30 הערות על שפה וטלוויזיה

רוביק רוזנטל | 07 ביולי 2016
המאמר הוא חלק מגיליון 68-69 של כתב העת "פנים" בהוצאת הסתדרות המורים, אביב-קיץ 2015, בעריכת ד"ר מתן אהרוני וד"ר רוביק רוזנטל. הגיליון עוסק בסוגיות הקשורות בטלוויזיה

(המשך מדף 1)

16

ברדיו מוגשות החדשות בשתי מתכונות שונות, במידה כזו שאפשר לראות בהן משלבי לשון. לצורך העניין תיקרא המתכונת האחת 'משלב דן כָּנֶר', והמתכונת השנייה 'משלב אריה גולן'. דן כנר משמר את התפיסה הרואה ב'חדשות השעה העגולה' מעין טקס ממלכתי של מידע רשמי, שבו אין מקום לסטייה קלה מטקסט ניטרלי, מידע מעוכל היטב, ומכאן לשפה מדויקת, נקייה מכל סטיית דיבור מצויה, גבוהה במידה, שפה מעונבת, כמו שמגדיר זאת כנר: "כשאדם מעונב הוא מדבר אחרת". 'משלב אריה גולן' שומר על סמכותיות המגיש, אבל משלב בו יסוד שיחתי אקספרסיבי, מעורב במידה, מגיב תגובה אישית במידה ומממש את יתרונו היחסי של הרדיו בייצור אינטימיות שדר-מאזין.

17

הגשת חדשות בטלוויזיה נעה בזהירות בין שני המשלבים. הגדרת המשלבים הוצגה כאן באמצעות אנשי רדיו ישראלים, אבל דומה שדרך ההגשה היא בינלאומית, לפחות בתקשורת המשמשת בדמוקרטיות או מנסה להיראות ככזו דוגמת אלג'זירה. מגיש החדשות הטלוויזיוני, בין אם הוא יעקב או מיקי, תמר או יונית, הולך על החבל הדק של הגשה ממלכתית במידה, ועם זאת אמפתית, מגיבה ושיחתית במידה. את ההליכה הזהירה מכתיב אופי המדיום.

בחדשות הרדיו דן כנר הוא מנהל הטקס. בחדשות הטלוויזיה יעקב, יונית ותמר יושבים אצלנו בסלון, ואנחנו רוצים אותם כבני אדם, או לפחות כבעלי פרסונה חד פעמית. עם זאת עליהם להיזהר בכך. הטלוויזיה נוטה להעצים הבעות פנים, תגובות ושינויי קול. הרמת גבה של יונית לוי במהלך מבצע "עופרת יצוקה" עוררה דיון סוער ברשתות החברתיות. מהלך הביניים הזה מכתיב לא רק את דרך ההגשה אלא גם את הטקסט: נורמטיבי אבל לא מעומלן, חופשי אך לא פטפטני, ניטרלי אבל משולב בהערות משלימות, ביקורתי במידה אך לא בוטה, אמפתי במידה אך לא חנפני. ויש גם משלב מקומי: משלב לונדון וקירשנבאום, שבו משחקים השניים כאריות זקנים מסרט טבע של קירשנבאום בכללי המדיה, ונוגסים בהם מפעם לפעם. וגם כאן, כדברי החכם היווני, הכול במידה.

18

הטלוויזיה, ככל כלי תקשורת, היא גורם מתווך בין האליטות והמוסדות המכוונים ומנהלים את החברה לבין 'הציבור', הכפוף מרצון או מאונס למוקדי הכוח. כתב הטלוויזיה הוא כאן סוכן שפה בעמדה בעייתית. הוא מחובר לממסדים כמקור מידע, לעיתים בלעדי, ולכן הוא כפוף במידה רבה לשפתם. אם הוא משתמש בשפתם ללא ביקורת הוא בוגד בעקרונות המקצוע, שכן השפה היא כלי מרכזי המשמש לביסוס שלטון האליטות ומימוש האינטרסים שלהן.

על הכתב לבחור, ובכל בחירה יש נקיטת עמדה. האם לקרוא לתושבי מתקן האירוח חולות מסתננים, פליטים, מהגרי עבודה? 'השטחים', יהודה ושומרון, הגדה המערבית? התנתקות או עקירה? 'חישוף' או הסרה של מבנים וצמחייה לצרכים מבצעיים? אזרחים הרוגים, 'בלתי מעורבים' או אולי 'נזק אגבי'? שינוי יעד קרקע או הפקעה? מובטלים או דורשי עבודה? קומץ מתפרעים או מחאה עממית? על כל צעד ושעל אורבת מכבסת השפה, חלומם הרטוב תרתי משמע של הממסדים, והיא מפתה את העיתונאי, הסוכן-המבקר, להשתמש בה. אם ישתמש הוא בוגד בייעודו כמתבונן-מבקר. אם לא ישתמש הוא מעלים מידע חיוני, שהרי חשוב לציבור לדעת איך קוראות האליטות למעשי ידיהם.

