הילד כאבאל'ה, והזקן המשול כילד

רוביק רוזנטל | 14 בפברואר 2017

השפה העברית מקדישה תשומת לב נרחבת ועשירה לגיל ולמסלול חיי האדם. עיקר העיסוק הלשוני הוא בילדות ובזקנה. הזקנה היא גם מקור לתחושות תסכול, צרימה ואי התאמה בין תחושותיו של האדם לבין הסטיגמה שאותה מייצגת השפה

השפה העברית עוסקת בסוגיית גילו של אדם ומסלול חייו מקדמת דנא. ילדים רכים, בחורים וזקנים ממלאים את דפיו העתיקים של התנ"ך, מטרידים את חכמי המשנה והתלמוד, ונוכחים בכל רגע מחיי השפה החדשה. בסוגיית השפה והגיל יש גם היבט ערכי הנכון לימים אלה כמו לימים עברו: מעמדו של האדם הזקן. הזקנים שייכים לקבוצות חברתיות הנחשבות מוחלשות, והשפה משמשת מחד גיסא להצגת החולשה הזו, ומאידך גיסא – להגנה על הקבוצה מפני פגיעה.

הגיל, התרגיל, והחמישים החדש

המילה 'גיל' במשמעות שלב במסלול החיים מופיעה פעם אחת במקרא: "וַיֹּאמֶר שַׂר הַסָּרִיסִים לְדָנִיֵּאל: יָרֵא אֲנִי אֶת־אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר מִנָּה אֶת־מַאֲכַלְכֶם וְאֶת־ מִשְׁתֵּיכֶם; אֲשֶׁר לָמָּה יִרְאֶה אֶת־פְּנֵיכֶם זֹעֲפִים מִן־הַיְלָדִים אֲשֶׁר כְּגִילְכֶם; וְחִיַּבְתֶּם אֶת־רֹאשִׁי לַמֶּלֶךְ". ולשואלים: למילה 'גיל' במשמעות שמחה אין קשר ל'גיל' במשמעות שבה עוסק המאמר.

עם השנים זכה הגיל לפרשנויות שונות. 'גיל כרונולוגי' הוא קביעת מצבו ההתפתחותי של אדם על פי מניין שנות חייו. אנגלית: chronological age. גיל זה מגולם בביטוי העברי 'יום הולדת', וזכה לביטויים בסלנג כגון 'שנת ייצור' הלקוח מתחום הרכב, ו'החליף קידומת' במעבר עשור הלקוח מתחום מספרי הטלפונים, ואיבד את מעמדו עם כניסת אזורי החיוג של הטלפונים הניידים.

לצד הגיל הכרונולוגי יש התייחסות רבה במדע לגיל הביולוגי, המלווה בדימוי של  שעון ביולוגי, אירועים המתרחשים בגוף האדם ומסמנים תהליכי צמיחה והזדקנות. לצד הגיל הביולוגי עומד הגיל מנטלי: מצבו ההתפתחותי של אדם על פי יכולתו השכלית, אנגלית: mental age, וכן בצרפתית. הצירוף נטבע על ידי הפסיכולוג הצרפתי אלפרד בינה בראשית המאה העשרים, ונקשר למונחים מכוננים כגון 'מנת משכל'.

מונח משלים שתפוצתו גוברת בדיונים על עתיד החברה האנושית הוא 'תוחלת חיים': אורך החיים הצפוי לאדם על פי מצבו האישי או על פי הממוצע בקבוצת ההתייחסות שלו. הביטוי הוא שאילת משמעות משפות שונות כגון אנגלית: life expectancy, גרמנית: Lebenserwartung, וצרפתית: espérance de vie. במילה העברית נוסף למונח יסוד רגשי, שכן 'תוחלת' פירושה תקווה וסיכוי.

ביטויים רבים מציגים את הגיל לא כעובדה מוחלטת התלויה בתאריך הלידה, ואפילו לא כייצוג של שעון ביולוגי או מנטלי, אלא כמונח יחסי הנשען על תחושתו הסובייקטיבית של אדם, וגם על הדרך בה תופסת אותו הסביבה. ביטוי כזה הוא מטבע הלשון "החיים מתחילים בגיל...", כלומר, בכל שלב בחיי האדם ניתן להפיק הנאה ולהתחדש. מקורו באנגלית: Life begins at…. הניב נשען על ספרו של ויליאם פיטקין, פרופסור אמריקני לעיתונאות בשנת 1932, "החיים מתחילים בגיל ארבעים" (Life Begins at Forty), המצביע על מעלותיו של גיל הבשלות. בשנת 1989 יצא ספרו של ליאונרד הנסן "החיים מתחילים בגיל חמישים". כן שימש הצירוף בסיס לשמות סרטים שונים כגון "החיים מתחילים בגיל 17", ו"החיים מתחילים בשעה 8.30". בפרסום הדרכה לגימלאים של הביטוח הלאומי משנת 1972 נכתב: "החיים מתחילים בגיל ששים וחמש". דפוס לשוני חדש יותר בהצגת יחסיות הגיל הוא "X הוא Y החדש", כאשר X מבוגר מספרית מ-Y. כך נהוג לטעון היום ש"שבעים הוא החמישים החדש", ויש גירסאות רבות נוספות. לאלה נוסף החרוז הישראלי החביב: "זה לא הגיל, זה התרגיל.

גם הביטוי "היום הראשון של שארית חיינו" מציג את חיי האדם כהתחדשות מתמדת. אנגלית: Today is the first day of the rest of your life. הניב נשמע לראשונה בשנת 1969, והוא מיוחס לאמריקני צ'רלס דדריץ', פעיל בהקמת מרכזי גמילה מסמים ואלכוהול בארצות הברית.

