הללוהו בנבל וכינור: מונחי מוזיקה בשפה העברית

רוביק רוזנטל | 23 במאי 2017
המאמר נכתב בעקבות הרצאה שהוצגה במרכז פליציה בלומנטל בתל אביב בדצמבר 2015. ההרצאה והמחקר נעשו ביוזמתה של יוכבד שוורץ, מנהלת המרכז

תחום המוזיקה הוא עולם מלא, שאליו חוברים בני אומות ותרבויות רבות. מעצבי השפה העברית החדשה עמלו ליצור מילון מונחים עברי, והמשיכו בכך מסורת עתיקת יומין של מונחי מוזיקה. המאמר מתחקה אחרי ההיסטוריה של עיצוב מונחי המוזיקה, ועל המאפיינים השונים של התחום בהיבט הלשוני. ניתן להורדה גם כקובץ PDF

שדה המוזיקה הוא אחד התחומים שהעסיקו את מעצבי השפה העברית המתחדשת לאורך השנים. כמו בתחומים מקצועיים אחרים גם כאן נטו הגורמים המחדשים, ובראשם ועד הלשון וממשיכיו באקדמיה ללשון, ליצור מערך מונחים עברי לשלל מונחי המוזיקה המשמשים בעולמם של אנשי המוזיקה: יוצרים, מבצעים, חוקרים ומבקרים. רצון זה התנגש עם אופיו של התחום, החוצה תרבויות ולשונות.

מקור ההתנגשות הוא באופייה של קהילת המשתמשים במונחי המוזיקה. בחקר הסוציולינגוויסטי נהוג מאז שנות התשעים של המאה הקודמת המונח 'קהילת שיח', שנטבע לראשונה על ידי ג'והן סוויילס (Swales, 1987).  ניתן לראות באנשי המוזיקה בעולם קהילת שיח, שיש לה עולם תוכן משותף הנתמך על ידי אוצר מונחים משותף. רוב רובן של היצירות המנוגנות אינן עבריות, הנחיות כתיבת המוזיקה הן בינלאומיות, ובין אנשי המוזיקה בעולם יש קשרי גומלין עשירים, מפגשים משותפים ומעין שפה מוזיקלית של כל העוסקים בתחום ברחבי העולם. ובכל זאת התעקשו המחדשים ליצור מילון מונחים עברי.

השימוש במונח 'מוזיקה' עבר שינוי לאורך העשורים האחרונים. החל משנות השבעים לערך מתייחס המונח לתחומי המוזיקה העממית-מסחרית, ולמגמות מוזיקליות שהלכו והתפשטו כגון רוק, פופ, ג'אז וכדומה. הסוגה שנקראה בעבר 'זמר' או 'פזמון', הצטרפה אף היא למטריית המונח מוזיקה. בעקבות זאת זכתה המסורת המוזיקלית המקובלת למונחים מבחינים כגון 'מוזיקה קלסית', 'מוזיקה מודרנית' וכדומה. העבודה על עיצוב המינוח העברי התייחסה לאורך השנים בעיקר למסורות מוזיקליות אלה.

המאמר עוקב אחר התפתחות המינוח המוזיקלי לאורך השנים, בעיקר מראשית המאה העשרים ועד אמצעה, שבה גובש מילון מונחי המוזיקה של האקדמיה ללשון העברית. המקורות ששירתו אותי הם מילוני ועד הלשון והאקדמיה המוצגים באתר האקדמיה וכן מכונסים בספר, ספרי מחקר ומאמרים רבים בנושא, ומכתבים ופרוטוקולים הנמצאים בארכיון האקדמיה ללשון. המאמר מציג את ההיסטוריה של עיצוב מונחי המוזיקה בעברית, הדילמות המרכזיות והמאפיינים הלשוניים של המילון שנוצר, בעיקר בהיבט האטימולוגי. כמו כן הוא מבחין בין הקטגוריות השונות של המינוח, כגון מונחי ביצוע וכתיבה, סוגות מוזיקליות, כלי נגינה ומבצעים.

