אכלת כבר מספיק אפיקומנים

רוביק רוזנטל | 01 באוקטובר 2017
המאמר נכתב עבור הביינאלה של בית הספר לעיצוב בצלאל, אוקטובר 2017, ופורסמה בקטלוג התערוכה "צחוק הגורל"

המוות מעסיק את האנושות מאז התוודעה לזמניות החיים. ההומור נועד להפיג את חרדת המוות. היהדות חיברה את ההומור והמוות בצורות רבות, מאז מדרשי האגדה ועד דן בן אמוץ וחנוך לוין

 

יהדות ומוות הולכים יחדיו לאורך הדורות. התנ"ך עמוס בסיפורי מוות ובאירועי מוות. ההלכה היהודית עוסקת במוות באותה אינטנסיביות שבה היא עוסקת בחיים, במזון ובטקסי היום והשנה. הניסיונות של ההומור להידחק אל הברית הזו נתקלו בחומה כמעט בלתי עבירה. מוות זה עניין רציני. 

מיתה משונה ומיתה דחופה

העברית לדורותיה מספקת דרכים רבות לספר על מותו של אדם. היהודי מת, נהרג, הולך לעולמו, נספה, נפטר, בר מינן, מוצא את מותו, נופל חלל, שולח יד בנפשו, נאסף אל אבותיו, נופח את נשמתו, מקפד את פתיל חייו, מושמד, מת מיתה משונה, מיתה דחופה, מיתה דחויה וגם מיתת נשיקה, הולך בדרך כל הארץ, שובק חיים לכל חי, מחזיר את נשמתו לבורא, וגם נקרא לישיבה של מעלה, ארבע אמות באדמה, כבה נרו, ניתַק פתיל חייו, והרשימה עדיין חלקית.

העברית היא מלכת ההספדים, וגם כאן מבחר רב: במותם ציוו לנו את החיים. בצער רב וביגון קודר. ברוך דיין אמת. ברוך זכרו. השם ייקום דמו. זיכרונו לברכה. זֶכֶר צדיק לברכה. זכרו לברכה. חֲבָל על דאבדין. יהִי זִכרו ברוך. ימתקו לו רגבי עפרו. ינוח על משכבו בשלום. לא תוסיפו לדאבה עוד. מי יגלה עפר מעיניו? מי ייתן מותי תחתיך. מנוחתו עדן. נוח בשלום על משכבך. נפלה עטרת ראשנו. עליו השלום. שלא תדעו עוד צער. שלום לעפרו. תהי נשמתו צרורה בצרור החיים. ובגירסת ביל קלינטון: שלום, חבר.

המבחר הזה מפריך שוב את הטענות על עונייה של השפה העברית. כשצריך, היא שם בכל הדרה. המבחר מעיד גם על עוצמתו של הטאבו, בעיקר בצירופי הלשון. כמה וכמה תחומים של חיינו חתומים בחותם הטאבו: אסור לדבר עליהם, ואם כן, אז בלחישה. מין, צורכי הגוף, מחלה, והמוות. מי ש"הולך לעולמו" לא מת, הוא פורש אל חיי נצח, ומתכסה ברגבים מתוקים. מי שמת מיתת נשיקה פשוט נהנה ממותו. השפה עובדת בשירות הניסיון להכחיש את המוות, את האין, את החור השחור המצפה לאדם לאחר מותו.

כאן, באזור הספר של הטאבו, אורב ההומור ומאתגר את הדיקטטורה של הטאבו. ההומור משחרר, וזאת באמצעות עקרון הסטייה. הומור של סיטואציות שובר את מהלך האירועים הצפוי, הומור לשוני סוטה מנורמות לשוניות, הומור פילוסופי יוצא כנגד הדרך שבה אנו תופסים את המציאות ומגלה בה פנים חדשות. ההומור השחור, הומור המוות, מוצא במוות פן משעשע ושובר את הרצינות החייתית שבה אנו מתייחסים אליו, ואת האימה הכרוכה במחשבות עליו.