הדילמה הזו היא נחלת הטלוויזיה יותר מאשר נחלת הרדיו ובוודאי העיתון, שכן טלוויזיה אינה אוהבת הסברים, התנצלויות, 'זה אומר כך וזה אומר כך'. מכבסת השפה וכוח הבנאליזציה חוברים כאן בברית לא קדושה.

19

לצד תחום החדשות יש לטלוויזיה, כסוכנת לשון טוטלית, תפקיד מרכזי שבו אין לה מתחרים ראויים: התיעוד. תיעוד הלשון הישראלית, תיעוד המגוון הלשוני הישראלי. על מסכי הטלוויזיה עוברים בסך דוברים בשלל צבעים. גברים ונשים, עשירים ועניים, ילדים וזקנים, מרכז ופריפריה, אשכנזים ומזרחיים, יֶקים ויוצאי מרוקו, וכולם מדברים. במהדורות החדשות, בכתבות המגזין, בסרטים התיעודיים, בתוכניות המציאות וכדמויות מתועדות בסדרות הטלוויזיה. מן הטלוויזיה אנחנו לומדים את שפת הנוער, את שפת ההומוסקסואלים ואת שפת החיילים, את הערבית הישראלית ואת החרדית הישראלית.

20

במקומות האלה הטלוויזיה נפרדת לשעה מתיעובה הגלוי כלפי השפה ומתאהבת בה. העורך הוא כאמור המוציא והמביא, והעורכים אוהבים תת-שפות, להגים ומבטאים. כך למדתי, כחוקר שפה, על שפתם של תושבי דימונה ובהרחבה 'יושבי הפריפריה' בסדרה 'הדימונאים', שבה אומרים "תביא כפרה את הקוסקוס", אבל גם "מתמטיקה שאף פעם לא ידעתי זה יוצא טוב", ומי שנכנסת להיריון "נקלטה" או "נתפסה". אפשר ללמוד מסדרות התיעוד על שפתם של החיילים בסדרה "טירונות". אפשר ללמוד על שפתם הפרֶחית-מדושנת של "המעושרות", נשות האלפיון העליון, כמו ג'ניפר שאומרת "אני לא רוצה משהו וואו פֶנסי פֶנסי", ולאה שאומרת "הכל היה בְּלינג בְּלינג כזה". סדרה טלוויזיונית על שוק התעסוקה הערבי פתחה בפני צוהר לשפתם המעורבבת של ערביי ישראל, הרבה לפני הסרט "עג'מי", שלא לדבר על "עבודה ערבית".

21

בתוכניות המציאות, הריאליטי בשבילכם, עולה עוד יותר מעמדם של העורכים. בתוכניות האלה, מ"האח הגדול" ועד "הישרדות", ממלאים את המרקע טיפוסים מוחצנים הנבחרים בין היתר, לא תמיד, בזכות יסוד לשוני המייחד אותם. בשפת הבלשנים קרויה התופעה אידיולֶקט.

המפגש המועצם והמתמשך עם אידיולֶקטים ייחודיים הוא בראש ובראשונה מקור לשעשוע, אבל הוא מלמד על שפת הישראלים, על משחקי הלשון שלהם ועיוותי הלשון שלהם, חוכמתם הלשונית ועילגותם. וכך למדנו בתוכניות ההישרדות משפטי זהב כמו "אני ואת נלך יחד עד הטיפה המרה" של המתמודדת ליעד, פגשנו את ליטל מ'היפה והחנון' שאומרת "עף לו הסכך", ואת הקללות המופלאות של מעין חודדה מ"האח הגדול". ובטלוויזיה כמו בטלוויזיה, מי שלוקח את הקופה הוא גבר כל-ישראלי עילג, נטול שפה.

22

בסדרות הדרמה בטלוויזיה תופסים התסריטאים את מקום העורכים. מעתה אין דולקים אחרי הברקה לשונית או אידיולֶקט יוצא דופן, אלא יוצרים אותו בכוונת מכוון. תסריטאי חכם ילמד היטב את השפה שהוא רוצה לתעד, לפני שהוא מתעל אותה לטקסטים. הוא ילמד את שפת התקופה. ילדי שנות החמישים לא יגידו בסרט תקופתי "חבל על הזמן", וילדי שנות התשעים והאלפיים לא יגידו שהסרט היה "עולמי" והשחקן "גזעי". מן הסדרה 'הבורר' למדנו את הטקסט, אוצר המילים והניגון של הפושע הישראלי. 'זגורי אימפריה' מתעדת שפת פריפריה מוקצנת אך מדויקת. הסדרה 'הבורגנים' חשפה את השפה המחוספסת ונעדרת הייחוד של מעמד הביניים הלבן, שסמלו הלשוני הוא "כן, אה".