סדר הדברים במאמר מתייחס בחלקו הראשון להיסטוריה של טביעת המונחים. היסטוריה זו ראשיתה בימי הביניים. העברית המקראית והמשנאית סיפקה אמנם יסודות ששירתו את המונחים המאוחרים יותר, אך לא יצרה מערכת עצמאית של מונחי מוזיקה. יוצא מכלל זה תחום כלי הנגינה, ובמידת מה מבצעי הנגינה, שלהם שימשו מילים כבר מילים במקורות, וחלקן משמשות עד היום. לתחום ייחודי זה יוקדש פרק נפרד ונרחב.

במחצית הראשונה של המאה העשרים, ימי תחיית הלשון והצמיחה המהירה של העברית החדשה, ניכרת עבודת יחידים בתחום, וכן ניסיונות ראשונים של ועד הלשון ליצור מילוני מונחים מלאים. פעולות אלה הובילו בסיומם למילון רחב, שבו כ-1300 מונחים, שיצא תחת האקדמיה בשנת תשט"ו (1955). מילון זה מוצג להלן באמצעות ניתוח מקורותיו הלשוניים והקטגוריות השונות של התחום המוזיקלי. המאמר מסתיים בתגובות למילון המונחים ולסוגיות שונות שעלו לאחר שנוצר, ובהתעכבות על פולמוס שראשיתו בימי הביניים והוא לא זכה להכרעה סופית גם בימינו: 'מוסיקה' או 'מוזיקה'.

ימי הביניים: הרכבת הקולות ומוסיקה גלגלית

כתיבה עברית מתועדת המתייחסת למוזיקה ומכילה מינוח מוזיקלי מוכרת בספרות ימי הביניים, ובעיקר בימי תור הזהב בספרד. חנוך לוונשטיין (תש"ד-תש"ה) מביא לקט של מונחי מוזיקה שנטבעו לאורך 700 שנה, ונוצרו בעיקרם על ידי מתרגמים מערבית לעברית בספרד. הוא קובע כי מונחים אלה נשענו על תשתית יוונית, שהושפעה בחלקה מהערבית כחוליית מעבר אל העברית. כמו כן נלקחו מונחים שונים כשאילת משמעות מן הערבית. תחום המוזיקה הוגדר כ'חוכמת הנגינה' או 'חוכמת החיבור'. הטקסטים העוסקים במוזיקה הבחינו בין 'קול' שהוא מונח גנרי, לבין 'נעימה', שהיא קול בהקשר מוזיקלי. המלודיה נקראה בעקבות הערבית 'לחן', ולחילופין 'ניגון' או 'זמר'. בכמה כתבים זכה המונח הלועזי 'ריתמוס' לתרגום העברי 'נפילה', בעקבות הערבית, אך המונח הרווח יותר בספרות אותה תקופה היה 'נענועה'. האוקטבה כונתה 'שמינית'. מונח שנקבע בתקופה זו ונותר על כנו בשפת המוזיקאים עד ימינו הוא 'מפתח'.

במקרים שונים התקשו מתקני המונחים ליצור מילה בודדת מקבילה מול מונח לועזי בן תיבה אחת, והעדיפו ביטוי המתאר את מהותו או תוכנו של המונח. 'קונסונאנס' זכה לתרגום 'הסכמה', אך 'דיסונאנס' כונה 'בלתי מסכים'. 'דִיָאפָּאזוֹן', 'מִנְעָד' בלשון ימינו, כונה 'המרחק אשר בכל' או 'היחס אשר בכל', וההרמוניה – 'הרכבת הקולות'. מוזיקת הספירות, music of the spheres, הקושרת את המוזיקה לתחום הקדושה, קרויה 'מוסיקה גלגלית'. רבע טון: 'היותר רפה', ומוזיקה ווקאלית – 'ניגונים בפה'. לעומת אלה הנחיות הביצוע המקובלות בכתיבת מוזיקת זכו למונחים שקופים: חד, צלול, דק וצלול ועוד.

תחיית הלשון: כלי נימים וחזיון זמרה

ספרות ההשכלה כמעט שלא תרמה לתחום המינוח. נטבעו בה מעט צירופים מסורבלים, כגון 'מקהלת נוגנים בכלי שיר', שנדחו על ידי הסופרים והמחדשים של ימי תחיית הלשון. מעט ממונחים אלה משולבים במאמר. בימי 'תחיית הלשון', היינו העשורים האחרונים של המאה ה-19 וראשית המאה העשרים, נעשה מאמץ יזום, בעיקר בעיתונות העברית בארץ ישראל, למלא את החסר במילון העברי המצומצם בתחומים רבים, וגם בתחום המוזיקה. האישים והמוסדות המכוונים של התקופה נדרשו למונחי מוזיקה בעיקר בדיווחים בעיתונות על אירועים מוזיקליים. חלק מכריע של מונחים אלה נעלמו כלעומת שבאו, והם מתועדים ב"מילון המילים האובדות" (אורנן, תשנ"ז).