כמו לשלות שערה מחלב

הגילויים הראשונים של החיבור בין מוות להומור ביהדות הם בעולם האגדה. זו ספוגה ברוח החופשית של הדמיון. החיוך והידע החכם מבצבצים מאלפי מדרשים וסיפורים עממיים העוסקים בחיים, וגם במוות. מסכת ברכות מספרת לנו שיש לא פחות מ-930 סוגי מיתה, הקשה מכולם היא אסכרא (דיפתריה), הקלה מכולן – מיתת נשיקה. מסכת כתובות נותנת סימנים במתים:

"מת מתוך השחוק - סימן יפה לו, מתוך הבכי - סימן רע לו; פניו למעלה - סימן יפה לו, פניו למטה - סימן רע לו; פניו כלפי העם - סימן יפה לו, כלפי הכותל - סימן רע לו; פניו ירוקין - סימן רע לו, פניו צהובין ואדומים - סימן יפה לו; מת בערב שבת - סימן יפה לו, במוצאי שבת - סימן רע לו; מת בערב יום הכיפורים - סימן רע לו, במוצאי יום הכיפורים - סימן יפה לו; מת מחולי מעיים - סימן יפה לו, מפני שרובם של צדיקים מיתתן בחולי מעיים!" מוסר השכל: מי שרוצה גן עדן, שימות משלשול.

משל השועל והכרמים מוכר לרבים: השועל הרעב והרזה נכנס דרך חור בגדר וזולל ענבים. כשהוא שמן ושבע אינו מצליח לצאת, והוא נאלץ להרעיב את עצמו. מעטים יודעים שזהו משל על החיים והמוות, המופיע בקהלת רבה. "כרם כרם", אומר השועל לאחר שנחלץ ממנו, "מה טוב אתה ומה טובים פירותיך! כל מה שיש בך – נאה ומשובח, אבל מה הנאה ממך? כמו שנכנסים לתוכך כן יוצאים!". סיפור פחות מוכר הוא על רב זעירי ממסכת ברכות. הוא הפקיד את כספו אצל הפונדקית שלו, הלך לבית המדרש, ובזמן הזה מתה. בא אליה לבית הקברות ושאל אותה היכן שמה את הכסף. אמרה לו: קח אותו מתחת לצינור הדלת בביתי, ובהזדמנות זו בַקֵש מאמא שלי  שתביא לי על ידי פלונית מסרק ושפופרת של כחל לאיפור. הפלונית, מסבירה הפונדקית, "תבוא אצלי מחר", כלומר, מחר תמות גם היא.

מדרש אחר עוסק במות הצעירים ומות הזקנים, ומשווה אותם לנרות ולקטיף תאנים. בבראשית מסבירים זאת כך: "הנר הזה בשעה שהוא כבה מאליו יפה לו ויפה לפתילה, ובשעה שאינו כבה מאליו, רע לו ורע לפתילה. התאנה הזו בשעה שהיא נלקטת בעונתה יפה לה ויפה לתאנה, ובשעה שהיא מתלקטת שלא בעונתה רע לה ורע לתאנה". המדרש הבא מופיע בקהלת רבה ומדבר בעד עצמו: "כשאדם בא לעולם ידיו הן קפוצות, כלומר, כל העולם כלו שלי הוא, אני נוחלו. וכשהוא נפטר מן העולם ידיו הן פשוטות, כלומר, לא נחלתי מן העולם הזה כלום".