23

לצד זה, כחלק מהגדרת המשלב התקשורתי, הטלוויזיה אמונה על תקינות לשונית. בערוצי הטלוויזיה המרכזיים פועלים יועצים לשוניים, וניכר שהשדרים והכתבים משתדלים להימנע מטעויות דיבור רווחות. כלי נוסף בהתקנת הלשון הן הכתוביות בעברית, המשמשות ביותר ויותר ערוצים ותוכניות דרמה ותיעוד. כותבי הכתוביות נוהגים לתקן שיבושי דקדוק והגייה של הדוברים, וכן להמיר מילים בלעז או בסלנג במילים תקינות. בעוד המהלך הראשון סביר, המהלך השני סותר את מטרת התיעוד הלשוני של הטלוויזיה, ולעיתים קרובות נוגד את הטעם הטוב.

24

הטלוויזיה היא כלי שאחת ממטרותיו בפועל היא חינוך מכוון של ילדים ונוער. אחד הערוצים שקמו במדינת ישראל אף מגדיר זאת כייעודו הראשי, היא הטלוויזיה החינוכית. במסגרת הזו נעשתה גם עבודה ראויה בתחום החינוך הלשוני. ערוצי הטלוויזיה השונים פיתחו תכניות רבות המשלבות את הפוטנציאל הבידורי של המדיום, האפקטיבי מאוד לילדים, עם תכנים לימודיים בתחום הלשון. עבודה מרשימה פחות נעשתה בגִזרת בני הנוער. לצד אלה פיתחה הטלוויזיה בידור ילדים טהור, שבו המאזן הלשוני בעייתי יותר, והוא סובל לעיתים משפה מתיילדת או שפת בני נוער רדודה. דומה ששתי המגמות, שהיתה להן השפעה משמעותית על דורות של ילדים שבגרו, מתאזנות עם השנים.

25

לצד מלאכת התיעוד וההכוונה התבקשה גם יצירה לשונית טלוויזיונית. התפקיד הזה הופקד מטבע הדברים, ולא כהחלטה מודעת, בידי תוכניות ההומור והסטירה. בכך המשיכה הטלוויזיה מסורת נמשכת של יוצרי הומור לשוני ישראלי, שהשפעתם על העברית הישראלית רבה, ושפעלו בערוצי תקשורת ההמונים בעידן הקדם-טלוויזיוני. אפרים קישון עיצב את לשון ההומור המעודן, משולב במשחקי לשון ובחידושי מילים, לרוב בעיתונות המודפסת. שלישיית הגשש החיוור יצרה שפה עשירה, מתוחכמת ונגישה שפרצה ושרדה בזכות השמעתה התכופה ברדיו. אנשי 'לול' פעלו בטלוויזיה ובקולנוע, אנשי 'זו ארץ זו' בעיתונות המודפסת, ורמזים ליצירה לשונית כבר נראו ב'ניקוי ראש' של שנות השבעים.

26

הטלוויזיה המסחרית, שראשיתה באמצע שנות התשעים, פרצה דרך ליצירת הומור לשוני כבר בראשיתה, ביצירה רעננה, חתרנית במידת מה, של קבוצת "קומדי סטור", שיצרה הומור שטות מבוסס-לשון. שורשיו כבר בתוכנית הרדיו "מה יש" של ארז טל ואברי גלעד בגלי צה"ל, ואולי הן מוליכות ליצירה הטלוויזיונית הבריטית האלמותית של להקת מונטי פייתון. קומדי סטור גם הותירה מילון קטן שהכיל את הלפלפים, הגורמטים והפרסומיות. מעט אחריהם עלתה אל המרקע החמישייה הקאמרית, שהצטיינה בהומור חכם, חתרני, שאינו מתחנף לטעם הציבור, וגם פיתחה לשון מתאימה ומדויקת.

ב"רק בישראל" של ארז טל ואורנה בנאי נעשתה עבודה לשונית מבריקה ועשירה, שהביאה ביטויים רווחים והצטיינה בשיבושי ניבים מכוונים. "ארץ נהדרת" בעונותיה הראשונות טרחה על ההומור הלשוני והצליחה להטמיע בשיח את "משלוחה" של לובה הקופאית, "גבר גבר" בגרסת שאול מופז, שלל מטבעות הלשון של חלי גונזלס, והיצירה המשובחת של שפת העובדים הרומנים. העבודה הלשונית הזו פחתה או דהתה עם השנים. תוכנית ההומור הטלוויזיוני הטובה ביותר בישראל אי פעם היא לטעמי "הרצועה", שלא זכתה לצפייה הראויה לה. לצד הדמויות הבלתי ניתנות לחיקוי נעשתה בה עבודה לשונית מרשימה בניצוח עוזי וייל.