המונח המרכזי לתחום כולו בתקופה זו היה 'זמרה', והוא הסתמך על שימושי השורש זמ"ר במקרא, המתייחסים למוזיקה אינסטרומנטלית ווקאלית כאחד. בית האופרה נקרא 'בית זמרה', מונח שנעשה בו שימוש גם ביחס לאולם קונצרטים. הקונסרבטוריון כונה 'בית מדרש לחכמת הזמרה', האופרה 'חזיון זמרה', וכלי הנגינה 'כלי זמר', מונח המשמש היום כמותג של רשת חנויות כלי נגינה. המלחין זכה בצירוף 'מחבר זמרה'. כותבי העיתונים השתמשו בביטוי 'אותות ניגון' בהוראת תווים, אך לעיתים העדיפו את הצורה הלועזית 'נוט', בעקבות המילה האיטלקית nota שהוראתה תו. כלי המיתר כונו 'כלי נימים', וכלי הנשיפה – 'כלי רוח'.

השורש זמ"ר שימש בסיס לאחד החידושים המפורסמים של התקופה: 'תזמורת', שגלגוליה מתוארים בהרחבה בסדרת הרשימות "מחיי המילים" (סיוון, תשכ"ו: 345). המילה חודשה על ידי בן יהודה בראשית תרנ"ג. הוא קבע תחילה שהוראתה של המילה תהיה תכנית הנגינה של אירוע מוזיקלי, ובהמשך שינה את הגדרתה כמילה העברית עבור קונצרט. במילונו ציין שפירושה של המילה הוא "זימור, ניגון", ומביא משפט דוגמה: "פריז, עיר התיאטראות המצוינים, שעשועי הבוקר החופשים, התזמורות [הקונצרטים] והשירה מכל המינים". בעיתונו "האור" הוא כותב ביום כ"ח חשוון תרנ"ג (1893): "ככה נאנסנו בגליוננו הקודם לחדש את השם תזמורת, על משקל תלבושת, להמושג קונצרט". בן יהודה מזכיר שם עברי אחר לקונצרט, והוא "מנגינה בהיכלי עונג", שנקבע על ידי המילונאי יהושע שטיינברג. הוא מתנגד למונח הזה, שהרי "קונצרט הוא גם בפה, ומנגינה היא רק בכלי".

שלוש שנים אחר כך, בשנת תרנ"ו (1896), הוקמה האורקסטרה של ראשון לציון בניצוחו של בוריס אסוביצקי. השם שיועד לאורקסטרה זו היה מתקופת ההשכלה 'מקהלת נוגנים', או בהרחבה 'מקהלת נוגנים בכלי שיר' שנזכר לעיל. הנגנים לא אהבו את השם המסורבל, ואימצו את המילה החדשה תזמורת, למרות שלא יועדה לכך. חמדה בן יהודה כותבת בספר "ראשון לציון" בעריכת דוד יודילוביץ שבעלה ראה את המודעה המכריזה על הופעת התזמורת החדשה, צחק ואמר: "הם יותר חזקים ממני". במילונו כבר מתייחס בן יהודה לשינוי המשמעות, והוא כותב: "היום מתכוונים [במילה תזמורת] ללהקה של נוגנים בכלי נגינה שונים". תזמורת ראשון לציון גם אימצה את הצעתו של שטיינברג 'מנגינה' כשם לקונצרט, ובתכנייה משנת 1900 נכתב: "תזמורת ראשון לציון תחת הנהגת המנצחים עליה תערוך מנגינה גדולה בשלוש מחלקות מהאופירות", וכן, "וזהו הפרוגרם של המנגינה". גם את השימוש הזה מציין בן יהודה במילונו.