כמה סיפורי מוות תלמודיים שימשו השראה לביטויי פולקלור ביידיש. במסכת כתובות כתוב: "אמרו עליו על מלאך המוות, שכולו מלא עיניים, בשעת פטירתו של חולה, עומד מעל מראשותיו וחרבו שלופה בידו וטיפה של מרה תלויה בו. כיון שחולה רואה אותו מזדעזע ופותח פיו וזורקה לתוך פיו, ממנה מת, ממנה מסריח, ממנה פניו מוריקות!" בעקבות הסיפור הזה המצמרר ומצחיק כאחד נולדו שני ביטויים ביידיש. האחד הוא 'הטיפה המרה', שלו גם מקורות בשפות אחרות אבל הוא אומץ לסיפור מלאך המוות באמצעות הפיכת 'מרה' משם עצם לשם תואר. הביטוי שנוצר, 'טיפה מרה', הפך ביידיש כינוי לוויסקי. חובב הטיפה המרה, השיכור, הוא מי שמסתכל על מלאך המוות בפה פעור ולפניו צבע מוזר, כצבעה הירוק של המרה. הביטוי השני הוא "לוטש עיניים כמו מלאך המוות", כלומר, מביט במישהו במבט מאיים. סיפור אחר הוליד ביטוי שלא חדר לעולם הביטויים העברי: 'קל כמו לשלות שערה מחלב', כלומר, קל מאוד, חפיף. המקור במסכת מועד קטן, שבו אומר רב נחמן אחרי מותו למלאך המוות שהמוות היה קל לו "כשולה שערה מחלב".  

שתתחתן עם אחותו של מלאך המוות

הסיפור הזה מקפיץ אותנו למתווכת נאמנה ופורה של ההומור במפגש עם המוות, והיא היידיש. היידיש היא שפה ספוגה בהומור ייחודי, מעין תערובת של רשעות וחמלה. מייקל וֶקס, מחבר הספר Born to Kvetch, מספר את סיפורה של היידיש האמריקאית, שהיא היידיש החיה היחידה היום בעולם, פרט לכמה מתחמי חרדים בישראל. "אוי, זה צבע של מיתה משונה" אומרת האשה לנוכח קיר בצבע שאינו מוצא חן בעיניה. "נו", אומרים לגוסס, "לא נורא, אכלת כבר מספיק אפיקומנים". על מי שסבל כל חייו אומרים באנחה "הוא לא יהיה לו חיבוט הקבר", כלומר, הוא כבר סבל מספיק. חיבוט הקבר הוא סבלם של המתים בניסיונם להצטרף לתחיית המתים באחרית הימים. הביטוי "הוא מתהפך בקברו" מקורו ביידיש: "אם אבא שלו הרב היה יודע שהוא אוכל ביום כיפור, היה מתהפך בקברו".

אדם שמת זוכה ביידיש לשלל כינויים ותיאורים. המת "שוכב עם הרגליים בכיוון הדלת" כדי שיבואו לקחת אותו, ולחילופין "שוכב ברגליים פשוטות". אחד ההסברים לביטוי התלמודי "פושט רגל" מתייחס לכך שמי שמאבד את נכסיו הולך לעולמו מרוב צער, פושט את רגליו. המת גם שוכב "עם הפופיק למעלה", אומרים עליו שהוא "ויתר על הקפוטה" וגם "הלך רגע לאנשהוא", כלומר, לעולם הבא. הביטוי "עשה סיום" מחבר בין הניב היידי המתייחס לסיום הלימוד של פרשה או פרק במקורות לבין המוות. ובכלל, ענייני הדת הם מקור לביטויי מוות ולדימויי מוות במסורת ההומור היהודי. בעיירה אומרים "החיים זה כמו השמונה עשרה", הלא הן תפילות העמידה: "עומדים ועומדים עד שזה נגמר, ואז – הולכים לדרכנו".

ביהדות המסורתית מתקיימת חלוקה: על היהודי אומרים שהוא 'נפטר' או 'נסתלק'. הגוי סתם מת. יהודי שנוא במיוחד – מתפגר, כמו כלב. על טרוצקי אמרו ש"הוא לא מת, הוא התפגר". הביטוי הישראלי "אני מת ל..." (כוס מים, למשל) מקורו ביידיש (שטאַרבן נאָך), אבל לפעמים אומר היהודי: "אני מתפגר לכוס מים". הפגר מזכיר לנו את הנבלה, שהיא שם נרדף לאדם שנוא. המקור כמובן ביידיש: א שטיק נביילֶה, חתיכת נבלה. היידיש והעברית האשכנזית השפיעו על שפת הגנבים הגרמנית. וכך מצאנו בה ש'בֶּסְקִיסֵא', בית כיסא, פירושו להיפטר ממשהו או ממישהו. ‘גַלְגֶל' פירושו הוצאה להורג, בעקבות גלגל העינויים הקדום.