סתיו חייו ושחר ילדותו

השפה חושפת לנו שלושה מודלים של הצגת חייו של אדם. הראשון בהם הוא המודל הליניארי. המודל הזה מציג את החיים כקו ישר שיש לו התחלה וסוף; המודל השני הוא מודל המעגל; והשלישי - מודל הפעמון. המודל הליניארי מתבטא במונח כמו 'מסלול החיים', 'מהלך החיים', וכן בביטוי משפות אירופה "מן העריסה ועד הקבר", באנגלית: from the cradle to the grave, ובגרמנית: von der Wiege bis ans Grab. הניב משמש גם בדיונים על חובתה של מדינת הרווחה לאזרחיה.

מסלול החיים הליניארי זוכה לכמה דימויי מפתח. האחד הוא  עונות השנה. 'באביב ימיו' מתייחס לימי העלומים, באנגלית: in the spring of life, ובצרפתית: être au printemps de sa vie. לצידו נשמע גם הביטוי 'אביב החיים'. הביטוי המפתיע במערך דימויים זה  הוא "ימי חורפו", שפירושו דווקא בתקופת נעוריו: "כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי בִּימֵי חָרְפִּי בְּסוֹד אֱלוֹהַּ עֲלֵי אָהֳלִי" (איוב כט 4). הביטוי 'סתיו חייו' מתייחס כבר לשנות הבגרות המאוחרת.

במערך דימויים אחר מדומה מהלך החיים למהלך היום. מכאן המילה 'שחרות', בעקבות השחר העולה, והביטוי 'מִשחר ילדותו'. המקור מאנגלית: dawn of childhood (שחר הילדות), וכן dawn of youth (שחר הנעורים), dawn of life (שחר החיים). מכאן גם הביטוי 'בן תשחורת', נער, המצוי בלשון חכמים: "והיה לה בן תשחורת ומת, והיתה בוכה עליו בלילה" (איכה רבה א כד). גיל הזקנה מוצג כסוף היום: 'בערוב ימיו'. מקורו בספרות התחייה, כגון במשפט הבא: "תוגת שאוּל, בעת נכנע בערוב ימיו לשאוֹל בבעלת אוב" (מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, בין הפטיש לסדן). זאת בהשפעת צירופים קרובים במקרא ובלשון ימי הביניים. על פי מערך דימויים זה הלילה הוא מצד אחד ימי העובר ומצד שני המוות.

המודל רב עניין הוא מודל המעגל, כמו הביטוי 'מעגל חיים'. אנגלית: life cycle. הוא מתבטא גם בהצגת החיים כגלגל כמו במשפט "חיינו הם גלגל" מתוך שירו של דודו ברק "חייך וחיי". מודל הגלגל אומר לנו שיש המשכיות, שהזמן אינו ליניארי כפי שנדמה לנו. כפי שהיום, החודש והשנה סובבים במעגל אינסופי, כך יש לראות את החיים. לא במקרה האמונה בהעברת הנשמה מגוף לגוף משתמשת במילה המעגלית 'גלגול'.

מודל הפעמון מציג את החיים כמסלול שיש לו אמנם התחלה וסוף, אך הוא בנוי מדרגות ומתהליך של עלייה, התייצבות וירידה. הוא מוצג באופן גראפי בגירסאות רבות.

פעמון החיים

את מודל הפעמון מציגה באופן המקיף ביותר התפיסה היהודית. הייחוד של מסלול החיים והגיל בתפיסה היהודית הוא האמונה שבכל גיל יש לאדם תפקיד, והתפקידים משתנים עם הגיל. חיי האדם הם מסע של קבלת עול החובות והמצוות; פיתוח היכולת הפיזית; פיתוח היכולת האינטלקטואלית; חוכמה וסמכות; ירידה. התיאור היהודי מייצג אם כן את מודל הפעמון.

במסכת אבות פרק ה' נכתב: "יהודה בן תימא אומר ... בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה, בן שלוש עשרה למצות, בן חמש עשרה לתלמוד, בן שמונה עשרה לחופה, בן עשרים לרדוף, בן שלושים לכוח, בן ארבעים לבינה, בן חמישים לעצה, בן שישים לזקנה, בן שבעים לשיבה, בן שמונים לגבורה, בן תשעים לשׁוח, בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם". המשנה הזו זכתה לשלל פרשנויות, שחלקן יופיעו בהמשך המאמר.

עדיין החלב בין שיניך

השפה עוסקת בכל שלבי החיים, אבל יש בה דגש מיוחד על שתי תקופות: ילדות וזקנה. תקופות אלה הן "התקופות המסומנות", בעוד תקופת הביניים, הנערות והבגרות, זוכה לתשומת לב לשונית קטנה יותר.

מה אומרת לנו המילה 'ילד'? היא נגזרת כמובן מן השורש יל"ד. בערבית ילד הוא וַלַד, מילה המעידה על חילופי י/ו בשפות השמיות. בעברית אנחנו מבחינים בין ולד – תינוק שזה עתה נולד, לבין ילד, אבל השורש המשותף מרמז שהילד נתפס בדמדומי השפה כמי שעוד לא החל את חייו, מעין המשך של העוברות. עם זאת מציעה השפה העברית שמות לילדים קטנים מאוד, ובראשם 'תינוק' – הלא הוא היונק. משמע, תקופת הינקות היא תקופת היניקה. בספר יואל נכתב: "אִסְפוּ עוֹלָלִים וְיֹנְקֵי שָׁדָיִם" (ב 16). 'עולל' וכן 'עול ימים' נקשרים בשפות שמיות מקבילות ליונק.

