פופוליטיקה נוחה עדן, שהולידה אפיגונים רבים.

9

ובכל זאת, כולם מדברים בטלוויזיה. גם בקופסת השוטים חייבים לדבר, והדיבור הוא קודקוד הכרחי ביצירת האפקט הטוטלי. כחובב כדורגל טלוויזיוני ניסיתי פעם להעלים את הקול כדי לא לשמוע את דברי הפרשנות של פלוני, או את השדר המתאר בדיוק מה שאני רואה. המשחק קרס, מת משעמום. טלוויזיה ללא דיבור היא טלוויזיה נכה, ולכן מדברים בטלוויזיה מבוקר עד ערב. בתוכניות הבוקר, הצהריים, המנחה, הערב והלילה. בתוכניות התחקיר והתיעוד. במהדורות החדשות, קדם החדשות וסיכום חדשות הלילה. בתוכניות האירוח, בתוכניות המציאוּת, על התמונות, לצד התמונות ובין התמונות. הטלוויזיה אינה סובלת רגע של שקט. בטלוויזיה הדיבור הוא קודם כל מה שהטלוויזיה אוהבת יותר מכל: רעש. זה יכול להיות רעש קל, זמזום, המהום מתמשך, או רעש קצבי, או רעש צווחני, אבל הכול, רק לא שקט.

10

זהו פרדוכס השפה של הטלוויזיה: היא אינה אוהבת את השפה אבל היא אינה יכולה בלי השפה. בעיתון השפה באה במחשבה מפענחת, ברדיו השפה באה מאהבה משוחחת, בטלוויזיה השפה באה במלחמה מפצחת. איך לצלוח את מניין הדקות תוך איזון מתמשך בין הדיבור ההכרחי לבין התיעוב של יוצרי הטלוויזיה מן הדיבור, כשמולה יושב צופה משועמם, תקוף רעש, ידו על השלט ובפיו קללה: חבר, אתה חופר. בלשון המקצועית קוראים לזה 'פיצוח'. פיצוח, כידוע, היא פעולה אלימה.

11

מיהו המפצח הטלוויזיוני? המפצח הוא 'העורך'. טלוויזיה נשלטת על ידי עורכים, ומעמד העורכים  בה חזק יותר ממעמדם בעיתונות הכתובה. עיתונאי מוכשר יביא לעורכיו ידיעה או כתבה כתובות היטב ולעיתים הן יעברו אל הדפוס במגע קל בלבד. טלוויזיה בנויה כולה על חומרי גלם, שאותם מביאים הכתבים, אלא אם כן מדובר בשידור חי שגם הוא נתון לשליטת העורך בחדר הבקרה. העורך בורר את מה שמצטלם טוב, מה שמביא את הסיפור, וגם את פיסות הדיבור האפקטיביות, ובדרך כלל יעדיף את המובהק והמסומן. עקרון העריכה הזה פוגם אולי בהיכרות שלנו עם הדובר המצולם, אבל הוא מקצר את דרכנו אל  יסודות הלשון שלו.

12

כאשר אנחנו מדברים על 'דיבור טלוויזיוני'  איננו מדברים רק על הטקסט, וגם לא רק על הקולות, אלא על מערכת שלמה של סימנים לא מילוליים שהם חלק מן התקשורת הבין אישית, אך נמחקים במלואם או בחלקם במרבית אמצעי התקשורת ההמונית. הטלוויזיה החזירה אל המפגש שלנו עם הדובר שעל המרקע את שפת הגוף ואת שפת הפנים, את המחוות העדינות והעדינות פחות. אנחנו קולטים ממנה באמצעות מסרים סמויים מידע על מצבו הנפשי של הדובר: אי נוחות, תיעוב, התרגשות ואהבה עצמית.

13

בחלוקה גסה, הדוברים בטלוויזיה נחלקים לשתי קבוצות: הדובר המיומן והדובר המזדמן, הלא מיומן. הדובר המיומן אינו רק מי שמקצועו ופרנסתו מן הטלוויזיה, אלא גם קבוצה לא קטנה של דמויות היוצרות את המעגל שהגדרתו היא "אלה שרואים אותם בטלוויזיה". בורדייה מזכיר את פנקס הכתובות של תחקירן הטלוויזיה, הבנוי על העיקרון של אדם אחד לנושא אחד. בעגת התחום אצלנו אנשים אלה קרויים 'זונות תחקירנים'. גילוי נאות: אני אחד מהם. אנחנו מופיעים ללא תשלום, ושכרנו הוא נראוּת ציבורית שערכה לא יסולא בפז, ומשפט הזהב "ראיתי אותך בטלוויזיה".

מי שזכה להיכנס לפנקס, בעטיין של נסיבות שונות, תפקיד ציבורי או פוליטי, עמדה תרבותית, עניין רכילאי או הופעה מקרית בסדרה נצפית, רוכש גם הוא עם הזמן את מיומנות הדיבור בטלוויזיה, ומתאים עצמו לכללי הדיבור שלה. כללי הדיבור פשוטים: הצגה מגובשת וארוזה של רעיונות, משפטי מחץ והבעת פנים אמפתית עד מחויכת.

הדובר המזדמן לעומתו משדר בדרך כלל התרגשות ובלבול, נוקש בלשונו ונסחף לקלישאות. לעיתים דווקא היעדר המיומנות הופך אותו לדובר אפקטיבי. הבשורה הרעה: גם זונת התחקירנים המיומנת וגם הדובר המזדמן אינם יותר מחומרי גלם של עורכי הכתבות, המחלצים מן הטקסטים שלהם משפטי מפתח.

14

אחד התוצרים או אמצעי הפיתוח הטלוויזיוניים הוא מה שקורא בורדייה כוח הבנאליזציה, ובמילים אחרות, שיטוח של השיח, עד כדי עיקורו. השיח הטלוויזיוני נוטה אל הבנאלי, אל רעיונות הזרם המרכזי המובנים לכל ואינם מאיימים על איש, הן בתוכנם והן בלשונם. השיטוח סוחף אליו גם את הכתבים והמגישים, גם את זונת התחקירנים וגם את האזרח המזדמן. בורדייה תולה את שיטוח השיח בבהילות האופיינית של המדיום הטלוויזיוני, במפלצת הרייטינג ובמגמות פוליטיות נסתרות של יוצרי המדיום. אלה אולי עומדים על ערש התהליך המשַטֵחַ, אבל הוא הפך לתפיסה מוסכמת של המקצוע, הדעה המובנת מאליה לכאורה ש"ככה עושים טלוויזיה".

15

טלוויזיה היא, בין היתר, כלי המשדר חדשות, ובכך היא חוברת למקצוע הקרוי 'עיתונות'. העיתונות הכתובה יצרה את התשתית למקצוע העיתונות, את כללי האתיקה הבסיסיים ואת הכללים הלשוניים הנובעים מכך. תחום החדשות בטלוויזיה ניזון מהכללים שעיצבה העיתונות הכתובה. הרדיו יצר את התשתית להגשת החדשות באמצעות דיבור אינטימי אל ההמון. הטלוויזיה ניזונה מהניסיון והמנגנונים שייצר הרדיו, תוך שהיא מנסה כאמור לפצח ולהדק את מלאכת הדיבור.

(המשך בדף 2)


תגיות :
תמונה ראשית