מפגש פורה בין הומור ומוות הוא בקללות ביידיש. יהודים נוהגים לקלל באמצעות איחולי מוות, אך הם עושים זאת בדרך היהודית: הקללה משדרת אמפתיה, אבל מכילה כמוסת רעל.

  • שמלאך המוות יתאהב בך.
  • שתתחתן עם אחותו של מלאך המוות.
  • שיהיה לך מוות מתוק - שתדרוס אותך משאית טעונת סוכר.
  • אני אוהב אותך כל כך שלא הייתי אפילו מסרב לתת לך במתנה את המוות שלי.
  • שיוציאו את מעיך מבטנך ויכרכו אותם סביב צווארך.
  • שאלוהים יעזור לך כמו כוסות רוח למת.
  • שנשמתך תיכנס בחתול ושכלב ינשך אותה.
  • שתולעים יערכו חתונה בבטנך ויזמינו את כל קרוביהם - מיהופיץ ועד סלובודקה.
  • שאחרי מותך תתגלגל בנברשת, תלוי ביום ובוער בלילה.
  • שיקראו תינוק על שמך.

ועל כל אלה אמר ההומוריסט היהודי וודי אלן, כשנשאל בגיל 77 מה דעתו על המוות: "דעתי לא השתנתה, אני מתנגד בתוקף".

אז מי יחזיר את האופניים?

לא רק היידיש תרמה את חלקה. לכל עדה מעדות ישראל היתה לשון יהודית משלה ופולקלור משלה, כפי שמספר לנו אברהם שטאל.

יהודי מזרח אירופה אומרים: לו אפשר היה להמיר את המוות בכסף, היתה לעניים פרנסה טובה. הסבר: העשירים היו משלמים לעניים כדי שימותו במקומם.

בכורדיסטן אומרים: לו ידע אדם מתי ימות, היה מכין את התכריכים.

ההולנדים אומרים: מהי ירושה יהודית? מפסיקים לשלם חובות.

ספרו של מרכוס חנונה "חתונת ארטישוק, גירושי שזיפים" מביא אוצר פתגמים מרוקאיים. כמה מהם עוסקים במוות, בראיית עולם מפוכחת ומרירה.

  • האוהב אותי בנה לי ארמון, והשונא לא חפר לי קבר‎‏. כלומר: אין לי רווח משום דבר, לא מהאהבה ולא מהשנאה.
  • ‏באתי לעזור בקבר של אביו, ברח עם המכוש‏. פתגם על כפויי הטובה.‎‎‏
  • המוות בין קרובים, הנאה. כלומר: בין קרובי המשפחה יש טקסי אזכרה רבים הכוללים מפגשים ואכילה.
  • מת בבוקר, וקברו אותו בצהריים. נאמר על משהו שנפטרים ממנו במהירות, וכן על המת שנשכח במהירות, ועל מוות המגיע בפתאומיות.

וכך בלדינו, בכמה גווניה:

  • לטוב שברופאים בית עלמין משלו. כלומר: שם קבורים הכישלונות שלו.
  • לתכריכים אין כיסים. כלומר, אדם אינו לוקח את כספו לבית הקברות.
  • אם גן עדן סגור – הגיהינום תמיד פעור. רמז למי שאינו צדיק של ממש.
  • המת לַשאול – והחי לזלול.
  • מוטב למות יהודי מאשר למות טורקי, פתגם גאווה.

אוסף הפולקלור הגדול של אברהם דרויאנוב, "ספר הבדיחה והחידוד" אינו חוסך בבדיחות מוות. שלוש דוגמאות:

אחד בא  אל הנאמן של חברה קדישא לקבור את אשתו. תמה הנאמן: "לא לפני שנתיים מתה אשתך?" נאנח האלמן: "לפני שנתיים מתה אשתי הראשונה, ועכשיו מתה זו שנשאתי אחריה". החליק הנאמן את זקנו ואמר: "לא ידעתי כלל שנישאת לאחרת. מזל טוב!"