ילד, ולד, תינוק ועולל מובילים אותנו לאחד מיסודות השפה: גוף האדם. הילד הקטן נקרא על פי פעולות פיזיות: לידה ויניקה. על אדם צעיר אומרים ש"חלב אמו עדיין על שפתיו", תרגום מיידיש: 'דער מאַמעס מילך ליגט אים נאָך אויף די ליפּן'. נוסח עברי מימי הביניים: "בני קנה תורה מ[ספר ה]קָנה, וסגור פיך, כי עדיין החלב בשיניך, ואוציא העיוורון מעיניך כי מוכה בסנוורים אתה" (הקדמה לספר הקנה, מצוות ייבום). יש גם גירסה אנגלית: still wet behind the ears (עדיין רטוב מאחורי אוזניו). כשהילד מתבגר הוא מוגדר בתנ"ך "גָמול מחלב": "אֶת מִי יוֹרֶה דֵעָה וְאֶת מִי יָבִין שְׁמוּעָה גְּמוּלֵי מֵחָלָב עַתִּיקֵי מִשָּׁדָיִם" (ישעיהו כח 9). יש גם גירסה בשפה הצבאית. לחייל חדש קוראים צ'ונג, ולשם הוצמדו ראשי תיבות: 'צעיר ונוטף גרבר'. חיילת חדשה מכונה 'במבה', רמז למעמדה כמעין תינוקת.

לילדים הקטנים שמות נרדפים רבים. המילה הקיבוצית היא 'טף', ויש לה צורה ארמית: 'טפליא'. לכן כשאומרים שמישהו "מטופל בשמונה ילדים" הכוונה אינה לכך שהוא מטפל בילדים, אלא שיש לו ילדים רבים, הרבה 'טפליא'. ילד חמוד ייקרא גם בסיומות הקטנה – ילדון, ילדונצ'יק, ובצורת רבים ספניולית: ילָדוּדֶס.

ילד הוא גם 'פָּעוֹט', מילה הקשורה אולי למילה מעט, וכן 'דַּרְדַּק': מילה שנוצרה בעקבות דקדקא – בארמית: קטן. 'זַאֲטוּט' היא ככל הנראה צורה ייחודית של המילה הארמית 'זוטא'. המילים האלה קושרות את הילד לגילו ולגודלו הפיזי – הוא אדם קטן. לעומת שם התואר רך מציג את הילד כנעים, ענוג, לעומת הקשיות והחספוס של האדם הבוגר. על המלך שלמה נאמר שהוא "נער ורך". בספר בראשית נאמר בשיחה בין עשו ליעקב כי "הילדים רכים". מכאן גם הביטויים "הרך הנולד" וכמובן, "הגיל הרך". המילה 'אברך' המופיעה פעם אחת בתנ"ך גררה פירושים שונים. אחד מהם הוא מדרש בלשון חכמים: "ויקראו לפניו אברך, זה יוסף, שהיה אב בחכמה ורך בשנים".  

הילד זוכה גם לדימויי בעל חיים כמו 'גוזל', וכן 'פספוס', שאינו אלא הפשפש הערבי. ביידיש הילד הוא  אִינְגָלֶה, צוּצִיק (מילה הקשורה כנראה למילים ביידיש שפירושן פיתיון, משיכה וכדומה), ובצורת רבים מלווה בחיבה – קינדערלאך. בשפות היהודים אף נוטים לקרוא לילד בכינוי המציג אותו כמבוגר: 'אבאלה' או 'אבויה' ביהודית מרוקאית, 'טאטלע' ו'מאמעלע' ביידיש. הכינויים האלה הם רמז לאהבה הרבה שרוחשים לילד, ונובעים גם מהנוהג לקרוא לאחד הבנים על שם האב. לעומת זאת נהוגים כמה כינויים מלעיגים על הילד המנוזל תמיד, והם הפכו לכינוי לגלוג גנרי: סמרקץ' מן היידיש הסלאבית, מוקוסו מן הלדינו, חנון מיהדות צפון אפריקה, ובעברית צחה: זב חוטם.

שירת הנוער, שיר עתידנו

על המילים 'נער' והשם הקיבוצי 'נוער' הדעות חלוקות. ככל הנראה הן קשורות למשמעות השורש נע"ר: התנערות, פריצה קדימה, או בערבית: אינתיפאדה. יש גם דעה מעניינת שהשם קשור לנעירת החמור, כפי שאולי נשמע הנער הזכר כשמתחלף לו הקול. בכל מקרה, זהו השלב שלאחר הילדות, ומכאן גם הביטוי התנכי 'בני נעורים': "כְּחִצִּים בְּיַד גִּבּוֹר כֵּן בְּנֵי הַנְּעוּרִים" (תהלים קכז 4). 'נעורים' היא אחת המילים הרבות בעברית שיש להן רק צורת רבים, כמו משמנים, נפתולים, סנוורים, עלומים, וגם נישואין ואירוסין.

תקופת הנעורים זכתה לשם מקצועי המציב אותה בפעמון ההתפתחות: 'גיל ההתבגרות'. כינוי פחות מחמיא הוא 'גיל הטיפש-עשרה', שנוצר בשנות החמישים בחריזה ל'חמש עשרה' ול'שש עשרה', והוא מזכיר את הכינוי צרפתית: l'âge ingrat (גיל כפיות הטובה, או גיל חסרי החן). הכינוי הזה, כמו הכינוי הגנרי "גיל העשרה" קרוב ואף מושפע מהביטוי האנגלי teens, על פי סיומת teen של המספרים מ-13 ועד 19, ומכאן teen-ager. בני 11 ו-12 נקראים באנגלית tweenagers או tweens מלשון between. את הדור הגדל מיום לידתו בעשורים האחרונים מול מסכים מכנים גם screenagers.

הנוער מתאפיין, גם על פי הפירוש המקובל למקור השם, בהתלהבות, ברצון לשבור מוסכמות. לעיתים הנוער מוחה על הפשרנות של המבוגרים ומצפה להגשמה נמרצת יותר של הערכים עליהם גדל, ומכאן גם השיר ההמנוני "שירת הנוער" שכתב שמואל בס: "שירת הנוער, שיר עתידנו, שיר התחדשות, בנין ועליה". העשורים האחרונים הביאו לנו את 'נוער הנרות' אחרי רצח רבין, ומולם ניצב 'נוער הגבעות' או 'הגבעונים' בשטחי יהודה ושומרון, כשהיו להם מקבילים בעת ההינתקות מגוש קטיף – 'נוער הדיונות'. לעומת אלה כונה בעבר הנוער שלא הלך לתנועות הנוער 'נוער הזהב', בני נוער המבלים במסיבות ונחשבים חסרי ערכים. המקור בצרפתית: jeunesse dorée, וברוסית: zolotaja molodiozh. עליהם שרו בני תנועות הנוער בשנות החמישים: "נוער הזהב – רד לנגב!"