27

ועם זאת יש לומר ביושר שהיצירה הלשונית של ההומור הטלוויזיוני רק גירדה את הלשון הישראלית והותירה בה רישום מועט. רוב חידושי הלשון האופנתיים שלה שרדו עונה ונשכחו. שלא כמו קישון והגששים, הטלוויזיה כמעט שלא הציעה ערוצי משחק לשוני מעבר לתרומתה למילון הישראלי. יש בכך אולי להעיד על מגבלות המדיום, שהוא מדיום לשעה או לרגע, אבל גם על התקופה. שנות קישון והגששים היו שנות רעב להומור לשוני, שישבור את רצינות היתר של הטקסטים הספרותיים והתקשורתיים ויציע לנו דרכי משחק בשפה כדי להגמיש אותה, להנגיש אותה ולהוציא אותה לדרכים חדשות. בעשורים האחרונים הרעב להומור לשוני דעך, אף כי לא הרעב להומור בכלל.

28

על פי הבנתי אין סתירה של ממש בהקשר הישראלי בין מה שקרוי 'כור היתוך' לבין העמדה הרב תרבותית. אני מבחין בין כור היתוך הנכפה מלמעלה שאפיין את ראשית ימי המדינה, לבין כור היתוך הצומח מלמטה, מרצונם הטבעי של בני המהגרים להשתלב בתרבות, במעשה ובשפה. כור היתוך כזה מכיל את מורשת דורות המהגרים, אבל אמור להטמיע אותה בתרבות הישראלית המתהווה. השפה הישראלית היא מקרה דוגמה חשוב. האידיאולוגים של הציונות ולוחמי השפה טרחו להציג אותה כחובה כפויה בחברת מהגרים עתירת שפות. המהגרים, ובוודאי בני הדור השני, למדו, סיגלו והטמיעו את השפה כהכרח קיום, כרצון להיות שייכים, כדרך לבניית חברה שסועה השואפת להתלכד.

29

לטלוויזיה יש כאן תפקיד מפתח. היא מתעדת, חושפת, מציגה ומתעניינת במגוון הישראלי על כל מרכיביו, היום יותר מתמיד, ובכך מפגישה את הישראלים כולם תחת אותה תקרת סלון. העבודה הלשונית המודעת ובעיקר הפחות מודעת של יוצרי הטלוויזיה משתתפת בתהליך. הטלוויזיה מתעדת את המגוון הלשוני הישראלי, מעבירה אותו כרוכלת מסלון לסלון, מתודעה לתודעה, מקבוצה לקבוצה ומלכדת אותו לאחד: השפה הישראלית. לא במובנה אצל גלעד צוקרמן, כיציר טועה של שלל השפעות מתנגשות, אלא במובנה המוסכם כשפה המושתתת על העברית הקלאסית, ממשיכה לספוג השפעות ואינה מפסיקה לצמוח.

30

ועדיין נותר חשבון פתוח אחד. האם האינטרנט מאיימת על הטלוויזיה? האם שפת האינטרנט הולכת ומשתלטת על השפה הישראלית ומבטלת את הישגי עדת הסוכנים הגדולה של העברית הבינונית, התקינה והשוטפת, שהטלוויזיה היא אחת מהן? האם ההטמעה של התקשורת הסלולרית, הדורשת במפגיע מן המתקשר לקצר את עצמו לדעת, ממלכת הרגשונים והאימוג'י וביטויי הרגש הקמאי נוסח פחחחחח ובעעעעע, לא תכרסם ותשלט על השפה באמצעות הסוכן אליו חברה, הטלוויזיה? ואולי דווקא כאן תתגלה הטלוויזיה כמבוגר האחראי?

בעניינים של תרבות ושפה אין להתנבא, ובמקרה זה גם מעורבות בהן טכנולוגיות תזזיתיות המשנות סדרי עולם. בינתיים נראה שהטלוויזיה והאינטרנט מנסות להתיידד, ולשלוט בצוותא ביקום התקשורתי, וממנו בציוויליזציה בכלל.

ואנחנו, אזרחי הכפר הגלובלי, עבדי המסכים? אנחנו נקלענו לעולם בו אנחנו מרוויחים פנאי, הנאה וידע, אבל בו בזמן מתמכרים לפנאי, להנאה ולידע שיוצרות עבורנו טכנולוגיות התקשורת ומוצריהן. בעקבות אריך פרום אנחנו נסים מן החופש אל הכורסה, אל המסך, ואל האוקיינוס הדיגיטלי, וטובעים בהם תוך השמעת גניחות עונג. 


תגיות :
תמונה ראשית
מאמרים קודמים