רב מפורסם חלה, ומחמת חולי סירב לראות את חשובי העיר, שבאו אצלו לבקרו. כשבא אפיקורוס אחד לבקרו הסכים הרב שהלה יכניס אותו לחדרו. אמרו לו: "למה יזכה אפיקורס זה למה שלא זכו חשובי העיר?" החזיר הרב: "את החשובים עתיד אני לראות בגן-עדן, ולמה אטרח לראות אותם עכשיו כשהדבר קשה לי? ואילו אפיקורס זה שמכרי הוא – אותו לא אראה עוד, ודין הוא שאפרד ממנו קודם מותי".

מת הגביר של העיר, והזמינו ספדן מפורסם לספוד לו. האריך הספדן בהספדו שעה שלמה, והקהל לא הוריד אפילו דמעה אחת. לאחר שסיים אמרו לו בניו של הנפטר: "היכן ספדנותך המפורסמת?" החזיר להם הספדן: "אני אין לי כוחי אלא לפתוח את הברז, אבל כשהחבית ריקה, מה מועיל ברז פתוח?"

יש גם בדיחה ייקית שסופרה במחוז נהרייה. הנס נוסע על אופניו. פוגש אותו פריץ ושואל: "לאן אדוני נוסע?" עונה לו הנס: "הנני נוסע לבית הקברות". "באמת?", תוהה פריץ, "אז מי יחזיר את האופניים?"

נפל – הלך. הלך – לא שילם

ההומור היהודי נחת באדמה הקשה של ארץ ישראל, ופגש בצברים מחוספסים. הניגון הגלותי אבד, וההומור הפתלתל פינה את מקומו לסדרת אגרופים בבטן. לגזרת ההומור התגייס תושב חדש בשפה: הסלנג הישראלי. שרשרת המילים והביטויים המתייחסים למתים התעשרה מן הגורן ומן היקב. בעקבות הערבית המת 'הלך להביא', וגם 'אללה ירחמו' הזכור לרע מפרשת כפר קאסם.  המת הפסיק לעשן, מריח את הפרחים מלמטה, סגר את הבאסטה, הפעיל מונה ועשה חרקירי. הסלנג הצבאי תרם למקבץ את 'החזיר ציוד', והרופאים את 'הלך אקס' או 'עבר לקו ישר' (ברישומי הא.ק.ג).

מטבע הדברים שפת העבריינים הישראלית העשירה מציעה דרכים רבות של מיתות משונות. על מי שדינו נגזר אומרים שהוא איקס, שמים אותו במסגרת, שולחים לו זר, מרחיבים לו אתהסלון (סוג משכנע מאוד של איום), ומוציאים עליו חוזה. ביצוע החיסול נעשה לעיתים באמצעות מארב מתוכנן: עשו לו כיפה אדומה, יצא לטייל, עשו לו דוּרי דוּרי.  פועלי ההרג בשפת הפושעים רבים: להזיז, להעלים, לחסל, לבזבז, לטחון, לפרק, לצנזר, לקטוף, לסנן, לעשות פרטיה, לתפור ולקרוע. בפרשת הרצח שבו הורשעו אביבה גרנות וחוה יערי מסופר על כך ש'גיהצו' את המנוחה, דרסו אותה הלוך ושוב. אחרי שהאובייקט הלך לעולמו נאמר, בעקבות סרטי המאפיה, שהוא 'הלך לדבר עם הדגים', ואם הוא חיפני הוא 'הלך לחיָיאט בִּיץ'', הוא בית הקברות שבחוף חיפה.