ימי הנוער הם תקופת חיים רגישה המועד לנפילה ומכאן הביטויי "נוער בסיכון", צעירים שתנאי חייהם עלולים להביאם לפשע ולסמים, אנגלית: at-risk youth, וכן 'נוער שוליים'. בעולם החרדים נערים אלה מכונים השבאב, שהוא גם המילה הערבית לנוער, המזכירה את "שובב", וגם ראשי תיבות מן התנ"ך: "שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶיךָ וִיטִיבְךָ לִבְּךָ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶךָ" (קהלת יא 9).

היה היו אי פעם בחורים

המילה 'צעיר' קרובה במקורה למילה 'זעיר', ומתייחסת לכך שהאדם הצעיר לא הגיע עדיין למלוא כוחו, קומתו וחוכמתו. היא מופיעה בתנ"ך, כמו בספר איוב: "צָעִיר אֲנִי לְיָמִים, וְאַתֶּם יְשִׁישִׁים" (איוב לב 6). התקופה שבין הנערות לבגרות קרויה 'שחרות' או 'בחרות'. המילה 'שחרות' גזורה כאמור מן המילה שחר, והיא מלמדת על מהלך היום כדימוי למסלול החיים. 'בחרות' מתייחסת למילה 'בחור'. בעוד צעיר הוא קטן, בחור הוא מי שנבחר, והוא קשור למילה האכדית בַכַּרוּ:  איש צבא, כלומר, מי שנבחר לשרת בצבא. בלשון הצבא צעיר הוא חייל חדש, רמז למעמדו הנמוך בסולם ההיררכיה הצבאית הלא פורמלית. המילה 'בחור' איבדה את ההקשר הצבאי וזכתה כמו הילד לכינויי חיבה: בחורצ'יק, בחורון, וגם לצורת הנקבה: בחורה ובחורונת. אם לחזור להקשר הצבאי, בעולם הלשוני של ראשית המדינה החיילים הצעירים כונו 'נערים', כמו בשירו של אלתרמן מגש הכסף, או 'בחורים', כדברי שירו של יעקב אורלנד: "היו היו אי פעם בחורים, אתם אותם אולי אינכם זוכרים". נעמי שמר שרה: "פעם אחת בחור יצא, בחורה הוא שם מצא – היה זה בשדה, על יד המחנה".

ההקשר הצבאי מסביר גם את המילה 'עלם', שהיא ככל הנראה צורת משנה של השורש אל"מ במשמעות אלימות. האדם הצעיר הוא מי שיש לו כוח פיזי, רמז לכך שהוא הוא אינו מצטיין עדיין בחוכמה. לתפיסה הזו ביטוי גם בעקומת החיים ממסכת אבות: "בן שלושים לכוח".

במודל הליניארי הביא לנו המקרא את הביטוי "היה לאיש": "אָנֹכִי הֹלֵךְ בַּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ, וְחָזַקְתָּ וְהָיִיתָ לְאִישׁ" (מלכים א ב 2), וירון לונדון שר: "איתמר אכן היה לגבר". לכך מצטרף הדימוי התלמודי הנפלא ממסכת ברכות: "גדיים שהנחת נעשו תיישים בעלי קרניים" (ת"ב ברכות סג א).

ילד נורא ובתולה באוזן

האדם המבוגר הוא כאמור הגיל "הבלתי מסומן". הביטויים לגביו אינם רבים והם מתייחסים בעיקר למעמדו ברצף הליניארי. ביניהם המונח "אמצע החיים", שנות הבגרות בחיי אדם, בין העלומים והזקנה, אנגלית: midlife, מילה המוכרת מסוף המאה ה-19. למונח הזה מקבילה בתנ"ך: "בַּחֲצִי יָמָיו יַעַזְבֶנּוּ וּבְאַחֲרִיתוֹ יִהְיֶה נָבָל" (ירמיהו יז 11). למונח נספח בתקופה המודרנית הביטוי 'משבר אמצע החיים', טלטלה נפשית וחרדות התוקפות אדם בבגרותו, בדרך כלל בגילאי ארבעים-חמישים, אנגלית: midlife crisis.

במודל הפעמון יש תובנות שונות ואף מנוגדות לימי הבגרות. התקופה נחשבת על פי השפה לשיא בחייו של אדם בביטוי 'במיטב שנותיו', תקופת בגרות בשלה ופעילה, בדרך כלל גילאי 50-60, אנגלית: in one’s prime. גם המונחים ממסכת אבות, 'גיל בינה' ו'גיל עצה', מבליטים את השיא בפעילות האינטלקטואלית, בהבנת העולם, שהמיר את גילאי עשרים ושלושים, שבהם הדגש היה על הכוח והפעילות הפיזית. לעומת זאת 'גיל העמידה' מסמן את ההבנה שבתקופה זו נפסקים תהליכי הצמיחה. המקור בלשון ימי הביניים: "השומן אחר הרזון בשני [שנות] העמידה" (קאנון א א, תרגום לאבן סינא בידי נתן המאתי בסוף המאה ה-13).