פולמוס מעט מאוחר יותר הוא סביב המונח המתאים ליוצר המוזיקה, הקומפוזיטור (אבינרי, תשכ"ה: 328). היו שהשתמשו לצד 'קומפוזיטור' ב'קומפוניסט' או 'קומופוניסטן', ובעקבות זאת נוצר גם הפועל 'לקמפז'. אפרים טרוכה טוען במאמר בעיתון הצופה מן ה-6.7.1945 שהוא זה שחידש את הפועל. לצד זה החל להשתרש הפועל 'להלחין', ולמחבר המנגינות – 'מלחין'. על השימוש במילה זו קמו עוררין, שכן לחן הוראתה בערבית שיר משובש, ובוודאי לא יצירה מוזיקלית מרכזית. איתמר בן אב"י הציע את 'חברן', אבינרי סבר שהמילה מזכירה מקצועות קלי ערך כמו פייטן ובדחן, ולכן הציע את 'מחביר' על משקל מנהיג, ממציא וכו'. הפועל 'החביר' מצוי בספר איוב – "אחבירה עליכם מילים" (טז 4).

1900-1945: הסולם הרך, רחבית ואקדמתא

חוליה חשובה בהתפתחות המינוח העברי היא כמה ספרים שיצאו בעברית ועסקו בתולדות המוזיקה. אברהם אידלזון (תר"ע) משתמש במונח 'קול' עבור טון, וכן במונח הימי-ביניימי 'מפתח', ובמונח נוסף שהשתרש – 'סולם' עבור סקאלה. תרומה ייחודית של אידלזון היא הצעתו להעניק לתווי הנגינה גִרסה עברית, היינו, אותיות עבריות במקום השמות הבינלאומיים. הצעה זו לא היתה מופרכת, שכן לצד השמות המקובלים לתווים שמקורם איטלקי, משמשת גם גִרסה באותיות לטיניות. אידלזון הרחיק לכת וטען כי אפשר לכתוב את התווים בגרסה העברית מימין לשמאל, ולא משמאל לימין כמקובל.

טבלת התווים העבריים על פי אידלזון

איטלקי

סי

לה

סול

פה

מי

רה

דו

לטיני

H

A

G

F

E

D

C

עברי

הַ

אַ

גֶ

פֶ

עֶ

דֶ

צֶ

אידלזון העניק שמות לסולמות המוזיקליים, כגון 'הסולם החזק' (מז'ור) אל מול 'הסולם הרך' (מינור). הוראות הנגינה שלו, להן הוא קורא 'שיעורים', משתמשות במילים שקופות, המייצגות את משמעות ההוראה. רחב: לארגו, רחבית: לארגטו, מתוח: לֶנטו, עליז או קל: אלגרטו, בחיפזון גדול: פורסטיסימו, בהתלהבות גדולה: וויוואסיסימו, וכן חזק, הלוך ורפה, להתמהמה, בהדור, בנוצץ ועוד.

יוסף גרינטל (תש"ד) מציע בספרו את המונחים דו-רָם (דו מאז'ור) לעומת רה-מָך (רה-מינור). הוא מציע גם מונחים לקישוטים מוזיקליים הנשענים על טעמי המקרא: אקדמתא, זרקא קדמא וזרקא בתרא.

הניסיון הראשון ליצור מילון מונחים מוזיקלי הוא "מילון הכינור" שפרסם ועד הלשון בשנת תרפ"ח (1928). המילון כולל 47 ערכים, העוסקים רובם ככולם בכלי הקשת. ואולם, התפתחות הפעילות המוזיקלית בארץ ישראל, ולצידה הכתיבה המקצועית וביקורת המוזיקה הציגו תמונה  שהטרידה את מנהיגי המאבק על השלטת העברית. רוב רובו של התחום נותר בתחום הלעז, והטקסטים שנכתבו לא רק פגעו בעמדה העקרונית של העברית כשפה אופפת-כל, אלא את היכולת הפשוטה להבין את התחום ולהציע טקסטים בהירים ונגישים. כדי להמחיש זאת מוצג להלן טקסט העוסק בתיאוריה המוזיקלית (הופמן, 1945: 25): "הריתמוס והמילוס הם בבחינת שתי וערב של הרקמה המוסיקאלית, והטימבר והדינאמיקה מהווים תכונות אינטגראליות של דינאמיקה זו. לכל אלה יש להוסיף גם את גורם האקספרסיה, המהווה ביטוי נאמן ביותר לאופיה האנרגיטי של המוסיקה".

(המשך בדף 2)


עוד בנושא