המוות משרת גם את החיים, ולפי שימושיו בסלנג המוות הוא חגיגה של ממש. 'הרגת אותי', אומרים למי שסיפר סיפור דרמטי או השמיע בדיחה טובה, 'אני מת עליה' אומר הבחור המאוהב, 'מתה', כלומר, מתה מצחוק, 'היתה מסיבה רצח', כלומר, מסעירה וכיפית. ומצד שני: אני עייף מת, היה משעמם עד מוות, עשה לו את המוות ועוד.

להומור הישראלי כבר היסטוריה קטנה. בדרך כלל לא נרשם בה עיסוק אינטנסיבי במוות. דן בן אמוץ עשה היסטוריה קטנה בהספד העצמי שלו ב"שלושה בסירה אחת" של שנות החמישים. ההספד נפתח במילים שהישראלים של אז דקלמו שוב ושוב: "הוך דן, דן, דן, דן, איך!... איך הלך מאתנו זה בלי אזהרה מוקדמת! נפלה כותרת ראשנו. מת זה מת. מת באופן דחוף. ... וולה! רק אתמול אכלתי אתו ליד שולחן אחד. אני פה – הוא שם... ותראו עכשיו – אני פה והוא שם! הוך יה-דן, יה-דן, וולַּכ יה עַרְס, באמצע האוכל הולכים?! ואל תחשבו, דווקא אכל יפה. אבל אכל – נפל. נפל – הלך. הלך – לא שילם".

בילקוט הכזבים שיצא גם הוא באותה תקופה מספרים כותביו דן בן אמוץ וחיים חפר את הסיפור הבא: פעם טבע בכינרת המורה לעברית של דגניה א'. דווקא באותו זמן ישבו במקום המון חבר'ה מהקורס לספורט של הפלמ"ח, אבל המורה צעק "הושיעו! הושיעו", ואיש לא הבין מה הוא רצה.

ועוד סיפור: אברהם שפירא פתח את מסדר ההגנה בפתח תקוה במילים אלו: "מסדרון מסדרון דום! בהזדמנות זו שאוסישקין מת, נעמוד רגע אחד דום לטובתו". הביטוי 'בהזדמנות זו שאוסישקין מת' הפך למטבע לשון, ואפילו שובש ל"בהזדמנות זאת שפושקין מת".

הוא כבר לא יגרד בביצים לעולם

המחבר הגדול של ההומור והמוות, יוצר ישראלי מאוד, אוניברסלי מאוד ויהודי מאוד, הוא חנוך לוין. כל יצירתו ספוגה בעיסוק מריר, מצחיק, פרוע ומטריד בעליבות החיים ובגזר דין המוות המרחף מעליהם. כמה ציטוטים:

  • לא מתאים לי לחיות, אבל מצד שני לא נעים לי למות (סולומון גריפ)
  • אדם מת, גם אם יש לו ביצים בקבר, הוא כבר לא יגרד בביצים לעולם. אדם חי, גם אם אין לו ביצים לגרד, עוד יכול עד מאה ועשרים לגרד בישבן (הוצאה להורג)
  • בחגיגה שקטה עם מותך תתחתן, כמו שמתחתנים זקנה וגיבן (סולומון גריפ)
  • אישה, בית כיסא ומוות – זה שילוש הפחד הגדול של חיינו (שיחה על החיים)
  • שמערְל מוכר לבערְל, ובערְל קונה מגעצְל. ובתוך כולם, כמו חור בתוך בייגל -  הקץ, המכונה גם קֶעצְל (חיי המתים).

כשנגזר דינו של לוין, בגיל 56, למות בלא עת, כתב סדרת של שירים מצחיקים מרירים לאהובתו. הוא לא חסך בהם מתחומי טאבו אחרים, ובעיקר צורכי הגוף. ונקנח באחד מהפחות בוטים שבהם:

עשור למותי בערך

תבואי לבקר עם פרח,

ולצידך צל צנוע.

ואני אשאל:

     "מי האידיוט?"

ואת תעני:

"יהושע רוט;

בעלי היקר יהושע

שעשה לי גם קצת שעשוע

ממנו יצאו ילדינו

חן, תום ופועה".


1