מילים רבות המתייחסות לגיל חלות על גברים ועל נשים בצירוף הנטייה המתאימה. בחור ובחורה, עלם ועלמה, נער ונערה. הביטויים המתייחסים לנשים בלבד, ובמקרה זה, נשים בגיל הביניים, בין בחרות לזקנה אינם מחמיאים ומתמקדים במצבה הפיזיולוגי של האשה. עלמה צעירה ביהדות, כמו בדתות אחרות, היא 'בתולה', היינו, קרום הבתולים השלם מגדיר אותה. אם לא הצליחה למצוא חתן היא תהפוך עם הזמן לבתולה זקנה, וביידיש: אלטה מויד. אם לא הצליחה להתחתן אבל בתוליה לא ממש נשמרו היא תיקרא "בתולה באוזן":  אשה מופקרת מתחסדת, בתולה לכאורה, בעקבות הטענה שרוח הקודש חדרה אל מרים דרך אוזנה. יש גם גירסה ביידיש: אַ בתולה אין עלנבויגן (בתולה במרפק).

גיל הבְּלוֹת, ולא הבלוּת על פי טעות נפוצה, הוא ביטוי קשה לעיכול, כיוון שהוא מרמז לנו על דבר מה בלה מזוקן, על אשה בלה או בלויה. במקור זהו ביטוי ניטרלי יחסי. הוא מתייחס לתקופה שבה נפסק המחזור החודשי. זאת בעקבות מקרא: "אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה" (בראשית יח 12). הביטוי המתאים יותר לאוזן העברית הוא 'גיל המעבר', גרמנית: Wechseljahre (שנות השינוי).

אחד הגילויים המפתיעים שמגלה לנו השפה היא מעמדו של 'הילד' דווקא כאשר אנו מדברים על האדם המבוגר. מצד אחד נאמר על אדם מבוגר שהוא "כבר לא ילד", ושהוא "לא נולד אתמול": ניט קיין נעכטיקער (לא של אתמול). הביטוי הזה מתכתב עם פסור מאיוב: "כִּי תְמוֹל אֲנַחְנוּ וְלֹא נֵדָע כִּי צֵל יָמֵינוּ עֲלֵי אָרֶץ" (איוב ח 9). מצודת דוד מפרש: "צעירים אנחנו לימים, כאילו ביום אתמול נולדנו, ולא נדע כל חקירות".

לצד זה, ביטויים רבים מדמים את המבוגר לילד. נאמר על אדם מנוסה בהוויות החיים שהוא "ילד גדול". 'ילד נצחי' הוא אדם מבוגר המתמכר לשעשועים, דמיונות ומרד במוסכמות, אנגלית: eternal child. 'ילד טוב' הוא אדם צייתן ונוח לבריות, ומכאן התגלגל גם 'ילד טוב ירושלים'. מקור הצירוף בכיפות סרוגות שנתפרו בעבר בארבעה חלקים. על שלושה מהם נכתבו המילים ילד, טוב, ירושלים. "הילד הנורא", מצרפתית – Les enfants terrible, הוא אדם הגורם צרות לסביבתו. 'ילד שעשועים' הוא אדם שאורח חייו ממוקד בבילויים והנאות, והמקור במקרא, ושם כגילוי של אהבה ולאו דווקא של ביקורת: "הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים" (ירמיהו לא 19). לצד התנ"ך משפיעה כאן גם המקבילה האנגלית playboy, שנקלטה כמילה שאולה בעברית. 'ילד פלא' הוא אדם המגלה כישרונות מופלגים בילדותו. הביטוי מתייחס לעתים גם לאדם מבוגר המפתיע בכישרונותיו, ומכאן הביטוי "הלך הפלא ונשאר הילד".

בישישים חכמה ואורך ימים תבונה

'זקן' היא מילת המפתח בגילאים המבוגרים, בדרך כלל  מגיל שישים ואילך, וזאת גם על פי מסכת אבות. בתנ"ך 187 הופעות של זקן. רובן מתייחסות לגיל, אך כעשרים הופעות הן במשמעות נכבד, ראש ומנהיג כגון "גִּבּוֹר וְאִישׁ מִלְחָמָה שׁוֹפֵט וְנָבִיא וְקֹסֵם וְזָקֵן" (ישעיהו ג2). הזקנים מוצגים במקרא כקבוצה הנאספת אל שער העיר וקובעת מה יש לעשות במצבי חירום. מכאן גם 'זקני הכוהנים', 'זקני העם', 'זקני השבט', 'זקני העדה', הדמויות המנוסות והקובעות בקהילה כלשהי. דוגמה מן המקרא: "וְסָמְכוּ זִקְנֵי הָעֵדָה אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הַפָּר" (ויקרא ד 15). כך גם מלמד אותנו הנוטריקון בדיעבד מהתלמוד: "מהו זקן, זה שקנה חוכמה". השימוש הכפול: זקן בגיל וחכם מלווה את המילה לאורך הדורות, ויש לו גם גילויים בתולדות היישוב. רק לפני שבעה עשורים כיכבו בשמי הציונות שלושה אנשים שכונו בהדרת כבוד 'הזקן': בן גוריון, יצחק שדה, ומנחם בגין בן הארבעים, בפי חבריו-פקודיו באצ"ל.

לצד 'זקן' רווח השימוש ב'קשיש', מונח תלמודי שמסגרת הגילים שהוא מקיף היום אינה ברורה. מקורו כנראה במילה הארמית קְשִׁישָׁא. המקבילה הערבית היא קסיס, כומר, איש דת, ואולי גם המונח האתיופי קייס, רמז נוסף לזיהוי הזקן והחכם. השימוש הרווח בלשון חכמים הוא יחסי: פלוני קשיש מאלמוני. במסכת מגילה נכתב: "כמה קשיש ישמעאל מיצחק - ארביסר (14) שנין, דכתיב ואברם בן שמנים שנה ושש שנים בלדת הגר את ישמעאל לאברם, וכתיב ואברהם בן מאת שנה בהולד לו את יצחק בנו". בעברית החדשה 'קשיש' משמש גם כגיל נומינלי וגם כגיל יחסי.

'ישיש' משמש היום לתיאור זקנה מופלגת, ומקורו באיוב (יב 12), ודווקא בהקשר מחמיא: "בִּישִׁישִׁים חָכְמָה וְאֹרֶךְ יָמִים תְּבוּנָה ". בספר דברי הימים מופיע 'יָשֵש': "על בחור ובתולה זקן וישש". אין סימנים בשימושי המקרא לכך ש'ישיש' מבוגר מ'זקן'.

הוי, וכל עצמותינו, אחי

הביטויים העוסקים בזקנה נובעים מכמה נקודות מבט על האדם הזקן. נקודת מבט אחת היא סימנים פיזיים וקוגניטיביים. המילה 'זקֵן' הוראתה המקורית על פי רוב הדעות 'בעל זָקָן'. הזקן נחשב סימן כבוד וכזה הוא עד היום בקרב אגפים רבים ביהדות הדתית והחרדית. 'שָׂב' פירושו בשפות שונות מי ששערו אפור או מלבין. גם הביטוי "איש שֵׂיבה" מתייחס לזקן, בעקבות שערו המלבין: "גַּם בָּחוּר גַּם בְּתוּלָה יוֹנֵק עִם אִישׁ שֵׂיבָה" (דברים לב 25). בספר הושע כתוב: "גַּם שֵׂיבָה זָרְקָה בּוֹ וְהוּא לֹא יָדָע" (הושע ז 9). בספרות התחייה נולד גם הביטוי 'הדרת שֵׂיבה', הופעה מרשימה וסמכותית של אדם זקן, על פי דפוס הביטויים הקלאסיים 'הדרת פנים ו'הדרת כבוד'. במסכת שבת נכתב: "הדרת פנים – זקן, שמחת לב – אשה". הקישור בין 'הדר' או 'הדרה' לבין האדם הזקן טמון בפסוק התנכי "והדרת פני זקן". שוב מתעללת השפה בנשים: 'זקֵנה בלה' היא אשה מבוגרת ומוזנחת. וכך בביטוי היידי המלעיג זְקֵיינֶה, וכן זקיינה בוֹבֶּה (סבתא זקנה).

גלגול חביב אירע לפסוק מספר תהילים: "כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה: ה', מִי כָמוֹךָ מַצִּיל עָנִי מֵחָזָק מִמֶּנּוּ" (לה 10), וכאן בהוראת תחושת התרוממות רוח ואמונה. נתן אלתרמן השתמש בביטוי לתיאור הזקנה בשיר על גן מאיר: "הוי, וכל עצמותינו, אחי/ תספרנה זקנה נאנחת/ אשר יש בה קצת עצב ובכי/ אבל יש בה גם משהו נחת". על הזקן המופלג, בן התשעים במסכת אבות, נאמר "בן תשעים לשׁוח". ר' עובדיה מברטנורא מסביר: "בן תשעים לשוח - הולך שחוח וכפוף". תפארת ישראל: "ור"ל שאין כחו רק בשיחה לדבר בתורה ובתפלה, דכבר הוחלש כח המעשה שבו".

יש עניין רב בביטוי "קפצה עליו זִקנה". מקורו על דרך השלילה, במסכת שבת: "כל השטוף בזימה – זקנה קופצת עליו". הוא מייצג תובנה פסיכולוגית לפיה המעבר למאפייני הזקנה, כגון ירידת עניין בסביבה וירידה פיזית וקוגניטיבית, מתרחשת בקפיצה, בבת אחת, ולא בתהליך מתמשך.

הירידה הקוגניטיבית של האדם הזקן, על פי מודל הפעמון, מקבלת בשפה ביטויים שאינם מחמיאים בלשון המעטה. הביטוי "זָקֵן משול לילד" אומר לנו שבגיל מבוגר מתמעטת תבונתו ועצמאותו של אדם. מקורו בלטינית: senex bis puer (זקן הוא ילד כפול שתיים). אמרה דומה מצויה בערבית. ביטויים כמו 'סנילי' או 'אלצהיימר'  נאמרים גם על מי שאינו זקן, בדרך כלל באירוניה על אובדן זיכרון. המונח 'גריאטרי' מקיף היום תחום שלם ברפואה, אבל בשפה הפך לכינוי פוגעני כמו 'הופעתי בפני קהל גריאטרי', 'האווירה במקום גריאטרית' ועוד.

מפני שהוא כבא בארץ אחרת

קבוצה נכבדת של ביטויים עבריים מציגה את מקומו של הזקן בקצה מסלול החיים. מצד אחד זוכה הצירוף 'אריכות ימים' למעמד נכסף ומכבד, בעקבות המקרא: "אֹרֶךְ יָמִים אַשְׂבִּיעֵהוּ וְאַרְאֵהוּ בִּישׁוּעָתִי" (תהלים צא 16). בעשר הדיברות נאמר אפילו: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ" (שמות כ 11). הזקנה היא איפה ברכה, ומכאן "עד מאה ועשרים", איחול לאריכות ימים, בדרך כלל לאדם החוגג את יום הולדתו. המקור ביידיש: ביז הונדערט און צוואַנציג. המספר התקדש בעקבות המקרא, שם נכתב כי זה היה מניין שנות חייו של אדם הראשון, ומניין שנות חייו של משה רבנו. גירסה היתולית: 'עד מאה כעשרים'. אפילו הביטוי 'זקן מופלג' נחשב ביטוי חיובי. 'מופלג' הוא מונח מעצים כמו בביטויים 'עושר מופלג', 'ידע מופלג' וכדומה. הרמב"ם כותב במשנה תורה: "מי שהוא זקן מופלג בזקנה, אף על פי שאינו חכם, עומדין לפניו" (סנהדרין ב ג). 

מעמד מלהיב פחות יש לביטוי  המקראי 'בא בימים': "וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים" (בראשית כד 1). הביטוי הותיר כר נרחב לפרשנות. במדרש בראשית רבה נכתב: "יש לך אדם שהוא בזקנה ואינו בימים, בימים ואינו בזקנה, אבל כאן זקנה כנגד ימים, וימים כנגד זקנה" (בראשית רבה). רמב"ן מוסיף: "כאשר יזקין ויחיה ימים רבים מרוב בני האדם בדורו ייקרא 'בא בימים', מפני שהוא כבא בארץ אחרת, נוסע מעיר ובא אל עיר מיום אל יום". רמב"ן מזכיר כאן לקורא הישראלי בן ימינו את הבדיחה על היתרון שבסניליות: כל יום חברים חדשים. על יצחק נאמר: "וַיִּגְוַע יִצְחָק וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים" (בראשית לה 29), כלומר, הספיקו לו שנותיו הארוכות, הוא שבע מהם. התלמוד מפרש: על יצחק ואיוב נאמר זקן ושבע ימים לאחר מותם, על דוד המלך נאמר בחייו. הסמל המקראי של הזקנה שנדד גם לשפות אחרות הוא מְתוּשֶׁלַח. האיש הזקן ביותר בתנ"ך.

התרבות העולמית העניקה לגיל הזקנה ביטויים משלה. המוכר מכולם הוא 'הגיל השלישי', מגיל שישים או גיל היציאה לגמלאות ומעלה. אנגלית: the third age, צרפתית: le troisième âge. מאוחר יותר הצטרף לאלה הביטוי 'הגיל הרביעי',  שנות הזקנה המופלגת, צרפתית: le quatrième âge. כינויים אלה מזכירים את הביטוי המכובס 'גיל הזהב'. המקור האנגלי לביטוי זה הוא golden age והוא נשען על המיתולוגיה היוונית, שם מדובר על ימי הפריחה של האנושות, וכאן age פירושה תקופה או עידן. מאז המאה ה-16 מתייחס הביטוי גם לתקופת הפרישה והזקנה, ומכאן המעבר  למשמעות 'גיל'. דימוי חתרני המלעיג על היסוד הרומנטי עד מזויף בביטוי 'גיל הזהב' הוא 'גיל החלודה'.

התנ"ך אינו מותיר את רגעיו האחרונים של אדם ללא ליווי לשוני: "קָרַב קִצֵּינוּ מָלְאוּ יָמֵינוּ כִּי בָא קִצֵּינוּ" (איכה ד 18). כך גם באנגלית: His end is near. רוסית: blizitca yevo konec. ביידיש אומרים, בעקבות שפות נוספות: 'עם רגל אחת בקבר', ער איז שוין מיט איין פֿוס אין קבֿר; אנגלית: one foot in the grave.

ותיקין היו גומרים אותה עם הנץ החמה

קבוצת הביטויים השנייה מגדירה את הזקנה עלפי יתרונותיה, שהם החוכמה והניסיון. המקורות מרבים בביטויים כאלה, כגון ממסכת תענית במשנה: "עמדו בתפילה מורידין לפני התיבה זקן ורגיל", וכאן בהוראת רגיל בתפילה. הביטוי חוכמת זקנים שאול משפות כמו אנגלית: wisdom of the elders, גרמנית  Altersweisheit., אך יש לו שורשים בתלמוד, בביטוי שנזכר לעיל: "אין זקן אלא מי שקנה חוכמה" (קידושין לב ב).

מונח מרכזי בעיסוק בגיל הבוגר הוא 'ותיק'. המילה מצויה בלשון חז"ל ופירושה אדם המדקדק במצוות, נאמן וישר. להשוואה, בערבית 'ותיק' פירושו יציב. במסכתות קטנות נכתב: "ארבע מדות ביושבים לפני חכמים. יש דומה לספוג. ויש דומה לנפה. יש דומה למשפך. ויש דומה למשמרת: דומה לספוג כיצד? זה תלמיד ותיק [נאמן] שיושב לפני חכמים, ולמד מקרא ומשנה, מדרש הלכות ואגדות; כשם שספוג סופג את הכל כך הוא סופג את הכל". 'תפילת ותיקין' היא תפילת שחרית מוקדמת שבה קוראים את קריאת שמע סמוך להנץ החמה, מסיימים את ברכותיה עם הנץ החמה, ועומדים מיד לתפילת העמידה בדיוק בזמן הנץ החמה (זריחה). המקור למונח "תפלת ותיקין" הוא בתלמוד הבבלי, מסכת ברכות: "ותיקין היו גומרים אותה [את קריאת שמע] עם הנץ החמה, כדי שיסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום". בפיוט המוכר גם מן ההגדה נאמר: "דָּגוּל בִּמְלוּכָה. הָדוּר כַּהֲלָכָה. וָתִיקָיו יֹאמְרוּ לוֹ: לְךָ וּלְךָ. לְךָ כִּי לְךָ. לְךָ אַף לְךָ. לְךָ ה' הַמַּמְלָכָה. כִּי לוֹ נָאֶה. כִּי לוֹ יָאֶה".

בעברית החדשה נוסף למשמעות 'ותיק' במשמעות הנאמן והיציב גורם הגיל. ותיק הוא המבוגר יותר, מי שיש לו זכויות עקב גילו. בקיבוצים התמסד המונח ואתו זכויות כמו שיכון ותיקים, שהיה מקובל גם בשכונות הסתדרותיות. המערכת הציבורית, שהתלבטה רבות בנושא בחברות שונות, טבעה את הצירוף האנגלי senior citizen, כאשר למילה סניור משמעות כפולה: ותיק וגם בכיר או ראשון במעלה. צירוף זה תורגם בעברית ל"אזרח ותיק". עם זאת, ותיק אינו בהכרח בכיר. שם תואר שנקלט מאוד ומנסה לעקוף את הסטיגמה לחלוטין הוא 'מבוגר', בשימושים שונים של 'קהל מבוגר'. חולשתו היא שהוא מתעלם מכך שגם בני השלושים, ארבעים וחמישים הם 'מבוגרים'.

המונח "הגיע לגבורות", בעקבות מסכת אבות שקבעה "גיל שמונים לגבורה", נועד להעצים את הגיל המופלג. הוא התגלגל מספר תהילים (צ 10): "יְמֵי־שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה". רש"י מפרש: "ואם הרבה גברו ימיו, שמונים שנה הם". בפרשנות תפארת ישראל נכתב: "בן שמונים לגבורה. דכבר התגברו בו כחות הנפש על הגוף ותאוותיו שנחלשו, ונקל לו מאד לקיים התורה ומצותיה".

בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם

לצד הביטויים המבטאים את יתרונותיו של הזקן או הוותיק, יש במקורות לא מעט ביטויים המלעיגים עליו. הביטוי "זקנתו מביישת את נעוריו" נולד דווקא על דרך השלילה. במסכת סוכה נאמר: "אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו – אלו חסידים ואנשי מעשה". הזָקֵן האשמאי כבר אינו מקבל הנחות. זהו אדם מבוגר העסוק בזימה, ובמקור: זקן רשע. במסכת קידושין נאמר: "מפני שיבה תקום – יכול אפילו מפני זקן אשמאי? תלמוד לומר: זקן, ואין זקן אלא חכם". כלומר, הזקן האשמאי, או האשמאי הזקן, הוא אולי זקן, אבל איננו חכם.

כינויים אחרים מלגלגים על עליבותו של הזקן, ומכאן הביטוי 'עובר בטל', המתייחס לא רק לזקנים אך גם מקורו במסכת אבות: "בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם". סעדיה מברטנורא מפרש זאת דווקא לחיוב: "בטל מן העולם. כשזכה לכך נדבקה נפשו בעליונים, ונתבטל ממנו העולם ותאוותיו, כאילו כבר עבר ממנו". בזכות היידיש הביטוי מקבל משמעות סרקסטית, ונהגה גם בדרך האשכנזית כמילה אחת: אוֹבֶרבּוֹטֶל, ראשי תיבות: עו"ב. אל הלגלוג נוסף גם 'תרח' ככינוי לזקן שוטה, וכאן נעשה חשבון עם אביו עובד האלילים של אברהם באמצעות המילה הגרמנית הדומה töricht, אוויל. ביידיש אומרים אַלְטֶה קָ̂אקֶר, מיולית: חריין זקן. בערבית הזקן הוא חתיאר', והוא הזקן החכם. בסלנג הישראלי המילה זכתה לשימוש מלעיג.

הזקנים מוגדרים גם על פי מעמדם במשפחה, בדרך כלל בשמות מוסדות כמו 'בית אבות' או 'בית הורים', או כפי שהוא נקרא בלשון עיתונות התחייה 'בית אוסף זקנים'. בקיבוצים של פעם היה מעמד מיוחד להורי חברים שבאו לחיות לצד בניהם החברים ונקראו 'הורים'. לזהות הזו תרמה הגרמנית, שם Alte הוא זקן ו-eltern - הורים. כמו ילד, תינוק ועולל, גם 'הורה' היא מילה המסמנת אירוע ביולוגי: היריון. הכינוי 'סבא' נע בין התייחסות לגילו של אדם למעמדו המשפחתי. בימים אלה שבהם סבים וסבתות צעירים בגילם ובהתנהגותם, הניגוד הזה יוצר לעיתים תחושות צרימה.

הזקנים מוגדרים גם על פי הפרנסה והמעמד פורמלי של העובד בארץ ובעולם. מכאן הכינוי הנפוץ 'גימלאי', שזכה אפילו למפלגה שהצליחה להפתיע פני כמה שנים, ולצידו המונח הלועזי 'פנסיונר'. במקרים אלה האדם מוגדר על פי הקצבה שהוא מקבל מן המדינה. לאלה נוסף גיל פרישה, הגיל הקבוע בחוק ליציאה לגמלאות, אנגלית: retirement age. גם כאן נוצרת צרימה, שכן גימאים/פנסיונרים רבים ממשיכים לעבוד, או חשים שביכולתם להמשיך לעבוד.

אפשר אם כן לחלק את מונחי הזקנה על פי קריטריון התדמית בת-ימינו:

סופגי הסטיגמה: זקן, קשיש, ישיש, סבא.

משמרי הסטיגמה: חתיאר, תרח זקן, מתושלח, אלטה קאקר, זקנה בלה, סנילי, אלצהיימר.

ביטויים של דאגה והדרה: פנסיונר, גימלאי, פרישה, דיור מוגן.

כינויים השמים דגש על המעלה העיקרית של הזקן, הניסיון: ותיק, אזרח ותיק, מבוגר, חוכמת זקנים.

*

השאלה העולה מן הדיון הלשוני היא מדוע הפך שם התואר 'זקן' בחברה המודרנית לשם גנאי? מדוע אנחנו נזהרים מלהשתמש בו בנוכחות אנשים שבדורות קודמים כבר נחשבו ישישים? שני יסודות מתנגשים בחברה המודרנית תורמים לבלבול הזה. מצד אחד: חברה דינמית, הבנויה על התמחויות וידע פונקציונלי, ומעריכה פחות ידע מקיף ותובנות עמוקות. הזקן אינו שייך לכאורה לעולם הזה, שהרי "העולם שייך לצעירים", סיסמה שהומצאה על ידי פרסומאים של מותגי אופנה. מצד שני, החברה המודרנית היא חברה ליברלית הבנויה על עקרון הקבלה והתמיכה של כולם, גם אלה שאינם עמוד השדרה של החברה. ה'זקנים' נחשבים קבוצה כזו, ולכן השפה אמורה להגן עליהם. בתוך הקונפליקט הלשוני-חברתי הזה דומה שדווקא 'ותיק' היא המילה המכבדת והמעצימה, שחמקה עד כה ממעמד סטיגמטי. 


1
תגיות :
תמונה ראשית